[u]הבעיה היא שהיא חוזרת הפוכה ואז הרבה יותר קשה להכיל.[/u]

זה המשפט שהכי הפריע לי פה בסיפור הזה.
את רוצה להקל על עצמך ובעצם יש פה הפרעה די גדולה.

אני מאחל לך שיהיה לך הכוח לעשות כרצונך ומה שליבך מרגיש,זה לא פשוט בכלל והמסקנה שלי מהניסיון שלי היא שאין דרך נכונה אחת וגם לא שתיים, יש מלא דרכים שנסתרות מהעין ושווה לנסות כמה שיותר דרכים עד שמוצאים את השביל שלך.וגם אזמגלים שכבר צריך להחליף שביל.
בקיצור, שיהיה בהצלחה את תצאי מהתקופת לחץ הזאת והכל יבוא על מקומו בשלום.

את כל כך רוצה שהיא תהיה איתך
אז לכי על זה...
@}

היא חוזרת מהגן ב- 1:30.
הבעיה היא שהיא חוזרת הפוכה ואז הרבה יותר קשה להכיל.
כל החוסר איזון הזה יכול להטריף בתקופה שכזאת, בעיקר כי אני עושה משהו ש [b]אני[/b] לא מאמינה בו, או יותר נכון מאמינה שהוא מיותר וגורם ללא מעט סבל.
מחר שישי יום קצר ברוך השם[-:

מתגעגעת יקרה,
אני רק יכולה להצטרף לתחושת התמיהה שלך. עשית לה אח, שתהיה לה משפחה- שיהיה כיף, ומה שיוצא, זה איכשהו, בינתיים, ההיפך!
יש לי כמה עצות, שהן לא פרחי באך.
מהרגע שהיא יוצאת בבוקר מהבית- תתחילי להתכונן לבואה.
וליתר ביטחון- בסוגריים, תבדקי([b]האם את רעבה כשהיא מגיעה הביתה? [/b]האם יצא לך לדבר עם איזשהו איזושהיא מבוגר/ת)
איך להתכונן לבואה?
תכיני לה מתנות קטנות- פעם בצק- פעם שולחן עם צבעים- פעם, כדור למשחק איתך, תזמיני לה חברה מהגן, ואמא בשבילך, כוס משקה כיף, שהכנת במיוחד בשבילה, משחק קלפים שהיא אוהבת, גגית בגינה (אם יש גינה)/ אמבטיה עם חיות....
תבדקי מתי (באיזה מצב)הכי נעים לך להיות איתה- האם כשהתינוק ישן, או דווקא כשהוא עליך, ולא 'מתבזבז' לך זמן שינה שלו- ותהנדסי את המצב האופטימלי עבורך.
יש לך המון זמן להכיל אותה, גם אחרי הגן.
באיזו שעה היא חוזרת מהגן?
גיליתי, שיש אימהות שלוקחות את הילדים מהגן ב4 אחה"צ, לא ממהרות איתם הביתה, אלא מעבירות שעה, שעה וחצי, בגן שעשועים, חלק מהן נפגשות עם הבעל, שפוגש אותן עם הילדים, כשהוא חוזר מהעבודה- וכולם חוזרים הביתה ביחד. איפה גן המשחקים שלכם?

(חוץ מזה- תכיני אוכל לצהריים, בערב, בחסות הבעל...!)
בהצלחה

ועם זאת,
אני מתכווצת מהמחשבה שתלך בעוד יומיים שוב לגן.
שוב לעזוב אותה.
כבר נהיה יותר טוב, למה להשאיר אותה שם עוד פעם?
היא אומרת: אמא בכיתי בגן כי רציתי את אבא! חיפשתי אותו אמא!אני חיפשתי אותו!
הלב שלי נקרע! מה פתאום שאני אתן לבת שלי להיות במצב כזה! נשבעתי לעצמי כל חיי שכשאהיה אמא לא אתן לעצמי להגיע לסיטואציה שהילדים שלי רוצים אותי ואני הולכת מתוך בחירה (כמובן לא מדברת על מצבי אילוץ). למרות שהיא בכתה בדיוק 10 שניות ואח"כ התחילה לשחק ושכחה מאבא (אבא צופה בה מהחלון), והגננות אמרו שהיא נהדרת בגן וכל כך רוצה.
אני מרגישה רגשי אשמה שעולים וצפים וכשאני מולה אני משדרת את זה, ומי כמוני יודעת שהדבר האחרון שילדה שעוברת תקופת משבר צריכה זה אמא מעורערת ולא בטוחה ומוצפת אשמה.
אני לא מצליחה לפצח את השאלה אם התחושה הכל כך חזקה שלי של להחזיר אותה להיות בבית אכן נובעת ממקום נקי או ממקום שפגוע אצלי?
מה שבטוח שבכל הקשור למסגרות ולא משנה איזה אני בעמדה מאד לא נקיה.
בגלל העבר העגום שלי עם כל המסגרות בהם הייתי הפכתי להיות די אנטי מסגרתית, מה שמן הסתם דוחף אותי להאמין שהנכון ביותר עבור ילדי הוא חינוך ביתי.
אני מאמינה שהעמדה שלי נובעת גם ממקום נקי אך גם ממקום אגוצנטרי, ולא מצליחה לשים אצבע.
מצד אחד אני מוצפת אשמה ולא נוח לי עם התחושה הזאת לכן מתה להפסיק לשלוח אותה.
מצד שני מי אומר שעבורה הכי נכון להשאר איתי בבית?
לי ברור שאם היתי בעמדה של בטחון מוחלט בצעד הזה היא היתה עוברת את זה בקלות וכמו גדולה, וגם מהר מאד.
אבל מה לעשות שאני לא שם?? לא אוהבת את הרעיון של גן. לא אוהבת. לא יכולה לשנות את מה שאני מרגישה כלפי זה.אפילו לא בשביל הילדה שלי, וכאן אולי האגוצנטריות.
היתי רוצה להיות נקיה- לראות ילדה,מה היא זקוקה לו, ולהתאים.
אבל אני לא כזאת. אני אמא עם כל מיני דעות שרובן אולי נובעות מן העבר שלי ויכול להיות שלא רלוונטיות בכלל לגבי הילדים שלי, והמחשבה שאולי זה אכן כך מאד מעציבה.

חייבת רק להעיר שמהכותרת נשמע שמדובר באובדן בת. הייתי מציעה לשנות את השם.

אני שמחה לבשר שיש התקדמות.
אני מצליחה להרגע, להכיל, ורואים את התוצאות על הילדה.
אבא לוקח יותר את הקטני לאחר שיחה (בפעם השלישית או מי יודע) שדווקא הוא יוזם.
הוא חוזר ואומר לי "שחררי אותו" ומי כמוכן יודעת שזה יכול לפעמים להטריף כי הדבר שאנחנו הכי מצפות לו בסיטואציות האלה זה שהאבא יקח אחריות ורק אז יכולות ל"שחרר אותו"..
כמובן שלא אשחרר כשאני באה ומוצאת קטני בוכה ואבא מדבר בסלולר עם לקוח (לא מאשימה-פרנסה), אבל מצפה לאחריות שאם אין לך את האפשרות תודיע ותיתן לי אותו.
לא "משחררת" בכל מחיר. אצלי אין קטני בוכה גם אם ראש הממשלה מתקשר, פותרת עניין בשניות תוך כדי.
טוב נו.זאת לא חוכמה להשוות ביו היכולות של שנינו. סכה"כ אבא מדהים ואהוב, ובאמת שמנסה לעזור ואכפת לו.
ברור שהוא יודע את עמדתי בנושא למרות שחולק עלי לא מעט.
אבל עם הילדה נהיה יותר רגוע, יותר זורם, יותר נעים.

[u]נשמע לא פשוט בכלל.[/u]
מאד לא פשוט.
יחד עם זה, דמייני לעצמך את ביתך אומרת "תחזירו לי את אמא שלי, זו שהיתה לפני הלידה"
בכל דבר שהיא עושה היא מבקשת את זה.
ואת מבקשת שהיא תחזור להיות מה שהיא היתה לפני הלידה.
זה קצת קשה לי לקרוא, שאת היית רוצה שהיא תבין שיש לה אח חדש ושהיא תתנהג כמו שלפני אבל את יכולה להיות אחרת...
מאחלת לך - עם כל הקושי הפיזי, נפשי שיש בתקופה הזו - שתוכלי לגדול ולהיות האמא שלה, החדשה שמכילה אותה ואת המצב החדש
ולא שתהיה ציפיה שיהיה ההפך

נשמע לא פשוט בכלל.
אני חושבת כמו עירית וסאלי, שתמצאי קודם כל דרך לתמוך בעצמך, על מנת שיהיה לך יותר מקום להכיל. תראי מה את צריכה שזה יקרה. אולי חצי שעה אחה"צ שתבוא נערה ותהיה אם התינוק כשאת בבית אבל פנויה לבת? אולי עזרה בניקיון/כביסות/בישולים? תנסחי לעצמך מה יקל עלייך ומשם יהיה יותר קללפעול.
בנוסף, אני גם ממליצה על [po]פרחי באך[/po] כפי שהמליצו לך, אבל אני לא אובייקטיבית, כי אני גם מטפלת בהם (והגעתי לזה אחרי שאצל הבת שלי הם עבדו בצורה מופלאה).

[u]אגב, אצלנו בימים שהיא לא פוגשת ילדים אחרים, הרבה יותר קשה לה. היא ילדה מאוד חברתית. אני לא יודעת איך בתך... ייתכן שהיא זקוקה כעת ליותר חברה ממה שהיה לה לפני כמה חודשים, כשהייתן רק את והיא בבית. ואולי לא - את זה רק אתן יודעות[/u]
גם אצלנו, תינוק חדש, אח בן שלוש וחצי שלא פשוט לו בכלל וגם לו יש ימים כאלו שבהם [po]הוא היא[/po] כועסת עלי, מתעללת בי כלהיום, מתנהגת בצורה מכפירה בכוונה, לא מאוזנת רגשית, בוכה מכל שטות ..._ רק בלשון זכר.
למזלי אנחנו גרים במקום שבו יש המון ילדים בחינוך ביתי והרבה ילדים בגיל שלו פלוס מינוס, מאז הלידה הוא מבלה הרבה יותר עם ילדים, מצד אחד זה מעולה כי הוא מקבל קצת חופש מכל העניין הזה של האח הקטן הזה, מצד שני זה מזמין לו יותר הזדמנויות להיות כועס, מתעלל, מתנהג בצורה מכפירה בכוונה, לא מאוזן רגשית ובוכה מכל שטות... מעגל קסמים שכזה.
מצד שני, כשהוא נולד, אחותו הבכורה היתה צריכה בדיוק את ההפך, היא לא רצתה בכלל להפגש עם ילדים והעדיפה להיות איתי באחד על אחד.
חייבת להודות שאז היה הרבה יותר פשוט כי היו לי שניים וכשהבן ישן הייתי עם הבת וזה הקל מאוד. היום אין מצב לאותה תדירות.

כמו שרוני כתבה פרחי באך הם מאוד יעילים, אפשר גם דיקור אם היא תסכים, בכלל, אולי כדאי לגשת לבדוק איפה חוסר האיזון ולנסות לאזן.

מה שהכי חשוב לי לאמר זה שהנה, אנחנו בבית ובכל זאת זה קיים כך שזו כלל לא אשמת הגן, יכול להיות שהגן רק הוציא החוצה את מה שהיה צריך לצאת בין כה וכה.

גם אני אאחל בהצלחה. ואזכיר לך שהכל עובר.

רק לצורך ההגינות או כדי להרגיע אותך בעניין הכן גן לא גן, גם הבת שלי שהיתה לנו סימביוזה והרמוניה נהדרת עברה משבר מאד גדול אחרי שנולדו אחיה התאומים (והיא ילדה רביעית והם חמישי ושישי) ועברנו כאן ימים שבהם נאלצתי לטפל בשלישיה כיוון שהיא דרשה בתוקף להיות תינוקת נוספת ועוד כל מיני. בדגש הוא אכן בגישה שלנו וביכולת שלנו להכיל, לאפשר לזכור שהכל עובר ושאף אחד לא במאת רוצה להישאר תינוק לנצח. וגם, זה שיעור והזדמנות מעולה ללמוד להתמיד באהבתנו גם כשההתנהגות של הילד שלנו פחות נעימה ופחות מוצאת חן בעיננו ! הרי אף ילד הוא לא רק נהדר ומקסים ונפלא כמו שאף בן אדם הוא לא כל הזמן רק הדברים האלה, בכולנו יש את כל קשת הרגשות והצבעים והנה הגיעה שעתה של בתך להחצין גם את הגוונים האלה (יש דף שפעם פתחתי ובו קבלתי תמיכה בנושא שנקרא [po]הילד המקסים שלי הופך למפלצת בזעיר אנפין[/po] )

בהצלחה {@

[u]אני מסכימה שהדילמה לא באמת מתחלה ונגמרת בעניין הגן אבל יש לי איזו תחושה שאם אחזיר את שהיה מוכר ובטוח לפחות חלק מהקושי יהיה יותר פתיר.[/u]
כן, אני מבינה. ובאמת יכול להיות שאם התנאים החיצוניים יהיו פחות מאתגרים, יהיה לך קל יותר להיות העוגן שאת רוצה להיות עבורה.

אבל - קחי בחשבון שיכול להיות גם שזה לא מה שיקל. יכול להיות ששהיה של 24/7 עם שתיהן דווקא תעצים את הקושי, כמו שהיה בימים שאחרי הילדה.
אולי כן ואולי לא.

[הערה בסוגריים: לפעמים אנחנו משלים את עצמנו שפיתרון אחד ויחיד, דווקא הפיתרון הבלתי מושג הוא מה שיביא הקלה, כאשר אפשר בעצם לכוון את האנרגיה גם למקומות אחרים. לפעמים אלו מקומות שדורשים מאיתנו משהו מאתגר, או דורשים מאיתנו לקפוץ למדרגה חדשה. אני לא בטוחה בהכרח שזה המצב. נקודה למחשבה. שווה לך לבדוק].

כך או כך, העניין הוא שאת ובעלך חלוקים בנושא כך שגן הוא לא אופציה פשוטה ונגישה כרגע אלא כזו שדורשת ממך לעמוד על שלך, להתעמת, ולהביא את עצמך במלוא הנוכחות.
ואולי משום כך, אולי דווקא משום כך - יועיל לך לכוון את עצמך להיות יותר נוכחת.
גם עבור היחסים עם ביתך וגם עבור הדיאלוג מול בעלך.

_מה שאת כותבת מדבר לליבי מאד. אני כל כך יודעת ועם זאת כל כך לא מצליחה ליישם ברגעים הקשים שזה מטריף.
התסכול שאני חווה שאני לא מצליחה ליישם הוא מה שקורע אותי._
זה הכי מתסכל: שאת יודעת כיצד נכון לך להתנהג, כיצד היית רוצה להתנהג - אבל מנגנונים אוטומטיים בתוכך מפעילים אותך ללא שליטתך ומוציאים ממך את כל השדים.
ב"שכל" את יודעת איך היית רוצה להתנהג. את מתבוננת על עצמך, מקבלת החלטות - אבל במפגש עם המציאות הן מאבדות מתוקפן.

מה שנדרש זה שההחלטות האלה יחלחלו גם אל המערך הרגשי. אל החלק בתוכך שכרגע נמצא במצוקה, משתולל, ומשום כך מנהל את העניינים.
כאשר רוצים ליצור שינוי כך שיהיה עמוק ומהותי - נדרש ליצור אותו גם ברובד של המחשבה וגם ברובד הרגשי. לא מספיק שהשכל יבין וירצה. צריך שגם העולם הרגשי יסכים לכך.

לדעתי - על מנת להחזיר את עצמך לעצמך - נדרש להפנות מבט גם אל העולם הרגשי, במקביל לעולם השכלי שלך. נדרש לצלול קצת לעומק :-).
יש הרבה מאוד דרכים לעשות זאת (כמו למשל הטיפול בפרחי באך שרוני הציעה. שזו אגב בעיני דרך נהדרת).

אם תרצי להתחיל את זה דווקא כאן, על גבי הדף שפתחת,
ואם הכיוון הספציפי שהצעתי מדבר אלייך - אוכל להנחות אותך כיצד ניתן לגשת לזה.

אתה מתכוון לפרחי באך? המטפלת שלנו היא דווקא מתל אביב, אבל שמעתי הרבה דברים טובים מאוד על יונת מקיבוץ מעגן מיכאל (שמטפלת לא רק בפרחי באך אלא בדיקור ורפואה סינית, ועוד כלמיני).

רוני, יש המלצה למטפל/ת באזור שלך?

וואו, מתגעגעת... זרקת אותי עכשיו שנתיים אחורה. אני לא מאמינה שכבר עברו שנתיים.... אצלנו הבת המדוברת היתה בת שלישית, והתינוק החדש הוא הרביעי. כשהוא נולד, כל מה שאת מתארת קרה גם אצלנו. במקרה שלנו היא כבר היתה בגן כחצי שנה לפני שהוא נולד, אבל בהחלט חשתי ברגרסיה יותר גרועה לאחר הוולדו. אוי, יקירה.... אני כלכך מזדהה עם תחושת חוסר האונים מול הילדה האהובה, שכל כך קשה לה, וכל כך קשה גם לך (())

לו השכלתי אז, הייתי מטפלת בכולנו בפרחי באך. דווקא השנה, עם קשיים אחרים, אני מרגישה שפרחי הבאך איזנו אותנו בצורה יוצאת דופן. אילו רק ידעתי יותר אודותיהם אז... במקרה שלנו, בנוסף לכל הקשיים האובייקטיביים של ילדה שקשה לה שהיא כבר לא התינוקת, ושל אמא שאין לה כוחות להכיל, ותינוק עם קשיי הנקה - עוד החלטתי להוציא את כל הבנות מהמסגרות ולעבור לחינוך ביתי... אני חייבת לומר שעבורנו כמשפחה, זו היתה אחת ההחלטות הטובות ביותר. זה לא אומר שכל הקשיים מול הקטנה נפתרו כבמטה קסם - ממש לא. עברנו איתה לפחות שנה מאוד קשה. אולי אפילו יותר. עד היום זאת לא ילדה שבקלות מוותרת על שלה (היא בת 5) ויש ימים שכל היום [u]היא כועסת עלי, מתעללת בי כלהיום, מתנהגת בצורה מכפירה בכוונה, לא מאוזנת רגשית, בוכה מכל שטות[/u] ... יש ימים שגם אני כזאת :-P אבל בגדול הרבה יותר קל לנו מאז שאין יותר מסגרות, וגם עם הטיפול בפרחי באך.

אגב, אצלנו בימים שהיא לא פוגשת ילדים אחרים, הרבה יותר קשה לה. היא ילדה מאוד חברתית. אני לא יודעת איך בתך... ייתכן שהיא זקוקה כעת ליותר חברה ממה שהיה לה לפני כמה חודשים, כשהייתן רק את והיא בבית. ואולי לא - את זה רק אתן יודעות :-)

עירית,
מה שאת כותבת מדבר לליבי מאד. אני כל כך יודעת ועם זאת כל כך לא מצליחה ליישם ברגעים הקשים שזה מטריף.
התסכול שאני חווה שאני לא מצליחה ליישם הוא מה שקורע אותי.
אני מסכימה שהדילמה לא באמת מתחלה ונגמרת בעניין הגן אבל יש לי איזו תחושה שאם אחזיר את שהיה מוכר ובטוח לפחות חלק מהקושי יהיה יותר פתיר.

שלום [b]מתגעגעת,[/b]

גם אני רוצה להציע לך לשים לרגע קטנטן בצד את הנושא של כן גן או לא גן,
משום שכרגע הדילמה של "איך אני אצליח להכיל את הבת שלי" יוצרת לך הרבה רעשי רקע.

וקודם כל לנקות אותם, את רעשי הרקע הללו, למצוא דרך שהיא נכונה לך להתנהל מול הבת שלך, ורק אז להתמודד עם דילמת הבית/גן.
כאשר לא תהיה ברקע הדאגה של איך אני אתמודד איתה, הרבה דברים ייראו אחרת. יש סיכוי שבית יראה לך אופציה קלה ופשוטה יותר וגם יש סיכוי שגן לא ייראה לך כאופציה נוראית כל כך. זה יכול ללכת לכאן או לכאן. מנקודת המבט הנוכחית אין לדעת.

אז ככה, לגבי ההתנהלות שלך מולה:

קודם כל זה נשמע קשה ומתסכל מאוד,
ואני מבינה לגמרי את תחושת הלופ שאת נמצאת בו.

נדמה לי שמה שיהיה כרגע הכי נכון לך זה למצוא דרך להיות מולה בצורה שהיא גם וגם: גם מכילה, מבינה, לא הודפת ולא שופטת, אבל גם - וזה לא פחות חשוב - לא מאפשרת לחצות את הקווים שלך, לא מאפשרת לעשות לך דברים שלא מתאים לך שייעשו.

אני לא מדברת על הצבת גבולות חיצוניים של להגיד כל היום "זה אסור וזה מותר", אלא יותר על הצבת גבולות פנימיים שלך. למצוא את הדרך להיות מישהי שאי אפשר להתעלל בה. אני מדברת על מצב הוויה. שזה משהו שאת משדרת ושעובר בין השורות שלך, יחד עם המילים אבל גם בלעדיהן. אני יודעת שזה קצת ערטיאלי ואני אנסה למחיש את הכוונה:

מה שהיא זקוקה לו ממך זה שתהיי עבורה עוגן.
כאשר עולות המצוקות שלה (הטבעיות והלגיטימיות מעצם התרחבות המשפחה) והיא טובעת בהן והולכת לאיבוד בתוכן - מה שהיא רוצה וצריכה באותו הרגע זה את אמא ואבא שיהיו שם כמו עוגן.
כלומר, שהיא תרגיש שהיא פוגשת או "מתנגשת" במשהו עם נוכחות.
נוכחות שרואה אותה ומבינה את מצוקותיה, אבל גם מסמנת מה אפשרי ומה לא אפשרי. איך מותר ורצוי לנקז את הכעס הלגיטימי שלה החוצה ומה פוגע בה או באחרים.

העוגן שהזה שהוא מצד אחד מבין וחומל ומצד שני מתווה דרך ומסמן גבול - מעניק הרבה ביטחון ומאוד מרגיע. ביטחון שצריך אותו תמיד מאבא ואבא, ועל אחת כמה וכמה במצב של טלטלה שעולה כתוצאה משינוי שמתרחש במשפחה.

אז כמובן שעל הנייר זה נשמע מקסים.
השאלה היא איך הולכים לשם.
מה שלדעתי נדרש זה לבדוק מה את באופן אישי זקוקה לו כדי להצליח להיות העוגן הזה גם בתוך התוהו-ווהו הרגשי הזה.
גם מה את זקוקה לו כדי להיות, וגם מה מפריע לך כדי להיות. כמו למשל -
[list]
[*] מהם הדברים ש"לוקחים" אותך באותם רגעים ושלא מאפשרים לך להישאר נוכחת?
[*] אילו נקודות רגישות שלך מופעלות שם (באופן טבעי ואנושי לגמרי! :-)) כאשר היא מגיעה עם מטען הקשיים והפחדים שלה?
[*] מהם הפחדים והכאבים שלך שנחשפים שם לאור וגורמים לך להתרחק מהמרכז שלך ולהיטלטל כך?
[/list]

בקיצור - בתוך המצב המתסכל והבלתי אפשרי הזה יש לך הזדמנות לחיזוק ולביסוס העוגן הפנימי שלך. משהו שהוא בראש ובראשונה יתרום לך באופן אישי בתוך ההתנהלות שלך בעולם, וכמובן יתרום למשפחה שלך.
ואם לחזור לנקודה הראשונה - כאשר את תמצאי את הדרך להיות עוגן, עבור עצמך ועבור בתך,
יהיה לך הרבה יותר שקט בפנים, תהיה תחושה גדולה יותר של ביטחון, ואת תתפני לבחון את הדילמה של גן - או כל דילמה אחרת שהחיים יביאו בעתיד - ממקום אחר. חסון יותר, מגובש יותר, בטוח יותר.

אם תרגישי שאת רוצה ללכת בכיוון הזה, ושהוא נכון לך, אני יכולה ללוות אותך כאן בדף.

שלום לך אישה יקרה @}

לטעמי זה מתחיל פה: [u]לא הצלחתי להכיל אותה[/u]
והפתרון יתחיל משם. יהיה טוב משהו שיתמוך בך. את הבסיס לכל המשפחה הזו, את הבסיס לקושי (לא נעים לומר :-) ) ואת תהיי גם הבסיס לפתרון.
אני זוכרת מצבים לא קלים עם הילדה שלי (למשל אחרי שנולד לי הבן...) שבהם היה ברור לי לגמרי שמי שיחלץ את כולנו מהבוץ תהיה אני. עם כל הקושי. ודאגתי לעצמי לתמיכה רגשית גדולה. כמעט לא ראיתי ברירה אחרת.
משם אפשר יהיה להתחיל לראות דברים ברורים יותר: אותה, את עצמך, את הקטן ואת בעלך. ומשם יגיע הפתרון, האם כן גן ולתמוך בה עם זה, או להחזיר הביתה ולתמוך בה עם זה.

לפני 4 חוד' ילדתי בן.
יש לנו ילדה מלאכית מיוחדת מאד ועדינה בת 3. היא איתי בבית מאז ומתמיד עד ש...
בתקופת הלידה לא יכולתי להמשיך איתה, כלומר לנסות לספק לה עניין וחברה. זה נהיה קשה מנשוא, לא הצלחתי להכיל אותה ואת הרגרסיה שלה. לא יכולתי לחשוב על כלום.
שלא נדבר על לצאת איתה למפגשים ולהתנהל עם שתיהם.
הרגשתי שנפלתי איפהשהוא. שאני מרימה ידיים. בעלי שלא כל כך תומך בחינוך הביתי קפץ על ההזדמנות והכריז:"הילדה חייבת גן".
נדחקתי.
איזה ברירה יש לי? מה אגיד עכשיו, שאני יצליח לבד? שעוד מעט זה יהפוך להיות יותר קל ויהיה בסדר?
לא ראיתי את זה ככה. ההורמונים הציפו והכל היה נראה שחור. שלא אצליח עם שניהם, שלא יהיה לי כח לספק לה יותר את מה שגם ככה בקושי הצלחתי כשהיה לי רק אותה.
אני טיפוס ביתי ודי מתקשה לצאת כך שאת רוב הזמן היינו מבלות ביחד בבית ורק לפעמים יוצאות למפגשים, וזה נראה (למי שלא תומך בחינוך ביתי) 'לא טוב לילדה'.
כשהינו יחד היה טוב, היא היתה מלאכית, רגועה, מקסימה, שלווה.
מאז הלידה היא ברגרסיה מהאח הקטן וכשכבר התחילו הימים בבית לקבל איזה כיוון לאיזון נאלצנו להתחיל עם הגן. הגן עצמו הוא גן אנתרופוסופי חלומי, מקסים, עם גננת שהיא אישיות נדירה.אין דברים כאלה.
זה היה נס להיכנס לשם ועד שזכינו במקום שם לא יכולתי לאמר לא ולא לרצות לנסות. הסכמתי לנסות למרות שכולנו חששנו (כולל הגננת) שיכול להיות שהשנה זה מוקדם מידי עבור הילדה במיוחד חודשיים שלושה אחרי שנולד לה אח.
החלטנו לעשות תהליך קליטה כשהיא מגיעה עם אבא ולאחר חודש או יותר הוא התחיל לשחרר אותה לאט לאט. סכה"כ שם היא די בסדר ומתי שרצתה היינו זמינים. היא אוהבת את הגן.
הבעיה היא מולי, היא נכנסה לרגרסיה מהגן בנוסף לרגרסיה שכבר היתה בה. היא כועסת עלי(לא על אבא), מתעללת בי כלהיום, מתנהגת בצורה מכפירה בכוונה, לא מאוזנת רגשית, בוכה מכל שטות. רוצה שאטפל בה כמו בתינוק וכו'..
אני נקרעת מבפנים!
אני רוצה את הילדה שלי בחזרה!
הגננת טוענת שזה ככה אצל כולם בהתחלה ושבקרוב העניין יתאזן ויהיה לה קל כי היא כל כך רוצה. יכול להיות שזה נכון. היא רוצה להיות בגן, היא רוצה חברה, אבל היא רוצה ביחד איתי ועם הקטנצ'יק ושלא יקטעו לה את הרצף הטבעי. היא בטוח לא רוצה להיות לבד שם.
ואני רוצה להחזיר אותה אלינו, לבית שלה. אני לא סובלת את ההרגשה הזאת שמישהי אחרת צריכה להיות עם הבת שלי כי אני "לא יכולה לספק לה מה שגן מספק".
כל יום שעובר אני רוצה אותה יותר, אני רוצה שתהיה כאן כמו תמיד, שנעביר את הימים שלנו יחד עם התינוקי (מסכן, גם לו היא חסרה), שבמעט זמן שמזדמן לי מידי פעם לאורך היום כן אוכל להקדיש לה רבע שעה פה או 10 דק' שם ולא שיגידו לי שאני צריכה 'זמן איכות' עם הבת שלי וצריכה לפנות עבורה שעה יזומה אחה"צ בשביל שתרגיש שעוד יש לה אמא!
זה בלתי נסבל!
מצד שני בשביל לעשות מהלך כזה של להוציא אותה אני צריכה שיהיו לי מזה 'ביצים' ובטחון בצעד הזה ושאוכל להבטיח שאספק לה חברה ולעמוד בזה בעיקר מול בעלי, ואני לא ב-100% שם.
אני לא יודעת מה לעשות, מבחינתו זה לא בא בחשבון.