את ממש לא לבד, אני זוכרת שלקראת סיום ההנקה עם הגדולה (בת שנתיים וארבעה חודשים אז (ואני הייתי חודש שלישי בהריון)) רק המחשבה על כך גרמה לי לבכות. בסוף היא והציצי נפרדו מאד יפה וזה היה דווקא רגע מעצים בשבילה. בניגוד לכל הפחדים שלי, לא היה לה קשה בכלל, היא דווקא הרגישה אח"כ יותר בוגרת וגאה.
לי כמובן היה עצוב מאד, אני מניחה שגם לה זה היה קצת עצוב, אבל התבגרות מלאה בפרידות, חלקן קשות...
שיהיה בהצלחה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קוראת אחרי שש שנים שכתבתן את המילים הללו ואתן מקסימות, מרגשות ועוזרות לי... אני רוצה להפסיק להניק כי אני חושבת שזה מה שנכון לילדה שהיא עוד מעט בת שנתיים ולי (רוצה עוד ילד בקרוב...) המחשבות על הפסקה מעלות בי עצב ובעקבותיו את התחושה שאני לא בסדר, איך יכול להיות שאני רוצה את זה לפחות כמוה? האם זה כפייתי? תיארתי לעצמי שיש עוד כמוני ולכן חיפשתי...אז אני מודה לכם על השיתוף ולכן הידיעה שאכן איני לבד...

חברה אמרה לי שזו המתנה הכי יפה שאני יכולה להגיש לו לגיל שנתיים - גמילה מציצי
הא?
איזו חברה מוזרה...

אוטוטו הילדון שלי בן שנתיים. שבוע הבא. ואיכשהו נהייה המצב שההנקה עומדת לפני סיום. כבר חודשיים שאני לא נותנת לו ציצי מתי שהוא רוצה אלא מנסה למנן. מאוד לא קל. נראה לי שהילד שלי מבולבל. למה לפעמים היא נותנת לי ולפעמים לא. אני עושה זאת כי מרגישה ברוב ההנקות שזה כבר לא נעים לי יותר. אתמול כשהנקתי אותו לשעת הצהריים חשבתי שזו ההנקה האחרונה שלי. בכיתי המון. הרגשתי באבל במהלך הלילה. אך היום בבוקר עם הקימה לא התאפקתי והנקתי אותו. אני כאילו לא מסוגלת להפרד מזה עדיין. מצד שני לא מצליחה להגיע למינון שמתאים לי. אני אנסה להניק אותו רק בבקרים. פעם ביום. ונראה אם לא יהיה בזה מסר מבלבל עבורו. אבא שלו די מחכה שאסיים כבר מה שמוסיף לי עוד סיבה להפסיק עם זה. חברה אמרה לי שזו המתנה הכי יפה שאני יכולה להגיש לו לגיל שנתיים - גמילה מציצי. אני מקשיבה לכולם ומבינה את כולם ויודעת שלי הכי קשה להפרד מההנקה. יותר ממנו. אני קשורה לזה בכל נימי נפשי. אני יודעת שברגע שזה יסתיים זה יגמר לתמיד. לא מסוגלת לעכל את המחשבה הזאת. חג שמח ותודה על ההקשבה.

החזרת אותי בבת אחת לחויה של הפרידה מההנקה, הנקתי את כל ילדי עד גילאי 2.6 שלוש שנים, ההנקות הסתימו ומיד הייתי בהריון הבא ובהנקה הבאה עד לילדי האחרון שעם גדילתו נפרדתי מלהיות בהריון מללדת מלקום בלילות מהחיתולים והכי הכי קשה - מההנקה. חשתי ששלב ההנקה הוא החיבור שדרכו אני ממשיכה את ההזנה לה זכה ילדי בבטני אך מבחוץ- לא רק במובן התזונתי, כפי שכתבת ההמשך הטבעי לחבל הטבור . מניסיוני אני יודעת שכל פרדה מאפשרת להעביר את האינטימיות וההזנה למרחב אחר - המתאים יותר לגיל ולתרגיל של ילד בן שנתיים שלוש .
הפרדה מההנקה יצרה אצלי תחושה של משבר בזהות - עד עכשיו במהלך 11 השנים האחרונות או שהייתי בהריון או שהנקתי ופתאום אני שוב עם עצמי . יש במקם זה המון שמחה וחופש אך אצלי היתה בהחלט לצד השמחה גם אבלות על מקום שלא החווה יותר (מתוך החלטה שארבעה זה מספיק...). חשתי שאני נפרדת ממהות והייתי צרכה (עדין...) לגבש ולהזכר מה אני עוד חוץ מאמא הריונית ומניקה.
אצלי זה לוקח זמן ויש לי געגועים עזים להנקה וולידה אך אני מתחילה לגלות את הכיף העצום בללדת את עצמי מחדש ולהעניק לי ולילדי את המרחב המתאים לנו ביותר להתפתחות זה לצד זה.
המשפט הבנאלי של- סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר מתאים מאוד למקום זה בעיני. בהתחלה הרגשתי קצת לא נוח עם תחושות האבל והעצב שהציפו אותי עם סיום ההנקה וברגע שאיפשרתי לעצמי את האבלות הכל נעשה קל יותר, קושי נוסף שהתמודדתי איתו הוא תחושת הבדידות , רוב חברותי שמחו מאוד לסיים את ההנקה וחשו הקלה גדולה, הן גם לא הניקו למרחקים ארוכים....
אני חושבת שזה נהדר שאת מוצאת לך את הדרך לשתף ולא להשאר עם החוויה לבד. שבת שלום ותודה על השיתוף.

גם אני מרגישה את כל אלה. עוד לא הפנמתי את האושר העילאי של שנת לילה רצופה...
אבל הרגשתי צורך לתת מילים דוקא לחלק שבי שהתעצב מאד. כי הרגשתי שתחושות השמחה והשחרור מובנות, ותחושת האבדן נשארה מודחקת ו"לא לגיטימית".

הי אמא של, איזה סיפור יפה היה [-:
כשאני הפסקתי להניק (לפני שבועיים והרבה לפני יומולדת שנתיים וחודשיים) חשתי אושר פראי.
לא עוד רק אני קמה בלילה
לא עוד רק אני מנחמת ביום
לא עוד ביסים לקינוח כל ארוחה (שלה)
לא עוד "ציצים זה בשביל ילדים" (וסוף סוף כן בשביל מבוגרים)
לא עוד חולצות מוכתמות בחלב שעושות לי פדיחות
וכן מותר ללבוש שמלות וגופיות צמודות שלא קל להוריד
וכן פתאום היא ישנה לילה שלם (אין למה לקום כל שעה וחצי)
וכן פתאום מפתחת תקשורת מעוּלה עם אחותה
וכן פתאום אבא שם לב שהיא קיימת (ולא הדבר הזה שרק רוצה ציצי של אמא)
וכשהיא בוכה הוא מנסה לראות מה קרה ולא אומר "היא רוצה ציצי"
ויש לי הרבה יותר כח
ואני הרבה פחות רעבה
וקיבלתי חלק מעצמי בחזרה
והכי כיף שזה גם בקלות לי ולה ושתינו מאושרות ושום דבר רע לא קרה לאהבה הגדולה בינינו, היא רק גדלה והולכת כל הזמן כל הזמן

אז סיפרתי את זה כדי שאולי תסתכלי על הענין מזוית אחרת וזה יאיר לך את ההפסקה
וגם כי זה בוער בי..

מסתבר ששפן שאל את אבא בנושא. שאל:"ציצי? קו (לינוק)?".
ואבא אמר "אין יותר ציצי"
ושפן פרש את שתי כפותיו (מאיפה הוא למד את התנועה הזו?) ואמר "אין!". בשמחה של הבנה.

והיום התכרבלנו לנו. רק שנינו בכורסה הגדולה.
שפן ליטף אותי ושאל: "ציצי?" אמרתי: "נכון, ציצי."
הוא חשב קצת ואמר: "חיבוקי ציצי". וחיבק בשתי הידיים הקטנות, השעין לחי ורודה, וחזר לעיסוקיו.

אני לא מבינה איך גמילה יכולה להתבצע ביום אחד. זאת לא גמילה אלא שביתת יניקה.
זה לא היה יום אחד אלא קצת יותר משבוע. אפילו בלילה אבא קם אליו כי אני הייתי גמורה לגמרי מעיפות.

מסוקרנת לראות מה יכתבו בעלות הניסיון
גם הניסיון שלי הוא של שנתיים שבמהלכן נגמל מיוזמתו. כלומר, החל ממתן מוצקים (בערך בגיל חצי שנה) כל כמה חודשים הוריד עוד יניקה ועוד יניקה עד שבגיל שנתיים נשארה רק הנקת הבוקר. וגם היא, תוך כמה חודשים נפסקה.
התחושה שלי הייתה מעורבת. מצד אחד שמחה על החזרת הריבונות על גופי (למרות שעד היום(בן 5+) מכניס ידיים מתחת לחולצה). מצד שני אכן סוג של אבדן. היום אני עם יונק חדש, מקווה ללכת בדרך דומה.

אני לא מבינה איך גמילה יכולה להתבצע ביום אחד. זאת לא גמילה אלא שביתת יניקה.

החלב שלי נגמר כשבתי היתה בת 4. עד היום (שנתיים וחצי אחרי) היא עוד מוצאת את דרכה לפטמותי(ה) כמתוך הרגל של נחמה וקירבה. זה לא רק החלב זה הרבה מעבר לכך. עדיין היא מכניסה את ידיה המתוקות והקטנות אל מתחת לחולצתי כדי להרגיש את החום והמגע של השדיים.

פרידה מהנקה
הפסקת הנקה וגוף האם
גמילה מהנקה והרגשת האם
איך לחזור להניק אחרי הפסקה

קרוטונית יקרה כתבתי לך בפורום גמילה מהנקה..

גם אצלי המתוקי נגמל בגיל שנתיים וחודשיים וזאת בעקבות שיחה שלי ושל האבא שאמר לי בפעם המיליון "די מספיק עם ההנקה הוא גדול תנוחי לך" ואני בשונה מפעמים קודמות שתקתי כי לא רציתי לבעס את בעלי והנה הסתבר שהקטני שמע, הפנים ובאותו הלילה הפסיק לינוק ואני בכל זאת שידלתי בעדינות במשך כמה ימים אבל הוא בשלו, הוא פשוט ילד כל כך מתחשב שהוא כנראה חשב שההנקה מפריעה לי, אז לקח לי איזה שלושה שבועות של עצב להשלים עם הגזירה ואחר כך פשוט התחלתי להתפרע ולעשן ולשתות קפה בכמויות, אחרי חודשים זה עבר לי ועדיין אני מתגעגעת להנקה מדי פעם אבל גם שמחה שאני שוב של עצמי בלבד.
אי אפשר לחזור לאינטימיות של ההנקה לצערי וזהו כנראה עוד שלב בדרך לעצמאות שלהם.

(לא הייתי במקום הזה כידוע לך. מסוקרנת לראות מה יכתבו בעלות הניסיון).

אז זהו. בתום שנתיים וחודשיים של הנקה שפן נגמל. לא לגמרי בכוונה - השתעשעתי ברעיון זמן מה, ודיברתי על זה, אבל כל כך אהבתי להניק.. ואז היה לי שבוע מטורף מטורף מטורף בעבודה, כזה שיצאתי לפני שהוא התעורר וחזרתי אחרי שהוא נרדם, והיא פשוט נגמל.
ועצוב לי ומוזר לי.
בכל זאת, שלוש שנים (כולל ההריון) היינו בדיאדה, אני והוא.
שלוש שנים שהוא אוכל כל מה שאני אוכלת, שאני חושבת שבע פעמים לפני כל לגימת יין או כדור אקמול, ומוזר לי להיות פתאום רק אני. שמה שאני עושה או אוכלת או שותה קשור אך ורק אלי, ולא נוגע בו בכלל.
כאילו שנותק לנו חבל הטבור, ורק אני עוד מרגישה אותו פועם.