בשמת, המון תודות על כל העבודה שלך באתר. לא אחת עצותייך ותבונתך עזרו לי מאוד בנושאים שונים. תודה רבה על הכל!!!!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}


שלום לכולם, אולי מישהי תוכל להרגיע אותי קצת... יש לי בת מקסימה בת 11 חודשים וביום בהיר אחד!! פתאום, היא פשוט לא רוצה אותי!! היא בוכה שאני מרימה אותה, לא מחייכת ומתנהגת כאילו היא לא מכירה אותי.. לעומת זאת היא רוצה את אבא כל הזמן, די נבהלתי שהרמתי אותה והיא צרחה.. זה קרה באופן פתאומי, יום לפני היא לא רצתה שאוריד אותה מהידיים, אני קצת דואגת, מישהי אולי נתקלה במצב כזה?

אורלי נ, ריגשת אותי בחזרה.
תודה

מנסה, ריגשת אותי עד לחלוחית בעיניים.
אני קוראת אמא מאוהבת, מוקסמת, אבסולוטית וצעירה
את פשוט מדהימה
איזה כיף לתינוקת שלך שאת אמא שלה
נשמע לי רגיל לחלוטין גם ההתנהגות של התינוקת וגם ההתנהגות שלך.
לא נראה לי שאמא שלי "שמה" עלי כל כך כשאני הייתי תינוקת...
מכירה טוב טוב את ההרגשה שאת מתארת

מנסה, קודם כל אני מסכימה עם קודמותי, ושנית רוצה להגיד שהתחלה של חרדת הנטישה בגיל חצי שנה פירושה שיש לך תינוקת מאוד אינטליגנטית, שכלית ורגשית. זה בטח הודות לאמא (-:
האמהות שלך היא הבסיס שלה לחיים. המיוחד והשונה מעורר עניין (אבא, מין מישהו שצץ פתאום עם כיף ואז מתאדה, משהו טיפונת מערער כזה...), אבל את בונה את כל האישיות שלה ואת הטווח הארוך.
הבריאות הנפשית שלה תלויה מעט מאוד בהופעות הנחמדות של אבא
(אם כי מאוד חשוב שהוא שם, שהוא תמיד חוזר, שהוא אוהב אותה ומגיב אליה כמו שאת מתארת - תזכרי שאת רוצה גם שתיבנה אצלה דמות אב אוהבת, קשובה, מגיבה, שאפשר לסמוך עליה, שהיא תגלה בשלב מסוים שזה בסדר, הוא תמיד חוזר. אין ערוך לחשיבות של זה אחר כך, ביחסים החברתיים שלה ובזוגיות שלה בעתיד),
אבל היא תלויה הרבה הרבה יותר ביציבות האוהבת שלך. קודם כל בעצם הנוכחות הפיזית. ושנית ביחס שלך אליה כאשר את איתה.
אולי אי אפשר לראות את הפירות עכשיו, כשהיא כל כך קטנה, אבל את תראי אותם בבירור אחר כך.
עוד תוספת אחרונה: אני לגמרי בעד הפירוק של המטענים האישיים שלנו. בעצם, הרבה אמהות, כולל אני, עושות את זה בעיקר אחרי לידת הילדים. כי הילדים משמשים לנו מראה. הם מבליטים לנו דברים בעצמנו.
כל פעם שיש לי בעיה מול הילדים, עם משהו שהילדים עושים וכדומה - עד היום כשהם בני 14 ו-9 - אני עוצרת, בוחנת את עצמי, והולכת לשנות משהו בעצמי. אין מה לעשות, זה בדיוק כמו השורה הקבועה שאיתה הייתי "מעיפה" מחזרים: "זה לא אתה, זה אני".

אני בהחלט מנסה, כמו עצתך, לבחון את עצמי ולהגיע לשורש של התחושות שלי. במקרה שלי יש פחד שהקטנה לא תאהב אותי, פחד שהופיע כבר במהלך ההריון ועדיין קיים, הוא מתאדה ולא מתעצם למזלי אבל הוא כאן וזקוק להתייחסות.
מהניסיון הקצר שלי כאמא כבר הספקתי להבין שהרבה פעמים אני חייבת לעצור ולבחון את עצמי קודם כדי שהמטענים האישים שלי לא יפגעו בה.

תשמעי, אני מאוד מזדהה עם מה שאת מעלה. זה גם מתקשר אצלי לנקודה ממנה התחלנו.
אם אני חשה תחושות קורבנות כלפי האמהות שלי (ושימי לב שכתבתי אני ולא את), אז אני מצפה גם להכרת טובה על כך, שנניח תתבטא בזה שהקטנה תרצה להיות רק איתי.
לא שאני לא נהנת, לא רוצה להיות עם הבת שלי, ממש לא.

אז אני מציעה לטפל בתחושה הזאת, שהיא בעצם של האמא ( אולי גם שלך?) ואז מאליו תפתר הבעיה איתה.

אני מבינה אותך בעניין החלון
אני מגלה כל יום עוד טיפה עד כמה המערכת יחסעם המשולשת הזו רגישה, אמא אבא תינוק.
תודה.
הדבר העיקרי שחסר לי בתקופה הזו שאני איתה וחווה כל כך הרבה רגשות עוצמתיים זה לחלוק אותם עם נשים אחרות שחוות את האמהות

בדיוק להיפך, אם כבר!
מסכימה עם דברי או רורה.
כמה דברים: חצי שנה זה ממש התחלה של חרדת נטישה, אם בכלל. כך, שסביר שהיא בוכה לא כי היא עצובה על כך שהוא הלך, ואולי לא יחזור, אלא אולי על סוף תשומת הלב המרוכזת, או סוף הכיף.
אני חייבת להגיד לך שאצלי, שהבזוג נכנס הביתה והיא זוחלת אליו בהתלהבות ודורשת שירים אותה (כאילו מי שישמע הילדה פשוט סבלה עד עכשיו) בא לי להעיף את שניהם ביחד מהחלון.

לא לא לא.
בדיוק להיפך, אם כבר!
היא לא חווה חרדת נטישה ממך כי את לא עוזבת כל יום לכמה שעות ורק אז חוזרת. את איתה 24 7, ובנוכחות שלך היא בטוחה. בזה שאת שם בשבילה שהיא צריכה. את דמות ההיקשרות העיקרית שלה.

באבא היא פחות בטוחה, ולכן היא בוכה כשהוא יוצא מהחדר. היא לא בטוחה מתי הוא ישוב אליה.

ובאשר לחיוכים לאנשים זרים - בגיל הזה החיוך הוא אקט חברתי, אקט של יצירת קשר. היא רק מתחילה להבין שיש עולם שלם שם בחוץ, ואלה הכלים שיש לה ליצור קשרים. כמובן, הכל ברמה המאוד בסיסית.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לילה טוב
חיפשתי היכן להעלות את התהיות שלי
אני מפשפשת באתר המקסים הזה המון, קוראת המון וזו הפעם הראשונה שאני כותבת ומבקשת לחלוק עם אחרים את התחושות שלי
אני אמא לתינוקת בת חצי שנה, ההתאהבות בה היתה לי מיידית לאחר הלידה (ואולי התחילה אפילו כבר במהלך ההריון ), אני גם מאמינה שהיא היתה הדדית והתינוקת שלי הרגישה איתה נוחות וביטחון מתחילת דרכנו.
אני זוכרת שנכנסתי לתפקיד האמהי די בקלות, החיבור היה חזק, ההנקה היתה מוצלחת, נהניתי להתמסר לצרכים של הקטנה שלי ולהיות שם בשבילה פיזית ונפשית כל הזמן.
התפטרתי ועד היום אני צמודה אליה, עזבתי אותה רק פעמים אחדות ויחסית קצרות.
בזמן האחרון אני מרגישה שהקטנה שמחה ומחויכת יותר למראה אחרים ובפרט לפנים של בן זוגי - אבא שלה. היא מחייכת במהירות למראה שלו ומתלהבת מהנוכחות שלו, יחסית אליי היא לא רואה אותו הרבה, אבל בבוקר ובערב כשהיא כן רואה אותו הוא מחייך אליה, רוקד ושר לה והיא צוהלת ושמחה. וזה נהדר. וזה גם ברור שיקרה ושהיא תתאהב בו לאין שעור כי הוא מקסים ורגיש ומצחיק וכייפי מאוד. אבל אני מודה - היום כשחזר מעבודה, הוא בא והיינו באמצע טקס שינה הוא חייך אליה והיא אליו, ואז יצא לרגע מהחדר והיא התחילה לבכות ,בכי שקורא לו לחזור, בכי של אל תנטוש אותי, בכי שאני לא מקבלת, והשארתי אותם לבד, לזמן איכות שלהם, ויצאתי כדי לעבד את הרגש שהופיע בי, כמעט עלו בי דמעות, כי כבר כמה זמן אני מרגישה את זה, אני איתה כל היום, מסורה ודואגת, מתעייפת כשהיא לא נרדמת, מניקה ומחליפה ומקלחת ומצחיקה ואז אבא בא ומצחיק אותה לרבע שעה ומקבל חיוכים ענקיים וגם בכי של חרדת נטישה. והאמת גם לאנשים אחרים אפילו זרים היא יכולה לחייך הרבה יותר.
אני מצליחה להפריד בין הצורך שלי להיות נאהבת וזנקקת למה שקורה כאן ויודעת שזה דבר חיובי שהילדה מתחברת גם לאבא. ושמחה. כי זה מה שאני רוצה בשבילה. אבל אני גם במקביל תוהה האם עשיתי משהו לא נכון? אולי אני איתה 24 שעות כל הזמן עד שהיא לא מתגעגעת אליי בכלל, האם יש דבר כזה אובר מאמא? אולי הפנים שלי משעממות אותה כבר?

לדעתי הכתובת היא פיזיוטרפסטית טובה
יכול להיות שגם "קרניו-סקראל" תעשה פלאים. לילך סבט נהדרת.
http://www.ima-adama.co.il/info/healers/[po]Healers craniosacral[/po].htm

נשמע לי מוכר, לא מנסיוני, אלא מנסיון של אימי.
אחי היה תינוק כזה, כל הזמן בוכה............
יש ילדים שכאלה
ילדים כאלה מלאים אנרגיות, מוכשרים וטובי לב.
רק צריך לקבל אותם כמו שהם, ולאהוב אותם
והם פורחים.
חלק מהסיבה לכך שהם בוכים ולא ישנים קשור לפעמים לשרירים
והיכולת לגעת בהם בצורה נכונה מרגיע אותם.........
לדעתי הכתובת היא פיזיוטרפסטית טובה, שתתן לך כמה תרגילים שתוכלי לעשות לבד עם הילד
לדעתי יש לילד מזל שאמא שלו מניקה ודואגת לו
ולא בגלל זה נוצרות לו הבעיות
תמשיכי אל תתייאשי
הסיבה שהוא מעדיף את אבא שלו קשורה לכך שאבא שלו מחבק אותו, אוהב אותו כמו שהוא ובעיקר מבין אותו.
זה לא אומר שאמא שלו לא אוהבת אותו
זה אומר שאמא שלו פשוט
עיפה
ובצדק
את אחרי לידה
לקבל כזה ילד זה לא קל
והוא לא היחיד
כשתהיי רגועה ושלמה עם עצמך
הוא יחזור להעדיף גם אותך
בסך הכל נראה לי שיש לך אוצר, ושתלמדי עם הזמן להעריך אותו........

אני שומעת כמה קשה לך. נראה שאת מאוד מאוכזבת מהקשר שלך עם התינוק. אחרי שנשאת אותו תשעה חודשים וחיכית לו, אחרי שאת משקיעה זמן וכוח רב כל כך בלהאכיל, לטפל ולאהוב, הוא מעדיף את אבא שלו!!! הוא מושפע מהיחסים בתוך הבית, מהאווירה הכללית, ואת הופכת חסרת סבלנות בגלל חוסר השקט שלו. מין גלגל משוב חיובי שמפיע בצורה לא כל כך חיובית.... המציאות אכן שונה מאוד מהציפיות.

_אני לא היתה מוכנה למה שציפה לי .
לכעסים , לצעקות , למתחים , למלחמות ._

אני כל כך מכירה את המצב הזה... בין שני הילדים שלי יש שנה ושמונה חודשים. אני זוכרת את ערב שבת הראשון אחרי שהשני נולד.... ניסינו, כמו תמיד, לשבת לאכול ארוחת ערב של שבת, עם מפה לבנה וארוחה קצת מיוחדת, אחרי שארבעת בני הבית התקלחו ולבשו בגדים של שבת.... אוי, כמה נאיבי זה היה מצידנו!!! אני לא זוכרת מי זכה לאכול את הארוחה כשהוא נקי, אני רק זוכרת שאני סיימתי את הערב באפיסת כוחות, כועסת ומותשת, רוצה רק לישון, בלי חלה ובלי ארוחת ערב. זה ממש היה ארוע מכונן בחוויה המשפחתית שלנו של ארבע נפשות שצריכות ללמוד לזרום יחד.

חוצמזה, בקשר לדלקות האוזניים -
אני רוצה לספר לך מה עבד אצלנו -
לקטן שלנו, בחורף בגיל שנה וחצי היתה דלקת אוזניים כמעט כל הזמן. הוא החליף איזה ארבע אנטיביוטיקות בחודש, סטרואידים, אינהלציות... משהו מטורף. הוא רזה נורא, היה מותש, עצבני, חסר תיאבון - צל של עצמו. הרופאה בקופת חולים החליפה לו אנטיביוטיקות בלי אבחנה בכלל..טוב, ככה זה היה נראה. רגע לפני שהילד שלי נגמר מצריכת יתר של אנטיביוטיקה (סתם, המצאתי עכשיו, אבל זה היה באמת נורא.... ) פניתי לרופא מומחה, שהסביר לי ממה נובעות הדלקות (ראי הסבר קצר ב כאבים ודלקות באוזניים), וביקש שנטפל בכל נזלת, מיד כשמתחילה (טיפות לפתיחת האף, לייבוש, להקלה של הגודש), לפני שהנזלת סותמת את התעלה שמאוררת את האוזן, ושם נוצרת דלקת בגלל שאין ניקוז של הנוזלים..... אולי את יודעת את כל זה, ועושה ממילא, אני רק מנסה להציע מנסיוני לפני שאתם מגיעים לסוג החמישי של האנטיביוטיקה.....

אני אוהבת את תינוקי , אך בצורה שונה ,מרגישה שהוא לא ממלא את כל הוויתי כמו שהיה עם הבכור
הוא לא ממלא את כל הוויתך, כי חלק מהוויתך כבר מופנית לאח הבכור שלו. לאימהות רבות לוקח זמן רב יותר להיקשר לילד השני, אולי גם כי המציאות רחוקה יותר מהציפיות שהיו לנו לפני הלידה בגלל המורכבות של המשפחה והאכזבה רבה? לא יודעת. נראה לי שלוקח לנו יותר זמן למצוא את המקום הנכון, המקום הבטוח בקשר עם התינוק שנולד..... אולי אנחנו מפחדות לפנות מקום בלב, מחשש לפגוע בילד שכבר יש לנו? הרהורים.

אוי, יצא לי נורא ארוך.... אבל אמשיך עוד רגע

אין לי עצות חכמות,אבל קיבלת כמה ממש טובות למעלה,
מחזקת אותך,
את האמא הכי טובה עבור ילדייך!-בגלל זה הם בחרו להוולד דווקא אצלך.

נשמע לי מאוד קשה החוויה שאת עוברת,
חווית הסירוב להנקה העדפת האבא כביכול ואולי מן סוג של נתק עם התינוק,
נשמע שאת מאוד מודעת לגורמים ולאווירה שיצרו לפחות במידה מסויימת את התגובה הזו.
אבל ביננו מה זה חשוב.
השאלה איך את בוחרת חווית אמהות אחרת עם תינוקך ומשנה את חייך.
נדמה לי שהפיתרון מתחיל אצלך,
וחשוב לי לציין שלא מתוך זה שאת נהגת לא נכון ואת אשמה במשהו אלה מתוך אחראיות, למשהו שבדרך מכל מיני סיבות לא הביא לך את התוצאה הרצויה לך ולכן חשוב לשנותה.
הדמוי העצמי שלך, לי באופן אישי נשמע לי שאת אמא אכפתית, מודעת חכמה ומעניקה. אבל השאלה מה את חשה בפנים שלך לגבי עצמך, זו תקופה לא פשוטה בכלל, מההורמונים ועד ההסתגלות למצב החדש. אם אין לך כסף לטיפול, טפלי את בעצמך, תזיני את עצמך באוכל מעולה וחיוני עד כמה שאפשר, התעמלי, צאי עם חברות. מה זה קשור? הכל קשור, תרגישי טוב עם עצמך המראות יתחילו לחייך אליך
חזרה.
המון טוב שיהיה לך.

_החיבור לרך הנולד לא היה מיידי .
כפי שציינתי ההתעסקות רובה ככולה היתה התמודדות מול הבכור .
אני אוהבת את תינוקי , אך בצורה שונה ,מרגישה שהוא לא ממלא את כל הוויתי כמו שהיה עם הבכור .
אולי הוא מרגיש זאת ולפיכך מתרחק .
רגשות אלו מעוררים רגשות אשם , ורצון לתקן ._

את בתחילת הדרך - את רואה ורוצה לתקן.
ממליצה לך בחום לטפל בעצמך. ולמרות מה שכתבת:
כיום הוא לוקח תרופות רבות , כחלק מזרימה עם מצבנו הכספי ( העדר תקציב למטפלים אלטרנטיביים ולאוכל אורגני ) .
לשלם למישהו אחד שיעזור לך לעשות סדר ובריאות בחייך. זה שווה - המחיר של מחלה ושל אומללות הוא הרע ביותר.

אשמח לתגובות.

חמי מרבה לאמר לי " מה יש , התינוק נותן לך מנוחה , את צריכה לשמוח " .

בכורי היה צמוד אלי בשנתיים הראשונות , כל פרידה היתה כרוכה בבכי קורע לב .
הנה אני משווה .
קשה לא להשוות .
אני מגדלת את תינוקי בדרך היחידה שאני מכירה .
הדרך שכל-כך התחברתי אליה .
אך הוא לא .

מצבנו הכספי " הכריח " אותי להרפות , להבין שקיימות דרכים אחרות .
עלי להתבונן .
לשחרר .
כשבני בכורי נולד קיבלתי שתי עצות :
"הקשיבי לליבך"
"התחילי להתאמן בלשחרר מהיום שנולד התינוק " .

צריך תקופת הכנה לילד שני .
תקופת הכנה , תמיכה ועזרה רבה .
הכנה רגשית והכנה כספית .
עם הילד הראשון תקופת ההכנה יכולה להעשות תוך כדי הגידול , הרי הרבה יותר פשוט לצאת מהבית , להכין אוכל ואף ערמות הכביסה לא כאלו גבוהות .
אני לא היתה מוכנה למה שציפה לי .
לכעסים , לצעקות , למתחים , למלחמות .
כעסתי על הבכור שלא מאפשר לי לגדל את תינוקי בנחת .
כעסתי על התינוק שלא מפסיק לצרוח , ולא לוקח ציצי להרגע .
כעסתי על הבכור שמתעקש להיות תינוק , כעסתי על הרגרסיות .
כעסתי על כך שהבכור לא מאפשר רגע אחד של נחת בבית .
תינוקי היה חשוף לכעסים וצעקות עד אין קץ .


כיום רגוע יותר .
למדתי להתארגן , להוריד ציפיות .
למדתי לתת לבני הבכור בצורה המתאימה לחיים החדשים בבית ולא לנסות לחקות את אשר היה קודם .
אז קוראים סיפור אחד ולא מציירים , אבל מחבקים , מנשקים אומרים עד כמה אוהבים , משבחים , משוחחים - והכל תוך כדי החיים הזורמים בבית .
גם בכורי למד לקבל את השינוי .

תודה על התגובה .

כותרת הדף נובעת מהחשש שתקופת ההריון הקשה הביאה לקרע ביחסים עם התינוק הנולד .
קרע שבא לידי ביטוי לראשונה בקשיי הנקה .

כולם הרבו לדבר על בני הבכור , ועל מה שאני מעזה לעולל לו , ועד כמה כולם רוצים שהתינוק יהיה כמוהו .
כל-כך כעסתי , ביקשתי שלא ידברו על ההריון ולא יעשו השוואות לתינוק שעוד לא נולד .

כאשר נולד התינוק , כולם פחדו להתייחס אליו שמא הבכור יקנא .
( כולם = חמי וחמותי ) .

כיום התינוק מוחה בתוקף לכל פעולת התעלמות , דורש ובצדק את אשר מגיע לו .

הנקה היוותה החיבור המדהים ביותר שחוויתי עם בני הבכור.
התחושה שהתינוק סובל מההנקה , שהוא לא מאפשר לי נתינה כלפיו היתה מאד קשה עבורי .

החשש שמא אמא באה בקונוטציה של סבל , ולא מרגוע .
בן זוגי מרבה לתאר את חשיבות היחסים של התינוק עם אביו .
תחושת הגוף שונה , רחב יותר , מגן , חזק .

אני רוצה שתינוקי יאפשר לי לאהוב אותו , להעניק לו .
ואותו קשר ראשוני שבין תינוק לאמו הבא לידי ביטוי בהאכלה - נפגם .

החיבור לרך הנולד לא היה מיידי .
כפי שציינתי ההתעסקות רובה ככולה היתה התמודדות מול הבכור .
אני אוהבת את תינוקי , אך בצורה שונה ,מרגישה שהוא לא ממלא את כל הוויתי כמו שהיה עם הבכור .

אולי הוא מרגיש זאת ולפיכך מתרחק .
רגשות אלו מעוררים רגשות אשם , ורצון לתקן .

כיום אני לוקחת תיכוניסטית פעמיים בשבוע בערב , היא מקדישה מלוא תשומת הלב לבכור , ואני מתנהלת בנחת בשגרת הערב של התינוק .
היחסים בבית משמעותית יותר רגועים .
כמעט ואין צעקות , ויש מקום לפתרון יצירתי לבעיות .

ניסיתי עזרה מסוג זה כאשר נולד התינוק , אך בכורי סירב לכך בכל תוקף .
כיום הוא למד להפיק מכך מלוא התועלת .

אני מרגישה שאני לא יודעת כיצד לגדל אותו .
למרות שזו גם לפעמים ההרגשה שלי עם ביתי (חודש וחצי). וגם היתה עם ביתי הראשונה (שנתיים ותשעה) ברור לי שזה לא נכון. אנחנו עושות את המיטב על מנת לתת לילדים את המקסימום שאנו יכולות.
וזה גם מה שעשית עד עכשיו. העניין הוא איך להתאים את הציפיות, האמונות שלנו לצרכים של התינוק.
לדוגמא אני עדיין נאבקת על ההנקה של ביתי. ובעקבות קריאת דברייך אני חושבת האם הגיע הזמן לוותר?.
ההחלטה שלך לגדל בלי מוצץ, בלי חיתולים , להניק (ואני מוסיפה גם את הרפואה האלטרנטיבית) לא הייתה (לעניות דעתי ) טעות.למרות שכך זה ניראה לי בקריאה ראשונית של מה שכתבת. אלו היו החלטות נכונות לזמנו. ואני בטוחה שהתינוק שלך יצא נישכר ממנה למרות שכרגע את לא רואה את זה
וההחלטות להפסיק גם היו החלטות נכונות. (זאת בכל אופן הרגשתי).

לגבי ההמשך את בעצמך נותנת את התשובה הנכונה ביותר.

אני עוברת תהליך של לקבל אותו ולאהוב אותו כמו שהוא .

_נסיון התחברות להיות בהרמוניה .
נסיון לשחרר שליטה ._

במקום לומר תינוק לא רוצה להיות עם אמא. אמרי תינוק רוצה להיות עם אבא. זה משהוא אחר.
התינוק איתך במשך כל הזמן שאבא לא נמצא על ידו? התינוק שלך נישאר תמיד שלך ואת אמא שלו. אבל לפעמים הצרכים שלו זה להיות עם אבא על הידיים. זה קשה נכון . אבל ....

_הוא מרבה לבכות ולצרוח , קשה מאד ( !!! ) להרגיע אותו - גם ביום וגם בלילה .
הוא יישן מעט ביום , מתעורר רבות בלילה .

זה בטוח קשה. ואוליי אף מעורר בך רגשות מעורבים, תיסכול כעס חוסר אונים ביחד עם הרצון לעזור לו.

הוא סובל ואני לא יודעת לעזור לו ._
את כן יודעת .. אתם ההורים יודעים הכי טוב מה טוב עבורו. (וזה לא קלישאה). רק אתם צריכים להתחבר לצרכים שלו... "ולשכוח" את כל הדעות אמונות שמסביב שמדברות בהכללות על צרכים של הילדים מבלי להכיר את הפיצפון שלכם. תתחברי להרגשה שלך לגבי הצרכים הספציפיים שלו ביחד עם הצרכים של משפחתך.
מה שאני רוצה לומר הוא שתשכחו את כל מה שלדעתך צריך לעשות.... ובמקום מה צריך אימרי מה מתאים ביותר לצרכים של התינוק ושלנו.(מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי)
בהצלחה.

התינוק שלי כבן 8 חודשים .
מרגע שנכנס בן זוגי הביתה התינוק מסרב לחלוטין להיות עמי , צורח ברגע שבן זוגי עוזב את החדר .
בן זוגי נאלץ לישון על הספה בלילה , ברגע שהפעוט מבחין בהימצאותו במיטתנו הוא דורש בכל תוקף ידיים , דבר שיכול להמשך כשעתיים עד שלוש שעות ברציפות .

מאחר ואני טיפוס אנליטי מטבעי , דשתי , נברתי ונסיתי להכנס לעומקו של עניין .

ההריון ( המאד רצוי ) עבר קשה מבחינה רגשית ורווי חרדות .

התינוק שנולד נחשף למערכת יחסים מאד קנאית מצד אחיו , ההתמודדות המרכזית בשבועות הראשונים היתה להתמודד עם הכעסים והאלימות הרבה מצד האח הגדול .היו הרבה צעקות בבית . המתח הגיע לשיאו .
במשך הזמן הבחנתי שהתינוק אינו יונק כמו שצריך , הגענו למצב שהוא סירב לינוק .
מטפל אייפק איבחן אלרגיות. שילמנו הון עתק ובמשך כחודשיים הגענו לטיפול לעיתים תכופות .

כחודש לאחר סיום הטיפול באייפק שוב נכנסנו לבעיות הנקה .
פגשתי יועצת הנקה שהמליצה על שינוי דיאטטי .
היתה הטבה זמנית בהנקה .

בגיל שישה שבועות התינוק החל עם נזלות וחרחורים שמופיעות לסירוגין עד היום .
הנזלות המשיכו עד הופעת ברונכיטיס .

לאורך כל הזמן סירבתי לתת תרופות , והמשכתי טיפולים אצל כירוכפרקטור .
שילמנו שוב הון עתק , ומצבנו הכספי הגיע למצב עגום .

לפני כשבועיים שני ילדיי לקו בדלקת אוזניים .
טיפלנו באנטיביוטיקה שלא עזרה , החלפנו לאחרת.
בנתיים הפעוט עם מכשיר אנילציה , סטרואידים , תרופה לייבוש נזלות ואנטיביוטיקה .

שוחחתי עם בני הבכור וביקשתי ממנו להיפרד מהדלקת , הבטחתי בית שלא צועקים בו , בית שמקשיבים האחד לשני באכפתיות ואהבה .

הפעוט גדל ללא חיתולים .
יועצת ההנקה המליצה לעשות הפוגה , כי היא ראתה קשר בין קשיי ההנקה , לעובדה שרב השבועות הראשונים הנקנו מעל כיור .
היא טוענת שעקב כך כיום כל הנקה מלווה במאמצי הפרשות ויוצרת בעיתיות רבה .

חזרנו לחיתולים באופן חלקי .

כיום יש ימים בהם ההנקה זורמת , יש ימים בהם החסימה רבה .
הלילות קשים במיוחד , הוא מתעורר רבות , וכאשר מסרב לינוק בן זוגי נאלץ לשאת אותו על הידיים ממושכות .
העליה במשקל היתה טובה , אך כיום יש האטה .

הוא מרבה לבכות ולצרוח , קשה מאד ( !!! ) להרגיע אותו - גם ביום וגם בלילה .
הוא יישן מעט ביום , מתעורר רבות בלילה .
הוא סובל ואני לא יודעת לעזור לו .

אני מרגישה שאני לא יודעת כיצד לגדל אותו .
לא נתתי מוצץ - טעות מס' אחת .
גידלתי ללא חיתולים - טעות מס' שתיים ( הכניס מורכבות נוספת ליחסים מורכבים ממילא ) .
לא ויתרתי על הנקה - טעות מס' שלוש .

אני עוברת תהליך של לקבל אותו ולאהוב אותו כמו שהוא .
כיום הוא לוקח תרופות רבות , כחלק מזרימה עם מצבנו הכספי ( העדר תקציב למטפלים אלטרנטיביים ולאוכל אורגני ) .
נסיון התחברות להיות בהרמוניה .
נסיון לשחרר שליטה .

אשמח מאד לתגובות והארות .