תודה אלי הלל לך

שליחת תגובה

אמירת הודיה על הקיים, על מה שיש, על המובן מאליו, מעולם לא גרעה מאף אדם שום דבר.
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: תודה אלי הלל לך

תודה אלי הלל לך

על ידי תפילה_לאם » 23 אוקטובר 2015, 00:27

|*|

<קראתי>

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 21 אוקטובר 2015, 15:34

זה של הרב ישראל אסולין (המביא דבר בשם אומרו - מביא גאולה לעולם - הלוואי, אמן !!)

תודה אלי הלל לך

על ידי לב_שומע* » 21 אוקטובר 2015, 13:24

|L| חם.

תודה אלי הלל לך

על ידי פלוני_אלמונית* » 21 אוקטובר 2015, 09:00

מבינה מאוד מה שאת אומרת רסיסים
באופן אישי אני מתעדכנת לרוב בצורה מאוד קרה לגבי מה קרה ואיפה ובעיקר בודקת אם יש משהו להזהר מפניו. מקום שלא כדאי ללכת אליו בין אם ברמה בטחונית ובין אם ברמת הפקקים. מרגישה צורך להתעדכן אבל לא נכנסת לבירורים מעמיקים של מה קרה ולא מפעילה את הסרטים האיומים האלה כמעט.
אני גם מתלבטת בשאלת הילדים שלי, מה לומר להם. כי הם שומעים מהחברים כל מיני דברים, אבל בעיקר בגלל אותו דבר שאמרת על המוות כחלק מהחיים בתפיסה החברתית. שאולי כן כדאי להכניס לידע של הילדים שלי ברמה מסויימת שדברים כאלה קורים. כחלק כללי מזה שיש גם רוע בעולם. שבכלל אני מתלבטת בשאלה הזו,איך ועד כמה לחשוף אותם.
אצלך יש יותר גדולים אז זו בטח התלבטות מכיוון טיפה שונה

ותודה על מה שהבאת לפה, זה עושה משהו בנפש

אורי

תודה אלי הלל לך

על ידי יעלי_לה » 20 אוקטובר 2015, 21:30

מצאתי גם עוד משהו שנשלח אליי במייל בסוף השבוע שעבר מרבני "שקוף" שפועלים בדבקות לרבי נחמן, מוסיפה אותו כאן
תודה על זה.

וגם ללב שומע.

|L|

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 20 אוקטובר 2015, 21:19

תודה רבה.

לב שומע אני חושבת שזה הואקום או החסר הרוחני שהרגשתי והמילים שלך עזרו למלא.

מצאתי גם עוד משהו שנשלח אליי במייל בסוף השבוע שעבר מרבני "שקוף" שפועלים בדבקות לרבי נחמן, מוסיפה אותו כאן :


אני מאמין באמונה שלימה, ששום ערבי ושום סכין או גרזן, לא נוקפים עצמם למטה, אלא אם כן מכריזים על כך מלמעלה.

אני מאמין באמונה שלימה, שכל שנייה וכל נשימה או נשיפה, וכל תזוזה, אפילו של נמלה, הכול בגזרת עליון. אצל השם יתברך אין רגע של טעות או בלבול או היסח הדעת; הכול ספור ומדוד ומושגח.

אני מאמין באמונה שלימה, שכל מה שאני רואה בעיניים של בשר ודם - זו לא המציאות האמתית. ושאין שום מקום שאין בו השם יתברך.

אני מאמין באמונה שלימה, שכל הקדושים הי"ד שנרצחו בשל היותם יהודים, זוכים לנחול היכלות של אור ושל טוב, שאין כל מלאך וברייה יכולים לשער.

אני מאמין באמונה שלימה, שביאת משיח זה לא דבר מפחיד. משיח הוא גואל! לא שדים מחכים לי שם; אלא אבא גדול שאנחנו מתגעגעים זה לזה כבר שנים ואני מחכה לו בכל יום.

שיבוא.

תודה אלי הלל לך

על ידי לב_שומע* » 20 אוקטובר 2015, 20:44

רסיסים יקרה, משתפת במה שנכון לי בהקשר הזה: כשמה שאני שומעת בחדשות משתק אותי, מאלים אותי, מטלטל אותי באופן שאין בו שום דבר בונה - אני מתנתקת מהן כמיטב יכולתי. ישנם תקופות שבהן אני בוחרת כן להתעדכן מידי פעם באופן חלקי, סלקטיבי ומאוד מכאני. יש לי מידה מסויימת של שליטה או יכולת לכוון לאן הרגש הזה ייקח אותי ואני יכולה לכוון למקום מכאני של רק לדעת ולעבור הלאה כי חשוב לי כן לדעת כי זו מידה מסויימת של איכפתיות מבחינתי אם הבחירה שלי היא שכך נכון לי עכשיו.
אני יודעת שלרוב האנשים לא - אין שם תחושה של בחירה ביכולת לכוון להיאטמות - ואז נראה לי באמת להתנתק.

בזמנים ובמצבים שבהם אני מרגישה שמה שאני שומעת הופך אותי לחלק מאיזה קולקטיב שאני רק חלק ממנו, מרגישה נבלעת בתוכו, במובן החיובי עבורי של העניין, כשזה הופך לסוג של כאב טהור, מזוקק, על הכלל פה בארץ ו/או על עצם זה שיש כאב בעולם - או לחלופין, כשזה מיתרגם למקום של תפילה - אז אני מאפשרת לו. זה מתאפשר בדרך כלל רק לפרקי זמן מוגבלים מאוד כי מאוד קשה להכיל את מצב הצבירה הזה לאורך זמן. במידה מסויימת, זה אפשרי בעיני במדיום נטול ילדים, קטנים, נטול הצורך להיענות לקטנות של הרגע של "תביאי לי תעשי לי רעב צריך רוצה" (סליחה על שפת המיינסטרים הילד שלי היה קטן נורא מזמן. לא מתנסח לי כרגע אחרת. באמת שהוא לא היה תביאי לי תעשי לי, אבל היה זקוק לי, לנוכחות שלי כלפיו..).
זה יותר מתאפשר לי בזמנים ובמצבים של בית כנסת בשבת, של תפילה בציבור. כשישנה נוכחות של עוד אנשים שהם שם ובעניין או בעניין קרוב-רחוק או דומה. אפילו אם הם בתפילה רגילה במצב רוח רגיל הנוכחות שלהם עוזרת לי.

זה תורם משהו לעולם, בעיני, בחוויה שלי, הנורא פרטית, במעט שזה קורה.
האפשרות הראשונה לטעמי לא תורמת כלום.

חיילות עתידית של ילדים - לפני כמה שנים הייתי נורא מוטרדת, כי הסביבה החברתית בה הבן שלי גדל היא מאוד קרביסטית כזו, אם לשפוט לפי דור בני ה-18 של עכשיו, מאוד מעריכה קרביות, והבן שלי היה עד כה מן נחנח ילד-ריפוי-בעיסוקי כזה, האלה של טונוס שריר.. (לאחרונה הוא משתנה לאט ובמפתיע מאוד. עושה ריצות..) הייתי נורא מודאגת. עד שאמא אחת אמרה לי שממילא הוא בן יחיד והוא יצטרך חתימה שלי כדי להיות קרבי. ואז זה גם משנה את הסטטוס בעיני החברה, לדעתי.

במהלך השנים זה שינה לי את הפוקוס לכיוון שיש לנו מידה מסויימת, מוגבלת, של השפעה, גם בעניין הזה. לא שליטה בכלל, אפס שליטה, אבל כן יש מקום מסויים לרצונות ולתקוות ולהכוונה שלנו. אחרי הכל עושים שם מיונים, לא?
אני באמת לא מכירה את המערכת טוב, אבל אפשר להכיר אותה, ללמוד אותה. לדעת מה כדאי לבקש. לא רק מפחדים הישרדותיים, פשוט להתכונן לזה כמו שמתכוננים לכל שלב חשוב בחיים.
דווקא החברה שבה אני חיה מאוד מאמינה בחשיבות של השירות בצבא ולכן עוסקת בהכנה לקראתו.
אני חושבת שמידע עוזר. עוזר להבין את תהליכי המיון, עוזר לבחור בתוכם. ברור שאין שליטה.
אבל זה בהחלט מצמצם את התחושה כאילו הילד עולה על סרט נע בסופר שאין לנו שום קשר אליו מהרגע שהוא מגיע לשלב הזה.
כי זה באמת לא ככה.

ולדבר האחרון שכתבת - בחוויה שלי, באמת מוות אלים מאוד יוצר אנרגיות אחרות לגמרי סביבו ממוות בנסיבות אחרות. אפילו אקראיות וקשות כמו תאונה. זה פשוט דבר אחר. וזה באמת קשה.
הדבר היחיד שעושה לזה טרנספורמציה לערוץ אחר, בעיני, בחוויה שלי, הוא לתרגם את זה לערוץ של תפילה, לאו דווקא תפילה כפשוטה אלא כל התכוונות למקום הזה. כל דבר אחר בחוויה שלי משאיר עם מעגלים הולכים וגדלים של פגיעה מתוך עצם החשיפה לאלימות. קשה.

ולגבי תפיסה של המוות - אהבתי מאוד את שני ספריה של אליזבת קובלר רוס, שכחתי את שמותיהם. נדמה לי "המוות חשוב לחיים" הוא השני.
בעיקר את השני. יש בו חלקים שדילגתי עליהם בלי למצמץ כי הם היו לי מיסטיים מידי והתנגשו חלקית עם תפיסות יהודיות שאני מכירה, אבל עיקרון היסוד - שווה, שווה.. לטעמי. היא פסיכיאטרית אמריקאית שעבדה עם חולים סופניים ועם משפחותיהם, אם אני לא טועה. הגישה שלה מאוד מדברת אלי.

תודה אלי הלל לך

על ידי בשמת_א* » 20 אוקטובר 2015, 19:59

מסכימה עם אישה במסע ועם הפלוני אלמונית שאחריה {@

תודה אלי הלל לך

על ידי פלוני_אלמונית* » 20 אוקטובר 2015, 18:43

היי רסיסים,

כל מה שאישה כתבה למעלה.
התקשורת שמה המון דגש על אירועים מסוימים על חשבון אחרים בגלל סיבות שהן לאו דווקא רלוונטיות לנו או מועילות לנו.
<דרך אגב - זה הזכיר לי משהו שכתבת פעם אצל אורי - שבעולם שלנו מחצינים המון דברים, בעיקר הישגים, ואז כשרואים מה אחרים מחצינים מתקבל רושם מעוות (זה לא בדיוק מה שאמרת שם אבל זה מה שאני זוכרת בערך...). לדעתי זה נכון לא רק לגבי הרושם שמתקבל אלא גם למצב הרגשי שאת מספרת שאת מגיעה אליו - כלומר, שהוא מושפע מאוד מהשאלה מה אחרים - כמו התקשורת - בוחרים מסיבות שלהם להדגיש. וכדי לא להיות מושפעים מזה כל כך עדיף לדעתי להימנע או לפחות להגביל את צריכת התקשורת.>

תודה אלי הלל לך

על ידי אישה_במסע* » 20 אוקטובר 2015, 18:26

אני חושבת שאולי אני צריכה לשמוע או לקרוא פחות חדשות
אני חושבת שכדאי לך להימנע מזה לחלוטין...
זה מה שאני עושה. ממליצה בחום! וגם ככה אני שומעת מהסביבה לא מעט מידע אקטואלי, יותר משהייתי רוצה.

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 20 אוקטובר 2015, 18:22

וגם מבהיל אותי ומשאיר אותי הלומה ואילמת לראות שיש בחוץ אנשים שפוגעים באנשים אחרים בכוונה תחילה. באים עם כוונה להרוג.
אני אולי נשמעת ממש פתיה, ולא נכנסת בכלל לכל הדיונים הפוליטיים, רק ברמה הנפשית-רגשית תקועה עם התניות האלה.

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 20 אוקטובר 2015, 18:18

אני חושבת שאולי אני צריכה לשמוע או לקרוא פחות חדשות. כי אני מבינה פתאם שחלק ממה שמהמם אותי זה שקורים דברים רעים. אנשים מתים.
ילדים מתייתמים, נשים וגברים מתאלמנים, הורים מאבדים ילד, וזה לא רק בפיגועים אלא גם ממחלות או תאונות דרכים או רעידת אדמה בקצה העולם... ובחדשות עוברים מהר מהר מדבר אחד לשני ואני תקועה בנסיון להבין איך מתמודדים עם האובדן, איך ממשיכים חייו דל מישהו שירו עליו/ פגעו בו או שנאלץ לחוות אובדן קשה וכואב. והמקרים הולכים ומצטברים...

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 20 אוקטובר 2015, 14:59

אנחנו ביום חופש. מקנחים בים בחוף דור. שני הגדולים בבית.
תודה אלי הלל לך.

ובתוכי רעש ובהלה. האירועים מבחוץ מרעידים אותי ואני בבילבול ופחד. כבר קרוב היום שהילדים האלה שהולדנו, הנקנו, נשאנו, טיפחנו ילבשו מדים ויהפכו חיילים. מרגישה איך הסדק בבועה הנפלאה שלנו הולך ונפער.

מרגישה כאילו יש איזה משהו שחסר לי בפער בין התפיסה המערבית של החיים ואימת המוות לבין תפיסה יותר רוחנית-מזרחית שרואה תמונה גדולה יותר.

תודה אלי הלל לך

על ידי אורי* » 08 יולי 2015, 15:50

רסיסים אני שמחה לקרוא על שני הבנים, הגדול והקטן (שכבר גדול!:-))
משמח לשמוע שהיו לו כוחות לעבור את השנה ולהמשיך ללכת אחרי רצונו
והקטן-מתוק!
לדעתי זו הפעם הראשונה שאתם חווים אדמדמת גלויה לעין, להבנתי זו יכולה להיות מחלה מאוד קלה שעוברת על ילד בלי שממש שמים לב.

{@

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 08 יולי 2015, 14:20

מיכל יקרה,
פתאם אתמול בלילה קלטתי שלא כתבתי לך כאן כי אני עונה לך בראש... אז רוצה להגיד הרבה תודה וכמה זה מעודד ומחזק ההבנה הזו שלך והדברים שכתבת!!

ועוד -
אנחנו אחרי שבוע של מחלה רצינית כזו. בדיעבד, נראה לי שזו היתה אדמדמת לראשונה בחיים שלנו כהורים (!!!).

ועכשו, אחרי התאוששות, רואים מאת קפיצת הגדילה וכמה מתוק ומדהים הילד הקטן הזה, תודה לאל.

נוטש המרות באמצע כשהטלפון מצלצל ורץ לנסות להציל את העולם,
מתגלגל על השטיח עם גורי החתולים,
מתהלך בבריכת השחיה באושר צרוף,
משחק עם האחים שלו ומבין כל-כך הרבה !!!

תודה אלי הלל לך

על ידי מיכל_בז* » 02 יולי 2015, 07:25

גם אני חשבתי את זה בתחילת השנה, שזה גיל לא פשוט. יש בו אלמנטים של סבל אפילו, במעבר הזה מילדות לבגרות והנסיון לגבש את זהותך בתוך חברה שהיא לעיתים אכזרית, הוא ממש מאתגר.

בקיצור, גם אני גאה בנער שלך. זה באמת דורש אומץ יוצא דופן.

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 02 יולי 2015, 00:11

חוצמזה,
באופן בלתי ברור בעליל, נגמרה לה שנת הלימודים הזו שהתחילה בהרבה טלטלה עבורנו עם ההשתלבות של מספר שתיים במערכת. מוזר שזה נגמר, פתאם זה מרגיש קצר כל-כך ומצד שני, הוא ימשיך במערכת בעוד חודשיים...

בגדול, אני עדיין חושבת שזה גיל ממש לא מציאה להשתלבות בבית ספר, זה מאד מאתגר בקטע החברתי, אפילו שתודה לאל, הילדים זכו בבית ספר שהוא מאד חממה עם כתה אחת בכל שכבה. אבל כמות הרעש החברתי שזה הביא ומביא איתו עצומה. אני רואה אותו לומד ובודק את הזהות שלו. חתיכת מסע ואני יכולה גם להיות גאה בו על האומץ לצאת אליו.

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 02 יולי 2015, 00:09

אני עוברת עם הילד הזה הרבה למידה ומרשה לעצמי להעיז יותר מאשר עם האחרים. בלילה הזה זה היה ממש ברור איך החום עולה ועולה ועולה ואז לאט לאט , לא ברור איך ולמה, מתחיל להעצר ולאט לאט הוא התחיל להזיע...
הבנתי שלפעמים הידע לא משרת אותי, אם הייתי מודדת בשיאי החום ורואה נניח 41.3 במדחום היה לי הרבה יותר קשה להישאר שלווה. בגדול אני משתדלת כמה שפחות למדוד בכלל ורק כשאני זקוקה לאיזה רפרנס. בפעם האחת שנתנו לו אקמולי הרגשתי שאנחנו כבר מותשים ושהוא לא מצליח לקבל את המנוחה שהוא זקוק לה.

הערב, תודה לאל, נצפה שיפור משמעותי, פתאם ראינו שוב את התינוק המתוק שלנו חוזר לעצמו. מקווה שבעזרת ה' זה רק ילך וישתפר.
אני מרגישה שהיו לו הרבה דברים משמעותיים לעבד והוא היה צריך את המחלה הזו. יש בה גם מעיין סגירת מעגל כי נראה שהשיניים האחרונות (ניבים) לשלב זה בתהליך בקיעה.

הוא מאד מרגש בהבנה שלו. אם אני אומרת שצריך להחליף לו חיתול הוא רץ לחפש את המגבונים. אם אני מניקה בסלון והטלפון מצלצל הוא קם ורץ נרעש לכיוון הטלפון. הוא מתוק במיוחד כשהוא אוכל משהו ומציע לי ממנו ...

תודה אלי הלל לך

על ידי גוונים* » 01 יולי 2015, 22:33

וואו, אכן נשמע מאתגר ביותר.
אני לא מתאפקת ומודדת חום ואז נלחצת... איך יש לך את השקט הנפשי??? (מקבלת השראה).

רפואה שלמה ומהירה! ולילה שקט שיהיה...

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 01 יולי 2015, 15:00

עברנו עוד לילה של חום אבל בגדול מרגיש לי שישנו יותר טוב. הלילה לא ניסיתי שום דבר, רק חיבקתי והנקתי והרגשתי איך הגוף שלי מצטמרר מהחום העז שעובר ממנו אליי.

קבעתי תור לרוםאה למחר בבוקר למקרה שנעבור עוד לילה כזה... בכל זאת כבר יהיה ארבעה ימים של חום קל במהלך היום וחום מאד מאד גבוה בלילות...

הוא מסתובב בבית עם עיניים מצומצמות ודלוקות מחום...

מאתגר ביותר.

תודה אלי הלל לך

על ידי תפילה_לאם » 30 יוני 2015, 22:39

הוא פרחח שחבל על הזמן...
ידעתי!!! מותק!

רפואה שלמה!

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 30 יוני 2015, 22:27

אוי...חתונה = ותוהה

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 30 יוני 2015, 22:24

אוי, הוא פרחח שחבל על הזמן... כל הבית מורם, כסאות מקופלים מחשש למגה-פיגוע.. הולך,מטפס, דוחף שרפרף או כסא כדי להגיע קרוב וגבוה יותר ליעדיו...

כשאני במטבח הוא מוציא את כל המכשירים האפשריים ( מיקסר על חלקיו, מעבד מזון על חלקיו וכו') ו העבודה במטבח הופכת לליהטוט בין כל חלקי המכשירים השונים.
היום, על אף החום הגבוה, אחרי שהורה לי לחבר את כל חלקי המיקסר הפיק מיןמרעש שנדמה את עבודת המיקסר. צחקנו ביחד.

אבל כאמור, מתחילים לילה שלישי של מחלה. יש רגעים שאני משוכנעת שאם אמדוד את החום אגלה ערכים שיבהילו אותי אימים ( עם קידומת כמו שלי בגיל ;-) ) . מקווה שיעבור בקרוב וביעילות חתונה איזה קפיצה נראה, בעזרת ה' , בהתפתחות שלו אחרי המחלה הזו...

תודה אלי הלל לך

על ידי תפילה_לאם » 30 יוני 2015, 22:04

אייי, גם אצלי הייתה חמימה לאחרונה אבל בקטנה, וגם אני חשדתי בשיניים.
תתחדשו ותרגישו טוב!
ספרי קצת על מעלליו בימים כתיקונם...

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 30 יוני 2015, 21:35

מתחילים לילה שלישי עם חום גבוה. החדר ואנחנו כבר הסרחנו מחומץ תפוחים, לפנות בוקר נמרחנו באקמולי ששרד מאז הברית, רואה שהחותכות מבקיעות את דרכן ומקווה שתתאושש בקרוב...

תודה אלי הלל לך

על ידי פלוני_אלמונית* » 21 אפריל 2015, 12:12

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

(())

<תפילה>

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 21 אפריל 2015, 11:50

יום הזכרון ויום השואה ובעוד שבוע האזכרה של חבר אהוב ויקר.

עם השנים, אני גדלה ומגלה איך "במותם ציוו לנו את החיים".
איך לאור הזכרונות והגעגועים עולה ומתעצמת ההבנה כמה הכל שברירי וכמה מלאת תודה אני על כל רגע במחיצת אהוב יקר, ילדים אהובים, הורים, בני משפחה, חברים.
איך הריק, החסר מתרגם להוקרה של היש והבנה כמה שום דבר אינו מובן מאליו.

תודה אלי הלל לך

על ידי אמא_צעירה* » 02 נובמבר 2014, 09:59

את מדהימה!!
עוד מש/הו חשוב, הילדים שלנו הם אמנם מראה למעשים שלנו, אבל הם אישיות לעצמם וגם להם יש בחירה במעשים שלהם :-)
ובכל מקרה כולנו בני אדם ולכולנו מותר לטעות....?
בלי באמת מישהו אחר אשם בזה D-:

תודה אלי הלל לך

על ידי אורי* » 02 נובמבר 2014, 09:38

רסיסים
תמשיכי לעדכן
טוב לקרוא ממך

חיבוק

תודה אלי הלל לך

על ידי תפילה_לאם » 02 נובמבר 2014, 01:01

הרבה איחולי הצלחה! שלא יהיה לכם קשה מדי.
היה לי הרושם שהמחנכת שלו היא בת שיח, נכון?

שבוע טוב וחורף טוב!

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 01 נובמבר 2014, 21:21

עוברים תקופה מאד מורכבת... הכניסה של השני לבית הספר מלווה בהרבה חריקות והתקפי זעם שלו ותחושות לא קלות שלנו... לא יכולה לפרט כאן יותר מדיי אבל זה באמת באמת מורכב, מעבר להיבט הלימודי יש את ההיבט החברתי שהוא מאד סוער בגיל הזה ויש כל-כך הרבה דברים שהוא ואנחנו צריכים ללמוד... בקיצור, רוב הימים אני עסוקה בתפילות, בדמעות ובנסיון לעשות הכי טוב שאני יכולה (וה בעצם נכון גם לגבי כל שאר הילדים ובכלל... ).

שבוע טוב ותודה לאל על גשמי הברכה {@ {@ {@

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 08 אוקטובר 2014, 10:15

_נראה לי ששלי הבוקר בלי חום.
שנהיה בריאים!_
אמן ואמן {@

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 08 אוקטובר 2014, 10:15

וכמו בספרים הכי מדוייקים שתי שיניים עליונות בוקעות להן...

אני חושבת שאתמול סופסוף הכתה בי תובנה שאני יודעת לדקלם אותה כבר כמה שנים טובות אבל רק לאחרונה על בשרי ועל בשר ילדי אני אולי אולי מצליחה להפנים אותה והלוואי שמכאן הדרך ליישום תהיה יותר קצרה (ופחות כואבת ?!?!):
כל הזמן אומרים (לפחות אצל רבי נחמן אבל גם בעולם בכלל) כמה חשוב שתאמין בעצמך ובטוב שיש בך. ויש את הדיבור על "ואהבת לרעך כמוך" ושכדי שתוכל לאהוב את רעך אתה חייב קום כל לאהוב את עצמך. ככה כמו שאתה. עד היום הייתי אומרת את זה אבל בעיקר מתנגדת לזה מבפנים. שמעתי לא אחת את הרב ארז מדבר על זה שכשמרשים לעצמנו לשקוע ב"עצבות" או ב"דכאון" ולהתייאש הדרך משם ועד לחטא נורא קצרה. כי אני ממילא לא מאמין בעצמי ולכן נגרר לכל מיני מקומות (וחטא זה גם להגיב לאחרים ממקום מאד לא מדויק ועוד כהנה וכהנה).
שמתי לב שהרבה פעמים, התגובה שלי למשהו שהילדים עושים היא לא נקיה. היא מתערבבת ישר עם איזה מחשבה שעולה אוטומטית וכאילו בלי שליטה שאם הם התנהגו כך זה מבעצם סימן שאני אמא לא טובה או אדם לא טוב, כי זה מעיד על משהו שלא עשיתי נכון וטוב (וזה מתחבר כמובן לכל הדברים שכתבנו קצת למעלה יותר). אבל אם בנקודה הזו, ברגע שהם עושים משהו אני עוצרת ומכניסה משפט אחד קטן אבל חשוב: "בכל זאת אני אמא טובה, בכל זאת אני בן אדם טוב, בכל זאת אני רוצה את הטוב " וכו' זה יכול לשנות את התגובה שלי באופן משמעותי !!

אותי התובנה הזו ריגשה מאד ! מעניין כמה נפילות עוד אפול עד שאצליח להתקדם בהטמעה שלה...

חג שמח {@
(ותודה גדולה גדולה לכל מי שעוצרת , קוראת ומגיבה)

תודה אלי הלל לך

על ידי תפילה_לאם » 08 אוקטובר 2014, 08:13

אוי!
נראה לי ששלי הבוקר בלי חום.
שנהיה בריאים!

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 08 אוקטובר 2014, 06:41

תינוקי עם חום גבוה...

תודה אלי הלל לך

על ידי תפילה_לאם » 08 אוקטובר 2014, 01:53

ויצאנו להופעה בתל אביב (!!!!!!!!)
לא נכון! יה, איזה כיף!
הלוואי והחיוך יצליח להישאר דבוק ולעזור לי

יוצאים לחופש.
|יש|

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 07 אוקטובר 2014, 23:46

אחרי יום ממש קשה עם הילדים והרבה הרבה בכי שלי ותסכול ועוד כהנה וכהנה, כנגד כל הסיכויים, הזמנו את האחיינית שלי ויצאנו להופעה בתל אביב (!!!!!!!!) הנסיעה הלוך עם קטנצ'יק עברה חלק וההופעה... ואוו !! אידיאלי בשביל זוג עם תינוק, פורסים שמיכה על הדשא בפארק הירקון ושרים שרים שרים... תינוקי עובר ממנשא על אמא למנשא על אבא וכמה נהננו... במהלך השירה והריקודים שמתי לב שאני לא מפסיקה לחייך... הלוואי והחיוך יצליח להישאר דבוק ולעזור לי להתמודד בבית עם כל האתגרים הרבים (אחד התאומים כבר שבועיים סוחב פציעות... בהתחלה ברך עם פצע שחוזר ונפתח יום אחרי יום, אחר כך היה לו חום ולאחריו התקפף של אטופיק דרמטיטיס שעובר כל יום מבית שחי בצד אחד לבית השחי בצד השני והוא כל יום מתהלך עם יד אחת מחזיקה את בית השחי הדואב... התחלנו לקרוא לו טרומפלדור , השני היה היום נרגן במיוחד, קטנצ'יק שוב מצונן ומתעורר בבכי מהשינה ומקטר מקטר מקטר, מספר שתיים כפי שתואר לעיל ובקיצור... שמייח !) בדרך חזרה העדתי לנהוג מאשר לנסות להרגיע קטן בוכה ובאופן מפתיע, אמנם די קרוב הביתה אבא הצליח להרגיע אותו והוא נרדם...

כמה מילים משירים שנגע בי במיוחד (הייתי מצטטת את כולם...) :

"בן אדם תתאמץ, עד הקץ קצה הדרך
....
זאת הדרך שלך , כן ניסית אחרת ושמעת את צחוק הגורל..."

וגם "שביר מתפורר בקלות" וכמובן שגם "אני ואתה נשנה את העולם, יהיה לנו רע אין דבר זה לא נורא (!!!) "

ותודה גדולה על כל ההתיחסות שלכם. היום הוא היה בבית ויוצאים לחופש. אני מקווה שנצליח להסדיר נשימה ולקחת אויר לעוד כמה ימים של התנסות. הכל עוד מאד טריוההסתגלות של כולנו לוקחת זמן. אני רוצה לנסות לפחות לתת לנו עוד איזה חודש של התנסות לפני שאני מסיקה מסקנות...

תודה אלי הלל לך

על ידי מיכל_בז* » 07 אוקטובר 2014, 10:48

גם הגדול התחיל ללכת לבית הספר בחטיבת הביניים? זה גיל קשה! וחטיבת ביניים באמת עלולה להיות אכזרית, מנסיוני. זה בית ספר רגיל? אולי יש אופציה לבית ספר אחר? אני ממש משיתי את עצמי מהאכזריות של חטיבת ביניים רגילה והלכתי לבית ספר לאמנויות שהיה הרבה יותר קטן ומכיל ומלא בילדים משונים כמוני.

תודה אלי הלל לך

על ידי אורי* » 07 אוקטובר 2014, 09:37

רסיסים
מה הוא אומר על מה שקשה לו? האם הוא אומר מה שקשה לו? האם הוא בכלל אומר שקשה לו או שהכל רק מובע בהתנהגות?
בן כמה הוא? אני לא מכירה ילדים גדולים כל כך,רק התפרצויות זעם של קטנים יותר.
יש מן תחושה כזו שהוא זקוק למשהו שאת והמשפחה כבר לא יכולים לספק לו,ומצד שני גם בית הספר לא בטוח יכול,ואולי הוא אפילו נקלע לסיטואציה לא טובה עם הילד השני שלוליא כן לא היתה בעיה גדולה כל כך.
ובעדינות אומר שצריך לבדוק שלא פוגעים בו בבית הספר (יכול להיות גם פגיעות מילוליות), למרות שמוזר שהוא עדיין רוצה ללכת

סתם זורקת מחשבות שלי,לא מרגישה שבאמת יש לי מה לתרום בעניין כי הוא רחוק לי מאוד. אולי תזמיני את יונת או בשמת לדף?

תודה אלי הלל לך

על ידי אמא_אחת* » 07 אוקטובר 2014, 08:46

יש ילדים שמגיבים באופוריה ראשונית ואח״כ באה נפילה ויש להיפך.
אם הוא רוצה לתת לזה עוד זמן אז יכול היות שהוא מרגיש שאחרי הקושי תבוא תקופה קלה יותר,טובה יותר ויש לו סבלנות לחכות.

גם אצלי שתיים יצאו למסגרת וכל אחת הגיבה אחרת , מלכתחילה לכל אחת הייתה מטרה שונה ביציאה מן הבית וגם נסיבות שונות וכמובן אישיות שונה.

תודה אלי הלל לך

על ידי מאי* » 07 אוקטובר 2014, 08:40

כיוון שכבר יצא ילד אחר שלנו מהבית ושכאן נראה לנו שמדובר במשהו שמדליק הרבה נורות אדומות
נגיד שמלכתחילה היית שולחת את כל הילדים לבית הספר. האם כולם היו מגיבים לזה באותה צורה? וודאי שלא. יש לי אחיין שמוכן לעבור לגור בגן, הולך אחרי זה לצהרון ובקושי מסכים בכלל לחזור הביתה. וכשהוא חוזר הביתה - הוא רגוע כאילו בילה יום שאנטי על חוף הים. אחיין אחר מתלונן על הגן אבל גם רוצה מאד ללכת אליו וחוזר הביתה עם יצר השתוללות שפוסק רק ברגע שהוא נרדם מתשישות, והילד שלי נינג'ה בגן ונינג'ה בבית. שלושתם ילדים בסך הכל בגיל שלוש-ארבע. וזה לא שונה אצל ילדים גדולים יותר.

ייתכן מאד שהבן שלך הוא אחד ממאותגרי המסגרות הרבים: אם בגלל עניין חושי או רגשי או חברתי או לימודי או אסטרולוגי - ממש לא משנה כרגע מדוע. אני הייתי אחת כזו מסיבה אחת, הבן שלי הוא דוגמה לסיבה אחרת. ההבדל היחיד הוא שאת ראית שבמסגרת ביתית, כן טוב לו ונוח לו. שם אין לו את אתגרי החוץ. אם כל הבעיה שלו עם חינוך ביתי היא 'שיעמום' לא בטוח שבית הספר הוא פתרון. אני אישית מתקשה לחשוב על מקום עם פוטנציאל גדול יותר לשעמם :-) זה שהגדול השתלב חלק במסגרת לא אומר שום דבר חוץ מזה שהוא אחד מבני המזל שקל להם במסגרות. לא בטוח אפילו שהם הרוב...

תודה אלי הלל לך

על ידי טלי_ב* » 07 אוקטובר 2014, 08:31

חזרתי כדי לכתוב צד שלישי...
כתבת ש
שכבר יצא ילד אחר שלנו מהבית ושכאן נראה לנו שמדובר במשהו שמדליק הרבה נורות אדומות...
אם לכם, ההורים שלו, יש תחושה כזו, יש לזה משקל מאוד גדול בעיני (לא שאת צריכה שיגידו לך את זה, אבל לפעמים בכל זאת מתעוריים ספקות עצמיים).

תודה אלי הלל לך

על ידי טלי_ב* » 07 אוקטובר 2014, 08:22

אוי, נשמע קשה...
יש אפשרות שלישית כלשהי (כלומר לצאת מבית הספר, הזה לפחות, ולא לחזור לשגרה הקודמת)?
מניחה שזה יכול לבוא גם מהכיוון של מסגרת אחרת וגם מהכיוון של שגרה אחרת בשבילו בבית.
מצד שני, יכול להיות שהוא באמת עושה את מה שנכון לו, ומה שנכון לו עכשיו זה לחוות את הקושי הזה. בלי להרחיב יותר מדי, גם אני עשיתי פעם צעד של לצאת במודע ממקום מאוד מגונן "לעולם" ואיש חכם אמר לי על זה שכנראה מה שאני צריכה עכשיו זה לקבל קצת שריטות, וזה בסדר. רק לזכור שכשמספיק לי אני יכולה לחזור.

__לא כאילו יש חיים שלמים, אחרים לגמרי ושאם רק אפצח את הסוד, כל החיים שלי יראו אחרת.
מיכל,אמרת פה משהו שאני צריכה לחשוב עליו
(נראה לי יש משהו בכלל באוירה של האתר הזה שרומזת על זה, או שלפחות אני נרמזת כך ללא כוונות זדון של האתר עצמו)_
מוזר, גם אני מרגישה ככה, אבל לא מהכיוון של האתר אלא להיפך. שיש שם בחוץ חיים אחרים לגמרי, נורמליים ופשוט לא פיצחתי עדיין איך לגרום לזה לקרות עבורי, או איך לחיות אותם (את החיים "הנורמליים") בשלווה.
האמת שנכנסתי בכלל כדי לכתוב בדיוק את זה אצלי. שלפעמים אני ממש מקנאה (פתאום לא זוכרת - מקנאה או מקנאת?) באנשים שהחיים שלהם רגילים כל כך - שני הורים עובדים בעבודות רגילות, בית מסודר, ילדים ממוסגרים ו well adjusted , ו טוב להם ואין להם דילמות ותסבוכים כל הזמן. בראש אני יודעת שאני רק רואה תמונה חיצונית, והדברים בבפנים (בנפש, בבית) של אותם אנשים יכולים להיות שונים מהתמונה החיצונית הזו, ובכל זאת מתקשה להשתחרר מההרגשה שיש כאן משהו שעוד לא פיצחתי.

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 07 אוקטובר 2014, 07:22

(כמובן שאשמח לכל דבר שיוכל להאיר את עיניי...)

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 07 אוקטובר 2014, 07:22

כאילו יש חיים שלמים, אחרים לגמרי ושאם רק אפצח את הסוד, כל החיים שלי יראו אחרת.

מאד מדויק גם מבחינתי. אבל בינתיים, עניינים דחופים אחרים מציפים אותנו ...

השני הולך לבית ספר. בשבועיים הראש/ונים היה לו קושי עם כל העניין הלימודי ולאט לאט זה השתחרר ובמקום זה התפנה מקום למשהו הרבה יותר מורכב וקשה... הא חוזר הביתה ואני לא מצליחה למצוא בתוך היצור הסוער/זועף/אגרסיבי ואלים שנכנס בדלת את הילד שלי. הוא שהיה המטפל הראשי של תינוקי לא רוצה לראות אותו או להחזיק אותו ואפשר לו אפילו "להישמט" לו מהידיים. צפות פה התנהגויות שרק למען הפרטיות שלו ושלנו אני לא מפרטת אותן.

דיברנו, כעסנו, כאבנו, בכינו, התרנו ואז הוא לא הלך לבית ספר שלושה ימים (ערב יום כיפור, יום כיפור וביום ראשון הוא לקח עוד יום מנוחה) והפלא ופלא, קבלנו חזרה את הילד שלנו. אתמול הוא שוב הלך מבית ספר וחזר שוב עם התנהגויות מוטרפות...

אני לא ממש יודעת איך להתנהל למול זה. ניסיתי אתמול לדבר עם המחנכת שלו. אנחנו מבינים שהוא התחבר לילד שהוא מה"פרועים" בכתה. אבל בשיחה איתה הרגשתי שהיא מנסה להסביר לנו שאנחנו צריכים להתאושש מההלם של זה שהוא יצא סופסוף מהבועה הבייתית ואני ניסיתי להגיד לה שזה לא בדיוק זה כיוון שכבר יצא ילד אחר שלנו מהבית ושכאן נראה לנו שמדובר במשהו שמדליק הרבה נורות אדומות...

אחרי אחר צהריים מאד מורכב וטעון (פיזית הרגשתי שאני על סף התקף לב...) לאט לאט הוא נרגע וחזרנו לראות את הילד שאנחנו מכירים.

המצב מאד מורכב. הוא מעלה כל מיני נקודות ואני עדיין לא בטוחה כמה מהן הם קולות שהוחדרו לו מבחוץ (בחלקן אפילו על ידי אחיו הבכור שכבר יצא "לעולם") וכמה הן לגמרי שלו. הוא מדבר על הצורך שלו לצאת ל"מציאות" ומצד שני אני רואה עליו והוא גם מדבר קצת על הקושי הזה. גם ההליכה שלו לבית הספר שונה מאד משל אחיו. היא מלאה התנגדויות פנימיות. לא רוצה לקום בזמן לא רוצה לעשות שיעורים ובאופן כללי לא רוצה כלום ואין לו כח... מצד שני המחשבות על לחזור הביתה מרתיעות אותו (לטענתו) כי יהיה לו משעמם ולא יהיו לו חברים.

קשה קשה קשה.

תודה אלי הלל לך

על ידי אורי* » 06 אוקטובר 2014, 11:24

אני חושבת שטצלי לפחות, התפתחה לה אזו אשליה שיש אמהות שכן מצליחות. שכן מצליחות להענות לצרכים של כ-ו-ל-ם וגם לחייך כל הזמן ולהיות מאושרות ולטפח את עצמן ולהיות מלאות סבלנות ושהן ודעות תמד איך להגיב וכו' וכו'... אפילו יותר מזה , מעצם ההתנהלות המופלאה שלהם בכלל לא עולים אצלהן כל מיני קשיים שצצים כאן השכם והערב...
יה,כל כך נכון
וגם
_וחוץ מזה חשבתי שאת,רסיסים,כזו. מה לא?
:-) (גם אצלי את מצטיירת ככה)



לא כאילו יש חיים שלמים, אחרים לגמרי ושאם רק אפצח את הסוד, כל החיים שלי יראו אחרת.
מיכל,אמרת פה משהו שאני צריכה לחשוב עליו
(נראה לי יש משהו בכלל באוירה של האתר הזה שרומזת על זה, או שלפחות אני נרמזת כך ללא כוונות זדון של האתר עצמו:-))

אמא אחת
שווה ניסיון מה שאת מתארת (גם עם ילד גדול שצורח סתם כך על משהו ולא נרגע)
אני חושבת על זה כשאני מרדימה ומרוב שאני רוצה לא להפריע אני עוצרת את נשמתי ולא זזה ובשקט בשקט,או כשילד שלי נחנק ממשהו או עוצר את נשימתו ממשהו ואני מרוב הזדהות גם עוצרת את נשימתי ומחכה במתח לראות מה איתו, ואז אני נזכרת שלנשימה שלי יש השפעה על הנשימה שלו (אם אני זוכרת נכון,זה ממש פיזי וזה גם נחקר,אבלאין לי מושג לאן להפנות) ואז אני מנסה לנשום רגיל.

תודה אלי הלל לך

על ידי אמא_אחת* » 06 אוקטובר 2014, 10:09

אז עכשיו אני רואה שלא הסברתי את מהות הטיפ,ובכן,עם כל השאיפות שלי,שלא התחתי אפילו לפרט,אם אני עוברת משבר כלשהו בלי לצאת מדעתי ,אני כבר מרגישה מצוין,אז הרעיון הוא פשוט לעבור את הבכי בלי להשתגע,אבל איכשהו כמו קסם בדרך כלל,גם התינוק נרגע,
אז לנשום ולהודות על הכל.

תודה אלי הלל לך

על ידי אמא_אחת* » 06 אוקטובר 2014, 09:42

מצטרפת לשיחת האמהות הזו.תי נוקת שביעית בחיקי,מה עוד אבקש?
כמובן בריאות לכל המשפחה וגם ההרבה טוב וגם אם אפשר להיות מושלמת !
להתנהל בסבלנות עם הילדים וגם באהבה כמובן,לטפל בבית ובכל הבלגן,להראות נהדר,להרגיש נהדר ולהוריד את הקליבר ים העודפים כמו ן,
אם אפשר גם להיות ספונטנית ומהממת ,כמובן

וחוץ מזה חשבתי שאת,רסיסים,כזו. מה לא?

ולך מיכל המקסימה רציתי לתת טיפ שעוזר לי כשתינוק או פעוט בוכה ואני לא מצליחה להבין ולהרגיע: אני נושמת כמה נשימות עמוקות מרגיעות ואז פשוט אומרת תודה,על הבכי הזה שבא ללמד אותי משהו שאני עדיין לא יודעת,תודה על הבכי הזה שמעורר אותי לקחת פסק זמן מהכל ופשוט להיות איתו,עם הקטן האהוב
ותודה שהזכרת לי.
שולחת בלי לבדוק אפילו מה כתבתי כי אני עם מן מכשיר מוזר

תודה אלי הלל לך

על ידי מיכל_בז* » 06 אוקטובר 2014, 08:59

לי תמיד מרגיש לא כאילו שיש אמהות שמצליחות לעשות הכול, אלא כאילו יש חיים שלמים, אחרים לגמרי ושאם רק אפצח את הסוד, כל החיים שלי יראו אחרת.
וככה זה גם עם הצרחות של עלמה, למשל. כאילו יש משהו מסוים שאני אעשה והיא תהפוך לתינוקת רגועה. אבל האמת שזה שילוב של אלף דברים ובעיקר בעיקר קבלה של המציאות. ואז מתוך זה לחשוב על פתרונות מעשיים שבעיקר מתמקדים באיך להשיג יותר אנרגיה לעצמי כדי להתמודד עם מצב מורכב וליהנות מכל חיוך קטן ומבט ממזרי ולנצור אותם לאחר כך.

ובעיקר, הכי חשוב, לא להרגיש אשמה. הרגשת האשמה האימהית כל כך מוטבעת בנו עד שאני מתחילה לחשוב שיש פה איזו פעולה חברתית פטריארכלית או משהו.

תפילה, לדעתי אחרי לידה זה לפחות שנה, לא? (אמרה מי שחוזרת לעבוד בדצמבר...)

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 06 אוקטובר 2014, 08:25

ושמחתי גם לקרוא שאת מרוצה מהקיים על אף המורכבות ועל אף הרגעים הקשים.

לגמרי ! ומאד ריגשת אותי עם המשפט הזה :

טוב לי, שקשה לי מאוד,אבל טוב לי. שהוא חסר לי ואני מרגישה לבד,אבל ידעתי את זה מראש, ולקחתי את זה בחשבון. ושנורא קשה לי להיות עם הילדים כל כך הרבה שעות אבל זה חשוב לי ונכון לי.

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 06 אוקטובר 2014, 08:23

אורי שמחה מאד שבאת וכתבת כאן !

הדברים שלך עוזרים לי לחדד תובנה שמהדהדת בי... אני חושבת שטצלי לפחות, התפתחה לה אזו אשליה שיש אמהות שכן מצליחות. שכן מצליחות להענות לצרכים של כ-ו-ל-ם וגם לחייך כל הזמן ולהיות מאושרות ולטפח את עצמן ולהיות מלאות סבלנות ושהן ודעות תמד איך להגיב וכו' וכו'... אפילו יותר מזה , מעצם ההתנהלות המופלאה שלהם בכלל לא עולים אצלהן כל מיני קשיים שצצים כאן השכם והערב...
ברור שזו אשליה ומין נטיה לאידיאליזציה ואני חוששת שעבורי לפחות , יש משהו באתר הנפלא הזה שקצת מעצים את האמונה באשליה הזו והדברים הנכוחים של מיכל בז למשל עוזרים לי קצת להתנר ולחזור למציאות ולפוצץ קצת את בועת האשליה..

תודה אלי הלל לך

על ידי תפילה_לאם » 06 אוקטובר 2014, 07:37

אחר כך ראיתי שהוא לא מבקר אותי,הוא פשוט אומר לי לא להיות קשה עם עצמי, ולא עם הילדים גם. שככה זה. זה הרבה שעות וזה ילדים וזה לא קל - אז הנה אני אומרת לכן גם
הוא חמוד ואת חמודה!!!!

גם אני מרגישה בנוהל כיבוי שרפות כל הזמן. אבל באמת האם אפשר אחרת? איך אפשר לייצב את כל המטלות האלה כשזמנך אינו תלוי בך בכלל?
זה נכון לגמרי.
ובכל זאת זה מטריד אותי, כי אני מרגישה, שהמשאבים שלי דלים ביחס למה שהיה רצוי שאעשה, ושאני לא יכולה לתרץ את זה בלי סוף ב"אני אחרי לידה". זקוקים לי.

שיש 5 צרכים נפרדים במקביל (גם הצרכים שלי נספרו,וגם הצרכים של הבית נספרו)
כל הכבוד לך! את צודקת.

אז למה שאני אהיה אשמה כאן,ולמה שאלקה את עצמי
ברור שאת לא אשמה וגם אנחנו לא אשמות, אבל זה כנראה משהו שטבוע עמוק בפנים ולוקח זמן להשתחרר ממנו.
תודה על איך שאת מציגה את הדברים ונותנת פרספקטיבה של לחיות ב'עכשו' .

ושמחתי גם לקרוא שאת מרוצה מהקיים על אף המורכבות ועל אף הרגעים הקשים.

תודה אלי הלל לך

על ידי אורי* » 06 אוקטובר 2014, 02:03

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

אמהות מקסימות שכמותכן מלקות את עצמן כל הזמן?
איך אתן לא רואות כמה נפלאות אתן?
זה מה שעולה לי למולכן

(ומחשבה מתגנבת לי אחרי שיחה עם בעלי: אולי גם אני?)
היתה לנו היום מיני קטסטרופה, דברים שהיו במחסן נהרסו, וחלקם אפשר להציל אבל המון עבודה ומאמץ השקעתי היום בזה(ועדיין יש מה לעשות,אני באמצע). והייתי מיואשת היום כל כך
וחשבתי לי האם זה איזה ניסיון כדי לבדוק האם אני באמת מרוצה שעברתי לפה? האם באמת עד כדי כך סבלתי בעבודה, עד כדי כך שאני מוכנה לסבול את כל החסרונות של המקום הזה,כולל הבלאגן הזה של היום? (התשובה היא כמובן שכן. אבל זו תשובה מייאשת כל כך)
האמת שאין לי ממש ניסוח טוב למה הייתי כל כך מיואשת. אולי כי הרגשתי לבד,אולי כי לא ידעתי איך אצליח לארגן פה כשכל הילדים מסביבי. אולי כי פחדתי שהדברים שלנו יהרסו עוד יותר. אולי כי עכשו אני לא יודעת איפה לאחסן את כל הדברים האלה שהיו במחסן. אולי בגלל הבלאגן שזה יצר בבית הקטנטן הזה שאני כל כך משתדלת להשאיר מאורגן ומסודר כל הזמן כדי שנרגיש בו בטוב.
לא יודעת אבל הייתי מיואשת כל כך. ואמרתי לבעלי את המשפט הזה למעלה שאולי זה ניסיון לבדוק עד כמה אני רוצה לגור פה. והוא לא הבין מה אני אומרת. חשב על זה באופן מאוד קונקרטי,וכשהבין שזו רק מן הרגשה כזו שלי,אז הבין. שאל אם טוב לי. כי אני המון מתלוננת על הילדים אז..(ואני עוד טוענת שאני מנסה לא להתלונן...) אמרתי שטוב לי, שקשה לי מאוד,אבל טוב לי. שהוא חסר לי ואני מרגישה לבד,אבל ידעתי את זה מראש, ולקחתי את זה בחשבון. ושנורא קשה לי להיות עם הילדים כל כך הרבה שעות אבל זה חשוב לי ונכון לי.
הוא אמר שאני לא צריכה להרגיש קשה עם עצמי. זה המון שעות מהצהרים ועד שהם הולכים לישון אני לא יכולה לצפות שהם לא יריבו ולא יצרחו ולא יבכו ושאני תמיד אצליח להתמודד. זה המון שעות וזה קשה, וטוב שאני לפחות שם ומנסה. זה הרבה. (בהתחלה תפסתי את דבריו כביקורת על זה שאני גם שומרת את הילדים קרוב אליי ולא שמה את הקטנה בשום מסגרת והילדים במסגרות הכי קצרות שיש, וגם מצפה שלא יהיה לי קשה. ואחר כך ראיתי שהוא לא מבקר אותי,הוא פשוט אומר לי לא להיות קשה עם עצמי, ולא עם הילדים גם. שככה זה. זה הרבה שעות וזה ילדים וזה לא קל - אז הנה אני אומרת לכן גם)


כי אני עסוקה הרבה בלשאול את עצמי כמה זמן אני יכולה להגדיר את עצמי "אחרי לידה" ולנהוג לפי נוהל כיבוי שרפות. הרי לכאורה כבר עבר הרבה זמן מהלידה (שישה חודשים וחצי) ויש פה ילדים שעצמאיים בהרבה דברים - אז, יאללה, להתחיל להספיק פה דברים (גם מטלות גשמיות בבית וגם למצוא כוחות להתייחס לילדים בסבלנות, להסיע לחברים, לשוחח).
גם אני מרגישה בנוהל כיבוי שרפות כל הזמן. אבל באמת האם אפשר אחרת? איך אפשר לייצב את כל המטלות האלה כשזמנך אינו תלוי בך בכלל?
כל פעם שאני יושבת עם הגדולה על שיעורי בית,איכשהו שני הקטנים גם מתיישבים עליי ומתבכיינים ומפריעים, והגדולה גם ככה לא קל לה להתמודד עם קושי (קשיים קלים ביותר,כמו לכתוב בתוך השורה בצורה מתאימה. לא יוצא לה טוב והעולם נחרב. זו סיבה לשכב על הצפה ולצרוח)
מרגישה גם ששני הגדולים,במיוחד השני, זקוקים נואשות לזמן עם אמא לבד. במיוחד בלי הקטנה (כל כך הם מקנאים בה). ולא יודעת איך לתת להם את זה כי כשבעלי חוזר זה כבר זמן לאכול ולישון וגם ככה הם ישנים מאוחר מדי תמיד (והם גם אוכלים שעות).
ולמה בתוך כל זה אני מרגישה אשמה? הרי זה כורח הנסיבות הדי אובייקטיביות שיש 5 צרכים נפרדים במקביל (גם הצרכים שלי נספרו,וגם הצרכים של הבית נספרו:-)). אז למה שאני אהיה אשמה כאן,ולמה שאלקה את עצמי על שאני לא מצליחה לעשות את הבלתי ניתן כמו למצוא זמן בו זמנית להיות עם כל אחד מהילדים לבד ולהשקיע בו תשומת לב שהוא זקוק לה, במקביל לזה שהם צריכים לאכול משהו לארוחת צהרים,ושכדאי שיהיה להם מה ללבוש,וגם שהבית יהיה מסודר אחרת אי אפשר לדרוך פה בבית הקטן.

מנסה לראות את זה. כחלק מכל המהלך שלי, אני חושבת שכדאי שאלמד לחיות ב'עכשו' .זה נורא קשה. כשחיים בעכשו לא מפחדים כל כך על הנזקים העצומים שאני עושה לילדים בכל דבר שאני עושה או לא עושה איתם, כי חיים עכשו לא בעתיד הרחוק שבו הנזקים יהפכו להיות מי יודע מה (באמת מי יודע?).

כל זה בכלל היה אמור להיות אצלי בדף
אבל איכשהו מתוך התגובה לכן זה יצא פה
מקווה שזה בסדר רסיסים

תודה אלי הלל לך

על ידי תפילה_לאם » 05 אוקטובר 2014, 10:33

אני חושבת שעד שהכי קטן לא מגיע בערך לגיל שלוש אני במצב הזה...
אוך! ממש טוב שכתבת את זה.
וגם את זה:
עצרתי להזכיר לעצמי שאני אחרי לידה...

כי אני עסוקה הרבה בלשאול את עצמי כמה זמן אני יכולה להגדיר את עצמי "אחרי לידה" ולנהוג לפי נוהל כיבוי שרפות. הרי לכאורה כבר עבר הרבה זמן מהלידה (שישה חודשים וחצי) ויש פה ילדים שעצמאיים בהרבה דברים - אז, יאללה, להתחיל להספיק פה דברים (גם מטלות גשמיות בבית וגם למצוא כוחות להתייחס לילדים בסבלנות, להסיע לחברים, לשוחח).

תודה אלי הלל לך

על ידי תפילה_לאם » 05 אוקטובר 2014, 10:30

לא שאין בדברים הללו אמת, אבל הם תמיד צורמים לי בחד כיווניות שלהם.
טוב, מדובר במיילים שממוענים לנשים.


אין לי פיתרון, ואין לי דברים חכמים לומר, הרגשתי צורך לספר איך זה היה אצלנו.
(())
רפואה שלמה גם לכם!

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 05 אוקטובר 2014, 10:28

זה יפה, נוודית, ויש לי דוגמה חזקה שאני זוכרת, אבל ברוב המקרים זה לא עובד לי כך. אולי בעיקר כי אני לא מרגישה שאני בוחרת, שאני מחליטה, אלא שאני מתנהלת לפי בררות מחדל או מכוח האינרציה או אפילו בוחרת אקטיבית יותר אבל לא על סמך די ידע ושיקול דעת.

זה ניסוח די מדוייק עבורי בתקופה האחרונה. אני חושבת שעד שהכי קטן לא מגיע בערך לגיל שלוש אני במצב הזה...

מצד שני, אני מרגישה איך הכתיבה כאן והשיחה בלילה עם האיש עזרה לי. הצלחתי לראות ששוב הגעתי הכי נמוך שאפשר בהלקאה העצמית והבוקר סופסוף קם בתוכי קול שהתחיל לעשות קצת "אזמרה" ולהילחם על המעטטוב שאני מצליחה למצוא בי {@

תודה אלי הלל לך

על ידי קול_פעמונים* » 05 אוקטובר 2014, 09:50

_ה' אוהב אותך כאימא
ומחפש את יום הכיפורים שלך כאימא
ולא בשום תפקיד אחר._

ביום הכיפורים הזה בעלי ואני היינו חולים.
אני תפסתי פיקוד בערב עם הבחור האנרגטי שלנו, בזמן שבעלי התמוטט מחולשה על המיטה.
בבוקר האיש הרגיש קצת יותר טוב, ורוב היום לקח את הבחור תחת אחריותו, ואני מנסה לנוח במיטה.
הוא לא היה בבית הכנסת אפילו דקה אחת בכל הצום.
את התפילות שהתפלל, הצליח להשחיל לבד בגינת המשחקים עם הילד.
הוא לא היה בבית הכנסת מאז שהילד נולד- כמעט שנתיים. ולא, הוא לא חפיפניק. הוא היה מהמקפידים על 3 תפילות במניין ביום.
בסוף הצום הוא אמר לי שהוא הרגיש כמו הנשים האלה שאומרים להן את מה שתפילה ציטטה למעלה.
לא שאין בדברים הללו אמת, אבל הם תמיד צורמים לי בחד כיווניות שלהם.
אין לי פיתרון, ואין לי דברים חכמים לומר, הרגשתי צורך לספר איך זה היה אצלנו.

נהנית לקרוא אתכן {@

תודה אלי הלל לך

על ידי תפילה_לאם » 05 אוקטובר 2014, 07:05

איזה קבוצת תמיכה
כיוון שאני לגמרי אתך בענייני סימני השאלה וההלקאות העצמיות - מודיעה בזאת על ייסוד הקבוצה (הוירטואלית?).


אני מסמנת לעצמי עכשיו שאולי המפתח לזה הוא, שברגע שאני בוחרת, אני אשחרר את כל ההיסוסים והשאלות, ולו לרגע. רגע של קבלה והשלמה מלאה.
זה יפה, נוודית, ויש לי דוגמה חזקה שאני זוכרת, אבל ברוב המקרים זה לא עובד לי כך. אולי בעיקר כי אני לא מרגישה שאני בוחרת, שאני מחליטה, אלא שאני מתנהלת לפי בררות מחדל או מכוח האינרציה או אפילו בוחרת אקטיבית יותר אבל לא על סמך די ידע ושיקול דעת. :-/

תודה אלי הלל לך

על ידי נוודית* » 05 אוקטובר 2014, 05:12

ומה אם אני לא ? מה אם אני הרבה פעמים נעה במעגלים של סימני שאלה ?

אני באופן אישי מחבבת הרבה יותר את סימני השאלה מאשר את סימני הקריאה. אני חושבת שיש אנשים שתמיד ינועו במעגלי השאלות, ואף פעם לא ממש ייסגרו על תשובות. וטוב שכך! אני חושבת ומקווה שאני כזו. אני מנחשת שאם תתבונני בשאלות שלך, תראי שהן לא חוזרות אבדיוק ותו דבר, הן משתנות - קצת או הרבה. אני חושבת שאם שמים לב לזה, השאלות מתקבלות הרבה יותר בשמחה כשהן שבות ומופיעות, כי הן מגלמות התפתחות.

בעיני להיות אדם שלם, להיות שלמה עם הבחירות שלי, לא אומר לבחור ואז להתקבע על הבחירה ולהחזיק בה לנצח (או קרוב לשם). קיבעון זה משהו בכלל לא אטרקטיבי בעיני :) להיות שלמה עם הבחירות שלי אומר להיות שמחה בהן בזמן שאני בוחרת. אח"כ השאלות יכולות ךלחזור ולעלות, אולי אבחר שוב אותו דבר, אולי אבחר קצת או הרבה אחרת. אם אני משנה את דעתי ובוחרת אחרת, אני משתדלת לזכור שהבחירה הקודמת הייתה הכי טובה ונכונה לי ברגע הקודם, שעשיתי אותה במודעות ובשמחה, לזכור אותה לטובה (ולא כטעות). (זאת כמובן השאיפה שלי, בהחלט לא משהו שתמיד עובד).

אני מסמנת לעצמי עכשיו שאולי המפתח לזה הוא, שברגע שאני בוחרת, אני אשחרר את כל ההיסוסים והשאלות, ולו לרגע. רגע של קבלה והשלמה מלאה. למרות שאני יודעת שהשאלות יעלו ויחזרו, כי הסביבה משתנה כל הזמן (וזה בוודאי נכון לסביבה מרובת נפשות ומשתנים כמו המשפחה שלך), ואני משתנה. הזכרון של הרגע הנקי הזה של השמחה והשלמות עם הבחירה, הוא שהופך את החוויה של מעגל הבחירות והשאלות מחוויה מתסכלת ואולי מייסרת, לחוויה שמחה וטובה, הוויה של התפתחות, למידה ותנועה, שבשבילי היא הטעם (המתוק) של החיים.

שנה טובה!

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 04 אוקטובר 2014, 23:23

מצד שני, אחרי שקראתי אצלך ואת התגובה ש רק מה כתבה לך עצרתי להזכיר לעצמי שאני אחרי לידה... ושיש כאן תינוק קטן ושזה מוסיף לא מעט עומס...

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 04 אוקטובר 2014, 23:22

רסיסים, אל תהיי קשה עם עצמך! גם אם זאת תהיה שנה של סימני שאלה, אז ככה היא תהיה. מכיוון שכל הזמן מזכירים לי הרני להזכיר לך: הכול זמני ודינמי ומשתנה.

תודה יקרה ! מדהים שאת מצליחה למצוא זמן לאחרים ... בכל מקרה העניין הוא שזה מרגיש לי לא זמני אלא מין מצב קבוע שכזה...

תודה אלי הלל לך

על ידי מיכל_בז* » 04 אוקטובר 2014, 22:50

לאחרונה התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה למצוא לי איזה קבוצת תמיכה או הדרכה הורית או משהו בסגנון.

למה לא? אם כי בטח יהיה קשה למצוא מישהו באוריינטצית חינוך ביתי.
רסיסים, אל תהיי קשה עם עצמך! גם אם זאת תהיה שנה של סימני שאלה, אז ככה היא תהיה. מכיוון שכל הזמן מזכירים לי הרני להזכיר לך: הכול זמני ודינמי ומשתנה.

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 04 אוקטובר 2014, 22:34

תודה יקרה !

אני מרגישה כל-כך מבולבלת.. אולי כי יש כאן הרבה ילדים וכל אחד עם הצרכים שלו. לאחרונה התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה למצוא לי איזה קבוצת תמיכה או הדרכה הורית או משהו בסגנון. האתומים משל, הם חתיכת אתגר. שני ילדים בני ארבע שדורשים ממני הרבה הרבה עיצוב של הגבולות שלי ושל הבית. ויש משהו בשניימיות הזו שלהם, שמצטרף לתינוק קטן וכל השאר שממש מתיש אותי. ובכלל אני כנראה בימים של הרבה הלקאה עצמית ומשם קשה שבאמת יצמחו פירות טובים...

המון רעש נכנס הביתה עם ההליכה של השני לבית הספר. המון דברים שכאילו דורשים ממני להיות ברורה ונחרצת ואני מתקשה מאד לדייק את עצמי. לא יודעת כמה להרפות ואיפה ומתי וכמה להתעקש ולהחזיק...

תודה אלי הלל לך

על ידי תפילה_לאם » 04 אוקטובר 2014, 22:19

אוי, רפואה שלמה!
איך הוא עכשיו? ורסיסון?

לפני יוה"כ קיבלתי מייל מאורה פולק (כחלק מרשימת תפוצה של "יוצרות" שלה), שלפיו:

"בע"ה את יום כיפור השנה נעבור בטוב,
מתוך תשובה, מתוך חיבור לרצון העליון
ומתוך הבנה שזכינו זכות גדולה
בקבלת תפקיד האימהות.

ה' אוהב אותך כאימא
ומחפש את יום הכיפורים שלך כאימא
ולא בשום תפקיד אחר."

ונזכרתי בזה ביום עצמו כשדברים התגלגלו בכיוון הזה. ועדיין היה לי קשה לקבל זאת. ובטח את היעדרותי מרוב "נעילה".
בעז"ה ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה...

ו... כמובן שחשוב להיות שלמים.
אבל... מישהו נולד כך?
הרי לנוע במעגלים של סימני שאלה זאת בדיוק הדרך להתקרב למטרה הזאת.
<מנחמת את עצמי...>

גמר חתימה טובה!

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 04 אוקטובר 2014, 22:01

אנשים כל הזמן מדברים על כמה חשוב שתהיה אדם שלם, שלם עם עצמך, עם הבחירות שלך... ומה אם אני לא ? מה אם אני הרבה פעמים נעה במעגלים של סימני שאלה ?

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 04 אוקטובר 2014, 22:00

יום כיפור חלף עבר לו. לא הייתי שניה אחת בבית הכנסת.

ביום שישי בבוקר קמנו וגילינו שאחד התאומים עם חום. שפוך, רוצה שאהיה לידו כל הזמן. בקושי הצלחתי להגיע לארוחות של לפני הצום. וגם קטנצ'יק היה מעוך משהו... הסקתי מזה שאלוהים עוזר לי להיות יותר מדויקת וברורה ולוותר לגמרי על אשליית התפילה בבית הכנסת. אני חושבת שהרבה פעמים העבודה המרכזית שלי היא הכנעה להסכים להיות פחות יכולה, פחות מסוגלת.

אבל התחושה בסופו של היום הזה קצת מעורבבת ומבולבלת. כי בכל זאת יש משהו שעשוי מאד לרומם ולהרחיב את הנפש בתחושה של התפילה המשותפת. זוכרת חזק מאד את התחושה של להתפלל עם כל הציבור מערב יום כיפור דרך הבוקר, הצהריים, אחר הצהריים ואז לפרוץ יחד ולנסות להבקיע שערי שמיים בשירת "אל נורא עלילה" (בבית הכנסת האשכנזי (!) )ובפתילת נעילה.

באופן כללי אני מרגישה שאני נכנסת לשנה הזו שוב בהרבה בלבול ותהיות. קושי רב בהגדרת הגבולות שלי והצרכים שלי. יש כאן הרבה ילדים וכל אחד מושך לכיוונו ויש רגעים ממש מורכבים שמעוררים בי הרבה התנגדויות שלא תמיד אני מצליחה לדייק...
(ושוב ושוב ההתלבטות הזו כמה לחשוף ולהזכיר לעצמי שכל אחד יכול לבא ולקרוא...)

שוב אני מגלה כמה קשה לי להיות בין השחור והלבן ולאו דווקא באחד מהם. או חינוך חופשי מוחלט או דיקטטורה... ובתוך כל זה מצאתי את עצמי חושבת שאולי כדאי שהשנה אתפלל דווקא על דברים אחרים:
שאזכה להיות יותר רכה כלפי עצמי, חומלת, מאפשרת נושמת ומגדילה את מרחב הטעות... הלוואי {@

תודה אלי הלל לך

על ידי אורי* » 29 ספטמבר 2014, 21:27

רסיסים
איזה יופי
:-)
להבין שתינוק הוא תינוק ויש לו צרכים של תינוק

איזו הבנה מופלאה זאת,במיוחד אל מול כל שאר העולם שבטוח שתינוק אמור להיות מחונך די מהר
אני אמנם לא בשביעי ולא נראה לי שאגיע לשם,אבל לאט לאט גם לומדת,ויש התקדמות משמעותית ביותר כבר בילדה הנוכחית בהבנה הזו

וחוץ מזה שהדבר הממוגג ביותר (גורם להתמוגגות,יש מילה כזו?) זה לראות את האחים עם התינוקות וכמה הם שמחים זה בזה :-)

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 29 ספטמבר 2014, 17:01

בן חצי שנה ואני מגלה איך רק בילד השביעי אני מצליחה, תודה לאל, להנות מהנסיון המצטבר ובכלל גם להנות מהילד הזה. ואיך בילד השביעי אתה כבר כמעט לא מתפלא על שום דבר ומקבל כל-כך הרבה דברים כמובנים מאליהם. לילות של הנקה ממושכת, ימים של הרדמויות במנשא ובכלל הרבה זמן מנשא על הגב של אמא. ומסביבו כל-כך הרבה אחים שעוטפים אותו בהרבה אהבה, מתמוגגים מכל דבר חדש שהוא עושה, מפענחים קולות שלו כמילים, מנסים להושיב ולהעמיד אותו ולהצחיק אותו... והוא מחפש אותם ונהנה מהחברה שלהם ומשתף פעולה ומנסה לזחול אליהם במהירות ומטפס עליהם וצוחק צוחק צוחק :-)

תודה אלי הלל לך

על ידי אורי* » 15 ספטמבר 2014, 08:53

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

:-)
יופי שחזר
אפשר לנשום,השרירים מתרפים...
וגם כמבן
סופסוף לשירותים...

וכל כך מחכה כל ההריון שכבר יוולדו, ואז אני כל הזמן רק מנסה להרדים אותם...
:-)
זה באמת מוזר כל הקטע הזה. כאילו,מה הקטע שלנו?

תודה אלי הלל לך

על ידי תפילה_לאם » 15 ספטמבר 2014, 00:08

והלכתי סופסוף לשירותים...
D-:

התחיל לזחול בסלון !!!
תגידי לי!!! מה. זה. התינוק הזה? וואו! וואו!


היא אמרה לי משהו ממש חכם
באמת יפה. רק צריך לזכור את זה...

תודה אלי הלל לך

על ידי דנד_י* » 14 ספטמבר 2014, 23:53

ואני כל כך לא מבינה תמיד:למה להביא ילדים לעולם אם רק רוצים להנדס אותם אחר כך ולחנך אותם שלא יפריעו לנו לחיות?
יש לנו חבר שתמיד צוחק עלי, שאני כל כך רוצה ילדים, וכל כך מחכה כל ההריון שכבר יוולדו, ואז אני כל הזמן רק מנסה להרדים אותם...

אחרי שפעם העזתי והתוודיתי בפני חברה על פעם אחת שהפכתי לאמא מפלצת, היא אמרה לי משהו ממש חכם - שלדעתה זה חשוב מאוד שאנחנו מתפרצות בזעם לפעמים, כי זה עוזר לנו להבין את הילדים שלנו כשלהם יש התקפות זעם, אם היינו מושלמות היינו דורשות שלמות מהילדים, ואז הם באמת היו מסכנים.



בשבילך שהפרטנר חזר ושתינוקי בריא ושמח ומתפתח

תודה אלי הלל לך

על ידי מאי* » 14 ספטמבר 2014, 20:40

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

את כזו נהדרת, רסיסים :-) תודה על החיבוק והמילים הנבונות. שמחה בשבילך שהפרטנר חזר ושתינוקי בריא ושמח ומתפתח. אני תמיד נורא משועשעת מהשלב שבו הם הופכים לשואבי אבק קטנים....

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 14 ספטמבר 2014, 20:22

וחוצמזה, האיש חזר (שומעים בקול שלי, לא ? ) והלכתי סופסוף לשירותים... ותינוקי אחרי השבוע האחרון שבו הוא היה חולה וקשה עד אין קץ, חזר להיות תינוק מתוק להפליא, מחייך וצוחק בקולי קולות וכמובן, במסגרת קפיצת הגדילה של אחרי מחלה - התחיל לזחול בסלון !!! (כרגע מין גחון כזה כשמידי פעם הוא מנסה להתרומם יותר גבוה ולהגיע קדימה) מזל שזה קורה רק עכשו כי פתאם האחים שלו מתחילים לא רק להתנחמד אליו אלא גם קצת להתעצבן שהוא פתאם מגיע אל המשחקים שלהם (וכמובן אוכל כל דבר כתוב...)

תודה על התמיכה הנהדרת שלכן !!!

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 14 ספטמבר 2014, 20:20

מאי קבלי (()) . אני מרגישה, מהנסיון שלי, שאחד היתרונות בזה שאנחנו צפוף צפוף אחד עם השני זה שגם כשעולים רגעים כאלה. והם עולים, כי החיים מורכבים ויש הרבה לחצים מבחוץ ומבפנים ויש פצעי ילדות לרפא ופצעי זוגיות ועוד ועוד, בקיצור, אחרי שמגיעים הרגעים האלה שבהם אני עושה נזק, יש לי גם את ההזדמנות לתקן ויותר מזה. כיוון שאנחנו צפוף יחד אין לי מנוס אלא להמשיך ולפגוש את הילד שלי ולפתוח את מה שקרה ובכלל זה להכיל ולקבל שלכולנו יש רגעים של זעם אימתני, רגעים של כאב וכעס עצום, רגעים שאנחנו עלולים להכאיב במילים או במעשה וכמה חשוב שנדע להתנצל, להסביר, לדייק ולאמר: סליחה. מאד קשה לי שאתה שופך את כל הלגו כל פעם שאתה כועס או סליחה, אני בכלל כועסת על מישהו אחר וזה יצא עלייך. והמקומות האלה, הכואבים והמטלטלים מאפשרים לכולנו לצמוח.

אני חושבת שרובנו, אוהיבם את הילדים שלנו מאד ומעוניינים לצמוח יחד איתם ולא מעט בזכותם.

אחד הדברים שהכי קשים לי בעצם הוא לגלות שלמרות כל העבודה הפנימית והרצון הטוב , אני עדיין מגיעה למקומות האלה ...

תודה אלי הלל לך

על ידי מאי* » 14 ספטמבר 2014, 18:23

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

כתבתן משהו בהקשר של מחשבות על חינוך ביתי, שהיו לכן כמה ימים נפלאים בבית אבל אז היה יום של כעס וחוסר סבלנות וזה הסימן שחינוך ביתי לא מתאים לכן
זו אני שכתבתי את זה, רסיסים. מאי בעוד ערב מותש, הילדים סופסוף נרדמו, מפיק המערכת מתקשר לשאול מתי הכתבה תגיע, ואני אומרת לו שכרגע אני בקטע שתוהה האם מה שאני צריכה כדי להתאושש זה קפאין, אלכוהול, או כדורים פסיכיאטריים. בקיצור, דבר איתי אחר כך (איזה מזל שלכל האנשים שאני עובדת איתם יש ילדים קטנים משלהם והם מבינים על מה אני מדברת...)

ת'אמת, אני מסופקת אם יש גננת בעולם שתרשה לעצמה לאבד סבלנות כמו שאני איבדתי עם אורי בימים האחרונים. הוא משועמם, בוכה שהוא רוצה לגן, נושך את הקטנה, הופך את כל הצעצועים סתם כי מתחשק לו, מציף את הרצפה במים כי למה לא, בעצם. הוא לא אשם - קשה לו. אבל גם לי קשה. אני יודעת שלא הכל וורוד בחינוך ביתי, אבל אני חושבת שאם מגיעים לנקודות חיכוך מידי יום עם ילד, קצת אוורור במסגרת יכול לעשות טוב לכולם (בתנאי שמדובר במסגרת 'טובה', כמובן. לא כזו שמזיקה בעצמה) ברור לי שכל אימא חושבת על עצמה לפעמים שהיא אימא נוראית, זה חלק מהג'וב. אבל אם אני מגיעה למקום שבו אני משוכנעת שגננת ממוצעת תגרום פחות נזק ממני - נראה לי שזה כבר משהו אחר...

תודה אלי הלל לך

על ידי תפילה_לאם » 14 ספטמבר 2014, 17:35

יש רגעים שבהם אני אמא נוראית. חסרת סבלנות, כועסת ועוד בסגנון.
בעיניי זה מובן מאליו שכל אמא היא כזאת במידה כלשהי. (ובמאמר מוסגר, את, רסיסים, שיש בך הרצון והמודעות והיכולת להשתפר כל הזמן וגם להתנצל לפעמים באוזני ילדייך, בהחלט נחשבת בין הטובות שבחבורה! @})
אני רוצה לחזק את מה שכתבת:
כשהבן שלי מגיע לבית הספר עם קופסת ארוחת עשר שמכילה (לבחירתו!) מיני ירקות ופרות חתוכים, והמורה הפצלוחה שואלת אותו: "זה מה שיש לך לאכול?!", והילד מסביר לה שזה מה שמשביע אותו (כי מתברר שדווקא הכריכים שאבא מכין טעימים לו יותר בדרך כלל, אבל משום מה משביעים פחות!), והמורה עונה: "טוב, אז לפחות תגמור הכול", אז אפילו אם הנימה שלה לא נוראית וכועסת, היא מעבירה מסר בעייתי מאוד.
מזל שלילד היה שכל לגייס כמה חברים חובבי מנגו, שיסייעו לו לחסל את שארית תכולת הקופסה, אבל אולי ביום אחר או ביום אחר או אחרי כמה פעמים הוא היה מפנים את המסר השגוי והשלילי הזה.

תודה אלי הלל לך

על ידי אורי* » 14 ספטמבר 2014, 12:11

:-( על השבת
שבת לבד זה עוד יותר קשה
מקווה שהיום יותר טוב

לגבי החינוך הביתי,אני לא יודעת למה מאי התכוונה,אני לא התכוונתי לאיך שאני כלפי הילדים מבחינת התאמתי לחינוך ביתי. אלא אך ורק לכוחות שלי. אין לי כוחות, גם בלי להיות וונדר וומן. בגלל זה זה לא מתאים לי, כי אני לא מרגישה מסוגלת. קשה לי מספיק כבר ככה כשהם חוזרים בצהרים.

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 14 ספטמבר 2014, 10:34

היתה שבת מזעזעת. גמרתי אותה כועסת ומיואשת ומתוסכלת .... אחרי שפרקתי הרבה לגיסתי האהובה הצלחתי למצוא עוד קצת כוחות, לקלח, לספר, להרדים. ואחרי כל זה עוד לשבת הרבה זמן עם מספר שתיים שהשינוי מאד מאד קשה לו.
במהלך השבת הייתי אמא נוראית.
רציתי גם להתייחס למשהו שנכתב אולי אצל תפילה אבל נגע בי חזק בלב. כתבתן משהו בהקשר של מחשבות על חינוך ביתי, שהיו לכן כמה ימים נפלאים בבית אבל אז היה יום של כעס וחוסר סבלנות וזה הסימן שחינוך ביתי לא מתאים לכן... מה אני אגיש לגן. הדימוי הזה של אמהות בחינוך ביתי מעבר לזה שהוא לא סביר ומופרך עושה גם הרבה נזק. זה שאני עם הילדים בבית לא עושה אותי וונדרוומן ולצערי עוד ממש לא גמרתי את כל העבודה שלי בעולם הזה. יש רגעים שבהם אני אמא נוראית. חסרת סבלנות, כועסת ועוד בסגנון. אני לא חושבת שיש בהכרח קשר בין שני הדברים. האחד קשור לעצם זה שאני בת אדם, אנושית להפליא ולפעמים להחריד והשני הוא בחירה מכל מיני סיבות ואמונות.

תודה אלי הלל לך

על ידי גוונים* » 14 ספטמבר 2014, 09:37

שבאזור גיל שלושה חודשים מתחיל להסתדר מעצמו איזה לו"ז יומי של שנת בוקר ושנת צהריים
לנו זה קרה באזור גיל שלושה וחצי חודשים. מעצמו. ממש לא משהו שעשיתי במכוון (מה אני מבינה בכלל...) פשוט בדיעבד שמתי לב שכבר כמה ימים טובים היא נרדמת שעה שעתיים אחרי שהתעוררה בבוקר לשינה קצרה יחסית (חוץ ממקרים יוצאי דופן שהיא לא ישנה מספיק בלילה וכאלה) ובערך שעתיים אחרי שהתעוררה נרדמת שוב וישנה קצת יותר, שזו כנראה שנת הצהרים. (אח"כ זה פחות מסודר כי לפעמים ישנה עוד פעם אחת ולפעמים עוד פעמיים) אחרי ששמתי לב לזה כבר התחלתי לכוון לזה. מאד מאד עזר לי רישום שעשיתי במשך כמה שבועות (כתבתי מתי היא נרדמת, מתי אוכלת ומתי עושה קקי, פשוט כי הרגשתי בכאוס כללי וזה עזר לי להבין אותה יותר טוב.) עכשיו אני כבר לא רושמת אבל בעקבות הרישום ההוא יודעת להבחין יותר טוב בסימני עייפות והם באמת די קבועים, כלומר, מה שהבנתי זה שלה עצמה יש איזה רוטינה ומה שצריך זה לשים לב ולנהוג לפיה.

תודה אלי הלל לך

על ידי גוונים* » 14 ספטמבר 2014, 09:30

_והנה זה אוטוטו נגמר ובעלך יחזור,איזה כיף
איך עברה השבת?_

תודה אלי הלל לך

על ידי תפילה_לאם » 14 ספטמבר 2014, 09:01

וואו, אני זוכרת את ההמלצות האלה, בייחוד בקשר לתאומים - "שיאכלו באותו הזמן". זה כל כך לא היה ככה...

ומעניין... זכור לי שכתבת איפשהו לאחרונה על כך שבאזור גיל שלושה חודשים מתחיל להסתדר מעצמו איזה לו"ז יומי של שנת בוקר ושנת צהריים, ותהיתי מה אני עושה לא נכון, שלקראת גיל חצי שנה עוד אין לנו זמנים מוגדרים. ולכן מעודד אותי לקרוא עכשיו ולהבין שזה לא ממש מסודר (על אף הקושי הן עבורך הן עבורי).
שמחה שאישך חוזר ומאחלת שיחזור שופע כוחות כדי לחדש את כוחות הנשארים מאחור. :-) @}

תודה אלי הלל לך

על ידי או* » 14 ספטמבר 2014, 02:46

שמחה שהתיאורים שלי עזרו
ושמח השאת כותבת
איך אפשר בכלל "לחנך מישהו לישון" ???
כי כולם סביבי כל כך בטוחים שזה אפשר-בעיקר בעלי.
ואני כל כך לא מבינה תמיד:למה להביא ילדים לעולם אם רק רוצים להנדס אותם אחר כך ולחנך אותם שלא יפריעו לנו לחיות?

והנה זה אוטוטו נגמר ובעלך יחזור,איזה כיף
איך עברה השבת?

אורי

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 12 ספטמבר 2014, 07:01

איך אפשר בכלל "לחנך מישהו לישון" ??? זה מזכיר לי שכשהתאומים נולדו אמר לי רופא הילדים, שיש לו תאומים גדולים שהשיטה היא "פשוט לסנכרן אותם ככה שישנו באותם זמנים וכו'" - זה תמיד המם אותי, כאילו שהם ישות אחת ואפשר לשלוט בכל מה שקורה אצלם בפנוכו... ברור שכיש שגרה של הבית אז הולכים פחות או יותא לישון יחד אבל כל אחד ישן כמה שהוא רוצה וכו'.

האמת שבשבוע הזה כשהקטן היה כל-כך קשה והפוך לגמרי התחילו לעלות לי כל הקולות ה"חיצוניים" שאין לו שגרת הליכה לישון ושחבל שלא הרגלתי אותו למוצץ ואולי אפילו צריך לתת לו להתרגל להרדם לבד (אף אחד מהשבעה מעולם לא נרדם לבד כתינוק, מנשא או הנקה או טיול שינה וכו'). אבל אחר הצהריים כבר התחלנו לראות את התינוק המוכר לנו חוזר אלינו ואפילו הצלחנו לתקתק את המטבח והסלון ולשטוף אותם לקראת שבת (במסגרת ההנחות שנתתי לעצמי השבוע החלטתי שאולי אוותר על החלק הזה)

הבינוניים ממש התגייסו כל השבוע והיו נהדרים, בעיקר מספר שלוש וארבע והרגשתי שאני הרבה הרבה יותר איתם מאשר כשאבא נמצא.

ובאמת, בזכות התיאורים שלך אורי ראיתי שאחרי יומיים שהייתי אבודה ומלאת דמעות, הימים התחילו לעבור אחרת. כאילו לקח לי זמן להבין שאין לי את האיש לצידי ומשם והלא האתה פשוט מתפקד.

שבת עוד לפנינו ובראשון בערב , בעזרת ה', הוא אמור לחזור.

תודה על כל התמיכה המופלאה שלכן !!!!!!!

תודה אלי הלל לך

על ידי פלוני_אלמונית* » 12 ספטמבר 2014, 01:28

אה, וגם
מהתלונות שלכן הבנתי שאני אמורה להודות על טוב גורלי, כי אצלי הקטנה כן ישנה בלילה משעה נורמלית (מתעוררת כל שעתיים,אבל מילא,איתי במיטה) אז אני צריכה לקבל בהשלמה את זה ששנת היום שלה קצרה וגרועה כנראה.
וכמובן לא להקשיב לחמותי. וגם לא לבעלי האמת, שלא מבין איך אני שורדת איתה כל יום כל היום. ואיך זה שלא חינכתי אותה לישון כמו שצריך? וחבל שהיא לא הולכת למעון או למטפלת שכבר היתה מחנכת אותה לישון שעתיים רצוף בצהרים ולא לקום אחרי חצי שעה.
ומצד שני מבחינתו אני 'בחופש'. איך זה מסתדר?

תודה אלי הלל לך

על ידי פלוני_אלמונית* » 12 ספטמבר 2014, 01:24

הצילו !!!!
אוי אוי אוי
איך הסתיים הסיפור בסוף?
ואיך האחרים נכנסים לישון בימים אלו?
אצלי דוקא לגדול יותר היו בעיות שינה כשאבא היה במילואים. הקטנה ישנה יפה, ואני נשארתי עם ילד מלא אנרגיות עד שעות מאוחרות. זה כל כך קשה. כי אין לך רגע לעצמך בתוך זה, של שקט. שלא לדבר על כל מה שצריך להיעשות בבית. (אצלי בעלי חזר היום מאוחר אבל ממש לא התכוון,פשוט נתקע. ושוב הייתי לבד כל האירגונים של הערב. והקטנה נרדמה והתעוררה ולא הצלחתי להחזיר אותה לישון עד שהגיע. וזה כל כך לא אופייני למה שהיה פעם, הוא היה כל כך מעורב,ופתאום זה כל הזמן קורה שהוא לא נמצא, מאז שאנחנו גרים פה)

באיזה יום הוא חוזר? זה מתקרב כבר אוטוטו

אורי

תודה אלי הלל לך

על ידי רק_מה* » 11 ספטמבר 2014, 16:51

קישוטים לסוכה (עיסת נייר, שרשראות)

תודה אלי הלל לך

על ידי תפילה_לאם » 11 ספטמבר 2014, 08:31

הוא כל-כך שיטתי עם הניירות שאני צריכה לשקול להעזר בו בסידור הבית, לא ?
בתור מגרסת נייר?

מתי נרדם בסוף?

דווקא אצלנו היו איזה שלושה לילות של שעת הירדמות אנושית (טפו).

תודה אלי הלל לך

על ידי רסיסים_של_אור* » 11 ספטמבר 2014, 00:43

אתן חושבות שילד בן שמונה וחצי יכול לקום בבוקר וממש לכסח את אחיו התינוק אם הוא יגלה שזה הוא שהרס לו את הטירה של הלגו ??
אתן יודעות מה היתרון בזה שבשתים עשרה בלילה התינוק ער לגמרי ? אין חשש שאני אשמע אותו בוכה מתוך שינה...
בחיי שניסיתי היום ליישם את ההמלצות של בשמת וישבתי איתו בחות ואחר כך בילינו בגינה והנה בכל זאת הוא ישן לו שנת לילה קצרצרה ועכשו משחק כאן על הרצפה (הכי כיף לקרוע ניירות חשובים ולנסות לאכול אותם...(
אני כבר הרבה מעבר לעייפות ובלי נדר אין סיכוי שאני מכניסה אותו עכשו למנשא ומתחילה להסתובב בבית.

הוא כל-כך שיטתי עם הניירות שאני צריכה לשקול להעזר בו בסידור הבית, לא ?

עכשו נראה מה הוא יצליח לעשות למגזין של "עיניים"... או לכבאית הלגו של אחיו...

הצילו !!!!

תודה אלי הלל לך

על ידי תמרול_ה* » 10 ספטמבר 2014, 07:29

יש לך כוחות אדירים ולב גדול ורחב.

תודה אלי הלל לך

על ידי תפילה_לאם » 09 ספטמבר 2014, 23:43

איזה יופי שהיה יום מוצלח!
כן ירבו.

חזרה למעלה