אהלן אני אמא לתינוק בן 10 חודשים יונק אפשר לומר יונק גאה. הקטנצ'יק מסרב בכל תוקף שיאכילו אותו בכפית! (את עניין המרקים והמיצים הוא מיצה מאד מהר) הוא מסכים לאכול כשנותנים לו ביד או לחלופין להגיע לאוכל בכוחות עצמו.
מה שבעצם שולל את האופצייה לתת לו דיסות בבקבוק או לתת לו חלב שאוב (עוד שהיה קטנצ'יק סירב והיה עקשן)
העניין הוא שבעצם בסיטואציה הזאת הוא תלוי בי לתזונה עקרית מאחר והכמות שבאמת נכנסת לו לפה היא שולית, בגדר ניסיון ומשחק.
עד עכשיו זרמתי עם זה בכיף.
עכשיו אני מתחילה לחשוב על לימודים (בעוד כחודשיים) וזה אומר להעדר לפחות פעמיים בשבוע מהבית ל--3 -4 שעות כל פעם אולי לפעמים גם בערב
בזמן זה הוא יהיה עם אבא שלו או סבתו האוהבים
בקיצור אני קצת חוששת ממה יהיה, מקווה שיתרגל, גם קצת מייחלת לזה שתהיה עוד אופצייה להרדים אותו בלי ציצי וגם לפתוח אופצייה חדשה של האכלה לא מהמקור ההזנה הראשי והמיידי כל הזמן (אני).
הייתי שמחה לשמוע תגובות סיפורים אישיים וטיפים בדף הבית שלי
יום נפלא הדס

בלה,

תודה רבה על המילים החמות שלך. אני צריך לישון על זה לילה שניים ואח"כ אתייחס.
רון

שלום [po]רון ג[/po] {@
אני רוצה להתייחס לכמה דברים שכתבת, ומתנצלת על האורך.:
[u]במובן הזה שאני חושב שהאחריות באמת אצלינו.[/u]
אני מתארת לעצמי שזה מתסכל ומדאיג מאוד להיות הורה לילדה רזה שלא אוהבת לאכול. אבל גם עם ילדים רזים, ואני בטוחה שגם עם פגים, האחריות לאכול היא שלהם, ושלהם בלבד. האחריות שלנו כהורים היא להציע, להגיש (מגוון, כמה שיותר בריא ורצוי גם מעורר תיאבון), אבל מאוד לא כדאי שהאחריות ל[b]כמה היא אוכלת[/b] תהיה שלכם, כי היא פשוט תשכח לשים לב למה שהגוף שלה מאותת לה על שובע ורעב, ותחכה כל הזמן שתתנו לה כמה ש"צריך".

[u]כשאני מאכיל אותה הכל בד"כ בכיף עד שנמאס לה לאכול. ואז קצת מנסה בשכנועים וכ"ו.[/u]
זה הקטע שצרם לי - שאתה קצת מנסה בשכנועים... אפילו רק קצת.. נורא כיף לה, לנגה קטנה שלכם, שאבא משכנע ומכרכר סביבה, ומנסה עוד קצת, ועוד טיפה. זה הופך לאישו. Issue אם נגה עדיין לא הבינה, היא תבין בקרוב שכמות האוכל שהיא אכלה משפיעה על ההבעה שעל הפנים שלכם, על מצב הרוח שלכם אולי, על נושא השיחה בינכם, על היחסים בינכם אולי (לא מנבאת שחורות חלילה, רק שכתבת [u]לאשתי יש עמדה שונה לגבי כל הענין הזה[/u] , ואני מנחשת שהסוגיה עולה בינכם, אבל אולי רק כשהיא לא בהאזנה.)
ברור, שאם אתה יכול לתת לה עוד כפית של אורז בסוף הארוחה, יהיה לך קשה מאוד לא לעשות את זה. אבל נסה מאוד לכבד את הבחירה שלה להפסיק לאכול כשהיא אומרת שסיימה. לחלוטין. חד משמעית, מוחלט. אפשר לשאול אותה אם היא שבעה, (או לא רעבה יותר) ולאפשר לה להתחבר להרגשה הפנימית... אולי היא בעצם רוצה עוד עגבניה?.... ;-) לא בטוח שהיא תאכל ככה יותר, אבל בטוח שהיא לא תגדל כשהאוכל הוא נושא רגיש ובוער שנמצא כל הזמן על פני השטח. :-/

[u]דווקא אני שומע שיושבים עמה וככה עוזרים לה אז זה עוזר.[/u]
עוזרים לה לעשות מה? זה עוזר למה? אם יושבים עמה בשביל החברה אז יופי, זה חשוב. אבל אם יושבים איתה עד שהיא מסיימת, או עד שהיא אוכלת כמות משביעת רצון או בערך כמו האחרים....נראה לי שמפספסים וחבל על נגה. הגן שלכם נשמע מקום מדהים לגדול בו, אבל אולי בגלל שהמטפלים הם הורים, וחברים, אולי הנושא של האוכל הוא משהו שכדאי לכם לדון בו? לפתוח הכל, ליישר קו... סתם רעיון, ובטח חשבתם על הכל בלעדיי. ;-)

[u]גובה סביר. היתה כל הזמן אחוזון 5 בגיל המתוקן, עכשיו ירדה לאחוזון ה – 2, אבל יש עליה כל הזמן, כך שזה בסדר. היקף ראש – תקין לגמרי. אחוזון 15 ביחס לגיל אמיתי.[/u]
[u]טוב. מכל המספרים שכחתי את זה לכתוב ... היא פעילה, ערנית, מדברת מצוין. היא מתפתחת ממש ממש טוב ביחס לגילה. ילדה חיונית שקוצרת מחמאות מכל הסביבה שלה. אין לה שום בעיה התפתחותית. כמו שכתבתי היא גובהת לאט אבל סביר.[/u]
אלה השורות הכי חשובות שכתבת, ובזכות זה אני חושבת שאפשר לשחרר צפירת ארגעה. :-) אני לא יודעת אם בגלל הפגות או לא, אבל יש לכם ילדה רזה שלא מאוד אוהבת לאכול. היא בגובה סביר, היא מתפתחת, בדקתם כל מה שאפשר מבחינה פיזיולוגית - תשמחו.
אני חושבת שגם אני הייתי נמנעת מלדחוף סתם סוכר. ([u]פוליקוז[/u], אמרת?) אבל אני לא דיאטנית ולא רופאה. אם אתה לא יודע מה זה יעזור ולמה מומלץ, תשאל. ויטמינים נשמע לי פחות אימתני ממתן איזה פוליקוז..... :-)

ודבר אחרון...משהו שעבד אצלי, בכלל לא בנושא שקשור לאוכל. הציק לי שהבן שלי (אחרי גיל שלוש) היה מרייר ומרטיב את הסנטר עם הלשון. זה היה מוציא אותי מדעתי. אני חושבת שבעיקר בגלל כמה שזה היה נראה לי לא אסתטי. ביום שבו החלטתי שהבעיה הזאת לא קיימת, פשוט איננה (!) היא נעלמה. זו הרבה מאוד עבודה עצמית, וככל שהנושא יותר 'רציני' זה דורש כמובן יותר עבודה, אבל זה עובד. זה מעגל משוב חיובי מאוד חזק, עם הילדים האלה שהולדנו.... שרק יהיו בריאים. {@

[u]לפני שבוע שקלנו אותה וגילינו שהיא לא עלתה אפילו גרם אחד בארבעה חודשים אחרונים[/u]
הגדולה שלי בת שנתיים ו-4 שוקלת 10 קילו. לא עלתה אפילו גרם אחד כבר חצי שנה.
ולא נולדה פגית..
וכן - תמיד הייתה בלמטה של העקומות ומתחת להן..
וגם אוכלת ממש לאט..

עשינו בדיקות דם מקיפות..
מצאו שההמוגלובין בסדר אבל מאגרי הברזל כמעט ריקים..
הרופא טען שבגלל זה חוסר העליה במשקל - התחלנו לתת ברזל..
בנתיים [כבר חודש היא מקבלת] אנחנו לא רואים שזה עוזר לה לאכול יותר ו/או לעלות במשקל..
כשהייתה בת שנה ועשינו בדיקת דם - הייתה מאד אנמית ואז מתן ברזל עזר מאד.

אז אנחנו ממשיכים במעקב וביעוץ עם הרופא אבל לא דוחפים אוכל..
נותנים לה לאכול כמה שהיא רוצה..
מה שכן - כמו תבשיל לפעמים מאכילים [לעיתים מאד רחוקות..] ובזמן האחרון קצת הרשינו יותר שטויות מהרגיל וגם אותם היא בקושי אוכלת...
[מבקשת ופל וגומרת בקושי חצי..].

אז אין לי תובנות..
רק השתתפות..

מאחלת הרבה בריאות..

לפעמים הילדים שלי רוצים שאאכיל אותם, ואוכלים ככה יותר.
לפעמים הם גם רוצים לשחק אבל כן באים אלי לעוד ועוד ביסים (ואני ממשיכה להאכיל אותם עד סוף הצלחת או עד שנגגמרת הסבלנות שלי).
כלומר - אני לא נגד האכלה,
ומהתיאור שלך נשמע שגם נגה לא :-)

תודה על כל התגובות.

[u]בכל מקרה - דחיפת אוכל היא פתרון גרוע, כי היא יוצרת בעיות אכילה.[/u] אני יודע. לכן אנחנו מנסים להמנע מלדחוף. אבל, האלטרנטיוה של לא לעשות כלום גם לא נראית כ"כ קורצת.

_חוץ מזה - מה מצב הברזל? חסר בברזל גורם לחוסר תאבון, שהוא לא "טבעי".
אולי "הרבה ארוחות קטנות" מתאים לה יותר?_
בבדיקות שם לפני 4 חודשים הכל, כולל הברזל, היה 100% תקין.
אנחנו מנסים "הרבה ארוחות קטנות". גם מזה היא לא מתלהבת בד"כ.

[u]איך הגובה, היקף הראש?[/u]
גובה סביר. היתה כל הזמן אחוזון 5 בגיל המתוקן, עכשיו ירדה לאחוזון ה – 2, אבל יש עליה כל הזמן, כך שזה בסדר. היקף ראש – תקין לגמרי. אחוזון 15 ביחס לגיל אמיתי.

_מה הייתי עושה במקומכם?
ראשית - כל מה שכרמית אמרה - לפעמים חוסר בברזל או ויטמינים גורם לחוסר תאבון (ולא תמיד מזהים חסרים כאלה בבדיקת דם)._
אז איך מזהים חוסר בויטמינים ? האם כדאי לתת ויטמינים למרות שאין חוסר ? איזה ויטמינים לתת ?

[u]איך נגה? פעילה? שמחה? ערנית? לומדת? האם התנהגותה השתנתה? וגם - היא גובהת?[/u]
טוב. מכל המספרים שכחתי את זה לכתוב ... היא פעילה, ערנית, מדברת מצוין. היא מתפתחת ממש ממש טוב ביחס לגילה. ילדה חיונית שקוצרת מחמאות מכל הסביבה שלה. אין לה שום בעיה התפתחותית. כמו שכתבתי היא גובהת לאט אבל סביר.

_כמובן כן מנסים ומשכנעים וכ"ו אבל לא בכוח ולא בריב
אתה יודע - זה מספיק כדי שילד ירגיש שלוחצים עליו.
ועל כל פנים - האחריות אצלכם, ולא אצלה. אז למה שהיא תקח אחריות?
אתה יכול לתאר איך היא אוכלת בימים שהיא לא אתכם?_
יש אנשים שלעיתים היא אוכלת עמם יותר מאשר איתנו, אבל בסה"כ היא תמיד אוכלת מעט. היא ב [po]גן הורים בית זית[/po] ששם הילדים יושבים סביב השולחן ואוכלים בכיף. אף אחד לא דוחף אוכל והיא מתה על האמהות האחרות בגן והיא אוכלת שם מעט. דווקא אני שומע שיושבים עמה וככה עוזרים לה אז זה עוזר.
אצל סבתא שלה לפעמים היא אוכלת ארוחה מלאה (גם אצלנו לפעמים.), אבל הרבה פעמים אוכלת מעט.
חשוב לי להגיד שהיא אוכלת והאוכל טעים לה בד"כ. זה מאוד נדיר שהיא לא אוכלת כלום בארוחה. היא פשוט אוכלת מעט.
לגבי [u]אתה יודע - זה מספיק כדי שילד ירגיש שלוחצים עליו. ועל כל פנים - האחריות אצלכם, ולא אצלה.[/u]
אני כבר לא יודע מה אני יודע ומה אני לא יודע. אני כן יודע שאני בלחץ מכל הענין הזה ויכול להיות שזה משפיע עליה. אבל, רוב הזמן אשתי מאכילה אותה והיא לא משדרת לה לחץ ועדיין היא אוכלת מעט.
שאני מאכיל אותה הכל בד"כ בכיף עד שנמאס לה לאכול. ואז קצת מנסה בשכנועים וכ"ו.
אני לא כ"כ מתחבר ל [u]האחריות אצלכם, ולא אצלה.[/u] במובן הזה שאני חושב שהאחריות באמת אצלינו.
גם שמזון מאוד נגיש לה ואנחנו לא שם, היא לוקחת מאוד מעט. ברור לי ש [po]באופן טבעי[/po] ילדים אוכלים כמה שהם צריכים, אבל אולי יש קצת יוצאים מהכלל ?

לאשתי יש עמדה שונה לגבי כל הענין הזה. היא תכתוב כאן בקרוב. אני נכנס לבונקר.

[u]כמובן כן מנסים ומשכנעים וכ"ו אבל לא בכוח ולא בריב[/u]
אתה יודע - זה מספיק כדי שילד ירגיש שלוחצים עליו.
ועל כל פנים - האחריות אצלכם, ולא אצלה. אז למה שהיא תקח אחריות?
אתה יכול לתאר איך היא אוכלת בימים שהיא לא אתכם?

חן - כן, להמשיך להציע. כמות קטנה (שלא יזרק סתם), שתהיה תמיד על הצלחת. בלי לחייב לאכול, בלי לשדל. פשוט שם.

הי רון,

ככה, בלי להבין, לא הייתי נותנת פוליקוז לבת שנתיים.
הילדים שלנו קיבלו פוליקוז בגיל חצי שנה, בעקבות תת משקל די קיצוני (סיפור דומה ל-[po]אמא רגועה מדי[/po]).

מה הייתי עושה במקומכם?
ראשית - כל מה שכרמית אמרה - לפעמים חוסר בברזל או ויטמינים גורם לחוסר תאבון (ולא תמיד מזהים חסרים כאלה בבדיקת דם).

שנית - מכיר את הסיפור של בשמת עם הבן שלה? זה היה מקרה קיצוני של רגישות (אי סבילות) לכמעט כל דבר שהוא או אמו אכלו, שגרמה לספיגה גרועה של מזון במעי. הייתי שוללת מצב כזה - גם בבדיקה של דם סמוי בצואה, וגם הייתי בודקת רגישויות למזון עם שיטה אלטרנטיבית כלשהי, יש כמה (אייפק, ביקום, קינסיולוגיה). (בירושלים יש מטפל בשם היימליך שעובד בשיטת ביקום, קיבלתי עליו המלצות מצוינות).

איך נגה? פעילה? שמחה? ערנית? לומדת? האם התנהגותה השתנתה? וגם - היא גובהת?

פינת האופטימיות:
הגדולה שלי לבשה בגיל שלוש בגדים שאחותה הקטנה לובשת בגיל שנתיים. בחורף של גיל ארבע היא פתאום גדלה, וסגרה את הפער (ועכשיו היא ילדה קטנה "רגילה").

רון - קודם כל, פגים זה מצב מיוחד. כל מה שדובר, מדובר על ילד בריא, שנולד במועד במשקל תקין (לפחות בגילאים הצעירים). בכל מקרה - דחיפת אוכל היא פתרון גרוע, כי היא יוצרת בעיות אכילה. אם היא תתפוס שהאוכל הוא "אישו", זה כבר יהיה מסובך לגרום לה לאכול כמה שהיא צריכה.
חוץ מזה - מה מצב הברזל? חסר בברזל גורם לחוסר תאבון, שהוא לא "טבעי".
אולי "הרבה ארוחות קטנות" מתאים לה יותר?
יש נדמה לי דף [po]לא עולה במשקל[/po] או משהו כזה. אצל בני, מתן תוסף ויטמינים עזר לו לגדילה, למרות שבדיקות הדם לא עלו על חסר מסוים.
וגם: אתה צודק שחודשים ארוכים בלי עליה במשקל בכלל זה לא נשמע טוב, אבל צריך לזכור שיש גם ילדים קטנים, וזה בסדר. כל עוד היא שמרה על העקומה שלה, זה בסדר. שבירת עקומות היא כבר בעייתית יותר. איך הגובה, היקף הראש?

אני רוצה לנצל את מה שכתבת [po]אף חצוף[/po] כדי להעלות בעיה אישית וכואבת.
[u]הייתי שמחה אם היא היתה מבינה שאם נותנים לילדים לאכול כמה שהם רוצים, הם גם יאכלו בעקרון כמה שהם צריכים[/u]

האמנם ? האמנם ? האמנם ?
הילדה שלנו בת שנתיים. נולדה פגית (קילו ומאה) ומאז עלתה לאט לאט במשקל. עד לפני שנה היא היתה באחוזון 3% מתוקן ושיפוע מקביל לגרף. לפני שנה השיפוע שלה התחיל להיות הרבה יותר מתון מהגרף והיא צללה כלפי מטה. אבל, עדיין עלתה כל הזמן.
לפני חצי שנה התיעצנו עם דיאטקנית ועם רופאים. צילומים, בדיקות דם וכל הענינים. ברור היה שהיא לא מקבלת מספיק קלוריות ובגלל זה לא עולה במשקל. נשללו, לשמחתינו, כל מיני בעיות שונות ומשונות.
הומלץ לנו פוליקוז ובסוף לא נתנו כי רופא מאוד בכיר אמר לנו שאין צורך.
לפני שבוע שקלנו אותה וגילינו שהיא לא עלתה אפילו גרם אחד בארבעה חודשים אחרונים. אני עוד פעם ממש מודאג. אין לי כוח לרוץ עוד פעם לכל הרופאים ובדיקות דם והתרוצצויות כדי לשמוע שאין מה לעשות. מצד שני, אני חושש שאולי יש בעיה. אני לא יודע מה זה אומר שאין בכלל עליה במשקל והאם זה יכול לגרום נזק כלשהוא.

נגה עדיין יונקת לא מעט. היא אוכלת מגוון די רחב ועשיר של מזון. אוהבת ירקות , ביצים, דיסת קווקר, עופי עוף, גמדים, אורז, אבוקדו. באמת אוכלת מגוון ובריא. אנחנו לא היסטרים על הבריא ונותנים לה בכיף גם פחות בריא כדי שתקבל קלוריות. הבעיה היא מאוד פשוטה: יש לה תאבון של ציפור. היא פשוט אוכלת מעט. אנחנו מנסים כל מיני דרכים לגרום לה לאכול יותר (בלי ללחוץ אותה כמובן.) עם ילדים אחרים ובלי אחרים. לבד או עם כולם. אבל שום דבר לא באמת עובד. זוגתי, שתחיה, מכינה לה אוכל מבושל כל יום (וגם אני מכין לפעמים). היא אוכלת, אבל מעט מעט מעט. אני רואה כמה ילדים אחרים אוכלים ואני מתפוצץ.

אני די מיואש מכל הסיפור הזה. אני לא יודע מה עוד אפשר לעשות. הדיאטיקנית ממליצה על פוליקוז, אבל אני לא מבין מה הסוכר הזה יכול לעשות טוב.

בקיצור, נראה לי שהילדה שלי לא אוכלת כמו שצריך. אני די בטוח. עובדה שהיא לא עולה במשקל. מצד שני אנחנו נותנים לה לאכול כמה שהיא רוצה ויחסית לא דוחפים (כמובן כן מנסים ומשכנעים וכ"ו אבל לא בכוח ולא בריב). אז מה אפשר לעשות ש [u]נותנים לילדים לאכול כמה שהם רוצים, הם גם יאכלו בעקרון כמה שהם צריכים[/u] לא מתקיים ?

רעיונות ? עצות לאב מיואש ?

בלה
תודה, אני הולכת ליישם חלק מהרעיונות שלך.
להסליק ירקות בכל דרך שהיא ניסיתי והוא מיד עלה על זה, לאט לאט הוא נהיה חשדן לגבי האוכל שאני מגישה לו אז הפסקתי.
בפירה הוא לא נוגע, או בכל מרקם מרוסק אחר.
בדרך כלל הוא אוכל טוב. רק ירקות לא.
איפהשהו בפנים אני רגועה ויודעת שזה יעבור ושהוא אוכל דברים אחרים בריאים. אבל לפעמים אני קוראת באיזה מקום על חשיבות הירקות ונתקפת חששות - הילד שלי לא אוכל ירקות....

מוצאי שבת. הילד שלי רעב וזה מטרף אותי. אנחנו מסובכים עמוק עם האוכל, ובבית הוא לא אוכל טוב, זאת אומרת אוכל מעט. היום, למשל, הוא אכל: אורז לבן עם מעט שקדים טחונים (שפיזרתי בלי ששם לב), קצת ירקות, שוקולד, גמד ועוד קצת אורז. הוא סירב לשעועית, לקינואה, לתפ"א, לבטטה, לכדורי-כמו-בשר.

מזל שהוא הסכים היום לאורז, זה עונתי אצלו. בדרך כלל הוא אוהב גבינה, וכן לחם ובצק לסוגיו, אבל לאחרונה הוא התחיל לזהות שבבית הבצק כהה בניגוד לבצק בשאר העולם, ומתמרד. אני מצליחה לתת לו ביצה (אורגנית) אחת ליומיים-שלושה.

אני מוצאת את עצמי מתעסקת המון עם האוכל שלו, בעיקר בראש - מה הוא אכל, מה להכין לו וכו'. בדרך כלל אני מאכילה אותו בעצמי, זאת אומרת מגישה לפיו את הכף (הוא בן 3 וחצי), כי נוח לו כך. אותי זה כבר התחיל לעצבן. מה גם שזה מוציא ממני קטעים פולניים. אני גם הרבה מתקוטטת איתו סביב האוכל ומרצה לו. כל העניין של האוכל נהיה ממש טעון.

לפעמים הוא אומר שהוא רעב, ואנחנו לא מוצאים משהו שהוא מסכים לאכול, ובסוף מסתפקים בקרקר מטופש. היום בבוקר הוא אמר לי, בעודינו במיטה, שהוא רעב. הצעתי לו עוגת צימוקים (עוגת יוגורט שהכנתי, יצאה טובה), והוא סירב, למרות שהוא אוהב צימוקים. במקום לגולל בפניו אינספור הצעות אחרות, כפי שאני עושה בדרך כלל, עזבתי אותו. אחרי כשעתיים הוא אכל את האורז.

בשנה הבאה הוא יהיה בגן שבו לא מגישים אוכל. אני אצטרך לדאוג לכל ארוחותיו. מצד אחד זה מעולה, כי בגן הנוכחי, שבו הוא אוכל ארוחות בוקר וצהריים, הוא אוכל בעיקר בצק לבן, וכן הרבה מטוגן, אבקת מרק וכו'. מצד שני, בגן הוא אוכל בלי חוכמות, וזה אומר למשל שהוא אוכל כל יום סלט אחר. אצלי בבית, הוא ישגע אותי ואני אשגע אותו. וואי וואי, 3 ארוחות ביום (לפחות)? איך העצבים שלי יעמדו בזה? והלוגיסטיקה של עבודת המטבח?

<להפסיק לדחוף. להפסיק לדחוף. להפסיק לדחוף.>

להכין פרצוף מירקות.... או גם עם ירקות, שהכוונה לא תהיה שקופה מדי.... ;-)
להזמין אותו לקלף או לחתוך ירקות יחד איתך..... למרק - תפוא, גזר, קישואים, או לסלט, או כל דבר אחר...
דוגמא אישית! אני מזכירה את זה כי שמתי לב שאני לא כל כך אוכלת ירקות אם הם לא בסלט, אבל לא תמיד יש לי כוח להכין סלט, אבל הילדים מאידך, לא אוכלים סלט בדרכ, ויש בשבילם תמיד צלחת ירקות על השולחן, ואני משתדלת לזכור להראות להם שגם אני אוכלת ממנה. לפעמים אני נוגסת באיזה ירק, ותוך כדי לעיסה אני שואלת.. 'רוצה גם? זה נורא טעים....'
יכול להיות שהמרקם או הטמפרטורה של הירקות פשוט לא נעימים לו. יכול להיות שהחשק יבוא לו באיזשהו גיל... לאט לאט. כן חשוב שההיצע יהיה לפניו כל הזמן, למקרה שאיזה יום בהיר אחד הוא יחליט לנסות.

[u]לפעמים אני חושבת שאולי אני לא מתמידה מספיק וכבר מזמן הפסקתי לשים לו ירקות בצלחת... אבל אולי זה העניין - הוא אוכל מה שאני מצפה שהוא יאכל???[/u]
אולי תנסי לתת לו לבחור בעצמו את האוכל ממה שיש על השולחן...? לבקש שישימו לו, או שייקח בעצמו.

תגידי, גם פירה לא אוכל? כי אם כן, אפשר להטמין בו קישואים מרוסקים, או גזר, ועוד דברים.
גיסתי הכינה פעם אטריות עם חתיכות עוף, ובמלים שלה: "ראית איך הסלקתי פנימה גזר? אחרת הוא לא יאכל ירקות בכלל!" :-)

שיהיה בהצלחה, ובתיאבון {@

אז מה אתן אומרות?
ילד שלא אוכל בכלל בכלל ירקות חיים או מבושלים -אף פעם בשום הזדמנות או צורה, להגיש לו בכל זאת יום יום גם ירקות בצלחת?
הוא (בן שנתיים) מתעצבן וזורק מהצלחת את הירקות.
לפעמים אני חושבת שאולי אני לא מתמידה מספיק וכבר מזמן הפסקתי לשים לו ירקות בצלחת... אבל אולי זה העניין - הוא אוכל מה שאני מצפה שהוא יאכל???

אשמח לשמוע תגובות

ברור, יקירתי, ברור. תראי איזה יופי הצלחתי להצניע את השיפוטיות בתגובתי הקודמת ;-)

אם אני שואלת את הילד שלי והוא מספר לי מה אכל, זה שיתוף.
אם הגננת מספרת לי, זה מידע. ובתור מידע, המידע הזה, בגיל הזה, הוא חסר משמעות בעיני.
גם אותי מעניין איך עבר היום בגן על הילד שלי. לא מה וכמה בדיוק הוא אכל וישן (תלוי בגיל). [אני כן ארצה לדעת אם הוא, באופן חריג, לא אכל כלום, או לא ישן, אבל אני מצפה מהמטפלות שידעו לספר לי על התנהלות חריגה].

[u]לא מצליחה להבין למה חשוב להורה לילד בריא בן 4-5 לדעת בדיוק כמה ילדו אכל או ישן[/u]
נדמה לי שההורים רוצים לדעת איך עבר היום בגן על הילד. פירוט האוכל שהוא אכל נותן הרגשה (או אשליה) של שיתוף.

לא מצליחה להבין למה חשוב להורה לילד בריא בן 4-5 לדעת בדיוק כמה ילדו אכל או ישן (כן רלוונטי בזמנים מסוימים, או לילד מסוים עם בעיה, או בגילאים מאד צעירים, כשזה משפיע על תכנון המשך היום).

יש הבדל עקרוני בין אוכל על השולחן לאוכל בצלחת. אליבא דאותה תזונאית - האוכל בצלחת יוצר "תדמית" של מבנה נכון של הארוחה. אנחנו אוכלים הרי גם בעיניים. ילד שתמיד יש על צלחתו ירקות, אפילו אם הוא אף פעם לא אוכל מהם, מקבל מסר של כמה זה חשוב, ויום אחד, אולי ינסה בכל זאת לטעום, ואולי זה אפילו יהיה לו טעים. כשזה על השולחן - יש פחות סיכוי לכך.

הגננת רצתה שההורים ידעו כמה מנות הילד שלהם אכל, היא שאלה, הם אמרו והיא רשמה את זה בלוח התקשורת והאינפורצמציה להורים (הן גם רושמות כמה הילדים ישנו אחה"צ).

[u]שבגילאים הצעירים, חשוב להגיש בצלחת את האוכל,[/u]
יש בזה היגיון מסוים. אבל בעיני אין הבדל נורא מהותי בין להגיש בצלחת לבין לשים על השולחן ליד הצלחת. בכל זאת גם פעוטות רואים לטווח של 30 ס"מ...

דיאטנית שעוסקת בילדים (לא זוכרת את שמה) דווקא טוענת שבגילאים הצעירים, חשוב להגיש בצלחת את האוכל, ולשים לב שיש מכל סוגי המזון (חלבונים, פחמימות, ירקות..) בכל ארוחה. הילד לא חייב לאכול, והוא יכול לבקש (או לקחת) תוספת, אבל שהבסיס, תצורה של ארוחה, יהיה על הצלחת. יש בזה משהו.
לגבי השאר - מסכימה. מה הרעיון של סבב לשאול מה הם אכלו?

לא בדיוק קשור לדף, אבל בערך...

ביומיים האחרונים הייתי בשני גני ילדים שונים. באחד מהם, בכתה של גילאי 2-3 הגננת שמה לילדים קערות הגשה על השולחן (היתה פסטה ברוטב עגבניות והיו ירקות מבושלים), והם בחרו לעצמם את האוכל, שמו אותו לעצמם על הצלחת, אכלו אותו (עם מזלגונים קטנים או בידיים) ואחר כך קמו מהשולחן ושמו את הצלחות והכוסות שלהם על עגלת הפינוי.
הגננת רשמה באופן כללי מה כל אחד אכל.
היה פשוט תענוג לראות. אחר כך הילדים היו כמובן מלוכלכים משהו, אבל לא באופן חריג, וגם השולחן היה ברמת לכלוך שגרתית. אף אחד לא הציץ לילדים בצלחת ולא התערב להם בבחירה.

בגן השני, בכתה של בני 4-5 אני הייתי צריכה להגיש להם את המנות, ילדים שרצו תוספת קיבלו ממני תוספת, עד שהגעתי לכולם לקח לי המון זמן ולא היה לי נעים שהם צריכים לחכות כל כך, וגם די נשבר לי הגב. אחר כך הגננת רשמה מפיו של כל ילד כמה מנות הוא אכל, וכולם היו צריכים להיות בשקט עד שהיא גמרה את הסבב הארוך הארוך.
כשהתחלתי לאסוף את הצלחות והכוסות מהשולחנות שלהם, ביקשתי מכל אחד הם שיעבירו לי אותם, שאני לא אצטרך לרכון על השולחן או להסתובב סביבו, והם פשוט לא קלטו מה אני רוצה מהם. אולי בגלל המבטא שלי :-(, אבל לדעתי הם פשוט היו כל כך רגילים שישרתו אותם....

טוב, וגם האוירה בשני הגנים היתה שונה, אבל ברור לי לחלוטין מה נראה לי טוב יותר. אחרי שראיתי את הקטנים מנהלים לעצמם את הארוחה (בהסתייגות שהתפריט הכללי נקבע מלמעלה), בכלל לא הבנתי איך מישהו יכול לחשוב שעדיף אחרת.

[u]כדאי לשחרר קצת לפעמים ולתת להם לפתח בעצמם את היחסים שלהם עם דור ההורים שלנו - זו הזכות של שני הצדדים, ועלינו לכבד את הדרך שלהם[/u]
אל דאגה, לא יצא מטיף ואני גם מסכימה. וגם עם מה שאומרת [po]לי אורה[/po] , לגבי השלבים. אני בד"כ משחררת את האחריות שלי כשהיא אצל סבתא, אני יודעת שהיא אוכלת דברים שלא הייתי רוצה שתאכל, ושמאכילים אותה בדרך שהיא לא הדרך שלי, אבל נראה לי מיותר לפתוח חזית בנושא ולהתעקש בלי סוף, זה דורש יותר מדי אנרגיה ובסוף כולם יוצאים נפסדים.
אומרים שעם ילדים צריך לבחור את המלחמות, אז זה נכון גם עם הסבתות, כשהיא עוברת גבול מסוים שבאמת מפריע לי, אני מעירה בצורה יותר רצינית, אחרת אני פשוט עושה לה תזכורת פעם ב, שזה מפריע לי ואני מבקשת שהיא תפסיק או תעשה דברים אחרת.
אני גם סומכת על עצמנו ועל טלי , שנצליח להעביר לה את ההבנה שמותר לה להגיד לא, ומותר לה להחליט לבד מה מתאים לה, ואיך היא רוצה לבנות את מערכת היחסים שלה עם סבתא.

<עכשיו אני צריכה לכתוב גם בדף [po]סבים סבתות וממתקים[/po] , שזה צד אחר של אותו נושא אצל הסבתא הזו. ;-) >

מסכימה מאוד. ואני רוצה להוסיף, שאני בעד פעולה משולבת:
א) כשהילדים/ות רכים/ות בשנים - אימא יכולה לשים גבולות לסבתא בנושאי האוכל (ולעתים גם בנושאים נוספים...)
ב) ככל שהילדים/ות גדלים/ות - אימא יכולה ללמד אותם/ן להשיב לסבתא בנימוס אך בצורה ברורה ולאפשר להם/ן להשיב לסבתא (לאפשר = גם מבחינת לתת להם/ן לענות וגם לתת להם/ן לגיטימציה להציב גבולות). וכמובן, אם ממש צריך, אימא יכולה לעזור ולקחת את סבתא לעוד שיחה קצרה.

[u]מקווה מאוד שההשפעה של חמותי לא תהיה מהותית ושנצליח להבהיר לילדים שלנו שזאת לא הדרך שלנו להאכיל אותם.[/u]
[po]אף חצוף[/po],
בכל מיני מצבים כאלה, דומים ואחרים, כשאני חוששת מההשפעה של הסבים והסבתות (טוב, למה להתיפייף? הסבתות, בעיקר הסבתות) בכל מיני נושאים, אני מרגיעה את עצמי שההשפעה של הבית לעולם תהיה חזקה יותר. אני מאמינה -וגם רואה בשטח- שילדים לומדים מהר מאוד מה מתאים להם ומה לא, מה כמו בבית ומה שונה, מה נעים להם פחות או יותר, ויודעים לשים את הגבולות לאחרים - למשל, להגיד לסבתא שהיא כבר לא רעבה, או לא אוהבת זה וזה, או שלא נעים לה כשדוחפים לה פה גדול..... אני יודעת שזה קשה, אבל אני חושבת שכדאי לשחרר קצת לפעמים ולתת להם לפתח בעצמם את היחסים שלהם עם דור ההורים שלנו - זו הזכות של שני הצדדים, ועלינו לכבד את הדרך שלהם. (())
(אני מנסה להתנסח בצורה שלא תהיה מטיפה, מקווה שהצלחתי. אני כותבת מעומק החוויות שלי כאימא מוקפת בסבתות) {@

בהצלחה!

[u]כמה זמן לדעתך ייקח עד שהמסר יופנם ויגיע ליעדו?[/u]
שנות דור. אנחנו צוחקים שנבוא עם הנכדים לבקר והיא עדיין תסתכל לכולם בצלחת. אני צוחקת אבל זה באמת מעצבן אותי, אולי גם כי אני מתמודדת עכשיו עם הרגלי האכילה המוזרים של י', שנבנו כמרד נגדה.
טלי עדיין לא מדברת במשפטים שלמים (דו לשונית) אבל אני בהחלט מקווה שהיא תלמד להגיד לסבתא שהיא לא רוצה עוד בצורה ברורה ומנומסת. בינתיים מה שהיא יודעת זה שאצל סבתא ישר מבקשים סוכריה :-P אבל זה כבר נושא לדיון אחר.
וטלי לומדת שגם לי מותר להגיד שאני לא רוצה לאכול משהו. אני מקווה מאוד שההשפעה של חמותי לא תהיה מהותית ושנצליח להבהיר לילדים שלנו שזאת לא הדרך שלנו להאכיל אותם.
מקווה לטוב, ואת התוצאות נגלה עם הזמן.

[po]תמרוש רוש[/po] - הסיבה שכתבתי את מה שכתבתי, לא היתה כבקורת עלייך - ברור שאם ילד מסמן שהוא רוצה לאכול, הכי טוב זה להקשיב לו, ולא סתם לדחוף. אני יודעת שקרה לי שהכנתי את הכפית הבאה, עוד לפני שסיים והיה מוכן לכך, ופשוט מתוך אינרציה התחלתי להגיש לו אותה - אבל היה לי ברור שצריך לחכות לרצון שלו, ולא לדחוף לו לפה (אם כי עם הגמדנק שלי - לרוב מי שלא עמד בקצב זו אני....).
כתבתי את זה, כדי להראות שזו לא הדרך הלא-דוחפת היחידה, ושיש מצבים גבוליים יותר.

[u]לא פעם ניסיתי להסביר לה[/u]
אם ניסיונות ההסבר נכשלו, אולי כדאי לנסות טקטיקה אחרת: הודעה אסרטיבית (בטון נעים ומנומס ושליו) שאת אימא שלה ואת אחראית וקובעת בנושאים שונים כולל האוכל, ושאת מבקשת שתכבד את דעותייך בנידון. (או בכל ניסוח שמתאים לך יותר).

את גם יכולה ללמד את בתך לומר לסבתא שלה בנימוס רב: "תודה רבה, אבל אני כבר שבעה", או "תודה רבה, אבל עכשיו אין לי חשק לאכול". ואת תהיי בסביבה ותדאגי שהסבתא תכבד את הנכדה.

ברור ששיחה אחת אינה מספיקה וזה לעתים לוקח זמן עד שהמסר מופנם ונקלט, אבל השאלה עד כמה זה חשוב לך ועד כמה את מוכנה ללכת רחוק כדי להגן על בתך מהשתלטנות הזאת.

[u]מה שעשית זה מצוין, אבל לפעמים, אפשר לעשות גם יותר מזה[/u]
טוב, כרמית, בסיטואציה שאני הייתי זה היה נורא פשוט - הילדים רצו לאכול וידעו למה לצפות, והיו עירניים ובמצב רוח טוב. :-)
הלוואי שתמיד זה יהיה ככה...

[u]ילדים באופן טבעי צריכים ורוצים לאכול. אולי לא דוקא מה שהיינו רוצים שיאכלו, או לא בכמות שלדעתנו הם צריכים... אבל זה לא איזה גחמה, לאכול. הגוף מודיע על הצורך הזה בצורה הכי ברורה אם לא דפקו לנו את מסלול התקשורת.[/u]
מסכימה מאה אחוז, זה בדיוק מה שחשבתי. |Y|

[u]טלי פנתה אלי איזה יום כשרצתה שאני אוכל משהו ואמרה "פה גדול"[/u]
את יודעת מה? זו ההזדמנות שלך לתקן את מה שהסבתא "קלקלה". (במרכאות - כי עדיין לא נגרם נזק)
פשוט תגידי לטלי שלא נעים לך שהיא אומרת לך ככה, כי את יודעת הכי טוב מה וכמה מתאים לך לאכול כרגע, ואת לא אוהבת שהיא אומרת לך מה לאכול.
כמה זמן לדעתך ייקח עד שהמסר יופנם ויגיע ליעדו?

[u]לא רוצה - לא יאכל.[/u] ואם כן ירצה, כן יאכל. הגיוני מאוד.
הלוואי והמסקנה הכל כך פשוטה הזו, היתה מחלחלת לחמותי. בדיוק דיברתי על זה עם ההורים שלי השבוע. האשה הזו הפכה את נושא האוכל לא סתם לISSUE אלא ל ISSUE בה' הידיעה. הסברתי פעם לי' איך הוא והאחים שלו פיתחו מנגנוני התמודדות עם זה, כל אחד קצת אחרת. הם עכשיו מבוגרים, ועדיין כשהם נכנסים אליה הביתה, האוכל הופך לנושא העיקרי, כמה אכלו, מתי, מה הם אכלו, זה לא מספיק וכו'.
היא גם ככה עם טלי, ואני משתגעת מזה, לא פעם ניסיתי להסביר לה, שאם טלי רוצה היא תאכל (והילדה יודעת לאכול יופי בלי עין הרע), ואם היא סוגרת את הפה או לא רוצה, אז כנראה שהיא לא באמת רעבה. אבל אין שם הבנה לנושא בכלל.
הייתי שמחה אם היא היתה מבינה שאם נותנים לילדים לאכול כמה שהם רוצים, הם גם יאכלו בעקרון כמה שהם צריכים, גם אם זה על פני שבוע ולא רק יום, ילדים עם הרגלי אכילה בריאים, באמת יאכלו מגוון של דברים על פני השבוע.

ועוד משהו, טלי (שנתיים וחצי) פנתה אלי איזה יום כשרצתה שאני אוכל משהו ואמרה "פה גדול" ואני כמעט נחנקתי. אצלי היא אף פעם לא שמעה את זה, אבל היא בטוח שמעה את זה אצל סבתא וכנראה שגם בגן. אני שונאת את זה.

<שמחה לראות שמתפתח שוב דיון על הנושא המקורי של הדף>

מה שעשית זה מצוין, אבל לפעמים, אפשר לעשות גם יותר מזה, גם בלי "לדחוף" אוכל.
למשל - יש תינוקות שלא יבקשו, כי הם עוד לא יודעים מה זה, אבל אם תגישי להם את הכפית לפה, הם ישמחו לאכול.
יש גם תינוקות ומצבים, שבהם מאכילים תינוק כשהוא כבר רעב או עייף מדי - ואז הוא משתולל וכאילו לא רוצה את האוכל (בכפית, בבקבוק וגם בהנקה), אבל את, מנסיון, יודעת, שמה שירגיע אותו זה האוכל - ולכן את מתעקשת להגיע למצב של טעימה. משם - לרוב הוא כבר ימשיך בעצמו, ואם לא, אז מוותרים.
אני חושבת שאם מגיעים למסקנה שילד יאכל בדיוק כמה שהוא צריך, ואפשר לסמוך עליו - אז אין צורך לדחוף אוכל. לא רוצה - לא יאכל.

[u]דחיפת אוכל זה לא אינסטינקט. זו מורשת[/u]
:-D

[u]ועוד שאלה: נראה לכן שאני אוכל לשמור על האינסטינקט הזה גם כשיהיו לי ילדים, או שזה יימחק בדחף הגדול של "להאכיל את הילד" ומתוך תחושה שאני אחראית לאוכל שלו?[/u]
אני חושבת שאפשר להחליט שכן. אם לא מדובר על מצב שילד נכנס למצוקה, אז עם הכנה כזו כמו שאת מתארת נראה לי מאד אפשרי.
דחיפת אוכל זה לא אינסטינקט. זו מורשת, שאפשר להתפתח החוצה ממנה.
וילדים באופן טבעי צריכים ורוצים לאכול. אולי לא דוקא מה שהיינו רוצים שיאכלו, או לא בכמות שלדעתנו הם צריכים... אבל זה לא איזה גחמה, לאכול. הגוף מודיע על הצורך הזה בצורה הכי ברורה אם לא דפקו לנו את מסלול התקשורת.
<הולכת לאכול יוגורט... נהייתי רעבה>

_נראה לכן שאני אוכל לשמור על האינסטינקט הזה גם כשיהיו לי ילדים
בהחלט כן ._



[u]אבל תגידו לי אתם: מה כל כך רע בלא לרצות לאכול בכפית? מה, אי אפשר לארגן שהאוכל שלו יהיה אוכל אצבעות? חתיכות של תפוחי אדמה, שעועית, גזר מבושל?[/u]

מניסיוני האישי, בני רק בגיל שנתיים פלוס הסכים לאכול מכפית, ובעצמו, כמובן. המאכל היחיד שהוא אכל לפני גיל שנתיים בכפית (גם בעצמו) היה [b]גלידה[/b] כי זה היה המאכל היחיד בעיניו שהיה שוה את זה כנראה.
כולם אמרו לי "אם הוא היה במעון אז הוא היה יודע לאכול עם כפית כבר בגיל שנה". שזה כנראה נכון, אז מה?

בסופו של דבר ילדים לומדים לאכול עם כפית, בלי כפית, עם מזלג, ואם רק תתני להם לנסות אז גם עם סכין. כמו כל למידה יש לזה את הקצב שלו. מה שמסבך את העניינים הוא הציפיות של ההורים...

נראה לי שהרבה פעמים הלחץ של אימהות שהילד יאכל מכפית נובע מלחץ סביבתי בנוגע ללכלוך הכרוך באכילה עם הידיים. כמו עם הפרשות והנקה אנשים לוקחים קשה את עניין הלכלוך שכרוך בגידול ילדים.

כשהיינו בחברת אנשים וכל הילדים כבר אכלו עם כפית ורק שלי עוד התענג באכילה עם אצבעות (והלכלוך בהתאם) הייתי מתרכזת רק בו. הייתי מראה לעצמי כמה הוא נהנה. הייתי אומרת את זה בקול! כדי שאם מישהי ממדינת פולניה תחשוב להעיר הערה "פולנית" הילד שלי ידע שמה שהוא עושה זה בסדר גמור.

נראה שהמפתח הוא לסמוך על הילד, את סומכת עליו שאם הוא מטפס על הספה הוא ידע לא ליפול, את סומכת ליו שהוא אוכל את הכמות שהוא צריך. דרך אגב, אני תמיד אומרת לילד שלי "תאכל כמה שאתה צריך".

<[po]אמא נמרה[/po] תמיד אמרה שעד גיל שלוש כל הילדים לומדים לדבר, לאכול עם כפית/ מזלג ונגמלים מחיתולים, בינתיים הנבואה הגשימה את עצמה, טפו טפו>

רעיון ההדגמה או ההתנסות העצמית מאוד מעולה. זה תואם את הפתגם האינדיאני הידוע שרק אם הולכים כמה ימים במוקסינים של הזולת אפשר להבין אותו (ואז גם לא שופטים אותו).

[u]וגם עצם זה שהיא אומרת "וגם היום יש אתו בעיות עם אוכל" גורמת לכך שאכן יהיו לילד בעיות עם אוכל.[/u]
אני מתערבת אתך שבאמת ככה זה.

סתם משהו בקשר להדגמה - זה פטנט עתיק שלי. לנסות תמיד דברים על עצמי, ואז אני מבינה אותם הרבה יותר לעומק, לפני שאני מיישמת על אנשים אחרים. זה יכול להיות כל דבר שהוא.

[u]אחרי שלוש כפיות שיידחפו לה לפה, או שהיא תשתכנע לחלוטין, או שהיא תזרוק אותך מהבית שלה בצרחות[/u]
רעיון גדול :-D
אם גם יהיה לי אומץ ליישם אותו אעדכן איך היה.
(אם בכלל תהיה לי הזדמנות אחרי התגובה שלי בפעם שעברה)

[u]מה כל כך רע בלא לרצות לאכול בכפית?[/u]
ממש לא רע וגם יותר טבעי ונעים.
אבל האימא הזאת חושבת על מה שמקובל ומה ש"נאות", וגם על ניקיון (אוי ווי, הידיים יתלכלכו) וכו'. וגם עצם זה שהיא אומרת [u]"וגם היום יש אתו [b]בעיות[/b] עם אוכל"[/u] [b]גורמת[/b] לכך שאכן יהיו לילד בעיות עם אוכל.

הי, תודה על העידוד!

יש לי המון משקעים (לא לגמרי רעים) בנושאי אוכל. אף אחד לא הכריח אותי לאכול כשהייתי קטנה, אבל מדי פעם היו אמירות מסביב ל"כמה שאת רזה, את אוכלת מספיק?" ואני הייתי באטרף טוטאלי שאף אחד לא ייכנס לי לצלחת. תארו לכם, הייתי מקבלת התקף ריגוזים כשאמא שלי היתה שואלת בזמן הגשת האוכל אם אני רוצה X (אפונה, שניצל, לא משנה מה) ולפני שהשבתי לה היא כבר היתה מכינה את הכף עם האוכל באויר. וזה לא שהיא היתה שמה את המנה על הצלחת שלי אם הייתי אומרת "לא". היא היתה מכבדת את זה. אבל אני לא יכולתי לשאת אפילו את הרמיזה העקיפה שהיתה פה.

לפני יומיים דיברתי עם חברה שלי (אם לילד בן שנתיים) על אוכל והיא אמרה לי שכשהוא היה תינוק הוא לא הסכים בשום פנים ואופן לאוכל בכפית, רק לאוכל אצבעות, "וגם היום יש אתו בעיות עם אוכל". ואני סתמתי את הפה עם יד ימין וגם עם יד שמאל, אבל תגידו לי אתם: מה כל כך רע בלא לרצות לאכול בכפית? מה, אי אפשר לארגן שהאוכל שלו יהיה אוכל אצבעות? חתיכות של תפוחי אדמה, שעועית, גזר מבושל?


[u]הלוואי והייתי מצליחה להסביר את זה למי שמחזיקה כפית עמוסה במרחק מינוס חצי מילימטר מהפה של הקטנה[/u]
אל תסבירי, תדגימי. שהיא תראה איך הקטנה מבקשת לבד. או יותר פשוט: תבקשי ממנה רשות להדגים [b]עליה[/b] מגוון של סוגי האכלה. אחרי שלוש כפיות שיידחפו לה לפה, או שהיא תשתכנע לחלוטין, או שהיא תזרוק אותך מהבית שלה בצרחות "תפסיקי כבר לדחוף לי אוכל, יא מרשעת!!!!!"
אולי גם תגידי משהו על זה שהאכלה כזאת עלולה ליצור בעיות אכילה - ורק זה חסר לה... :-)

[u](מרימה את הכפית, רומזת לו שיש שם אוכל זמין), הוא עונה (רוכן קדימה "אני רוצה") ואני עונה ומביאה לו את האוכל.[/u]
מקסים.
הלוואי והייתי מצליחה להסביר את זה למי שמחזיקה כפית עמוסה במרחק מינוס חצי מילימטר מהפה של הקטנה שבכלל מעדיפה לאכול לבד בידיים.(אולי זו תלונה ל [po]חמותי ואני[/po])

[u]נראה לכן שאני אוכל לשמור על האינסטינקט הזה גם כשיהיו לי ילדים[/u]
בהחלט כן .

[u]זה יצר אצלי תחושה טובה, שאני ממש מתקשרת עם התינוק[/u]
נראה לי שאנחנו בדרך כלל נוטות לחזור על חוויות ועל תחושות שעושות לנו טוב. אז נראה לי שקרוב לוודאי שתרצי לחזור על חוויה זו, על התחושה שאת מתקשרת עם התינוק ושהוא נענה לך ושיש לכם דו שיח ושאת מתחשבת בו ובצרכיו וכו'.

מאוד מצא חן בעיניי מה שתיארת. זה נראה לי נכון מאוד.

שכחתי להוסיף, כל הכבוד לך על הדרך שלך תמשיכי כך.

[u]ועוד שאלה: נראה לכן שאני אוכל לשמור על האינסטינקט הזה גם כשיהיו לי ילדים, או שזה יימחק בדחף הגדול של "להאכיל את הילד" ומתוך תחושה שאני אחראית לאוכל שלו? האם באמת יהיה קשה לי רגשית לראות אותו אוכל פחות ממה שאני חושבת שצריך?[/u]
מנסיון שלי התשובה היא לא.
אצלי בכל אופן כאשר אני שומרת על ילדים אחרים אז אני מרגישה יותר "מחויבת" לילד/אמא.
עם הילדים שלי אני יותר זורמת ומאפשרת להם לאכול כמה שהם רוצים (נו טוב, לפעמים
מתפלק לי משהו בסגנון "נו אולי תאכל עוד ביס אחד וזהו).

זה בערך דומה למצב שכשאני שומרת על ילדים אחרים אז אני יותר חוששת שהם ייפלו
או יקבלו מכה, לכן מה שאני מרשה לילדים שלי (כמו לטפס על כל מיני דברים, או לזחול
לכל מיני מקומות) אני לא מאפשרת לילדים שהם לא שלי.

אמנם לא קשור לדיון שהתפתח, אבל כן קשור לנושא המקורי:

עבדתי יום אחד במעון והאכלתי את התינוקות (בני שבעה-שמונה חודשים).
ופתאום גיליתי שאני לוקחת את הרסק-ירקות בכפית, ומרימה אותו מעל הצלחת, אבל רק קצת. ורק כאשר התינוק עושה סימן שהוא רוצה לאכול (רוכן קצת קדימה) אני מביאה את הרסק אל הפה שלו.
יש לי איזה אינסטינקט נגד לדחוף-לילדים-אוכל (מניסיון אישי שלי - די שנאתי שמישהו אפילו יפזול לי לצלחת כשהייתי ילדה). יש לי אנטי מלהביא אוכל לפה של התינוק לפני שהוא רמז לי שהוא רוצה את האוכל הזה.

איכשהו זה יצר אצלי תחושה טובה, שאני ממש מתקשרת עם התינוק, אנחנו ממש מדברים אחד עם השני! אני שואלת (מרימה את הכפית, רומזת לו שיש שם אוכל זמין), הוא עונה (רוכן קדימה "אני רוצה") ואני עונה ומביאה לו את האוכל.

מה דעתכן?

ועוד שאלה: נראה לכן שאני אוכל לשמור על האינסטינקט הזה גם כשיהיו לי ילדים, או שזה יימחק בדחף הגדול של "להאכיל את הילד" ומתוך תחושה שאני אחראית לאוכל שלו? האם באמת יהיה קשה לי רגשית לראות אותו אוכל פחות ממה שאני חושבת שצריך?

מדפנה לדפנה :
אכן תינוק יודע כמה הוא צריך לינוק כשהכל בסדר. וכמובן שבמצבים חריגים, שיכולים לנבוע למשל ממחלה, הוא עשוי לא לדעת כמה לינוק. לשם כך האם נדרשת לעקוב אחר יציאותיו, שהם האינדיקציה לתקינות המערכת.

[u]מה קורה כשתינוק יונק בן חודשיים לא יונק את הכמות שהוא צריך ויורד במשקל? (נתקלתי במישהי ששאלה היום)[/u]
חסרים בסיפור הזה המון פרטים בכדי לייעץ. נסי לברר את הסיפור שמאחורי המשפט הזה ובכך תקלי על יועצות הנקה פה באתר (או "סתם" מניקות מנוסות) לעזור.

_מה שאני מנסה לומר זה שלדעתי השילוב של אמא+תינוק הם אלה שיודעים אינטואיטיבית כמה התינוק צריך לינוק
ולאו דווקא התינוק לבדו._
מסכימה...

[u]ואז כבר יש גבול מאוד דק בין "לדחוף אוכל" לבין "לעודד" תינוק סקרן להמשיך לינוק כשהוא מסובב את הראש..[/u]
לדעתי (הבלתי מקצועית בתחום, יש לציין) אין דבר כזה בהנקה "לדחוף אוכל". אפשר "לדחוף ציצי", אבל אם הכמות הנדרשת של פחמימות ושומנים כבר סופקה, ההנקה תכלול מרכיבים קלים יותר. בכל מקרה, נדמה לי ש- 90% מחלב האם הוא מים. וצריך לזכור שהנקה זה לא רק אוכל אלא עולם ומלואו עבור התינוק. התינוק שלי ינק בשמחה (כמובן, אחרי שלמדנו שנינו את ה"עסק", וזה לא היה טרוויאלי), אז אולי אני לא כל כך מבינה את כוונתך ב"לדחוף אוכל" בהנקה.

אם יורשה לי רק לרגע לחזור לטענה שהועלתה כאן שתינוק יודע כמה הוא צריך לינוק (טענה שעד לפני רגעים ספורים הסכמתי איתה).
אולי צריך להוסיף את ההסתייגות הברורה שזה נכון פרט למקרים בהם הילד חולה (ומסרב לינוק.. יש סכנת התייבשות, לא? )
ואז ישנן הסתיגויות אפשריות נוספות:
מה קורה כשתינוק יונק בן חודשיים לא יונק את הכמות שהוא צריך ויורד במשקל? (נתקלתי במישהי ששאלה היום)
יש גם שלב כזה שהם נורא מתעניינים בסביבה ודורשים "עידוד".. אחרת אין יותר מ-5 דקות במצטבר של יניקה ביום.
מה שאני מנסה לומר זה שלדעתי השילוב של אמא+תינוק הם אלה שיודעים אינטואיטיבית כמה התינוק צריך לינוק
ולאו דווקא התינוק לבדו.
ואז כבר יש גבול מאוד דק בין "לדחוף אוכל" לבין "לעודד" תינוק סקרן להמשיך לינוק כשהוא מסובב את הראש..

נדמה לי שילד שלא אוכל ממש מזונות מוצקים צריך הערכה של ריפוי בעיסוק. משהו שקשור לחולשה של שרירי הלסת או עניין תחושתי. אני לא ממש בקיאה.
איפה כל המרפאות/ים בעיסוק והפיזיותרפיסטים/ות?

_איך הוא מתפתח ? עולה במשקל ? גובה ?
שאר סממנים הקשורים להתפתחות פיזית ונפשית בגיל הזה ?_
הוא נראה לי נמוך מעט לגילו, אבל בגיל הזה הטווח כל כך רחב. הוא עולה במשקל, אפילו מעט שמנמן, נראה ממש כמו שומן-ינקות.
מוטורית הוא נראה לי תקין לגמרי ונפשית - יש לו התפרצויות זעם - צרחות, השתטחויות, מכות - על כל מה שלא נעשה בדיוק לפי רצונו (גם אנחנו היינו רוצים להרשות עצמנו, לא?;-)).
כרמית - הרעיונות שלך בהחלט נראים לי. אשתף את החברה, ונראה מה היא אומרת. (בדיבור לא ראיתי בעיה).

יש הבדל בין ילד בן שנה וקצת, לבין ילד בן שלוש וחצי.
לא נראה לי סביר שילד בגיל הזה יחיה רק על מטרנה (שאגב, בגילאים האלו כבר לא מתוכננת כתזונה בלעדית, אלא כהשלמה, ובהחלט עלולה ליצור חסרים תזונתיים).
יכול להיות שיש בעיה בנושא הלעיסה (מתקשר לנושא הדיבור - איך הוא בדיבור?)
או משהו שגורם לו לרצות להשאר תינוק, או משהו שגורם לו להמנע מהמזון.
אני הייתי מתייחסת לנושא ובודקת אותו לעומק. לא מכריחה, רק בודקת מה עוצר, ולפי זה ממשיכה הלאה.

גם ביתי בת השנה ושלושה חודשים מסרבת לאכול מזונות רבים פרט למטרנה והנושא מתחיל להיות למאבק , אם זאת כשהיא אוכלת רק מטרנה יש לה עצירות חמורה כלומר ההחלטה מה לעשות לא פשוטה כל כך כול יום אני מחליטה אחרת, לוותר , לנסות , ושוקלת בעד ונגד . אם זאת אני באמת חשה שהעניין הופך לנושא פסיכולוגי . אשמח לשמוע דעות.

בשמת, אני לא חושבת שהשתמע מדברי אחרת לגביך.

[po]אמא אדמה[/po], יש לנו חברים עם ילד במצב דומה (מוכן לאכול רק שלושה או ארבעה סוגי מזון וגם אותם לרוב במצב טחון), אגשש שם, ואם אצליח אדווח.

[u]נו, נו, איפה [po]בשמת א[/po] שתאיר לנו קצת.[/u]
ענת, לא הייתי פה, ועכשיו שאני פה, אני מקשיבה.

[u]דווקא בשמת פעלה לפי לשתות אותו בעצמי יום אחד במקום כל הארוחות[/u]
מיכל, נכון. אבל עוללתי את זה [b]לעצמי[/b] כדי שתינוקי יוכל להמשיך לינוק חלב אם.
מזה אפשר ללמוד את דעתי האמיתית:
לתינוק - חלב אם.
(כמעט כתבתי: בכל מחיר. אבל זו כמובן דעתי ולגבי עצמי והתינוק שלי בלבד)

ואם ההורים מוכרחים להתעלל במישהו כדי להשיג את זה - שיתעללו במחילה בעצמם. למה אני אומרת התעללות? כי ה"אלמנטל" שאני שתיתי היה מגעיל ומצחין עוד יותר ממה שענת גביש מתארת, וזה [b]בדיוק[/b] הטעם והריח של הפורמולות המקבילות לתינוקות (נוטרמיגן, ועוד יותר הנאוקייט).

סתם. אני לא מצטרפת כרגע לדיון. זו סתם הבהרה לגבי המקרה האישי שלי, הבחירות האישיות שלי, והערכים שהן משקפות.

שרון ג, הסיפור שלך בפתיחת הדף עורר אצלי אסוציאציה הפוכה. ראי [po]בקשה מיוחדת של בשמת[/po] (ואני אשמח אם לצפריר יהיו עצות, אחרי שקראתי את דבריך המחכימים בדף הזה).

איך הוא מתפתח ? עולה במשקל ? גובה ?
שאר סממנים הקשורים להתפתחות פיזית ונפשית בגיל הזה ?

זה מזכיר לי על מקרה דומה שקראתי (אולי פה באתר ?) אלא ילדה בגיל דומה שנהגה לשתות המון מים וזה היווה מעין פיתרון לרעב שלה.
היא לא רצתה לאכול וההורים (שלפחות אחד מהם ממקצוע הרפואה) החליטו שהם לא רוצים להפוך את העניין ל issue.
התוצאה - הילדה הגיע לרופא ואובחנה במצב של תת תזונה רציני.
כלומר, גם את הכיוון הזה אפשר לקחת לקיצוניות.

זקוקה להתייעצות בנוגע לתזונת בן של חברה שלי.

הילד בן שלוש וחצי. הוא לא נוהג לאכול אוכל מוצק, אלא מטרנה בלבד. הוא שותה כ-8 בקבוקים של 360 מ"ל ליום, רק מסוג מטרנה. לפעמים הוא מוכן לאכול ממתקים - סוכריות, ופלים, שוקולד.
לאמא שלו לא ממש איכפת. היא לא רוצה להאבק איתו על התזונה והאוכל (יכולה להבין אותה, בדיוק מהנקודה שאמא נוגי שיתפה). בעיניי זה חלק מסגנון ההורות שלה שכולל המנעות מוחלטת מכל קונפליקט. כשמתעורר כזה - היא מיד מוותרת.
הילד אמנם גדל ומתפתח, אך אני מתחילה לדאוג, האם אמנם תזונה כזו מספיקה לכל צרכיו. בגן הוא מסרב לאכול בארוחות וגם אצל חברים. רק מטרנה.

מישהוהי כאן יודע/ת אם יש בכך נזק?

נוגי, תודה על השיתוף האמיץ. אני בטוחה שתדעי מה לעשות. נשמע שאת כבר במקום אחר ממה שהיית באותן עשרים וארבע שעות.

היום אין להכריח לאכול, והוא אוכל כשהוא רוצה, וגם אוכל טוב יותר! הוא גם מבקש לאכול כשהוא רעב...
וגם אם שניהם לא אוכלים, אז אני כובשת את יצרי (הפולני...) ופשוט מניחה להם.
לא קרה לנו שוב אירוע של המינעות מאוכל עד כדי ירידה במשקל (למזלי...) , וגם אז הלכתי לפסיכולוגים ואני חייבת לומר שמכל אחד קיבלתי ייעוץ שונה. אני מניחה שאם זה יקרה שוב, אני לא אדע מה לעשות, אני פשוט מקווה שזה לא יקרה.

[po]אמא נוגי[/po], מה לגבי שיחות/ייעוץ פסיכולוגי היום, כשהוא כבר גדול?
והאם גם עכשיו כשהוא גדול יותר, את נלחצת מכך שאינו אוכל?

[u]חבל לי שלמדתי בדרך הקשה (אבל לפחות למדתי... )[/u]
בדיוק! העיקר שלמדת ושיתפת אותנו ולימדת גם אתנו.

נוגי, תודה על השיתוף.

עוד משהו לגבי הפתיחה של הדף. לצערי עלי להודות שאני עשיתי את הטעות הזו... כשהייתי בהריון עם הקטן, הגדול שלי הפסיק לאכול (ככל הנראה זה היה קשור ללידה המתקרבת), עשיתי את כל "הדברים הנכונים" התייעצתי עם פסיכולוגים, ובסופו של דבר נשארו חסרי אונים מול הילד המתכווץ והולך (הוא ירד מלא במשקל) ואז בייאושי כי רב למשך 24 שעות הכרחתי אותו לאכול, וכשאני אומרת הכרחתי אני מתכוונת הכרחה, עם כוח וצעקות ואיומים וכל הדברים הרעים...
עד היום אנחנו "אוכלים" את התוצאות, ומתחרטים עמוקות, אבל את הנזק שנעשה מאוד קשה לתקן... עד היום הילד הזה יודע להפוך את האוכל ל issue, הוא מפסיק לאכול כל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו, פשוט יצרנו מצב בלתי אפשרי עבורנו.
אני מספרת את זה (בבושה עמוקה), כי אני חושבת ששרון צודקת, אסור להפוך את האוכל לנושא כל כך חשוב עד שהוא הדבר החשוב ביותר. אסור להתחנן שיאכלו, צריך לתת להם את החופש בנושא הזה.
חבל לי שלמדתי בדרך הקשה (אבל לפחות למדתי...:-) )

[u]. נכון שאימהות ממשיכות לתת תמ"ל עדגיל 3 או 4 - אבל להשגתי אלה תינוקות שלא ינקו, ובדרך כלל מפני שהילד "רגיל לטעם."[/u]
לא לגמרי מדויק... הילדים שלי ינקו בלעדית עד גיל 9 חודשים, ואז המשיכו עם תמ"ל, כשהקטן עדיין מבקש את ה"חלבי" שלו לפחות פעמיים ביום. אני גם לא מתנגדת לתת לו את זה, יש לזה ערך תזונתי טוב, בנוסף לכלכלה מגוונת ובזמן שהם חולים ולא מוכנים לאכול כלום פרט לתמ"ל אני לפחות יודעת שנכנז משהו לבטן הקטנה שלהם...
אני בהחלט תומכת [po]בשרון ג[/po] לגבי פורמולות בית למינהן. אין ויכוח כי חלב אם הו הטוב ביותר, אבל אם כבר לא מניקים, אז פורמולות בית למינהן לא מספקות את כל הדרישות התזונתיות. בפרשת רמדיה קמה צעקה גדולה על חוסר בויטמין ספציפי במזון (ובצדק רב!) האם אנחנו יודעים שאותן דייסות בייתיות באמת מכילות את כל הויטמינים הנדרשים??? אם הן ניתנות בשילוב למזון נוסף אז אין בעיה, אבל אם זה המזון היחיד של התינוק אני רואה בזה בעיה גדולה.

אז אני מסכימה איתך בנקודה זו שהספר הזה עדיף מאף ספר. הוא ממש לא גרוע ואולי אפילו לא רע.
בקיצור, הוא די מיינסטרימי ;-)

[u]אפשר להתחיל לתת ירקות ועוף מגיל ארבעה חודשים, אז מה זה אומר ???[/u]
טוב, טוב, בלי קריזה...:-)
אני הבנתי שזה אומר שאפשר להתחיל לתת טעימות. לא הזנה, טעימות. למרות שההמלצה שאני מכירה היא טעימות מגיל חצי שנה.
אה, רגע, מצאתי את המשפט המדויק: "בעקבות מחקרים המראים שבתקופה בין ארבעה לשישה חודשים גדלה הפתיחות לטעמים חדשים, ניתן תוך כדי הנקה מלאה, להתחיל הטעימות להייכרות ראשונה עם טעמים וריחות הבית..."

[u]כל אחד יכול לקרוא מה שהוא רוצה בספר הזה, ולמצוא צידוקים למה שהוא מאמין בו, ואת זה לא אהבתי.[/u]
טוב, אולי כאן טמון ההבדל - אני לא באתי לחפש צידוקים לשום גישה, רק לקבל קצת מידע.
כשהגדול הגיע לשלב הטעימות (וניסה לחטוף כל מה שהונח על צלחתי) לא היה לי מושג ירוק מה אפשר לתת לו (ולא היה 'באופן' או [po]ורד לב[/po] לשאול אותה :-)), איך לגוון, איך לשלב, מה כדאי לדחות, ממה להתחיל, בכמה להתחיל. כל הדברים הללו, שכמו ש [po]ענת גביש[/po] ציינה, כל אמא "אמורה" לדעת, אבל איכשהו (או לא איכשהו) גוף הידע הזה לא תמיד מגיע אליה.
ודווקא הספר הזה נתן לי תשובות מפורטות ואמינות לשאלות הללו (טוב, לפחות לי הן נראות אמינות).

בקיצור - לא הייתי אומרת שהספר הוא לאנשי מקצוע, אלא לאמהות בתחילת דרכן, שמחפשות את הסימון הראשון של השביל...

(הזיכרון שלי ממש רעוע וקראתי אותו לפני כמה חודשים)
לא אהבתי שהוא כאילו בעד הנקה, ומצד שני מסרים נסתרים שלא מעודדים הנקה.
לא אהבתי שהוא מין משהו ביניים. אם הוא לאנשי מקצוע - הוא לא מספיק מעמיק. אם הוא להורים - הוא לא מספיק ברור.
למה לא מספיק ברור? כי, כמו שכתבתי, יש סתירות פנימיות. אם כתוב הנקה מלאה או תמ"ל עד גיל חצי שנה, ואחרי פסקה כתוב, אפשר להתחיל לתת ירקות ועוף מגיל ארבעה חודשים, אז מה זה אומר ??? זה הכי עיצבן אותי. אם לא צריך לתת מזון מוצק, אז אל תגידי מה אפשר לתת! (אף פעם לא הבנתי את הבהילות הזאת לתת בשר לתינוק. זה נראה לי כל כך לא טבעי, אבל זה כמובן, באג אישי שלי).
או, לדוגמה, בעניין הויטמין A+D. במקום אחד כתוב שבעצם לא צריך, ובמקום אחר (אולי באותו דף), כתוב לתת כך וכך טיפות.
היתה לי הרגשה שהכותבת מצד אחד חושבת X ומצד שני כותבת Y, במיוחד חס-וחלילה לא לצאת נגד הנחיות משרד הבריאות, או מה שזה לא יהיה. בקיצור, כל אחד יכול לקרוא מה שהוא רוצה בספר הזה, ולמצוא צידוקים למה שהוא מאמין בו, ואת זה לא אהבתי.

וואלה? אני דווקא מאוד אהבתי אותו (למעט המתכונים בסוף, יש להודות) וגם מאוד ממליצה עליו.
מה לא אהבת בגישה?

נזכרתי מה רציתי להגיד !

שאני ממש לא אוהבת את הספר "תזונת תינוקות בעידן השפע". קראתי אותו ומצאתי סתירות פנימיות רבות, ולא אהבתי את הגישה שלו כלל.

ובכל זאת נחמד שקפצת לבקר מייק :-)

יש לי הסתייגות לגבי שם הדף:
מה זה "אכילת ילדים"?
אמת, לפעמים הילד חמוד הזה הוא כל כך מתוק ש"בא לי לאכול אותו", אבל לא הייתי קורא כך לדף רציני.
מה לעשות, העברית כנראה לא אוהבת משפטים שֵׁמָניים.
<סתאאאאם, לא היה לי משהו חכם יותר לכתוב בדף שאינני מבין בו כלום>

אבל צפריר. הויכוח היה האם במקרה של אי הנקה (מה שקורה פעמים רבות מדיי, אבל עדיין אי אפשר להתעלם ממקרים אלה), יכולה האם לרקוח במטבחה תחליף חלב או שמא עדיף תחליף חלב מאוזן מבחינת הרכבו.
אני מסכימה שחלב אם הוא הכי מאוזן, וכי הרכבו משתנה לפי הצורך (רואים את זה בבירור אצל פגים). אבל גם אם תמ"ל אינו בעל התכונות הייחודיות האלה, כך גם תערובת של קוואקר כמתואר לעיל. הייתרון של תמ"ל על הכנה ביתי הוא, לדעתי, בשילוב כל הגורמים החשובים להתפתחות מיטבית של הילד. הרי אין המדובר כאן בתמ"ל לעומת הנקה, אלא בתמ"ל לעומת מרקחת ביתית.
במקרה של פגים, אפילו חלב אם אינו מספק את כל צורכיהם ויש להוסיף "תוסף חלב אם" (HMF) לחלב לשמירה על סיכויי השרדות מקסימליים של העובר.

המשכתי לכתוב בנושא הרכב התמ"ל לעומת הרכב מזון מוכן בבית בדף [po]תחליפי חלב טבעיים[/po]

שמיכת,
כמובן, הדברים כוונו לילד שנגמל מהנקה, כשהוא לפחות מתקרב לגיל שנה.
כאשר מדובר בתינוק מתחת לגילאים אלה, לא יעלה על הדעת לתת תמ"ל, ובכל זאת יש רבות שכך נוהגות. מכאן נוהגות נשים רבות ליישם את מה שלא יעלה על הדעת (גם על דעתן). אז, אם כבר נותנים תמ"ל, אז בדיוק כפי שנכתב לגבי הכנת המזון, נדרשת האם להכין את התמ"ל בתשומת לב ובאהבה מירבית, וכך גם להאכיל, ובמקביל עליה למצוא את הדרך להניח את דעתה על עצם ההאכלה בתמ"ל. רגשי האשם או חוסר שלמותה של האם עם עצמה עקב האכלה בתמ"ל, מזהמים, פשוטו כמשמעו את החלב ב"רעלים" נפשיים רגשיים.
אין זה פשוט. כאן, כושר ההחלטה עשוי לעזור. קבלת הדברים כפי שהם והענקת תשומת לב כפולה ומכופלת לנושא התזונה - יועילו.

[u]יש איזה שנתיים בין הפסקת האמא שהניקה לפי המלצות משרד הבריאות לבין גמילת הילד מתחליף לחלב האם?[/u]
למה? לי זה נראה לי מיותר לגמרי. ילד בן מעל לשנה שנגמל מהנקה יכול לאכול נורמלי (להוציא רגישויות) ואז אין שום צורך להכין לו תמ"לים ביתיים, אלא להקפיד על אוכל ביתי בריא ומאוזן. ההמלצה של האקדמיה האמריקנית לרפואת ילדים, למשל, היא חצי שנה הנקה בלבדית, התחלת מוצקים בין חצי שנה לשנה והמשך הנקה כל עוד שני הצדדים רוצים בכך. נכון שאימהות ממשיכות לתת תמ"ל עדגיל 3 או 4 - אבל להשגתי אלה תינוקות שלא ינקו, ובדרך כלל מפני שהילד "רגיל לטעם." האמצעי שלי גמל את עצמו בגיל 11 חודשים, מרוב התלהבות למוצקים (הוא היה מהילדים שחוטפים אוכל מהצלחת של הוריו בגיל 5 חודשים) ולא קיבל שום תמ"ל.

[u]עולה מאליה הקביעה המדויקת ברוב רובם של המקרים (אם לא כולם) - "האמא יודעת".[/u]
עם כל הכבוד, צפריר - לא כשהילד בן ארבעה או חמישה חודשים. מעל שנה - ודאי וודאי. תינוק בן כמה חודשים שאינו יונק - בעיני אלה ניסיונות בבני אדם.

הו, התמ"ל בהחלט שייך לדף.
התמ"ל מאפשר להורים להאכיל את הילד על פי ציפיותיהם. הן מבחינת הכמות והן מבחינת ההרכב.
הנקה לעומתו אינה מאפשרת להורים "לעקוב" אחר הכמות - וזה כשלעצמו לחלק מההורים מהווה בעיה, ומעבר לכך, מי שחושב/ת שחלב אם הומוגני, מדויק ועובד על פי פרמטרים מדעיי, טועה. חלב אם נוצר ומכיל את האם כולה. האם עצמה היא זו שמייצרת את החלב הטוב ביותר לילדה ברמת דיוק של המזון הטוב ביותר הן מבחינת הרכבו (מרחב) והן מבחינת ההרכב הנכון ביותר לאותו רגע בו הילד יונק, על פי צרכיו ברגע (זמן).

כל נסיון שיהיה מדעי ככל שיהיה איננו יכול "להחמיץ" את החלב לכשנדרש הילד ל"צום" ו"להמתיק" את החלב לכשנדרש הילד לשתיה מרובה.
אלה מתרחשים אוטומטית גם ברמת נוגדנים ודרכי חיסון אחרות דוגמת הענקת תמיכה רגשית מתאימה.

לאחר גמילת הילד מחלב אימו, שוב, עדיף ובריא יותר שתכין האם בעצמה את מזונו של הילד ואפילו תעשה זאת על פי האינטואיציה שלה ואפילו יוכיחו לה המחקרים ובמדע עד כמה החסירה יסוד כזה או אחר.

בפראפרזה על שם הספר "התינוק יודע" ועל שם המאמר של רעייתי "הילד יודע", עולה מאליה הקביעה המדויקת ברוב רובם של המקרים (אם לא כולם) - "האמא יודעת".
והאמא יודעת אינטואטיבית הרבה יותר טוב מכל מדען רציני או מתבדח. וידיעותיה רלוונטיות לילד עשרות מונים מכל מחקר.

<כמובן שיש יוצאים מהכלל, אבל הם היוצאים מהכלל>

[u]את המרץ, הידע וההון שיידרשו לחנך אימהות לא מיניקות להכין תערובות-מזון-לתינוקות במטבח הביתי רצוי וראוי להשקיע בחינוך להנקה, בקידום הנקה, ובהפיכת המוסד של יועצת הנקה נגיש וזמין לכל דכפין[/u]
אמן.

[u]שמוטב היה להשקיע בקידום המוצר הטבעי - חלב אם.[/u]
כמובן. על זה בכלל אין ויכוח. לא התכוונתי במקום אלא לצד.
בכל זאת רוב הילדים, גם כאלה שינקו אפילו חצי שנה או שנה, שזה המון וסביר שהאם קיבלה תמיכה טובה, מקבלים אחר כך פורמולות, עד גיל שלוש? ארבע? ז"א, יש איזה שנתיים בין הפסקת האמא שהניקה לפי המלצות משרד הבריאות לבין גמילת הילד מתחליף לחלב האם?

[u]אני לא מבינה, בפורמולה יש דברים שפשוט לא קיימים בטבע? מה זה אין ברירה?[/u]
א. כן - את הצירוף הספציפי של החומרים, הוויטמינים והמינראלים שהתינוק היונק מקבל מחלב האם, ובצורה שיוכל גם לעכל אותה, קשה להשגתי להפיק במטבח הביתי ועדיין לוודא במאה אחוזים שהוא מקבל את כל הדרוש לו.
ב. [u]או שמא זה מצריך כל כך הרבה תשומת לב ולמידה,[/u] - כן, וכסף והשקעה שמוטב היה להשקיע בקידום המוצר הטבעי - חלב אם. יש עדיפויות בחיים. תמ"ל זה תחליף - ותחליף קיים עם היסטוריה ועבר בדוק, לטוב ולרע (בעיקר לרע, אבל לא ניכנס לזה פה). להשגתי, את המרץ, הידע וההון שיידרשו לחנך אימהות לא מיניקות להכין תערובות-מזון-לתינוקות במטבח הביתי רצוי וראוי להשקיע בחינוך להנקה, בקידום הנקה, ובהפיכת המוסד של יועצת הנקה נגיש וזמין לכל דכפין.

[u]אני לא מבינה, בפורמולה יש דברים שפשוט לא קיימים בטבע? מה זה אין ברירה?[/u] נכון שזה נשמע כמו שאלה מתוך בורות. זה בגלל שזה מתוך בורות.
אני מתארת לי שבפורמולה זה מפורק ומסונטז וכל מיני מילים כאלה כדי שהתינוק יוכל לעכל. ובכל זאת.

[u]ומה עם החשיפה המוקדמת לגלוטן, חומר שאפילו משרד הבריאות הישראלי ממליץ לדחות ככל האפשר?[/u] לא יודעת.. אין לי תשובה אבל אנסה לברר עם המרפא. גם עניין החלבון הוא בעייתי.

[u]תינוקות צריכים לאכול, ולא כל מיני תערובות פרטיזניות שנרקחות במטבח הפרטי[/u]
שמיכת, אם למישהו היה אינטרס לחקור את זה ולפתח את זה ולהביא את הידע לציבור, אלו לא היו חייבות להיות תרכובות פרטיזניות! מה שאני עשיתי לפני שש שנים רחוק מלהיות האידיאל שאני מדברת עליו ואני לא מדברת בזכות זה כרגע ולא ממליצה על זה, לא בבטחון או פה מלא בכל אופן.
חשיבות הצד הרגשי של הכנת האוכל על ידי האם נזנחה כאן קצת ואני באמת מודה לצפריר שהעלה את זה שוב, לצד המחשבה ש [b]אם נדע איך יהיה עדיף להכין לבד[/b]
אני לא מבינה, בפורמולה יש דברים שפשוט לא קיימים בטבע? מה זה אין ברירה?
או שמא זה מצריך כל כך הרבה תשומת לב ולמידה, כל כך הרבה השקעה ואחריות, כל כך ההפך מפעולה אגבית של שקשוק וערבוב, שיהיה בזה משהו לא אחראי, להפיץ את הרעיון בציבור האמהות בצורה לא מבוקרת? ושוב, מי ירויח מזה?

[u]מי יתקע לידך כף שלא ריססו את שיבולת השועל ממנה הוא עשוי בהשד יודע מה?[/u]
בכוונה לא הזכרתי את עניין הריסוסים, כי אני במקרה קונה קוואקר אורגני ממקור אמין, ואילו דווקא הפרות (על מזונן) והסויה בתחליפים אפילו לא מתיימרים להיות נקיים מריסוס.
צפריר, תודה, לזה בדיוק התכוונתי בראשית הסטייה מהדיון (וזה אכן לא נושא הדף) כשאמרתי שיש ערך נוסף על פני הערך התזונתי, למזון שהאמא מכינה בעצמה.

_רגע, חלב מהאף?
זה היה יכול לפתור כמה בעיות אחיזה נכונה...
<כן, איחס. נו, לפעמים הומור ממורמר יוצא איחס. לפחות הוא לא בא בקופסא. או שכן? מחשב זה קופסא?>_ :-D

ומה יש בחלב אם? גם הוא מתוק. מתיונין היא חומצת אמינו הכרחית. כולין אכן קשור למע' העצבים, גם קרניטין (חסר בו יכול לגרום לפרכוסים) אני לא זוכרת מה זה אינוזיטול. יסודות קורט הם יסודות, לא מינרלים, שאכן זקוקים לכמות קטנה מהם. לגבי חלבון הסויה - קשה לעיכול לבני אדם מבוגרים? קשה לי להאמין.

האם בתערובת הקוואקר יש קרניטין ומתיונין בכמות מספקת?

חוצמיזה שזה ממש לא הנושא של הדף. כן תמ"ל, לא תמ"ל.

[u]בדומה לתרופה, מזון מקופסא נמצא בפיקוח, ערכיו התזונתיים נמדדים ונעשים מאמצים להתאימו לתינוק האנושי. מטעם זה הוא נעלה בעיני על מזון שאני מכינה בעצמי,[/u]
מגע אוהב ותשומת לב יניבו הבראה מלאה ומהירה פי כמה מתרופה, ובדומה לכך, המזון שאת מכינה בעצמך עולה עשרות מונים על כל מזון קנוי שכן בתבשיל את מכניסה אהבה. במזונות המוכנים האהבה מוכנסת לשם בשביל הפרסומת.

כאן, אולי עיקר הדף הזה - אוכל שהוכן בבית, ממוצרי יסוד, עד כמה שניתן טבעיים מאפשר תזונה נכונה למשפחה כלה. תזונה שתבלין האהבה ותשומת הלב מעטר אותה בהזנה מאוזנת ובריאה.

סליחה שאני נדחפת שוב לפני אחרות.
מצאתי קופסת מטרנה צמחית ישנה שמתגלגלת פה כמשחק.
רכיבים: [b]מוצקי סירופ גלוקוז[/b] (שיהיה להם מתוק ויתמכרו?), [b]שמנים צמחיים[/b] (מאילו צמחים? מוקשים או לא? משמן מזוכך? אני פולטת שטויות? אולי מישהי תסביר), [b]חלבון סויה מבודד[/b] (קשה לעיכול לבני אדם בוגרים), [b]סוכרוז[/b] (יאמי, מתוק) [b]מינרלים[/b] , [b]ויטמינים[/b] , [b]מתיונין[/b] (?), [b]כולין[/b] (זה משהו שקשור לבניית המוח, לא?), [b]אינוסיטול[/b] (?), [b]קרניטין[/b] (?), [b]ויסודות קורט[/b] (אלו מינרלים שצריך בכמות קטנה, נכון?).
מעורר תיאבון!

[u]אגב, הקוואקר, למרות שלא גדל ליד הבית שלי ואין לי מושג מי גידל אותו, מגיע אלי (בגרעינים) בלי שעבר שינויים ![/u]
סליחה, אבל מנין לך? מי יתקע לידך כף שלא ריססו את שיבולת השועל ממנה הוא עשוי בהשד יודע מה? את סומכת על האיכר עלום השם בהשד יודע איפה שלא? ומה עם החשיפה המוקדמת לגלוטן, חומר שאפילו משרד הבריאות הישראלי ממליץ לדחות ככל האפשר?

[u]ואני תוהה, האם באמת אין ברירה?[/u]
באמת אין ברירה. על-פי המלצות האקדמיה האמריקנית לרפואת ילדים (גוף מתקדם בהרבה ממשרד הבריאות שלנו בכל הנוגע לקידום הנקה), תינוק שלא מלאו לו שנה אמור לקבל או חלב אם (בעדיפות ראשונה) או תמ"ל (בשילוב עם מוצקים החל מגיל חצי שנה). כשהנזק כבר נעשה וההנקה נהרסה - באמת אין ברירה. תינוקות צריכים לאכול, ולא כל מיני תערובות פרטיזניות שנרקחות במטבח הפרטי. וגם אותם 3-5 אחוזים מהתינוקות שאימהותיהם באמת אינן מסוגלות להיניק צריכים לאכול - כנ"ל, מזון מותאם ומפוקח ולא תערובות ביתיות. אגב, מגיל חצי שנה עד גיל שנה, כשרוצים להחליף הנקה בתחליף שאינו תמ"ל ההמלצה הסטנדרטית היא בקבוק [b]אחד[/b] של שקדיה מהולה במים, לא יותר - וגם זה בהשגחה כי לאחרונה התגלה שגם שקדים הם אלרגנים.

אחרי שהוספתי ראיתי את ההערה של מיכל.

יש לך מושג איך גידלו את הפרה (אנטיביוטיקה, הורמונים ותנאי גידול) או את הסויה (אדמה דשנה או לא, ריסוסים בכימיקלים, דשנים כימיים, הנדסה גנטית) של התמ"ל?

ענת, אני הבנתי ואני מזדהה (ולפני שנים כשעישנתי הרביתי לקנות טבק במקום סיגריות...).

האם מישהי מכן מוכנה לתת לילד בן שלוש להיזון באופן בלעדי משניצל מוכן באריזה קפואה, תרכיז פטל מדולל, פירה מאבקה ומרק מאבקת-מרק בשקית???
תמ"ל זה אוכל מעובד שאין לי שמץ של מושג מה עשו למוצרים הגלמיים עד שהגיעו למצב של אבקה צהבהבה ומתקתקה.
אז מה אם יש להם מעבדות? רוצות לשמוע מה עוד עושים במעבדות?
והפיקוח? הפיקוח על רמדיה היה מעולה! (זה מקרה יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל).

מה הנזקים של תמ"ל?
אצלנו זה נגמר באלרגיה לסויה. נגמר? בעצם אין לי מושג עד כמה זה השפיע. זה מה שאני יודעת.
לא יודעת כמה דפוקים יצאו כולם. כל האימהות ברחוב של הוריי צעקו על הילדים שלהן. יצאנו דפוקים? כן, כנראה. לא משהו שפסיכיאטר יאבחן כמקרה לטיפול.
מה שאני מנסה להגיד הוא שאין לנו מושג. ברור לכולנו שחלב אם הוא הטוב ביותר ורק האינטואיציה יכולה לדרג את מה שאחר כך.

אחרי שסבלתי (ועדיין) מיסורי מצפון ומנקיפות מצפון קשים, בכיתי, ביכיתי, כעסתי על עצמי, על מדריכת ההנקה בבי"ח, על אמא שלי ועל העולם והבנתי שבסיבוב הזה לא אצליח להיניק. אז קראתי שוב את "עקרון הרצף".
יצאתי מחוזקת, למרבה הפלא, כיוון שלמדתי (שוב) דבר מאוד חשוב: האינטואיציה האימהית שלי מנצחת את כל המחקרים, את ההוראות של אחות טיפת חלב, את החברות של אמא שלי...
ואם אני יודעת יותר מכולם מה טוב לבת שלי, אני לא יכולה לתת לחבורת מדענים (בטח רובם גברים) אינטרסנטים, עם מגבלות תקציביות ובוס שצריך להרוויח לרקוח לה את מזונה.

[u]גם אם אין לי מושג קלוש על מרכיביו וערכו התזונתי[/u]
או! זו בדיוק הנקודה שמטרידה אותי, כשמדובר בתינוק בן יומו הניזון בלעדית ממשקה מסויים! כשמניקים פטורים מחובת הדאגה הזו. האֵם יודעת כי היא מאכילה את תינוקה במזון המותאם לו בצורה מושלמת והמספק את כל צרכיו. אבל כשלא מניקים? מי יוודא שהתינוק מקבל את כל אשר הוא זקוק לו מבחינה תזונתית?
אני מאוד מבינה את הסלידה ממזון מתועש. אצלי, יש להודות, היא מדוכאת למדי (בשני המובנים...), אבל גם בהתחשב בה, אני בפירוש לא מוכנה לקחת את הסיכון של לתת לתינוקי (שוב - הניזון בלעדית וגו'...) מזון שאיני יודעת את רכיביו וערכו התזונתי.
רק חסר לי שהקוואקר המדובר לא זכה באדמה דשנה או עשירה מספיק, או שקרה לו משהו בתהליך השיווק (נחשף החום, למזיקים) והוא חסר ויטמינים ומינירלים חיונים ...אני צריכה [b]עוד[/b] סיבה לא לישון בגללה בלילה?

[u]האם השיווק האלים, הניצול המרושע של האמהות חסרות ההדרכה, היעדר הידע והכניעה לנוחות ובקיצור "מה שהולך עכשיו" הם בעצם הבעיה, ולא חוסר הברירה.[/u]
זה נושא אחר ועליו באמת אין לי תשובה טובה.
כבר כתבתי בדף שלך שאני בהחלט מרגישה קורבן (גם לבורותי שלי) בעקבות השימוש בפורמולה על בסיס צימחי. אני לא בטוחה שהאשם במקרה שלי הוא דווקא על כתפי יצרני הפורמולה. אני עברתי להשתמש בה בעקבות המלצה [b]מפורשת[/b] של רופאת העור ורופא הילדים של בני.
ולמרות כל זאת איני חושבת שהם נהגו כן מתוך רישעות או ניצול. לצערי, הם כנראה בורים בעצמם.

[u]שזה ייצא להן מהאף[/u]
רגע, חלב מהאף?
זה היה יכול לפתור כמה בעיות אחיזה נכונה...;-)

<כן, איחס. נו, לפעמים הומור ממורמר יוצא איחס. לפחות הוא לא בא בקופסא. או שכן? מחשב זה קופסא?>

סליחה שהכנסתי בדיון על תזונה את עניין הטבק. זה כדי להסביר למה התכוונתי ב"מובן".

[u]דווקא בשמת פעלה לפי לשתות אותו בעצמי יום אחד במקום כל הארוחות[/u] אם זכור לי נכון היא עשתה את זה עם אצבעות סוגרות על האף אבל אולי אני טועה. ושם זה באמת היה מצב אין ברירה.
[u]אותי קוואקר מגעיל. ממש ממש מגעיל. נו אז? זה לא נותן הרבה מידע מעבר לכך שאני לא אוהבת קווקאר.[/u] לדעתי זה נותן המון מידע. את לא אמורה לאכול אותו. נקודה. (וגם לא להאכיל, אלא אם ביקשו נורא).
בקשר למזון המובן, זה באמת אישי. אני לא נוהגת לצרוך הרבה מזון לא מובן לי. רק ככיף שחיתותי מדי פעם, לרוב לא בבית. (וזה לא שאני לא אוהבת מזון לא מובן. אגב, בשר גבינות וטבק עישון זה כן מובן לי. סיגריות מוכנות לא. זה מצליח להיות מובן או שאני מבלבלת במוח? )

[u]אגב, גם חלב משד אינו משהו המובן כמו שאנחנו נוהגים להבין את האוכל שבא אל פינו.[/u] זוהי דוגמא מצויינת. לגבי חלב האם [b]אין לי ספקות[/b] . המסתורין שלו זה הדבר הכי נהיר לי בתזונה שאני מכירה. לכך התכוונתי ב "להבין". לא בהכרח להבין את כל תהליך צמיחת הקוואקר.

אגב, הקוואקר, למרות שלא גדל ליד הבית שלי ואין לי מושג מי גידל אותו, מגיע אלי (בגרעינים) בלי שעבר שינויים ! אני רואה אותו כמו שצמח פחות או יותר,(קצת מעוך) וכך, אני [b]מבינה[/b] אותו, גם אם אין לי מושג קלוש על מרכיביו וערכו התזונתי. הוא בא באריזה תעשייתית (האמת שלא, הוא בא בשק אבל ניחא, אותו דבר), אבל הוא עצמו אינו תעשייתי. הוא לא מוצר שמישהו הרכיב.

ובאמת, [u]בדומה לתרופה_ ... _בשעת האין ברירה, אנו כן עלולים להזקק למזון מקופסא.[/u]

ואני תוהה, האם באמת אין ברירה? האם השיווק האלים, הניצול המרושע של האמהות חסרות ההדרכה, היעדר הידע והכניעה לנוחות ובקיצור "מה שהולך עכשיו" הם בעצם הבעיה, ולא חוסר הברירה.
אולי בנותינו שלא יניקו (כי אנחנו כאלה פאנאטיות שזה ייצא להן מהאף) יישבו בטיפת חלב ויקבלו [b]מתכונים[/b] ? (-:

דווקא בשמת פעלה לפי [u]לשתות אותו בעצמי יום אחד במקום כל הארוחות[/u], את יודעת...
לא, לא, זו לא הצדקה לתמ"ל, וודאי וודאי לא טענה שבשמת תומכת במזון מקופסא (חס וחלילה והצילו!), אבל זו כן טענה שבשעת האין ברירה, אנו כן עלולים להזקק למזון מקופסא.

[u]אם משהו דוחה אותך, בריח, בטעם, באופן ההגעה שלו אלייך[/u]
זה מדד נורא אישי. אותי קוואקר מגעיל. ממש ממש מגעיל. נו אז? זה לא נותן הרבה מידע מעבר לכך שאני לא אוהבת קווקאר.

[u]את לא מבינה אותו כמו שאנחנו נוהגים להבין את האוכל שבא אל פינו[/u]
זו אולי ביקורת ראויה על אורח החיים המודרני, אבל בהיותנו "בניו ובנותיו" של אורח חיים זה, דברי מזון המגיעים אלנו כאבקות או כתרכיזים (לכמה מאיתנו יש תרכיזי פריגת בפריזר??) כבר מזמן אינם בגדר דבר לא מובן.
אגב, גם חלב משד אינו משהו המובן כמו [u]שאנחנו נוהגים להבין את האוכל שבא אל פינו[/u].

בדומה לתרופה, מזון מקופסא נמצא בפיקוח, ערכיו התזונתיים נמדדים ונעשים מאמצים להתאימו לתינוק האנושי. מטעם זה הוא נעלה בעיני על מזון שאני מכינה בעצמי, שהרי אם נשתמש במטבע שלך - גם הקווקר ממנו את מכינה דייסה או השקדיה שאת מוסיפה אליה באים בקופסא או באריזה תעשייתית אחרת. האם בהם כן מתקיים [u]שאת סומכת בלב מלא על מי שייצר אותו שעשה את זה כשטובת תינוקך בלבד לנגד עיניו, והוא היה למשל מפסיק לייצר את זה אם היו לו ספקות[/u] ?
אדרבא, כיוון שיצרנים אלה אינם בונים על כך שמוצריהם יהוו מזונו [b]הבלעדי[/b] של מישהו, הרי שיש להניח שהם אינם מקפידים את אותה הקפדה יתרה.

[u]את רוצה לומר לי ש[b]כל[/b] הילדים האלה יצאו דפוקים בצורה זו או אחרת?[/u]
את [b]יודעת[/b] שלא?
מפתיעה אותי הקלות שבפשרה על מזון תעשייתי כתזונה יחידה לתינוק.
לא מדברת על לחזור לשלבים נבערים בהתפתחות אנושית, להפך.
די בריח של המזון מהקופסא (הוא נעים כאן למישהי?) או במחשבה לשתות אותו בעצמי [b]יום אחד[/b] במקום כל הארוחות, בשביל שאדע שמשהו כאן לא בסדר.

אם משהו דוחה אותך, בריח, בטעם, באופן ההגעה שלו אלייך ובעובדה שאת לא [b]מבינה[/b] אותו כמו שאנחנו נוהגים להבין את האוכל שבא אל פינו, ואת בכל זאת מכניסה את זה לגוף של תינוקך, אז יש בזה, לדעתי, משהו מזיק, לאם ולתינוק כאחד.
(ובאותה רוח, אם את מרגישה שזה מזון נהדר, ושאת סומכת בלב מלא על מי שייצר אותו שעשה את זה כשטובת תינוקך [b]בלבד[/b] לנגד עיניו, והוא היה למשל מפסיק לייצר את זה אם היו לו ספקות, אני מניחה שזה יעבוד טוב. לא מדעי במיוחד, אני יודעת (-: )
נו, נו, איפה [po]בשמת א[/po] שתאיר לנו קצת.