טוב, אז עברו 6 שנים מאז שכתבו פה לאחרונה, אבל אני חושבת שלא הרבה השתנה.
אולי בעצם, רק נכנסה המדיה הדיגיטלית חזק יותר לסצנת ההיכרות.
רציתי לספר שלפני כמה שבועות גם אני התחלתי עם מישהו דרך הפייסבוק. אני בד"כ ממש לא הבחורה היוזמת, אני אפילו נבוכה נורא אם אני חושבת שמישהו מסתכל עליי.
הבחור הזה נתן לי ולחברה טרמפ מהנגב לעיר שלי. הטרמפ לא היה אמור להיות כזה מושלם, פשוט הכביש שבו היה אמור לנסוע נסגר, וקרה שזה אילץ אותו להגיע לעיר שלי, בפוקס. זה היה משמח מאוד והאריך את הנסיעה!
העברנו נסיעה נעימה ביחד- אנרגיות טובות, בעלי חיים, כמה שיחות קטנות והרבה סקרנות....
היינו אמורים להיפגש באותו ערב באיזו הופעה שהייתה. חברה שלי הבריזה לי והחלטתי לא ללכת לבד. נורא כעסתי על עצמי ש"פספסתי". כמה ימים אחרי הפספוס (או מיד באותו לילה? כבר שכחתי!) חלמתי עליו חלום מטורף. חלמתי שהוא הבחור שלי, שאני חייבת ליצור איתו קשר. זה משהו שמעולם עוד לא קרה לי אז לקחתי את זה די ברצינות... ראיתי בחלום ממש סצנות שלנו יחד, וראיתי מעין הוראות מלמעלה לא לפחד להגיד לו שאני רוצה אותו, ולא להקשיב למה שאומרים לי אחרים (ואכן אח"כ, היועצים האמיתיים שלי בחיים טענו שזה מוזר מדי ליצור איתו קשר)
אז עשיתי עבודת תחקיר קטנה בפייסבוק ואיתרתי אותו תוך כמה רגעים, כנגד כל הסיכויים (שזה גם היה הזוי בפני עצמו, לא ידעתי עליו כלום מלבד שם פרטי. תוך כדי התחקיר הקצרצר גיליתי עוד פרטים עליו שהיו הזויים מדי וחיזקו אותי, שאכן אני צריכה ליצור עמו קשר). לקחו לי שלושה ימים לאזור אומץ ולעשות את זה, אבל אני כל כך שמחה שעשיתי את זה. כתבתי לו בפשטות שהיה לי כיף איתו ושאני אשמח להיפגש איתו אם זה היה הדדי. מלאת ציפיות נכנסתי כמה פעמים ביום בתקווה שבחור החלומות שלי (תרתי משמע) יענה בהתלהבות מסוימת (או בקריאה שאני משוגעת וזה לא הטיפוס שלו).
והבחור? לא ענה לי בכלל! בהתחלה חשבתי שהפחדתי אותו שמצאתי אותו בפייסבוק, או שהייתי ממש לא בכיוון.
אח"כ מהר מאוד נעלמה לה הפדיחה, חשבתי לעצמי שאני ממש גאה בעצמי שלא שתקתי ושוב פעם בחרתי בדרך הפסיבית.
עברו ימים ושבועות והבחור לא ענה ושכחתי ממנו כליל. כבר הספקתי להיתקל בבחורים אחרים (ולא פחות מלהיבים / שרוטים / מסתובבים בלי תחתונים
).
פתאום אחרי חודשיים נכנסתי לאינבוקס וגיליתי ממנו הודעה! הוא ענה בחביבות שהוא בקושי נכנס לפייסשטות (נפלא. עכשיו אני עוד יותר רוצה אותו) והוא מתנצל שלקח לו כל כך הרבה זמן להגיב... הוא אמר שגם לו היה כיף באותו ערב, אך הוא תפוס אז זה כבר לא רלוונטי
איחלנו הצלחה הדדית וחתמנו בחיוך
וידעתי, שלמרות שזה לא נגמר כמו שרציתי, עשיתי את הדבר הנכון. אני לא מעריכה את עצמי פחות בשל זה שאמרתי והכרזתי מה אני רוצה.
אני חושבת שזו היתה אבן דרך מבחינתי, זה מוביל אותי למקום שלי, אני מרגישה כיום מכווננת יותר מתמיד כלפי מה שאני רוצה ולא מתביישת יותר להיות קצת יותר אקטיבית.
והמרגיעון:
בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה. ההתנהגות הזו מתלבשת לי בול עם הילדות שלי, הספונטניות המטורפת וה"אני יודעת מה אני רוצה!!" הזו שהייתה לי.
טוב, אז עברו 6 שנים מאז שכתבו פה לאחרונה, אבל אני חושבת שלא הרבה השתנה.
אולי בעצם, רק נכנסה המדיה הדיגיטלית חזק יותר לסצנת ההיכרות.
רציתי לספר שלפני כמה שבועות גם אני התחלתי עם מישהו דרך הפייסבוק. אני בד"כ ממש לא הבחורה היוזמת, אני אפילו נבוכה נורא אם אני חושבת שמישהו מסתכל עליי.
הבחור הזה נתן לי ולחברה טרמפ מהנגב לעיר שלי. הטרמפ לא היה אמור להיות כזה מושלם, פשוט הכביש שבו היה אמור לנסוע נסגר, וקרה שזה אילץ אותו להגיע לעיר שלי, בפוקס. זה היה משמח מאוד והאריך את הנסיעה!
העברנו נסיעה נעימה ביחד- אנרגיות טובות, בעלי חיים, כמה שיחות קטנות והרבה סקרנות....
היינו אמורים להיפגש באותו ערב באיזו הופעה שהייתה. חברה שלי הבריזה לי והחלטתי לא ללכת לבד. נורא כעסתי על עצמי ש"פספסתי". כמה ימים אחרי הפספוס (או מיד באותו לילה? כבר שכחתי!) חלמתי עליו חלום מטורף. חלמתי שהוא הבחור שלי, שאני חייבת ליצור איתו קשר. זה משהו שמעולם עוד לא קרה לי אז לקחתי את זה די ברצינות... ראיתי בחלום ממש סצנות שלנו יחד, וראיתי מעין הוראות מלמעלה לא לפחד להגיד לו שאני רוצה אותו, ולא להקשיב למה שאומרים לי אחרים (ואכן אח"כ, היועצים האמיתיים שלי בחיים טענו שזה מוזר מדי ליצור איתו קשר)
אז עשיתי עבודת תחקיר קטנה בפייסבוק ואיתרתי אותו תוך כמה רגעים, כנגד כל הסיכויים (שזה גם היה הזוי בפני עצמו, לא ידעתי עליו כלום מלבד שם פרטי. תוך כדי התחקיר הקצרצר גיליתי עוד פרטים עליו שהיו הזויים מדי וחיזקו אותי, שאכן אני צריכה ליצור עמו קשר). לקחו לי שלושה ימים לאזור אומץ ולעשות את זה, אבל אני כל כך שמחה שעשיתי את זה. כתבתי לו בפשטות שהיה לי כיף איתו ושאני אשמח להיפגש איתו אם זה היה הדדי. מלאת ציפיות נכנסתי כמה פעמים ביום בתקווה שבחור החלומות שלי (תרתי משמע) יענה בהתלהבות מסוימת (או בקריאה שאני משוגעת וזה לא הטיפוס שלו).
והבחור? לא ענה לי בכלל! בהתחלה חשבתי שהפחדתי אותו שמצאתי אותו בפייסבוק, או שהייתי ממש לא בכיוון.
אח"כ מהר מאוד נעלמה לה הפדיחה, חשבתי לעצמי שאני ממש גאה בעצמי שלא שתקתי ושוב פעם בחרתי בדרך הפסיבית.
עברו ימים ושבועות והבחור לא ענה ושכחתי ממנו כליל. כבר הספקתי להיתקל בבחורים אחרים (ולא פחות מלהיבים / שרוטים / מסתובבים בלי תחתונים :-D).
פתאום אחרי חודשיים נכנסתי לאינבוקס וגיליתי ממנו הודעה! הוא ענה בחביבות שהוא בקושי נכנס לפייסשטות (נפלא. עכשיו אני עוד יותר רוצה אותו) והוא מתנצל שלקח לו כל כך הרבה זמן להגיב... הוא אמר שגם לו היה כיף באותו ערב, אך הוא תפוס אז זה כבר לא רלוונטי |אוף|
איחלנו הצלחה הדדית וחתמנו בחיוך :-)
וידעתי, שלמרות שזה לא נגמר כמו שרציתי, עשיתי את הדבר הנכון. אני לא מעריכה את עצמי פחות בשל זה שאמרתי והכרזתי מה אני רוצה.
אני חושבת שזו היתה אבן דרך מבחינתי, זה מוביל אותי למקום שלי, אני מרגישה כיום מכווננת יותר מתמיד כלפי מה שאני רוצה ולא מתביישת יותר להיות קצת יותר אקטיבית.
והמרגיעון: [u]בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה[/u]. ההתנהגות הזו מתלבשת לי בול עם הילדות שלי, הספונטניות המטורפת וה"אני יודעת מה אני רוצה!!" הזו שהייתה לי.