הי ענת
לא אני עניתי לך
אני מאד ממליצה על הערכה אצל מרפאה בעיסוק. אחרי אבחון תקבלי המלצות ואז תחליטי לאן תקחי אותן. לא לגמרי הבנתי את כוונתך בטיפולים מערכתיים?
אם הקושי הוא חולשת שרירים בלבד הנובע ממיעוט פעילות, ניתן להסתייע בספורט טיפולי או שחייה. אבל קשה לדעת מהם הגורמים לקשיים הקיימים. לשם הדוגמא: יש ילדים שירתעו מפעילות בשל קושי באינטגרציה של שיווי משקל.
בכל מקרה ספורט ושחיה הם פעילות נפלאה ונורמטיבית.
קופות החולים מאפשרות הרבה יותר טיפולים לפני גיל 6. זהו שיקול נוסף...
כתבת על גמישות במפרקי הידיים: זהו מצב שעלול להקשות על הכתיבה. אם את לא רוצה לקחת אותה להערכה לבחון כיצד ניתן לעזור לה( לעולם לא מאוחר) דעי שקל יותר לכתוב עם עפרון עבה- משולש. יש היום בשוק הרבה סוגי עפרונות ועטים. עם זאת אל תתפתי לקנות מוצר שמוגדר כארגונומי_ יש לבחון את ההתאמה לילד הספציפי ואיו מוצר יחיד שמתאים לכולם.
אגב,

תודה רבה לך פלונית אלמונית! (את המרפאה בעיסוק הבאופנית שהציעה עזרה, או מישהי אחרת?) כך או כך עזרת לי מאוד תודה רבה.

http://youtu.be/[po]49kiZ1 te0E[/po] קישור מיוטיוב לתרגילים לחגורת הכתפיים "לעשות בבית"

התמדה בלנסות ולהצליח בעשייה איתו והתמדה בברור הקושי. (לפעמים נדרשות פעולות קלות יותר כי המשימה פיזית קשה לו ולפעמים זקוק לעידוד להמשיך לנסות ולהתגבר על הקושי).
אם רגיל להגיד לא בא לי וזה בסדר,(אינו מקבל תגובה), אז מנסה פחות ופחות

כן, חושבת כי הדגש הוא כאשר מציעים לו פעילות פיזית כזו או אחרת והוא מנסה להמנע ומוותר, חשובה העזרה ההורית, להתמודד ולא לסגת. יכולה להוסיף מה אומר עושה כשהוא מותר.? האם יכול להסביר מה קשה לו? האם הוא אומר קשה לי פיזית באיזה אופן או סתם לא בא לי...

התמדה במה?

להגיד בצורה אחרת - למה שיעשה תרגילי חיזוק? אולי גם שם ימנע ויוותר? האם נמנע ומותר כי אינו מסוגל פיזית או כי נמנע ומוותר מהר מידי - ענין רגשי,(בדר"כ שילוב של שניהם) - נדרשת התמדה.

יתכן שהמחסור בפעילות נובע מסגנון החיים שלנו בבית שהוא לא פעיל במיוחד. או למען האמת, יחסית למשפחות אחרות, ממש לא פעיל. יתכן שהוא חלש כי אנחנו לא מספקים לו כמעט אתגרים פיזיים, ואז בגן אולי אין לו את הכלים לחבור לפעילות פיזית עזה, מה שמביא לחולשה פיזית, ולעוד ויתור. והימנעות..מעגל קסמים. (תודה שאת עוזרת לי לחשוב על זה.)

כן, מנסה להגיד שהמקור לחולשה, אולי, כדאי לאבחן, נובע מחוסר פעילות, וממה נובע המחסור בפעילות מדוע הוא נמנע ומותר, מה את עושה כשהוא נמנע ומותר?

נכון. והגננת סבורה, שהתחזקות פיזית תגביר את הביטחון העצמי, ותאפשר לעשות יותר דברים שהוא רוצה לעשות וחושש. (כי הוא כן מתבונן ומסתקרן ומגלה עניין בפעילויות שבנים חזקים יותר עושים. ניכר בו שהוא רוצה ולא מעז. הגננת די בטוחה שמאחר והילדים אוהבים את חברתו והוא את חברתם, ולנו ההורים קשר טוב עם הגן וביטחון בגננות, והוא אוהב את הגן, אז הבעיה, אם קיימת, טמונה בחוזק הפיזי של הגוף. ולכן מלכתחילה עלה העניין של חיזוק הגוף, ומכאן עלתה שאלתי איך והאם כדאי לעשות זאת לבד. כי נראה לי שחיזוק הגוף זה דבר טוב, גם אם האבחנה מפספסת משהו אחר כרגע. (למרות שהיא נשמעת לי מדוייקת למדי.)

[u]הגננת רואה כבר על פני תקופה ארוכה, שהוא חלש יחסית לחברים בקבוצה, נעזר בשתי ידיים במקומות שאחרים מסתפקים ביד אחת, מתעייף מהר, ובעיקר, נמנע מפעילויות פיזיות שונות ומוותר.[/u]
הייתי מתעכבת על נמנע ומוותר מאיפה זה מגיע? כי בסופו של דבר בין אם תלכי ובין אם לא על כך יש לעזור לו להתגבר ולהתבגר

לא, אני לא מבחינה. אבל לי אין קבוצה להשוואה, על היתרונות והחסרונות שבזה. אבל אחותו הגדולה למשל, בעלת מבנה כמעט זהה לשלו, סבלה לא מעט מקושי לכתוב בכתב ברור כשנכנסה לבית הספר. היא לא אובחנה, ואולי קבלת עזרה בזמן הייתה דווקא משפרת לה את איכות החיים.
הגננת רואה כבר על פני תקופה ארוכה, שהוא חלש יחסית לחברים בקבוצה, נעזר בשתי ידיים במקומות שאחרים מסתפקים ביד אחת, מתעייף מהר, ובעיקר, נמנע מפעילויות פיזיות שונות ומוותר. הוא לא קטן בגוף, ואין סיבה שירגיש "חלשלוש". אבל נראה מתצפית הגננת שאם היה מקבל עזרה בהתחזקות, בעזרת תרגילים פשוטים לחיזוק פלג הגוף העליון, זה היה מועיל לו ומשפר לו את איכות החיים.

ענת יקרה, מה שהגננת הבחינה בו כי לבנך יש דבר, "חולשה בחגורת הכתפיים", שלמעשה היא אינה יכולה לעזור בו, ולכן אומרת שילדך זקוק לעזרה ממשהוא שיודע לאבחן ולטפל. האם את מבחינה בחוסרים או מוגבלויות כלשהן?

כן, אני אשמח לשאול ותודה רבה מראש על הצעתך:
הגננת של בני (אשה חכמה שאני סומכת עליה) המליצה לנו על ריפוי בעיסוק לבני בן החמש כי הבחינה בחולשה בחגורת הכתפיים.
בגלל רתיעתי מטיפולים מערכתיים אני דוחה ודוחה את העניין, ותוהה, האם אפשר לעשות את זה לבד? ואם כן, אז מה לעשות בדיוק?
לשני ילדיי גמישות מאוד גבוהה במפרקים של כפות הידיים. לבתי הגדולה קשה לכתוב ברור.

השאלה העיקרית היא לא אם לתקן את האחיזה אלא מדוע האחיזה היא כפי שהיא? אם ילד לא מתעייף או שהוא כבר בן 10 לא יתקנו. ריפוי בעיסוק מתערב כשיש בעיות בתפקוד, לא בעיות באחיזה:)
ואם מישהו רוצה לשאול - בשמחה

[u]לנסות לקבל ממנה פידבק האם מה שנראה לך שמפריע לה באמת מפריע לה, ועד כמה.[/u]

תראי, קשה לומר. אני רואה שלפעמים קשה לה בקבוצה של ילדים. היא מצאה פתרון- היא נמנעת, מתרחקת, שוקעת בשלה או איתי. האם זה מפריע לה? לא יודעת.
היא "מכורה" למוצץ. ממש קשה לה להפרד ממנו. אני מקשרת את זה למשהו מאוד אוראלי, כי כשאין לה אותו היא יכולה ללעוס עיפרון, אצבע וכיו"ב. האם זה מפריע לה? אולי. בעיקר כי היא חשה שהיא צריכה להסתיר את זה וכשבאים חברים היא מחביאה את המוצץ. אבל זו תולדה של מסר חברתי מגנה, ואילולא הוא- לא יודעת האם זה היה מפריע לה.

לעיתים, ובעת האחרונה זה התגבר וחזר, קשה לה לארח חברים. זה אומר שימים שלמים היא לא תפגש עם חבר, כי לא תמיד אפשר ורוצים להתארח. האם זה מפריע לה? אולי. אבל גם אני כאן. ולי זה קשה להיות ימים שלמים רק אני והיא. ובכלל, גם אם זה לא מפריע לה באותו רגע, כמבוגר האחראי אני כן חושבת שיש לי את הפרספקטיבה לומר שכן, ילד צריך להיות בחברת ילדים. לא 8 שעות ואולי לא כל יום, אבל חברה מסויימת-כן. ואם זה קשה לו- אז זה קושי שצריך לעזור לו איתו, גם אם זה לא מפריע לו. מקווה שיצאתי ברורה.

ראשית, תודה למשיבות הנדיבות.

[u]את מתכוונת שכשהא צובעת ומציירת הכתף שלה יציבה יחסית והאצבעות הן אלה שזזות ועושות את רוב העבודה?[/u]

לא בהכרח. רק שהיא מצליחה, במבחן התוצאה, אם תרצי, לעשות את העובדה. לא יוצאת מהקוים, מציירת דברים קטנים, כותבת. האם היא מתעייפת מהר יותר מילדים אחרים בשל אחיזה לא נכונה? קשה לאמוד.
מה דעתך מבחינת הגיל לעבודה על אחיזה? האם יש "חלון זמן" לעבודה כזו שאח"כ מתפספס? לדעתי היא בכלל התחילה לכתוב "מוקדם" מדי, אבל זה בא ממנה, אז כמובן שלא חסמתי. למה מוקדם? כי היא לא קוראת ובעצם היא מעתיקה אותיות. אני לא תומכת נלהבת של הגישה האנתרופוסופית, אבל אני נוטה להסכים עימם בלמידה מאוחרת של האותיות ובכפוף לשינויים פיזיים בגוף, כמו נשירת שיניי חלב, שאצל בתי לא החלה בכלל.

ואם למישהו יש טיפים לעידוד התרגול בבית - אשמח לשמוע.

[u]אני סובבת בתחושה שבתי רואה בטיפול הזה מאין "האשמה" או מסר שהיא זקוקה לשיפור או תיקון. ומכאן ההתנגדות שלה לטיפול ובעיקר לתירגול בבית. אני בכלל לא רואה את זה ככה. כוונתי היתה לעזור לה בנושאים שאני רואה שהרגישות מפריעה לה: אינטראקציות בין אישיות, שינה ועוד כמה דברים. אני מרגישה שאני לא מצליחה להסביר לה טוב מספיק מדוע אנו הולכים לריפוי בעיסוק.[/u]
לא פשוט.
המדריכה הראשונה שלי בהכשרה אמרה לי (בהקשר של ילדים, אבל נכון אוניברסלית, מן הסתם) שלכל טיפול יש מחיר.
לא רק בכסף, אלא בזמן, השקעה, אנרגיה, והדברים העדינים יותר כמו ההשפעה על תפיסת הילד את עצמו ואת מה שמצפים ממנו.
והסוד הגדול הוא להצליח לשקלל את המחיר עם התועלת, ולוודא שהטיפול באמת נותן לילד יותר מאשר "לוקח" ממנו, ואם זה לא כך - להפסיק טיפול, לשנות מטרות, לשנות כל דבר אחר שיביא לתוצאה רצויה יותר.
כמרפאה אני יכולה להגיד לך שהיו ילדם שטיפלתי בהם וחבל שטיפלתי... למרות הכוונות הטובות והמאמץ שלי, לדעתי המחיר עלה על התועלת.
לפעמים מאוד קשה לעצור ולעשות את החשיבה הזאת.
והדברים האלה כל כך עדינים...

[u]כוונתי היתה לעזור לה בנושאים שאני רואה שהרגישות מפריעה לה: אינטראקציות בין אישיות, שינה ועוד כמה דברים.[/u]
האם זה (בערך, בכללי) מה שאמרת לה לפני שהתחלתן ללכת? כי אם כן, יכול להיות שהיא קיבלה מה שאמרה לה, אבל לא רואה את החיבור בין הכוונות (שלך) לבין מה שקורה לה בשטח עם המרפאה הזאת.
ואם לא הצלחת לדבר על זה אתה עדיין באופן ברור, אז עכשיו הזמן :-)
וגם: לנסות לקבל ממנה פידבק האם מה שנראה לך שמפריע לה באמת מפריע לה, ועד כמה. אני באמת באמת מאמינה שילדים מעל גיל 6 צריכים לקחת חלק בתהליך קביעת המטרות הטיפולייות של עצמם. רק שבאופן אישי, אני יכולה להגיד לך שיש לי מה ללמוד בעניין, איך לעשות את זה... זה לא הנושא הכי מדובר בתחום, להתרשמותי, וכל מרפאה עושה את זה בדרכה, אינטואיטיבית, מי פחות ומי יותר...

[u]סה"כ היא עובדת "מדוייק" בצביעה ובציור פרטים קטנים.[/u]
את מתכוונת שכשהא צובעת ומציירת הכתף שלה יציבה יחסית והאצבעות הן אלה שזזות ועושות את רוב העבודה?
זה סימן מעולה.

[hr]


[u]מסתבר שכמעט כל הילדים מתחילים לכתוב מלמטה. מדוע אם כך, החליטו שהדרך ה"נכונה" , היא הפוכה מהדרך ה"טבעית"?[/u]
כי למידה זה דבר אחד, ועשייה היא דבר אחר.
ההתחלה מלמטה היא כיוון שכשאת מציירת צורה שעדיין לא מוכרת לך, יותר קל להתחיל מלמטה, מהבסיס. יותר קל לתכנן את הצורה כך.
אבל כשכותבים הרבה מספרים ואותיות בשטף, הכתיבה מלמעלה למטה קלה יותר לשרירים, קולחת יותר וחוסכת מאמץ וזמן.

[u]ואיך קשור אי וויסות חושי ל"כתיבה נכונה"?[/u]
לא קשור בכלל. או, בעצם, לפי המאבחן- עשוי להיות קשור לכך שאין רגישות מספקת באצבעות ולכן לא מרגישים מהי האחיזה "הנכונה". הנקודה היא שהגענו בגלל א' (רגישות חושית) ויצא שמתמקדים ב-ב' (אחיזה) בגלל שזה הפנס שמוכר להם יותר, לדעתי.

[u]הגישה בלב המיינסטרים היא שאין חשיבות ל"אחיזה נכונה"[/u]
אז היום באמת, אחרי 2 מפגשים בהם היא התמקדה לעייפה בעניין האחיזה, היא אמרה באמת שהיום לא אומרים שזה חשוב (לא יודעת, אולי אתמול היא קראה את המאמר החדשני הזה P-:), העיקר האם זה נוח לילד. וממילא היום, כפי שנדברנו, היא התמקדה בעניין התחושתי, ונדמה לי שהיה מפגש טוב יותר.
כן אוסיף, שנדמה שהאחיזה של בתי מפריעה לה בכך שהיא מעייפת אותה [u]משום שאינה מפעילה את שורש כף היד במהלך הכתיבה/ציור, אלא את הכתף, (שנעשית מקובעת), ובכך מוציאה אנרגיה רבה מהנדרשת לפעולה.[/u]
יחד עם זאת, הילדה אומרת שלה זה לא מפריע ו"אמא, אני רוצה לכתוב כמו שאני רוצה". אזי נשאלת השאלה האם יש טעם "לעבוד" על זה. האם אפשר לחכות וזה יבוא ממנה, או אולי ישתנה כשתהיה בשלה יותר לכתיבה. סה"כ היא עובדת "מדוייק" בצביעה ובציור פרטים קטנים.

קצת לפני שהתחלנו סוף סוף את הטיפול, אז דווקא היה נדמה לי שיש שיפור בעניין הויסות החושי. עכשיו אני חשה שמבחינת הויסות החושי יש נסיגה. אני לא יכולה להיות בטוחה שזה מאז שהתחלנו ללכת לריפוי בעיסוק. קרו עוד דברים סביב שיתכן והשפיעו, אבל חשדתי, או, נכון יותר, חשתי שהטיפול בעצם גורע ואינו מסייע. היום, כמו שאמרתי, היה מפגש טוב יותר אז ניתן לזה עוד קצת זמן.

אני סובבת בתחושה שבתי רואה בטיפול הזה מאין "האשמה" או מסר שהיא זקוקה לשיפור או תיקון. ומכאן ההתנגדות שלה לטיפול ובעיקר לתירגול בבית. אני בכלל לא רואה את זה ככה. כוונתי היתה לעזור לה בנושאים שאני רואה שהרגישות מפריעה לה: אינטראקציות בין אישיות, שינה ועוד כמה דברים. אני מרגישה שאני לא מצליחה להסביר לה טוב מספיק מדוע אנו הולכים לריפוי בעיסוק.

פלונית,
מאד מוזר מה שכתבת, על ההתמקדות של המאבחן והמטפלת בדרך אחיזת העפרון.
ממה שאני פגשתי, הגישה [b]בלב המיינסטרים[/b] היא שאין חשיבות ל"אחיזה נכונה". השאלה היא האם מפעילים את השרירים הנכונים. הסיבה שהמטפלת של בתי מאמנת אותה לשנות את דרך האחיזה לפינץ',
היא משום שאינה מפעילה את שורש כף היד במהלך הכתיבה/ציור, אלא את הכתף, (שנעשית מקובעת), ובכך מוציאה אנרגיה רבה מהנדרשת לפעולה.

לגבי אופן כתיבת המספרים והאותיות, באמת שתמוה בעיני העניין. מסתבר שכמעט כל הילדים מתחילים לכתוב מלמטה. מדוע אם כך, החליטו שהדרך ה"נכונה" , היא הפוכה מהדרך ה"טבעית"?
אולי בגלל שכשכותבים מלמעלה, התוצאה המתקבלת, ברורה יותר?

חשבתי על שתי אפשרויות.
[list=1]
[*] תדברי עם המרפאה ותסבירי לה שאתן בחינוך ביתי ומה זה אומר מבחינתך. המרפאה רגילה לראות ילדים בגיל הזה שנמצאים בחינוך רגיל בכיתה א'. כלומר, שהם יודעים לשבת
[/list]
בכיתה ולתרגל חשבון וכתיבה בצורה נורמטיבית. אולי היא לא לוקחת בחשבון את זה שאצלכן זה אחרת והילדה לא התנסתה בכך.
[list=1]
[*] אם זה לא עוזר, אולי לנסות להמציא דרך יצירתית יותר לתרגל בבית.
[/list]

לא הבנתי למה בעצם את לוקחת אותה לטיפול. אם בבית היא לא מתעסקת עדיין בכתיבה וקריאה אז ברור שאין לה עדיין את המיומנות הזו.
ואיך קשור אי וויסות חושי ל"כתיבה נכונה"? ממה שזכור לי (לא אבחנתי כלום ושום דבר אף פעם לאף ילד) לבת שלי היתה בעיה כזו וזה לא היה קשור להחזקת עט אלא לרגישות גבוהה
לסוגים שונים של מגע ורעש.
<רוזמרין>

אני מסיטה מעט את הדיון לצורך התייעצות. רוצה לשמוע מה אתם חושבים על המרפאה (מרפה?) שהגענו אליה.

הבת שלי החלה ריפוי בעיסוק על רקע של אי וויסות חושי, או המינוח המדוייק של זה היום. המאבחן והמרפאה שהגענו אליהם דרך הקופה נוטים להתמקד בהחזקה לא נכונה של העט. אין לי בעיה ש"על הדרך" זה גם יקבל התייחסות, אבל אני תוהה האם נכון כבר עכשיו (בגיל 6.5) לתת לזה משקל. הילדה כותבת לעיתים, כשבא לה (בחנ"ב) ובעצם היא יותר "מעתיקה" כי היא עדיין לא קוראת. המרפאה התעקשה שיש לכתוב את הספרות בדרך מסויימת, ורק כך, וחשוב ש"אם כבר מלמדים אז להראות את הדרך הנכונה". לא יודעת. אני לא בטוחה שזה נכון, וגם הדגמתי לה שהיא ואני כותבת בדרך שונה אותו דבר, ושניהם זה "בסדר".

לכאורה, המרפאה מאוד נחמדה ומשבחת, אבל להרגשתי היא חסרת סבלנות כשהבת שלי לא תופסת מ י ד (והיא תופסת מהר מאוד) את ההנחיה, או כשהיא משנה את ההוראה לאחר כמה פעמים שעשתה "נכון".
עבדה איתה עם "פטריות", כדי לתרגל איתה את אחיזת ה"פינץ'", כמו שקראה לזה, ועל הדרך גם "בחנה" אותה בתרגילי חשבון. לשם מה? הבת שלי עושה חשבון בראש ויפה, אבל שונאת כששואלים אותה ואין לזה תכלית.

עד כאן- מה שלא מוצא חן בעיני. בחרתי באותה מרפאה כי היא קרובה אלינו מאוד וזה נוח.
בתי לא ששה ללכת לשם, אבל שם היא "ילדה טובה וממושמעת", לדאבוני. בבית היא מסרבת לעשות את התרגילים.
אני תוהה האם זה יעיל או פוגע הטיפול. האם כדאי להחליף מטפלת, כשגם המחליף/ה לא בהכרח יתאימו.
יש לי עוד מה להוסיף, ואעשה זאת מחר. אשמח לשמוע בינתיים מחשבות.

תודה גם לך ענת. :-)
(נקבע לה כבר תור לאבחון לעוד 10 ימים, אז אני מקוה שהכל יילך מהר יותר..)

אוסיף שהילד שלי בגיל 5 הופנה לאותו עניין של החזקת עיפרון.
מספר טיפולים בריפוי ועיסוק שינו את כל התמונה. הוא מחזיק נכון את העיפרון והכל היה בכזאת נעימות עם המרפאה בעיסוק הנפלאה. הדבר היחיד שצריך לקחת בחשבון שלהגיע לתור לריפוי ועיסוק לוקח זמן כי צריך למלא טפסים למיניהם. קחי בחשבון כ- 4 חודשים לפעמים.
בהצלחה

תודה נגה @}
ותודה לע׳ שהפנתה אותי לדף.(- לא מצאתי אותו במפתח הנושאים).

שלום כתה א'
אני לא מומחית ולא למדתי אף פעם את העניין. אני רק יודעת שאני לא מחזיקה "טוב" את העיפרון (עט, במקרה שלי) וזה גרם לי הרבה בעיות, בעיקר כשהייתי באוניברסיטה (כאבים בכתף, בגב, כתב לא קריא, חוסר יכולת לכתוב הרבה). בגילי כבר אי אפשר לתקן והמליצו לי פשוט לא לכתוב אלא ללמוד להקליד מהר.
מצד שני הבת שלך שייכת לדור המחשב, אולי אצלם כתיבה זה כבר לא דבר כזה חשוב?

אה, כן שכחתי לומר: הכי טוב זה לתכנן ולחשוב איך לעזור...וזהו! :-)
איזה יופי! :-) {@

עידכונים:
(ראשית, הודעה: מחקתי את רוב הודעותי הקודמות בנושא ועוד כמה איזכורים, כדי להגן מחשיפה אבל להשאיר מקסימום מידע שיעזור לאחרים)
עוד לא הספקתי לעשות שום דבר, רק להקדיש מחשבה לעניין ותיכנונים, והנה, לכאורה ללא כל קשר, היא יושבת וכותבת ופתאום קוראת לי "אמא בואי לראות איך אני מחזיקה את העט" (לא דיברתי איתה על זה אף מלה! בחיי!).
ומה אני רואה? היא מחזיקה בדיוק כמו שצריך! וכותבת כמו שצריך! וזהו!
כוחה של אנרגיה משודרת!

עוד משהו שחשבתי עליו היום ושבהחלט יכול להשפיע על סיבולת באחיזת כלי כתיבה - וזה מנח היד על השולחן.
אופטימלית - היד אמורה להשען על הדף/שולחן באיזור ה"כרית" שמתחת לזרת ועד שורש כף היד, והיד בכיפוף אחורה ("אקסטנציה" ) כך שהתנועה בזמן השימוש בכלי הכתיבה היא רק בתוך כף היד, ואפילו רק באצבעות ("דינאמיות" של האצבעות). הרבה מאוד ילדים מציירים וכותבים כששורש כף היד באויר - ואז בד"כ התנועה היא של כל היד - וזה מעייף! (תנסי בעצמך :-) ).
איך לעזור לה? מכיוון שהיא גדולה מספיק בשביל זה - אפשר להסביר ולהדגים.
ולתרגול (כייפי!):
לאפשר ציור/כתיבה בשכיבה על הבטן, כך שהגוף נשען על האמות - גם מחזק וגם מאפשר תנועה משורש כף היד והשענות שלה על משטח העבודה (כלומר רפצה/שטיח). ועוד - לכתוב/לצייר ולעשות עוד כל מני פעולות של היד (למרוח קצף גילוח - כייף אדיר! להתיז מים מ"שפריצר" או את הסבון עצמו - שמנקה חלונות, ועוד) על משטח ורטיקלי (קיר, לוח וכו'). העבודה של היד מול המשטח האנכי למעשה יוצרת את המנח הנכון - כששורש כף היד בכיפוף אחורי.

מקווה שההסבר מובן.

תהנו, ואשמח לשמוע מה קורה.

טוב, הנה מה שהיה כתוב בדף בנוסף למה שכתבתי: מריחת פלסטלינה (לערבב צבעים), צביעה עם פנדה שבורים, אטבי כביסה (ללחוץ ולהשאיר פתוחים כמה זמן שאפשר), גזירה (להתחיל מפלסטלינה, ז'ורנלים). נעיצת נעצים על לוח שעם, סחיטת ספוגים באמבטיה.
להתחיל בהדרגתיות, שלא לייאש. 2-3 פעמים בשבוע, 20 דקות בכל פעם.

אני יכולה לשתף אותך מה קורה אצלנו. הבן (4.5) לא מחזיק טוב, לא כותב את שמו, מצייר ציורים פשוטים למדי. פנינו לרופא המשפחה לקבל הפניה למכון להתפתחות הילד. מקבלים חוברת עבה שאת חלקיה השונים צריכים למלא הרופא, ההורים, [b]והגננת[/b]. את החוברת שולחים למכון (מופיע בספר קופ"ח אנחנו במכבי.) ואחרי כמה חודשים הם קובעים לך תור לאבחון. היינו באבחון (חינם). נקבל הפניה ל-15 טיפולים מסובסדים (כמה עשרות שקלים לטיפול, אאל"ט). אפשר כנראה לשלב מסובסד/פרטי אצל המרפאה בעיסוק. עם ההפניה מקבלים רשימה של מרפאות בעיסוק, ולוקח זמן להשתחל לשעות שלהן. (יש להן מכסה מוגבלת של טיפולים מסובסדים).
נסי לתת לה לצבוע בצבעי פנדה [b]שבורים[/b]. הצבעים הקצרים יותר מחייבים אחיזה נכונה. אם את חושבת שייתכן שיש לה חולשה בשרירי האצבעות - זה מה שאבחנו אצלנו - תזכירי לי להביא ליום ג' רשימה ארוכה של הצעות שקיבלנו לישם בינתיים בבית, כדי לחזק. כמה מהזיכרון (אולי אני אעתיק מאוחר יותר את הרשימה כולה): הליכת מריצה, עמידת ידיים, להחביא חרוזים בבצק ולמצוא אותם, להשחיל חרוזים, ללוש בצק, לקרוץ ממנו צורות, לנעוץ מסמרי פלסטיק בצורות מקלקר (את יודעת למה אני מתכוונת? יש בחנויות לציוד גן) ובכלל כל פעילות שמחזקת את האצבעות.
כדאי לפעול מהר כי כל הדברים האלה לוקחים המון זמן.

[u]נדמה לי זבגילאים האלה זה בכלל רק דרך הביטוח המושלם (אבל אל תתפסי אותי במילה).[/u]

עד גיל 9, רשמית, אפשר לקבל 9 טיפולים כל שנה (שנת גיל) מהסל. רשמית - כי בפועל הקופות לא כ"כ אוהבות לתת טיפולים בגילאים האלה. למה? ככה. (כסף...)

[u]איך זה שלילדים שלי זה הרבה הרבה יותר מאוחר.[/u]

איך זה? נו, את יודעת - כל ילד ו... בלה בלה בלה. :-)

אני יכולה לספר לך שאני סנדלרית יחפה. אני עוזרת לילדים להשתמש בכלי כתיבה בצורה יעילה יותר באופן כמעט יום יומי, ובעצמי מתקשה (וזה תמיד היה כך ) לכתוב לאורך זמן, מתעייפת מהר, ובכלל - מעדיפה בהרבה את המקלדת על פני העפרון או העט.
ולעומתי, שני ילדיי גם הם: [u]אחותי ואני בתור ילדות כבר היתה לנו שליטה מוחלטת בכלי בגיל שנתיים[/u]
[list]
[*] כבר בגיל שנתיים וקצת שלטו בכלי הכתיבה בצורה יוצאת מן הכלל, ללא שום התערבות שלי.
[/list]

[u]איך מגיעים למרפאה בעיסוק?[/u]

אפשר דרך קופ"ח - לבקש הפניה מרופא משפחה למכון להתפתחות הילד בקופה ולבקש הערכת ריפוי בעיסוק, או באופן עצמאי/פרטי.

אגב, יש עוד כמה וכמה אפשרויות לקושי בשליטה בכלי כתיבה ולהתעייפות שהן לא רק אחיזה - כמו חולשת בפלג גוף עליון, קושי בוויסות כח (כשאוחזים את כלי הכתיבה מאוד חזק, או לוחצים איתו על הדף ) ועוד.
מרפאה בעיסוק תדע בד"כ לעשות הערכה של המקור לקושי ולתת אפשרויות לעזור לילדה.

אני גם ממליצה בחום על פורום ריפוי בעיסוק בתפוז כמקום שניתן להתייעץ בו:
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=295

בהצלחה ובהנאה {@

[u]איך מגיעים למרפאה בעיסוק?[/u]
דרך רופא הילדים שמפנה לאבחון התפתחות הילד. רק תעשי את זה מהר כי סל השירותים קטן ככל שהילד גדל. נדמה לי זבגילאים האלה זה בכלל רק דרך הביטוח המושלם (אבל אל תתפסי אותי במילה).

[u]כלי כתיבה עבים יחסית (טושים/לורדים או איך שקוראים להם)[/u]
דיפלומטית...

([po]טושים זה הדק[/po])

_איפה מתקנים את זה?
אצל מרפאה בעיסוק_

אכן.

באופן כללי - הזכירו פה כמה "אמצעי עזר" לאחיזה יותר יעילה - עפרונות "משולשים" (אפשר להשיג בהרבה חנויות לכלי כתיבה היום. יש "סטים" של עפרונות צבעוניים כאלה, וגם עפרונות רגילים, ואפילו צבעי "פנדה" משולשים. הרעיון של כלי הכתיבה/ציור המשולש הוא ששלושת ה"צלעות" שלו עוזרות לאצבעות להתמקם בצורה טובה יותר מאשר על כלי כתיבה עגול.
באופן כללי - כלי כתיבה עבים יחסית (טושים/לורדים או איך שקוראים להם) גם הם מקלים על אחיזה עם שליטה טובה יותר.
אפשר לעבות כלי כתיבה ע"י "אחיזון" - מעין ספוג רך שמתלבש על העפרון, והכי טוב, בעיני ומנסיוני, זה "אחיזון אנטומי" - אחיזון גומי שמתלבש על כלי הכתיבה, ויש לו מעין שלוש "גומחות" (מדמה את העפרונות המשולשים - אבל הרבה יותר נוח), שמהוות כמו מן "כרית" לכל אצבע. הרבה מאוד ילדים שלא מצליחים להגיע לאחיזה בשלה ויעילה נעזרים בזה מאוד.
אפשר למצוא את זה בכל חנות כמעט לכלי כתיבה במחיר של 8-10 שקלים (מוכר בשמות "אחיזון אנטומי" או "אחיזון משולש").

ויש עוד המון רעיונות לפעילויות יצירתיות וכייפיות שמסייעות לפתח את הפרדת האצבעות וה"מניפולציה" שדורש השימוש היעיל בכלי כתיבה (כתבתי כמה בהודעה מעל, ויש עוד כמעט אין סוף) - אם אכן זה מקור הקושי.

{@

[u]איפה מתקנים את זה?[/u]
אצל מרפאה בעיסוק

[u]בכל מקרה, האחיזה "תבשיל" מעצמה על פי רוב, בשנה-שנתיים הקרובות.[/u]
ואם בסופו של דבר האחיזה לא מבשילה מעצמה, ורואים שהילד מחזיק את העט/העיפרון/הצבע וכו' בצורה שגורמת לקושי בכתיבה ולחוסר שליטה מסוים בכלי - איפה מתקנים את זה? למי הולכים?

לי ניסו ללא הצלחה לתקן בגן ואחר כך עזבו אותי לנפשי. אני לא זוכרת את זה אני יודעת מסיפורים.
אין לי מושג באיזה גיל מתקבעת האחיזה אבל כדאי לעקוב וכן לעזור ולתקן. אני מחזיקה עט בצורה מוזרה למדי.
כתיבה ארוכה גורמת לי לכאב ואין מבחן מילולי שכתבתי בחיי שלא יצאתי ממנו עם כאבים. סיכומים של שיעורים נהיים לא קריאים ככל שחולף הזמן.
כילדה טרום עידן מחשב בכל בית הייתי צריכה לעשות הפסקות בעת כתיבת עבודות.

לבתי יש אחיזה "מתחלפת". לפעמים היא מחזיקה בצורה יעילה, לפעמים פחות, ולפעמים בצורה תינוקית. מה שעזר לה נהדר (היו לה בעיות חמורות בתחום הגרפומוטורי, היא הייתה בטיפול של ריפוי בעיסוק) זה עפרונות שהגוף שלהם בצורה "משולשת" (אני לא יודעת להסביר...כאילו, אם תסתכלו לו על הקצה מצד הלא מחודד, תראו סוג של משולש שווה צלעות)
יש לה עוד שנה עד שהנושא יטריד מישהו חוץ מאיתנו;-) אז נקווה שזה יתקבע באחיזה טובה או לפחות כזו שמאפרת כתיבה יעילה.

כמעט "אסור" לתקן אחיזת כלי כתיבה, כמעט כמו שלא "תעמידו" תינוק זוחל ותראו לו איך ללכת.
אם ממש רוצים לעזור בהבשלת התהליך , כדאי לתת לילד כמה שיותר חימר, פלסטלינה , בצק וכו .

ההבשלה ה"טבעית" בנושא זה עשויה להגיע בסביבות גיל 7-8 . אם ממש רוצים לטפל ולשנות אז רק אחרי גיל זה.

מנסיוני המקצועי (מרפאה בעיסוק) לא הייתי מתקנת באופן פעיל אחיזה בגיל הזה (ארבע), אלא אם הילד עצמו מרגיש קושי מיוחד להשתמש בלי הכתיבה, וגם אז, כמו שכתבה יעל לפני - הייתי מציעה התנסות בחומרים שונים שמסייעים לפיתוח אחיזה "נכונה" ויעילה יותר: כל פעולה שמעודדת אחיזת "פינצטה", כמו משחק בבצק/פלסטלינה (אפשר, לדוג', להציע להכין "בריכת כדורים" ע"י גלגול כדורי פלסטלינה קטנטנים בין האצבעות), קילוף והדבקת מדבקות, השחלת חרוזים קטנים על חוט, משחק בסיכות ונעצים קטנים, ציור בגירים קטנים (כי אז קשה יותר לאחוז אותם באחיזה מאוגרפת) ועוד ועוד. הכל כמובן לפי החשק ושיתוף הפעולה של הילד.
אם רוצים אפשר גם לשבת ולכתוב/לצייר ליד הילד, כך שאם הוא זקוק לתיקון - הוא יוכל לראות בעצמו "איך אוחזים נכון" מבלי שאנחנו נעיר לו, ויתקן בעצמו או שיבקש מאיתנו להראות/ללמד אותו.
בכל מקרה, האחיזה "תבשיל" מעצמה על פי רוב, בשנה-שנתיים הקרובות.

בגיל 4 לפי גישות מסוימות ולדעתי עדיף להמנע מעטים, עפרונות ובעיקר טושים.
כדאי מאוד וביחוד עם יש "עיכוב סטטיסטי" בהתפתחות המוטוריקה העדינה - להרבות בצבעי ידים , חמר, בצק, מרציפן, דונג וכו, גירי פנדה או שעווה רחבים, אם עפרונות אז יש עבים ונפלאים של "גוניס"
השחלת חרוזים, ומשחקי הרכבה כמו לגו למי שאוהב מחזקים ומפתחים באופן עקיף בלי תחושת " אני לא בסדר" לילד את המוטוריקה,
כשהילד שלי היה בן 4 אמרו לי לתת לו את המתקן הזה וסרבתי, נכון שהיתה בעיה קלה אבל בהדרגה תוך חיזוק עקיף חל שיפור.

רוב הילדים של היום יכתבו במהלך חייהם יותר מלים על המקלדת מאשר בעט. לכן כדאי ללמד אותם הקלדה עיוורת, יותר מאשר להתעקש על אחיזת העט או על כתיבה תמה.

בשימוש אינטנסיבי במקלדת יש סיכונים ארגונומיים ניכרים. אצל הרבה אנשים מתפתחים כאבים בשרירי האצבעות ואפילו דלקות פרקים. זה נובע בין השאר מכך שההקלדה במקלדת מחשב מודרנית דורשת תנועות אצבעות קצרות בלי לחץ נגדי, וסידור המקשים מבוסס על שיקולי מכניקה של מכונות כתיבה מלפני מאתיים שנה. מי שמקליד באותיות לטיניות נאלץ להשתמש בזרת שמאל -- האצבע החלשה ביותר -- לאות a שהיא השלישית בשכיחותה בטקסטים.

שמעתי שאנשים שלמדו לנגן על פסנתר (לא אורגן) מקלידים יותר "נכון" מבחינת תנוחת היד ותנועת האצבעות. אז הנה עוד סיבה לשלוח את הילד ללימודי פסנתר...

עדינה, המשולש מהגומי שמרכיבים על כלי הכתיבה - לא הריפוד הדק שמצפה חלק מהעטים - דווקא כן אמור לסייע באחיזה.
ונכון שבדרך כלל אחיזה נכונה ('נכונה', דרך אגב, כי יש בה יותר שליטה בכלי הכתיבה יחד עם פחות אימוץ של שרירים ביד ובכלל, ולכן פחות כאב והתעייפות במהלך הכתיבה) נלמדת דרך חיקוי ויש בה מרכיב התפתחותי. מי שנשאר עם אחיזה אחרת - אגרוף או וריאציה פרטית כלשהי - גם בבית הספר אולי פספס את זה בדרך, ומוּדעות+הדרכה פשוטה תעזור לו לשנות, או שמתקשה בכלל במוטוריקה עדינה ואז שווה לחשוב על עזרה יותר מקיפה.
בכל מקרה, לא נראה לי שבגיל 4 יש בכלל איזה סיבה להתמקד באחיזה, אלא אם כן חושבים שיכול להיות שמסמנת בעיות נוספות.

דווקא אמא שלי, שמקצוענית בכתיבה תמה, מאוד הקפידה שליהי תחזיק את הטוש נכון עם האצבעות, כי זה מאוד חשוב לכתיבה נכונה. אבל זה היה ממש לא לעניין בגיל קטן וזה די הרגיז אותי. עובדה, הילדה שינתה לבד את החזקת העיפרון כשגדלה. יש עניין של חיקוי, שהיא רואה כיצד אני כותבת - בתנאי כמובן שהיא באמת רואה, ז"א שאני כותבת הרבה ואז היא חשופה לזה ולכל עניין הכתיבה בכלל.
מניסיוני, כשחשופים למשהו אז גם מתעניינים וגם מחקים ולא צריך כל הזמן "ללמד" ו-"להדריך", זה סתם מעצבן לפעמים. אם נשאלים - עונים.

בציור אין דבר כזה כמו שצריך. יש אחיזה שמתאימה יותר לציור על משטח אופקי ויש אחיזה שמתאימה יותר לציור על משטח אנכי, ויש אחיזה שמתאימה יותר למכחול או לעט או לעפרון או לפחם ויש אחיזה שמתאימה יותר למצייר ולמצב הרוח שלו. בקיצור, אל תפריעו לצייר.

המתקן אמור למנוע שפשופים באצבע ולא נראהל י שהוא יכול לתקן אחיזה

אז זהו שלי היה את המתקן הקטן מהגומי - לא הועיל בגרוש.

ואני מסכימה עם כל מה שכתוב למעלה.

ויש גם מתקן קטן מגומי רך שמלבישים על העט והוא "מסדר" את האחיזה.

אני מצאתי הזדמנות להעיר ולהדגים, ככה בקצרה, ועזבתי את זה.
ראיתי שזה ממש עניין של התפתחות פנימית.

השאלה היא למה "צריך" ככה. האם זה יותר בריא? מאפשר שליטה טובה יותר בכלי הכתיבה, בלי הפעלת מאמץ מיותר? אם התשובות חיוביות, אז לדעתי כדאי להשקיע בזה תשומת לב, אבל לאו דווקא באמירות כמו שבראש הדף. אפשר אולי להסתכל בתמונות של אנשים שמחזיקים כלי כתיבה, ולבקש מהילדה לחקות את האחיזה, לראות מה היא יכולה לצייר כשהיא מחזיקה ככה, וכו'. בלי ליצור רושם ש"מתקנים" אותה.

אגב, באותו עניין - מישהי פעם טענה שאני מחזיק את העט כמו אדם שמחזיק חצים, לפני ירייתם למטרה. הדימוי די התאים לי בזמנו - כי תהיתי אם אני משתמש במלים כנשק. היום קצת פחות.

בילדותי לא החזקתי את העט כמו שצריך.
ניסו לתקן לי את זה בבית הספר. התייאשו תוך פחות משבוע.
והיום, כאדם בוגר - שאחד מעיסוקיו העיקריים הוא כתיבה - אני יכול לספר לכם בשמחה שאני עדיין לא מחזיק את העט כמו שצריך.

לא להעיר !!
הילדה שלנו אהבה לצייר והיתה מציירת ציורים מורכבים, אנשים, איברים, הבעות פנים, פרחים, ומהרגע שמישהי במשפחה התחילה לתקן לה את האחיזה היא פשוט נטשה את זה לגמרי. "זה לא נעים לי שמזיזים לי את היד ואני בכלל לא רוצה לצייר" וזהו. לא שמענו מציורים איזה שנה וחצי. רק קשקושים לרוחב הדף עם צבעים. התחלתי קצת לדאוג,אבל שוב, כרגיל , הוכיחה את עצמה דרך העזיבה. שיטת חמש הדקות להורה. אתה רוצה להגיד משהו? תסתום את הפה ותעשה סיבוב בבית. אל תציק לילד עם הפחדים ההזויים שלך. תעזוב אותו בשקט.
ופתאם,בגיל חמש, היא מציירת, בתים, ילדים, פרחים, מספרים...ובאופן מפתיע ביותר מחזיקה את העט כמוני.
רציתי לדבר גם על [po]כיוון הכתיבה[/po]

לגבי העט, הייתי מכחה עד שהשרירים שלה יתפתחו כך שהאחיזה "הבוגרת" לא תהיה לה קשה מדי. ברגע שזה יהיה לה נוח כמו האחיזה "התינוקית", היא תשנה את האחיזה מעצמה.

הם מתים לחכות אותנו, ואוהבים לקבל חיזוקים חיוביים. הם (וגם אנחנו) שונאים לקבל ביקורת ולהרגיש לא מוצלחים. לכן התשובה שלי היא כן, אבל אחרת:
"תראי איך אני מחזיקה את העט"
"את יכולה להחזיק ככה?"
"אם תחזיקי ככה יהיה לך יותר קל"

ואז אם לא אז לא, בפעם הבאה אפשר שוב.

כנ"ל לגבי השולחן.

בעיני, לגבי העט לא. זה יגיע לבד.
לגבי האוכל, זה עניין שלכם. אני יכולה לבקש ולבקש, אבל בסופו של דבר הם עושים כמוני...

להעיר או לא להעיר לילדה בת 4?
כנ"ל לגבי "שבי כמו שצריך על יד השולחן", צריך או לא צריך להגיד?
מחכה לשמוע מה דעתכם.