ניצן,
ולכן אני רוצה להתעקש ולנסות להתחיל לדבר פה על תחושות של רעב ושובע.
זה נראה לי כמו צעד כל כך בסיסי.
כל כך חיוני.
והמקום שבו הדברים מתחילים להשתבש, בילדות.
אני רואה אנשים מגדלים ילדים, וחומר כתוב על מה שילדים צריכים לאכול, ואני נגנבת.
הם צריכים לאכול שלוש מנות של זה, ועשר של ההוא, וקצת מזה, וקצת פחות מהשלישי.
הלו!! שאלת בכלל את הילד?
תשמעי סיפור.
יום אחד חברתי פיונה (חנ"ב אנ) מתחילה לדבר אתי על Radical Unschooling
ושואלת אותי אם לדעתי אני כזאת.
אני עושה פרצוף (כי אני לא אוהבת את המילה "רדיקלי", נקודה) ושואלת אותה מה זה בכלל.
היא מנסה להסביר, שזו גישה שלוקחת את הקונספט של אנסקולינג ומנסה להחיל אותו גם על דברים בחיי הילד שמעבר ללימוד. למשל, אכילה, שעות שינה וכאלה..
אני אומרת לה שלא נראה לי שאני שם, ובכלל אני לא לגמרי מבינה מה הקטע.
אז היא מתחילה לתשאל אותי: את חושבת שאת צריכה להגיד לילד שלך מה לאכול? (ברור שלא) את חושבת שאת צריכה לתת לו לבחור לבד מה וכמה יאכל? (ברור שכן) את חושבת שהוא יכול לווסת בעצמו את האכילה שלו? וכאן עולה לי הדם לראש ואני פוצחת בנאום על כמה שאני לא מתכוונת להתערב לילד שלי בצלחת, איך זה הרסני בעיני, ואיך התפקיד שלי בעיני מתמצה בלארגן לו סביבה תזונתית שפויה, ולעודד אותו לפתח את חוש הטעם, הרעב והשובע בעצמו וכו' וכו, ואז בסוף היא מסתכלת עלי בחיוך כזה, ואומרת לי: יקירתי, את בהחלט רדיקל אנסקולינג.
שומו שמיים, מאז אני שונאת את המילה "רדיקלי" עוד יותר מקודם.
סליחה?? לתת לילד בן שמונה חודשים קערית וכפית ולהגיד לו "יאללה, אתה מחליט כמה אתה אוכל" זה רדיקלי?
מה יותר אלמנטרי מזה?
מה יותר בסיסי מזה?
למה מה, יש לי אולי חיישני רעב ושובע בתוך הבטן שלו?
אני אמורה לדעת כמה הוא צריך לאכול? מאיפה העיוות הזה?
אני אמורה לוודא שהוא אוכל "ירוקים"?
אני אמורה לדאוג כי הוא לא אוכל אותם?
אבל אני באמת חושבת, דווקא בגלל כל הדיון האמור, שלהתחיל לדבר ישר על סוגי מזון,
מה כן ומה לא, יסבך אותנו טיכו (כאמור, כמה מילים נשפכו פה על זה עד עכשיו?).
אני רוצה להעביר את תשומת לבנו ל{{}}
כמה
משם, כך אני מאמינה, אפשר וקל יותר להתחיל
תזונה אינסטינקטיבית.
ובוודאי שאני מאמינה בכל ליבי שמשם צריך (כן, צריך) להתחיל
דיון ציבורי על תזונה אינסטינקטיבית.
יש עוד דבר שהייתי רוצה להתחיל ממנו.
וזה מיקוד על כאן ועכשיו.
אפילו בדף הזה, התפתח דיון כללי מדי על "בנאדם שצריך את זה" ו"בנאדם שצריך את ההוא".
אני חושבת שגם זה פספוס.
והמיקוד צריך להיות: *מה מתאים לי כאן ועכשיו?"
כי לא הרי עכשיו כהרי מחר, או אפילו עוד שעה.
ובהקשר למה שגוגוס שאלה (האם מקובל עלינו שפירות ירקות ואגוזים זה טוב) אני רוצה להביא דוגמה:
אחת האופציות שלי לארוחת הבוקר זה סלט פירות.
בשבוע האחרון זו היתה אופציה מאוד פופולרית, ואכלתי אותו איזה ארבעה ימים רצוף.
ביום החמישי באתי לשולחן, ראיתי עליו בננה קורצת, ובהתקף מצער של אוטומטיזציה ובחירה באופציה הקלה ביותר מבחינת תכנון תנועה, הלכתי ועשיתי ממנה את אותו סלט פירות, פעם חמישית.
אבל זה לא היה הדבר שהתאים לי. לא באותו בוקר. בבוקר הזה, הייתי צריכה דווקא סלט ירקות.
והסלט פירות הזה, עשה לי פשוט רע.
למרבה השמחה, הצלחתי לאזן את התחושה הרעה הזאת עם חתיכה של אבוקדו עם מעט לימון.
מדהים איך שהביס הזה עשה לי טוב.
אז לדבר אפילו על בנאדם אחד, אינדיווידואל, באופן כללי, לדעתי מחמיץ את העניין.
צריך לדבר על כל רגע ורגע. בנפרד.
מה מתאים לי, כאן ועכשיו.