טובי יקרה,
ראשית אקדים ואומר שאם הרגשת שאני תוקפת אותך או מבטאת איזושהי התנשאות כלפייך - אז קבלי את התנצלותי. לא היתה לא כל כוונה כזו, ואם זה קרה, זה רק עדות לקוצר הזמן שאני נתונה בו בימים האחרונים ולקצרנות שבה ניסחתי את ההודעה. אז סליחה @}.
לעניין עצמו,
אני מאוד מציעה לקרוא את ההצעה שלי כפי שהיא. לא קיצונית.
אני לגמרי מבינה מה את כותבת.
אני פשוט לא מסכימה אתך
.
מה
שאני מציעה הוא הקיצוני.
<נו, מה חדש
>
חשוב לי לומר שכל מה שאכתוב עתה לא מדבר על היישום ביומיום.
זו מבחינתי שיחה תיאורטית ואני מנסה לדבר על איזשהו עקרון תיאורטי.
את כותבת כדוגמא -
אפשר לתת לילד כיסא ולראות שהוא מתייחס אליו כמו לשולחן, או לנייר ציור וכן הלאה, ואפשר גם להראות לו שנח מאוד לשבת עליו
ואני ממש חושבת שבזה שאני מראה לילד שאפשר לשבת על כסא, הרסתי לו איזשהו גילוי.
מבחינתי, נתתי בזה את פאנץ' של הבדיחה, או את הפתרון של החידה.
מעבר לזה, שאני ממש לא רואה את התועלת בללמד אותו באופן מכוּוַן ומכַוֶון. הוא הרי ילמד את זה בכל מקרה באמצעות חיקוי, מתי שהוא יהיה בשל לזה. לא רואה סיבה להאיץ את התהליך הטבעי הזה (מעבר להרס חדוות הגילוי).
את יודעת מה, אני חושבת שזה אפילו מזיק באיזה אופן. אני חושבת שאם זה נעשה (ואני לא אומרת שזה מה שאת מציעה) מדי פעם, יש בזה אלמנט שמונע מהילד לרצות קודם כל לחקור בעצמו. זה הורס יצר חקירה לא רק ברמה הנקודתית, אלא גם ברמה הכללית. הילד לומד מהר מאוד לבוא ולשאול: מה זה עושה? ומה עושים עם זה? במקום פשוט לגלות בעצמו.
אפשר גם לאפשר מרחב פתוח ללמידה ואפשר גם לכוון, או כמוש אני קוראתלזה לתווך למידה. דברים לא חייבים לבוא אחד על חשבון השני.
אני מרגישה שהם כן באים אחד על חשבון השני.
בדוגמא הראשונה שנתת -
למשל, יש צעצועים הדורשים הכוונה אפילו מועטה וחד פעמית. - למשל להשחיל חישוקים על מוט
אני מרגישה שכאן בפירוש ההכוונה באה על חשבון הלימוד העצמי של הילד, לימוד על מהות מערכת היחסים בין המוט לחישוקים. לא רק זאת, מניסיוני האישי ומצפייה מסביבי, אני מרגישה שבכל פעם שהכוונה כזו נעשית, היא מצמצמת מייד את טווח האפשרויות שהילד מנסה. אם את באה לילד ואומרת לו: "זה כסא, עליו יושבים", ייתכן שמעצם החקירה שהוא פספס, נמנעה ממנו החוויה לגלות את הכסא כבית, כמתקן קפיצה וכו'. ייתכן אגב שלא. זה כמובן לא בטוח. אבל זה אפשרי וזה קורה.
ראיתי איך משחקים שבהם הוסבר לבתי מה לעשות, הפכו לחד מימדיים בעיניה והיא איבדה את העניין בהם די מהר.
לעומת זאת כשמביאים לה משהו בלי לדבר הרבה ונותנים לה לחקור אותו, היא מבלה איתו זמן רב יותר, נהנית לגלות מה אפשר לעשות איתו, ותמיד מוצאת את הדרך היחודית שלה לשחק איתו.
זה אגב עוד משהו דבר עליו: הכוונה מונעת מהילד - לדעתי - לגלות את הדרך הייחודית שלו.
למשל בדוגמא של החישוקים על המוט שיוצרים מעין קונוס, יש יצרנים אשר מייצרים מראש את המוט כשהוא רחב בתחתית וצר בחלקו העליון, כדי שיהיה ברור לילד שאת החישוק הגדול ביותר שמים למטה, את הגדול פחות אחריו וכו' וכו' עד הקטן ביותר, שמקומו - אך ורק - למעלה.
היצרנים האלה מעצבנים אותי. (אגב, אני לא מייחסת לך את זה, סתם תופסת טרמפ על הדיון כדי לציין את הנקודה הזאת).
למה הם מעצבנים -
מה, יש רק דרך אחת? רק דרך אחת לסדר חישוקים על מוט? אי אפשר שהקטן ביותר יהיה למטה? מה, אי אפשר שהחישוקים יהיו בסדר כלשהו שמתאים לילד באותו הרגע? אי אפשר לעשות פשוט מה שרוצים???
אני שונאת משחקים שבהם יש רק דרך אחת לשחק. משחקים סגורים.
אני אוהבת משחקים פתוחים שבהם אפשר לעשות מה שמתחשק, ושהכל הולך.
ככה, באה היצירתיות של הילד לביטוי.
אם לא היו מלמדים אותי לתפעל מחשב - עד היום הייתי מנסה לנגן על המקלדת ולתהות למה היא לא מנגנת...
יש הבדל בין לימוד או הכוונה שאת מבקשת מרצונך, לבין הכוונה שאת מציעה לתת לילד מבלי שהוא ביקש.
אם אני אקח באופן קיצוני את ההודעה שלך, אז גם ספר מן הראוי לא להקריא לו... שילמד לבד....?
ראשית, גם ספר כדאי לתת לתינוק/פעוט לחקור. יש הרבה מה לעשות עם ספרים, עוד לפני שקוראים בהם (להפוך את הדפים, להתבונן בתמונות, להרגיש את מרקם קרטון פינת הכריכה בפה, וכו'). מעבר לכך, ההשוואה אינה נכונה בעיניי.
כשאת מקריאה סיפור, את לא מלמדת או מכוונת את הפעוט כיצד לעשות שימוש בספר.
את עושה שימוש בספר כמו
שאת יודעת ומכירה. ותוך כדי הוא נהנה מכך. אבל הספר - בשלב שבו הילד אינו יודע לקרוא - הספר אינו יכול לשמש אותו לקריאה (כן לדברים אחרים, כאמור), ולכן
את עושה בו שימוש.
אבל אין כאן שום לימוד.
(הילד אגב לומד הרבה דברים תוך כדי, רק שאין כאן
לימוד באופן פעיל).
אני מקווה שאני מצליחה להבהיר את דעתי...
מה דעתך?
@}