_כשדניאל נופל או מקבל מכה, לימדתי את עצמי שהתגובה הראשונית, האוטומטית, הרפלקסיבית שלי היא: "אתה בסדר".
אם הנפילה רצינית יותר: "אתה בסדר גמור".
זה דבר ראשון, עזרה ראשונה מיידית, עוד לפני שהוא החליט בכלל מה קרה לו ואיך הוא מרגיש._
השאלה היא אם את מרגיעה אותו או את עצמך?לדעתי כשממהרים לומר לילד שהכל בסדר זה עשוי לשדר לו לא לבכות כי למעשה משדרים לו שזה לא מתאים להרגיש את מה שהתעורר.בעיניי ההרגעה הזו גם אם אינה דרמטית כמו מי שאומר שלא קרה כלום היא עדיין הרגעה לנו כהורים. הרי להרגיש פחד או כל מה שעלה מהנפילה זה משהו שהוא מרגיש ואי אפשר שבאמת לא יפחד אלא רק שידחיק וזה לדעתי מה שעשוי לקרות במצב כזה .
אנחנו לא משדרים פניקה כשהוא נופל אבל מתייחסים . תמיד מסתכלים לבדוק אם הוא מחפש אותנו . אני מאוד מעודד התנסויות ונפילות הן חלק מאוד חשוב שבלעדיו לא נכול להתפתח כראוי תנועתית ורגשית. יחד עם זאת כשילדה נפגעת בשפתה ומדממת והאמא מחייכת ומעודדת להמשיך ולנסות ללא שנוגעת בה ומחבקת ומטפלת יש כאן פגיעה אפשרית בילד ולא פיזית בלבד.

מסכימה, וכמו שאמא שלי אומרת "הם נופלים מגובה נמוך"
תמיד מצחיק אותי המשפט הזה.
אבל זה לא רק זה- הם הרבה יותר עמידים בנפילות, הרבה יותר גמישים ומחלימים הרבה יותר מהר.

את לא מגיבה לנפילה עצמה. את כן תגיבי לתינוק. אם תראי שהוא לא צריך אותך - אז לא תפני אליו - גם חוסר התגובה הזו לנפילה היא תגובה אליו, לצרכים שלו. אם תראי אחרי הנפילה שהוא צריך אותך, בוכה מבקש - אז כן תתייחסי.
כל מילה.

תודה לכולם
@}

אז קודם כל - לא להבהל
מסכימה, וכמו שאמא שלי אומרת "הם נופלים מגובה נמוך"

אבל אם אני לידו, אז יכול ליפול לו דלי בטון על הראש והוא לא יצייץ. ילדים מוזרים יש לי, בחיי.

אבל אם ההורים פוחדים, זה מזעזע אותם, זה מאיים על חייהם
נכון, כי אנחנו מראת העולם עבורם בגיל הזה (ולעוד כמה שנים). אם אנחנו מבוהלים, אז כנראה שצריך להבהל

קן, זה מה שאני טוענת. הבכי בכלל לא קשור לעוצמת המכה או לרמת הכאב, אלא אך ורק ל"האם אמא/הסביבה חושבים שזה מבהיל?" מעולם לא ניסיתי, אבל נראה לי שתינוקות בגיל הזה, מספיק למשוך את תשומת ליבם (נניח רעש פתאומי) ולעשות פרצוף וואחד מבוהל, והם ייבכו. זה גם הגיוני, כי הכאב לא מערער את עולמם והם הרבה יותר עמידים ממה שנדמה, אבל אם ההורים פוחדים, זה מזעזע אותם, זה מאיים על חייהם.

איך שאני מגיבה, זה תלוי נפילה:
בזמנו, בגיל של בנך, אם הנפילה היא ללא מכה חזקה, היא לפעמים היתה מסתכלת עלי כדי לראות אם אני נבהלתי. אם הייתי נבהלת היא היתה נכנסת לבכי חזק. אם היא ראתה שאני לא נבהלת, אלא מתבוננת בה, היא היתה חוזרת לעצמה.
בד"כ, בנפילות הרגילות של תחילת הליכה, היא היתה נופלת ומיד מוצאת משהו מעניין ברצפה שהיה כבר מעביר אותה הלאה, לדבר הבא שהיה מעניין אותה.

אם הנפילה חזקה יותר, הייתי באה לחבק, אומרת שהיא נפלה, וכשהבכי נרגע מעודדת אותה לנסות שוב.
בכל מקרה, שמתי לב, שלתגובה שלי לנפילה, היתה את ההשפעה הכי חזקה על התגובה שלה.

מאז ועד היום, אני - בנפילות בינוניות - יכולה לעודד ולהגיד משהו כמו - איזה שיווי משקל מעולה יש לך! או איך עצרת את עצמך מצויין עם הידיים וכו'

בכל מקרה, אין צורך ברחמים. הילד - בשלב הזה - נותן לנו מתנה לחיים. לזכור שהדחף ללכת הוא חזק, וששום נפילה לא תעצור אותו מלנסות שוב ושוב.
זו תזכורת עוצמתית לנו, כמבוגרים, בכל מיני תחומים אחרים בחיים. זה המהלך הכי טבעי שיכול להיות: נסיון לעשות את הצעד הבא, ליפול, לחזור ולנסות, עד שרוכשים מיומנות ובטחון.

אני מציעה, להשתדל לתת לו מרחב זחילה יותר גדול, בלי חפצים להיעמד. ככה הוא יוכל לתרגל זחילה, שזה מה שהוא צריך עכשיו, השרירים יתחזקו, העבודה על ימין ושמאל ומה שביניהם תיעשה, ואז, בעוד חודשיים, כששוב ייעמד, הוא לא יצטרך שום רהיט להישען עליו, כי יהי לו את עצמו.
בקיצור-
האם נראה תיכף מודעה של- רהיטים למסירה בכיכר השוק?
לא התייחסתי לסוגיית הבכי, כי אליה התייחסו לפניי.
תהני מכל רגע

חוצמזה, גם בעניין הזה אני חושבת שזה מאוד תלוי-תרבות.

בהודו למשל אני זוכרת פעם אחת שראיתי חבורה של נערים רצה ברחוב, פתאום אחד מהם נפל נפילה מה זה נפילה, ממש הזעזעו לי הקישקעס . הם עצרו לרגע, חיכו לו שיקום, הוא קם והמשיך לרוץ איתם. פשוט לא להאמין.

חשבתי לעצמי איך שאצלנו על הרבה פחות מזה - כלכך הרבה רחמים עצמיים.
זה מה שאנחנו משדרים להם.

ובעצם, קודם כל איך שאנחנו מתייחסים לעצמנו. אם אנחנו מרחמים על עצמנו על כל דבר קטן - אז זה גם מה שעשוי לעבור לילדים אני מאמינה.
נראה לי שיעזור קצת פחות לרחם על עצמנו, וקצת פחות לרחם עליהם - לפחות אם הם לא דורשים את זה מעצמם.

אני מעדיפה להסתכל במבט בוחן (לא שלילי או חיובי, רק כזה שמסתכל על הסיטואציה ומחזיר את האחריות לילד) ולראות אם יש בקשה ממני. אם מבקשים ממני (נניח חיבוק או ידיים או לינוק) אז אני נענית. אם לא, אז אני מחייכת וממשיכה בעניניי/עניניינו.

כן, לזה התכוונתי.

ואם לא מגיבים כלל? מה הוא יבין מכך? האם זה יהיה כמו תינוק שבוכה במיטה ואף אחד לא ניגש אליו אז הוא נרדם (כמו בשיטת ה 5 דקות)

לא נראה לי זה אותו הדבר.
בשיטת ה5 דקות - לא מגיבים לתינוק. הוא בוכה, מבקש משהו - ומתעלמים.
כאן - את לא מגיבה לנפילה עצמה. את כן תגיבי לתינוק. אם תראי שהוא לא צריך אותך - אז לא תפני אליו - גם חוסר התגובה הזו לנפילה היא תגובה אליו, לצרכים שלו. אם תראי אחרי הנפילה שהוא צריך אותך, בוכה מבקש - אז כן תתייחסי.

ככה שחוסר התייחסות לנפילה זה לא התעלמות מהילד.

גם אני באסכולה של הלא-היסטריים בשיט
קודם כל, כמו שאני רואה את זה, כשילדים נופלים, דבר ראשון הם נופלים, אח"כ הם בודקים במבט מהיר על ההורה/הסביבה שלהם אם הם אמורים להבהל, ורק אח"כ הם מרגישים את הגוף.
אז קודם כל - לא להבהל (שזה "לא לשדר בהלה" למתקדמים. כי לא לשדר, זה אומר שנבהלתי, אבל אני רוצה לא להראות את זה. אני אומרת יותר מזה - לא להבהל בכלל.) כי זה ממש מטשטש להם את התחושות של הגוף שלהם ומשבש להם את התקשורת של עוצמות הכאב שלהם אם יש בכלל.
שנית, אני מעדיפה להסתכל במבט בוחן (לא שלילי או חיובי, רק כזה שמסתכל על הסיטואציה ומחזיר את האחריות לילד) ולראות אם יש בקשה ממני. אם מבקשים ממני (נניח חיבוק או ידיים או לינוק) אז אני נענית. אם לא, אז אני מחייכת וממשיכה בעניניי/עניניינו.

מודה שיש לי ילדה אחת שלפעמים אני שואלתעצמי אם היא לא יותר מדי קשוחה עם עצמה... אז איתה אני ממש עושה את ההיפך, כשהיא היתה אומרת "זה לא כואב" וצולעת, אמרתי לה, שזה נראה מבחוץ קצת כואב, ושזה באמת מה שקורה כשנחבלים, והגוף החכם שלה יודע לומר בבירור שצריך עכשיו מנוחה או חיבוק או נישוק... עברנו את הקטע הזה, ולדעתי עכשיו יש יותר דיוק אצלה. הקטנצ'יק זה גם מעניין, כי אם אני לא ממש עליו, ונניח נתפסת לו אצבע בדלת (אוהב דלתות, נו מה אני אעשה) אז אני אשמע את זה עד לירח... כי אם אני לא בול מסתכלת, אז באמת צריך להודיע לי אבל אם אני לידו, אז יכול ליפול לו דלי בטון על הראש והוא לא יצייץ. ילדים מוזרים יש לי, בחיי.

אה אה, לשניהם היו כבר נפילות ממש ממש קשות ודרמטיות, כאלה שאפילו אני עם עור הפיל שלי נבהלתי (אני מדברת על ליפול מכסא, עם הכסא ולהתגלגל במדרגות לפני גיל שנה, אוקיי? לא על מעידונת על דשא...) במקרים כאלה, אני כמו איזה אחוזת דיבוק, בכלל משתלטת עליי חובשת קרבית, ואני עסוקה בטיפול ובדיקה ענייניים ביותר של אישונים, עצמות, חבורות, דימומים, ולא מזיזה מהרצפה עד שאני רואה שהכל בסדר, ורק אז אני מתפנה לנחם... ככלל, נראה לי שללמוד עזרה ראשונה זה לא מזיק בכלל עם ילדים.

אתמול במשחקיה הוא נפל וחטף מכה בראש,מכה שבבית בטוח שהיה בוכה בגללה,ושם מרוב התלהבות ואטרקציות הוא המשיך כאילו כלום,אני מבולבלת..בבית הוא בוכה על פחות מזה.
אני מניחה שהוא גם מתרגל לנפילות ומתחשל,מפני שביומיים האחרונים שמתי לב שהוא בוכה פחות
בכל אופן תודה לכולם על התגובות, הפנמתי


תינוקות ופעוטות צעירים מאוד, אלא אם כן קורה משהו באמת מז'ורי, לא מגיבים מיד. הם קודם כל מסתכלים עלינו, לראות איך נגיב, ומעצבים את התגובה שלהם בהתאם ואם לא מגיבים כלל? מה הוא יבין מכך? האם זה יהיה כמו תינוק שבוכה במיטה ואף אחד לא ניגש אליו אז הוא נרדם (כמו בשיטת ה 5 דקות)

לפעמים אני רואה את הקטסטרופה בהתהוות, איך שהוא מושך על עצמו את המתקן לתליית כביסה, ומתפלק לי "הההה!" עם נשימה פנימה, אתן מכירות את ההבעה הקולית הזאת, עם העיניים הפעורות והפה הפתוח? תמיד אחרי תגובה כזאת הוא מגיב קשה יותר,
אבל זה בסדר גם להגיב ככה, אם זה האינסטינקט הראשון שלך.
שנייה אחרי זה את רואה שהתינוק בסדר גמור כמובן, סתם שניכם נבהלתם, אז אפשר להגיד "נבהלת? גם אמא קצת נבהלה... אבל אתה בסדר וגו'". (גם עם ה"בסדר" לא הייתי מגזימה, סבבה שהוא בסדר, אבל גם ילד שקיבל שריטה או חבורה הוא בסדר, רק שקיבל שריטה וחבורה...)
לתת לזה שם, לבהלה הרגעית, לא צריך לדחוף את זה בכוח מתחת לשטיח. לא לנפח, לא להדחיק... כוונון עדין כזה.

ולפעמים בכלל אחרי יום שלם אני פתאום רואה שיש לו סימן על המצח ממשהו שנתקע בו, ומזה הוא בכלל לא בכה. לא תמיד התגובה הראשונית היא הקובעת את חומרת המכה.

_אבל כשהוא בוכה אז מה עושים
ניסיתי להתעלם כמה פעמים והילד זחל ובכה מצא צעצוע והפסיק,או שזחל אלי לציצי
האם אני לא עושה נזק בזה שאני מתעלמת מהבכי? רק מסתכלת עליו או לפעמים גם זה לא_
לא לזה התכוונתי.
אם הוא מילל שניה מסתכלים לראות מה קורה, אם הוא לא בוכה אז עוזבים ואם הוא בוכה מחבקים.
לא להתיחס מיד זה רק בשביל לראות אם הוא מסתדר בלי, זה לא להתעלם.
נתנו פה דוגמא מעולה מעלי איך אפשר לעשות מזה ענין ואיך אפשר לנחם בלי לעשות מזה ענין שזה גם הרעיון- (לרוב עם הילד הראשון) בד"כ אנחנו ישר קופצים וישר מנחמים כשלפעמים זה סתם מוגזם, אבל כל מקרה לגופו, לפעמים צריך לנחם ולפעמים לא.

אז ניסיתי לתת לו תשומת לב בכל נפילה,ואז שמתי לב שהבכי מתגבר,וכאשר אני מתעלמת לפעמים הבכי אפילו לא מתחיל,ואם במקרה נגעתי בו אז הוא מתחיל ליילל.
וזה הדבר: תינוקות ופעוטות צעירים מאוד, אלא אם כן קורה משהו באמת מז'ורי, לא מגיבים מיד. הם קודם כל מסתכלים עלינו, לראות איך נגיב, ומעצבים את התגובה שלהם בהתאם. בעקבותנו ובהשראתנו. הם זקוקים לנו שנפרש להם את הסיטואציה וניתן לה משמעות.
אחר כך הם מפנימים כמה מהתגובות היותר נפוצות שהם קיבלו, ויכולים ישר להגיב עצמאית. כבר יש להם תגובה מוכנה בארגז הכלים שלהם. ובשלב הזה, אני מניחה, כבר קצת יותר קשה לשנות את התכנות הזה, אבל זה עדיין גמיש. ועם השנים התכנות הזה מתייצב ומתקבע עוד יותר, או שהוא דווקא עובר שינויים באמצעות אירועים ואנשים מכוננים (לטוב ולרע).

_באתי לשם, הסתכלתי עליו שוכב המום ואמרתי לו: "דבר ראשון, אתה חי, וזה כבר טוב" (מה לעשות, זה מה שעלה בדעתי hilarious)
ואז הרמתי מעליו את הכסא ואמרתי לו: "דבר שני, הכסא לא נפל לך על הראש, וזה מצוין"_
אויש, את פשוט מעולה. אימצתי.

מחבקים.

אני תמיד תמיד מגיבה לנפילות ומכות קטנות.
בחיוב

כשדניאל נופל או מקבל מכה, לימדתי את עצמי שהתגובה הראשונית, האוטומטית, הרפלקסיבית שלי היא: "אתה בסדר".
אם הנפילה רצינית יותר: "אתה בסדר גמור".
זה דבר ראשון, עזרה ראשונה מיידית, עוד לפני שהוא החליט בכלל מה קרה לו ואיך הוא מרגיש.

אני חושבת שזה מאוד מאוד משמעותי ומפחית הרבה מה"טראומה" של נפילות וחבלות ועניינים. ושימו נא לב, שזה לא ה"לא קרה כלום" "אל תבכה" הקלאסי הידוע לשמצה. כי כן, קרה משהו, אבל הילד עדיין בסדר גמור.

אחר כך - תלוי במצב. לפעמים הוא בסדר, פשוט ממשיך הלאה בלי לבכות, אז גם אני לא מתייחסת לזה יותר. נון-אישיו.

ולפעמים יש כמה יפחות של בכי, והוא כן רוצה לבוא אלי ושאני אחבק. אז אני באה ומחבקת, ואומרת משהו כמו: "כן, קיבלת מכה. עוד מעט זה יעבור". או: "כן, נפלת ונבהלת / כואב לך? עוד חמש דקות תרגיש יותר טוב". שימו לב: הכרה בכך שקרה משהו, ודגש על כך שזה יעבור, זמני.
(כמו עם מבוגרים. כמה פעמים אנחנו נרגזים או עצובים או מתוחים או מתוסכלים בגלל נסיבות שונות, אבל עדיין יודעים שזה רק מבחוץ? האירוע לא מאיים עלינו באמת. מבפנים אנחנו עדיין בסדר גמור)


ולפעמים הוא בוכה באמת וזקוק להרבה ניחום, אז אני מחבקת ומנשקת ומנחמת כמה שרק דרוש, אבל תמיד התמה היא: "כואב לך, קשה לך, אבל עוד קצת זמן זה יעבור"

לפעמים אני רואה את הקטסטרופה בהתהוות, איך שהוא מושך על עצמו את המתקן לתליית כביסה, ומתפלק לי "הההה!" עם נשימה פנימה, אתן מכירות את ההבעה הקולית הזאת, עם העיניים הפעורות והפה הפתוח? תמיד אחרי תגובה כזאת הוא מגיב קשה יותר, אז (שוב) לימדתי את עצמי לרכך אותה כמה שיותר מהר עם "אתה בסדר. רק המתקן נפל עליך".

פעם אחת הוא עמד וטיפס על כסא נדנדה, מהצד. ואז ניסה להתנדנד עליו, ונפל אחורה, וכל הכסא נפל עליו. לראות את זה קורה היה ממש לא סימפטי.... אז באתי לשם, הסתכלתי עליו שוכב המום ואמרתי לו: "דבר ראשון, אתה חי, וזה כבר טוב" (מה לעשות, זה מה שעלה בדעתי )
ואז הרמתי מעליו את הכסא ואמרתי לו: "דבר שני, הכסא לא נפל לך על הראש, וזה מצוין"
ואז הוא העלה על פניו את הבעת הבכי ואמר בקול בוכים:"זה! נפל!" אז אמרתי לו בערך: "נכון, הכסא נפל, באמת לא צריך לטפס עליו מהצד (וכו וכו), צריך להיזהר, אתה התנדנדת עליו מהצד הלא נכון והוא נפל עליך, אבל תיכף תהיה בסדר".
וזהו. עברנו לסדר היום.

וזה נהדר. הוא באמת מפנים (היום גיל שנתיים ורבע) את ה"אתה בסדר הזה". אישי סיפר לי שפעמיים או שלוש בזמן האחרון, הם הלכו ביחד, הילד רץ על המדרכה ונפל / עף קדימה, קם, נתן לעצמו נשיקה ביד והמשיך הלאה (!!!!)

עוד משהו שהוא עושה זה לקום, ואז להגיד "זה!!" ולזרוק את עצמו על הרצפה שוב בתור הדגמה, שחזור של מעשה הפשע . כי אחרת איך נבין מה קרה?
(פעם הוא עשה את זה כשחברה שלו באה אלינו, ונפלה הצידה מבימבה. הוא הצביע עליה, אמר "נפל!", לקח את הבימבה, רכב עליה ואז היטה אותה הצידה והפיל אותה בכוונה (את המכונית, לא את הילדה). ומאז הוא באופן רשמי קצין הבטיחות של הבית.)

כמובן, הילד הספציפי הזה מלכתחילה היה אופטימיסט כזה, לא לקח קשה חבלות קלות. יש ילדים שלוקחים את זה יותר קשה. אבל הגישה הזאת מתאימה, אני חושבת, גם להם: נותנים להם ניחומים כמה שדרוש להם, מכירים בכאב ובעלבון (זה מאוד מעליב ליפול, הרי) אבל תמיד השורה הראשונה היא "אתה בסדר" כדי לתת לילד צ'אנס (ולגיטימציה) להחליט שהוא באמת בסדר והעניין לא מצריך מי יודע מה תגובה, וגם אם הוא מייצר תגובה (בכי והכל) בסוף כל משפט יש את ה "...וזה עוד מעט יעבור".

יש תגובה ויש תגובה.
יש הבדל גדול בין לרוץ אליו ולהגיד "אוי ווי!" לבין לחייך ולהגיד "נסה שוב, אתה תצליח".
בסופו של דבר, כמו שכל תחום אחר, אני בעד להתאים את התגובה לסיטואציה ולא לפעול לפי עקרון מויים רק מתוקף היותו עקרון.
נראה לך שהילד נפגע וצריך חיבוק? תני לו חיבוק. נפל ובקושי הזיז לו? שימשיך בדרכו כרגיל.
את מכירה את הילד שלך ואת הצרכים שלו הכי טוב.
אולי חברה שלך מגיבה בכל פעם שזה קורה, אבל אולי זה מה שנכון לה ולילד שלה.
ובכל מקרה, אני מסכימה עם אהבת עולם:
גם במצבים שכן נותנים תשומת לב - שהיא תהיה כמה שפחות רגשנית (לחץ, רחמים וכאלה) וכמה שיותר עניינית.

<תגובה מ-אהבת עולם:>

אז ככה,
אם אני רואה שהתינוק נפל נפילה שלא נראית לי רצינית, אני משתדלת לא לשדר איזו תגובה לחוצה (עד כמה שאני יכולה), אולי אפילו עושה ת'צמי שלא כ"כ ראיתי, ומחכה לראות איך הוא מגיב.

אם אני רואה שהוא ישר חוזר לעצמו, סבבה. אני בכלל לא מתייחסת.

אם אני רואה שזה רטינה או בכי קטן שעומד להיפסק, גם סבבה.
או לחילופין, אם זה בכי קטן או אני רואה שהוא מחפש אותי בעיניים, אני מסתכלת ואומרת 'כן, ראיתי את זה'. לפעמים מוסיפה 'נפלת', 'קיבלת מכה קטנה' או 'הכול בסדר'.
אני מרגישה שלפעמים האישור ש'אני כאן' וש'ראיתי' - שיש הכרה לנפילה, זה מספיק. ואז הוא קם וממשיך בענייניו.

אם האישור הזה לא מספיק, או שיש בכי חזק - אני ניגשת.
במצב של בכי משמעותי, זה כן נראה לי מצריך התייחסות.

עכשיו, קראתי פעם בספר של דני לסרי 'חינוך בביצת הפתעה' שכשהילד שלהם היה נופל - הם לא ישר היו מרימים אותו. הוא נניח נפל והיה שכוב על הרצפה, הם היו ניגשים ויושבים לידו, או מלטפים אותו כשהוא עדיין שוכב על הרצפה.
הגישה היא שאחרי הנפילה יש גם טעם לחוש את המצב החדש של הגוף. להישאר בו קצת. להרגיש את התחושה של הרצפה, להרגיש את הגוף על הרצפה. לא חייבים ישר להרים.
לפעמים אני נוהגת ככה.
או קצת נותנת לו להישאר כך ויושבת לידו - ורק אח"כ מרימה.
או יושבת לידו, וזהו. ואז הוא קם לבד.

ואם אני מרגישה מראש שהילד צריך יותר מזה - אני מרימה ומחבקת.
אבל גם אז, משתדלת לא להראות שום לחץ.
מחבקת ונותנת לו לבכות כמה שהוא רוצה, ובינתיים אומרת מילים של השתתפות כמו 'אוי, אוי' או 'מסכן קטן' או 'כן, זה כואב'. כאלה.
אבל בלי לשדר לו רגשית שהוא באמת נורא נורא מסכן, אלא זה יותר הבעה של אמפתיה נקודתית כזאת.
ככה הוא בוכה ובוכה ובוכה, בתוך החיבוק שלי - עד שזה נגמר לו, ופתאום מעצמו הוא רוצה לרדת, וברגע אחד - חוזר להיות שמח וטוב לב.

כמובן שאם מדובר במכה שנראית לי מאוד חזקה, אז אני אנהג אחרת.
אני מיד ארים, אני אבדוק מה קרה פיזית, אם צריך טיפול וכו'.

**********

בסיכומו של דבר, אני בעד כמה שפחות לתת תשומת לב לעניין הזה. לפחות לא ביוזמתי.
זאת ממש לא הזנחה - כל עוד לא מדובר במצב של בכי ממש.
אם אני רואה שהילד בוכה יותר מבכי קטן של רגע, או זקוק לי - אז כן להתייחס. (לפחות ככה נראה לי, שאם יש בכי - צריך להתייחס אליו באיזושהי צורה. לאו דווקא מיד לרוץ ולהרים וכו' - אבל כן איזושהי התייחסות, וגישוש תוך כדי כך להחליט עד כמה להתייחס).

אבל גם במצבים שכן נותנים תשומת לב - שהיא תהיה כמה שפחות רגשנית (לחץ, רחמים וכאלה) וכמה שיותר עניינית.

לדעתי דווקא חשוב מאוד להתייחס לבכי. כשיש בכי.
השאלה איך עושים את זה.
כמו שאני מבינה את זה, וכך זה גם היה אצלנו, מה שחשוב זה לשדר לו ביטחון. שלא ירגיש שאת מתערערת או נבהלת מכל אאוץ' קטן. אבל בהחלט אפשר לנחם, לחבק, להיניק וכו' - במקרה הצורך - בלי לצאת משלווה ותוך כדי שמשדרים עסקים כרגיל.

הילד לא בוכה ולא מוטרד מזה שהוא נפל אז הכל בסדר, לא? אבל כשהוא בוכה אז מה עושים
ניסיתי להתעלם כמה פעמים והילד זחל ובכה מצא צעצוע והפסיק,או שזחל אלי לציצי
האם אני לא עושה נזק בזה שאני מתעלמת מהבכי? רק מסתכלת עליו או לפעמים גם זה לא

דיברתי עם חברה והיא אמרה שהיא לא מתעלמת אף פעם
אבל היא זו היא ואת זו את והתינוק שלה זה התינוק שלה והתינוק שלך זה התינוק שלך.
או במשפט קצר יותר- זה לא נתון להשוואה. כל אחד הוא אחר ומגיב אחרת.

למה להתערב אם זה ההתערבות גורמת לו לבכי? למה להתערב אם הכל בסדר איתו? הנחמה באה כשיש משהו לנחם, אם הילד לא בוכה ולא מוטרד מזה שהוא נפל אז הכל בסדר, לא? לפעמים אנחנו מכניסים להם לראש שמשהו קרה כשלהם זה בכלל לא מפריע, הם מיללים שניה וממשיכים הלאה ואנחנו חושבים שהיללה הקטנה הזאת חייבת התיחסות בזמן שאם נעזוב אותה לרגע (במידה שהיא לא נמשכת יותר מכמה רגעים) הוא יחזור לענייניו.
אני לא מבינה איפה ההזנחה פה , נהפוך הוא- הוא מתרגל שיווי משקל ועצמאות עכשיו, זה נשמע לי נהדר כשאמא עומדת מהצד ומתערבת רק אם באמת לא טוב לו.

הנה משהו ש{{}}תמרוש רוש כתבה לי בנושא פעם (את יכולה למצוא - זה בדפבית שלה):

_עוד אהבתי את הגישה שלהם לקשיים ופחדים ונכויות של ילדים. אני זוכרת קטע שהדהים אותי, על תינוקת שמנסה לטפס על כסא, ונופלת ונושכת את השפה. האמא בכלל לא מתרגשת מזה, גם כשהיא רואה שהשפה שלה מדממת, היא מחייכת אליה ואומרת לה: "נסי שוב, את תצליחי", והילדה פשוט מלקקת את השפה ומנסה שוב. זה הקסים אותי, למרות שנראה לי די בלתי אפשרי. כאמא, לא לזנק ולא להיבהל מדבר כזה? פשששיי.
(ואם הילדה תתחיל לבכות "מיוזמתה", בטח שאני לא אשאר שם כמו פסל מחייך כאילו לא קרה כלום. אני אנחם ואחבק וכל זה)
<כמרפאה בעיסוק, אני חושבת שכן הפנמתי את הגישה הזאת, ובדרך כלל הייתי מאוד נועזת עם הילדים שעבדתי אתם, היה לי יחס מאוד חיובי לנפילות וחבלות קטנות>{{}}_

אני מזדהה עם הדברים.

בימים אלו בני הקט (7 חודשים כמעט) זוחל במרץ,ונעמד לבדו בעזרת רהיטים,רגלים,וכל השאר
הוא נופל די הרבה. בהתחלה הייתי מתבוננת ומחליטה מתי להרים אותו,לחבק ולהגיד לו "קיבלת מכה,כואב אה?" וכאלה, מביאה לו צעצוע אחר וזהו עבר.
לפעמים התעלמתי שראיתי שזה לא נורא,ובהחלט בנפילות הבאות,הבכי פחת משמעותית,הוא היה נופל ולפעמים גם לא בוכה. העניין הוא שאני מרגישה קצת אוי אני אמא מזניחה ותחושות אשמה עולות בי,אולי אני בעצם עושה לו נזק..
דיברתי עם חברה והיא אמרה שהיא לא מתעלמת אף פעם,אז ניסיתי לתת לו תשומת לב בכל נפילה,ואז שמתי לב שהבכי מתגבר,וכאשר אני מתעלמת לפעמים הבכי אפילו לא מתחיל,ואם במקרה נגעתי בו אז הוא מתחיל ליילל.
חיפשתי דפים בנושא ולא מצאתי,אשמח לשמוע מה דעתכם
תודה