על ידי נופלת_בכל_הבורות* » 10 אפריל 2012, 00:14
היום שוב היה יחסית מוצלח. אני מתכוונת, בלי כעס וטנטרומים, אבל זה עדיין לקח המון זמן. הפעם תינוקי היה איתנו ער רוב ההרדמה של הבכורה, ובאיזשהו שלב הנקתי אותו והוא נרדם גם. ניסיתי באמת להניח אותו לפרקים, (עם הכנה של הבכורה מה יקרה אם הוא ירצה לחזור לידיים..) וזה עבד טוב. הוא אפילו הקשיב קשב רב לסיפור וחייך במקומות הנכונים
(טוב, זו לא חוכמה, תינוקי מחייך כל הזמן
)
האמת? מהתיאור שלך חשבתי שהיא בת שנתיים...
מהרבה בחינות היא בוגרת לגילה, שופעת דמיון, יצירתיות והבנה. אבל כשזה נוגע למה שקוראים "מעברים" היא כמו בת שנתיים... זה אומר שקשה לצאת מהבית, זה יכול לקחת שעות, קשה גם לחזור הביתה, קשה להחליף בגדים, קשה להכנס לאמבטיה ואז קשה לצאת... וכו' וכו'... הכל דורש המון יצירתיות וסבלנות. למשל, כדי לשכנע אותה לעזוב משחק וללכת לעשות פיפי כי היא כבר רוקדת ריקודים וקופצת על רגל אחת מרוב שזה תיכף יוצא לה, אז אני מוצאת משהו שקשור למשחק העכשווי (נניח צבע ירוק וכחול כי יש אותם במשחק) ואומרת משהו כמו "בואי נראה אם נמצא משהו ירוק וכחול בשירותים"... אז זה טוב ויפה במהלך היום, אבל בלילה כשעייפים אני פחות יצירתית וסבלנית וכשיש עלי תינוקי שדורש תשומת לב אני בכלל במקום אחר. שינה זה "וואחד" מעבר. עוד לפני שנוסף תינוקי ללכת לישון היה דבר לא פשוט, ועכשיו בכלל.
גיל חמש הייתי מצפה שאם רק את איתם והקטן צריך לינוק/להרדם היא תקבל את זה בלי טנטרומים
האמת שבהתחלה זה היה בסדר ולא היו טנטרומים בכלל. זה התחיל כשהיא היתה חולה כמה שבועות אחרי הלידה, וכשהיא חולה אז היא צמודה-צמודה-צמודה אלי. לא יכלתי ללכת לשירותים בלי בכי היסטרי שלה, וזה בלי קשר לתינוקי (גם בהריון היתה לה מחלה כזו שפשוט השאירה אותי באפיסת כוחות). בזמן המחלה לא הצלחתי להרדים אותו כי היא כל הזמן בכתה, צעקה ורצתה להיות עלי. זו היתה הפעם הראשונה שגערתי בה שתהיה בשקט ותתן לו לישון. היה יום שהוא לא הצליח להרדם במשך תשע שעות והגיע לאובר עייפות. אז ממש כעסתי עליה. אני חושבת שבעיות ההרדמה והקנאה בכלל התחילו מאותו ארוע. אנחנו לאט לאט משאירים את ימי המחלה הנוראיים האלה מאחור.
רסיסים,
זה מקסים מה שכתבת לי, תודה על העברת הפוקוס אלי. אני חושבת שיש סוג של חוסר אונים בשלב הזה של ההורות, יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להספיק לעשות ואין לי שום סיכוי להצליח עם תינוקי שכל הזמן עלי (סתם דוגמא מהיום, רציתי להעיף בגדי חורף ולעבור על בגדי קיץ...אין לי מושג מתי אני אצליח להגיע לזה). אז אני כל הזמן בתחושה של המתנה ללילה, כי כשהם ישנים אז סוף סוף יש לי זמן (לסידורים, נקיונות ו... לעצמי..). אין לי ספק שזה משפיע גם עליהם. תודה על נקודת המבט הזו.
היום שוב היה יחסית מוצלח. אני מתכוונת, בלי כעס וטנטרומים, אבל זה עדיין לקח המון זמן. הפעם תינוקי היה איתנו ער רוב ההרדמה של הבכורה, ובאיזשהו שלב הנקתי אותו והוא נרדם גם. ניסיתי באמת להניח אותו לפרקים, (עם הכנה של הבכורה מה יקרה אם הוא ירצה לחזור לידיים..) וזה עבד טוב. הוא אפילו הקשיב קשב רב לסיפור וחייך במקומות הנכונים :-) (טוב, זו לא חוכמה, תינוקי מחייך כל הזמן :) )
[u]האמת? מהתיאור שלך חשבתי שהיא בת שנתיים...[/u]
מהרבה בחינות היא בוגרת לגילה, שופעת דמיון, יצירתיות והבנה. אבל כשזה נוגע למה שקוראים "מעברים" היא כמו בת שנתיים... זה אומר שקשה לצאת מהבית, זה יכול לקחת שעות, קשה גם לחזור הביתה, קשה להחליף בגדים, קשה להכנס לאמבטיה ואז קשה לצאת... וכו' וכו'... הכל דורש המון יצירתיות וסבלנות. למשל, כדי לשכנע אותה לעזוב משחק וללכת לעשות פיפי כי היא כבר רוקדת ריקודים וקופצת על רגל אחת מרוב שזה תיכף יוצא לה, אז אני מוצאת משהו שקשור למשחק העכשווי (נניח צבע ירוק וכחול כי יש אותם במשחק) ואומרת משהו כמו "בואי נראה אם נמצא משהו ירוק וכחול בשירותים"... אז זה טוב ויפה במהלך היום, אבל בלילה כשעייפים אני פחות יצירתית וסבלנית וכשיש עלי תינוקי שדורש תשומת לב אני בכלל במקום אחר. שינה זה "וואחד" מעבר. עוד לפני שנוסף תינוקי ללכת לישון היה דבר לא פשוט, ועכשיו בכלל.
[u]גיל חמש הייתי מצפה שאם רק את איתם והקטן צריך לינוק/להרדם היא תקבל את זה בלי טנטרומים[/u]
האמת שבהתחלה זה היה בסדר ולא היו טנטרומים בכלל. זה התחיל כשהיא היתה חולה כמה שבועות אחרי הלידה, וכשהיא חולה אז היא צמודה-צמודה-צמודה אלי. לא יכלתי ללכת לשירותים בלי בכי היסטרי שלה, וזה בלי קשר לתינוקי (גם בהריון היתה לה מחלה כזו שפשוט השאירה אותי באפיסת כוחות). בזמן המחלה לא הצלחתי להרדים אותו כי היא כל הזמן בכתה, צעקה ורצתה להיות עלי. זו היתה הפעם הראשונה שגערתי בה שתהיה בשקט ותתן לו לישון. היה יום שהוא לא הצליח להרדם במשך תשע שעות והגיע לאובר עייפות. אז ממש כעסתי עליה. אני חושבת שבעיות ההרדמה והקנאה בכלל התחילו מאותו ארוע. אנחנו לאט לאט משאירים את ימי המחלה הנוראיים האלה מאחור.
רסיסים,
זה מקסים מה שכתבת לי, תודה על העברת הפוקוס אלי. אני חושבת שיש סוג של חוסר אונים בשלב הזה של ההורות, יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להספיק לעשות ואין לי שום סיכוי להצליח עם תינוקי שכל הזמן עלי (סתם דוגמא מהיום, רציתי להעיף בגדי חורף ולעבור על בגדי קיץ...אין לי מושג מתי אני אצליח להגיע לזה). אז אני כל הזמן בתחושה של המתנה ללילה, כי כשהם ישנים אז סוף סוף יש לי זמן (לסידורים, נקיונות ו... לעצמי..). אין לי ספק שזה משפיע גם עליהם. תודה על נקודת המבט הזו.