על ידי לב_שומע* » 20 אוקטובר 2015, 20:44
רסיסים יקרה, משתפת במה שנכון לי בהקשר הזה: כשמה שאני שומעת בחדשות משתק אותי, מאלים אותי, מטלטל אותי באופן שאין בו שום דבר בונה - אני מתנתקת מהן כמיטב יכולתי. ישנם תקופות שבהן אני בוחרת כן להתעדכן מידי פעם באופן חלקי, סלקטיבי ומאוד מכאני. יש לי מידה מסויימת של שליטה או יכולת לכוון לאן הרגש הזה ייקח אותי ואני יכולה לכוון למקום מכאני של רק לדעת ולעבור הלאה כי חשוב לי כן לדעת כי זו מידה מסויימת של איכפתיות מבחינתי אם הבחירה שלי היא שכך נכון לי עכשיו.
אני יודעת שלרוב האנשים לא - אין שם תחושה של בחירה ביכולת לכוון להיאטמות - ואז נראה לי באמת להתנתק.
בזמנים ובמצבים שבהם אני מרגישה שמה שאני שומעת הופך אותי לחלק מאיזה קולקטיב שאני רק חלק ממנו, מרגישה נבלעת בתוכו, במובן החיובי עבורי של העניין, כשזה הופך לסוג של כאב טהור, מזוקק, על הכלל פה בארץ ו/או על עצם זה שיש כאב בעולם - או לחלופין, כשזה מיתרגם למקום של תפילה - אז אני מאפשרת לו. זה מתאפשר בדרך כלל רק לפרקי זמן מוגבלים מאוד כי מאוד קשה להכיל את מצב הצבירה הזה לאורך זמן. במידה מסויימת, זה אפשרי בעיני במדיום נטול ילדים, קטנים, נטול הצורך להיענות לקטנות של הרגע של "תביאי לי תעשי לי רעב צריך רוצה" (סליחה על שפת המיינסטרים הילד שלי היה קטן נורא מזמן. לא מתנסח לי כרגע אחרת. באמת שהוא לא היה תביאי לי תעשי לי, אבל היה זקוק לי, לנוכחות שלי כלפיו..).
זה יותר מתאפשר לי בזמנים ובמצבים של בית כנסת בשבת, של תפילה בציבור. כשישנה נוכחות של עוד אנשים שהם שם ובעניין או בעניין קרוב-רחוק או דומה. אפילו אם הם בתפילה רגילה במצב רוח רגיל הנוכחות שלהם עוזרת לי.
זה תורם משהו לעולם, בעיני, בחוויה שלי, הנורא פרטית, במעט שזה קורה.
האפשרות הראשונה לטעמי לא תורמת כלום.
חיילות עתידית של ילדים - לפני כמה שנים הייתי נורא מוטרדת, כי הסביבה החברתית בה הבן שלי גדל היא מאוד קרביסטית כזו, אם לשפוט לפי דור בני ה-18 של עכשיו, מאוד מעריכה קרביות, והבן שלי היה עד כה מן נחנח ילד-ריפוי-בעיסוקי כזה, האלה של טונוס שריר.. (לאחרונה הוא משתנה לאט ובמפתיע מאוד. עושה ריצות..) הייתי נורא מודאגת. עד שאמא אחת אמרה לי שממילא הוא בן יחיד והוא יצטרך חתימה שלי כדי להיות קרבי. ואז זה גם משנה את הסטטוס בעיני החברה, לדעתי.
במהלך השנים זה שינה לי את הפוקוס לכיוון שיש לנו מידה מסויימת, מוגבלת, של השפעה, גם בעניין הזה. לא שליטה בכלל, אפס שליטה, אבל כן יש מקום מסויים לרצונות ולתקוות ולהכוונה שלנו. אחרי הכל עושים שם מיונים, לא?
אני באמת לא מכירה את המערכת טוב, אבל אפשר להכיר אותה, ללמוד אותה. לדעת מה כדאי לבקש. לא רק מפחדים הישרדותיים, פשוט להתכונן לזה כמו שמתכוננים לכל שלב חשוב בחיים.
דווקא החברה שבה אני חיה מאוד מאמינה בחשיבות של השירות בצבא ולכן עוסקת בהכנה לקראתו.
אני חושבת שמידע עוזר. עוזר להבין את תהליכי המיון, עוזר לבחור בתוכם. ברור שאין שליטה.
אבל זה בהחלט מצמצם את התחושה כאילו הילד עולה על סרט נע בסופר שאין לנו שום קשר אליו מהרגע שהוא מגיע לשלב הזה.
כי זה באמת לא ככה.
ולדבר האחרון שכתבת - בחוויה שלי, באמת מוות אלים מאוד יוצר אנרגיות אחרות לגמרי סביבו ממוות בנסיבות אחרות. אפילו אקראיות וקשות כמו תאונה. זה פשוט דבר אחר. וזה באמת קשה.
הדבר היחיד שעושה לזה טרנספורמציה לערוץ אחר, בעיני, בחוויה שלי, הוא לתרגם את זה לערוץ של תפילה, לאו דווקא תפילה כפשוטה אלא כל התכוונות למקום הזה. כל דבר אחר בחוויה שלי משאיר עם מעגלים הולכים וגדלים של פגיעה מתוך עצם החשיפה לאלימות. קשה.
ולגבי תפיסה של המוות - אהבתי מאוד את שני ספריה של אליזבת קובלר רוס, שכחתי את שמותיהם. נדמה לי "המוות חשוב לחיים" הוא השני.
בעיקר את השני. יש בו חלקים שדילגתי עליהם בלי למצמץ כי הם היו לי מיסטיים מידי והתנגשו חלקית עם תפיסות יהודיות שאני מכירה, אבל עיקרון היסוד - שווה, שווה.. לטעמי. היא פסיכיאטרית אמריקאית שעבדה עם חולים סופניים ועם משפחותיהם, אם אני לא טועה. הגישה שלה מאוד מדברת אלי.
רסיסים יקרה, משתפת במה שנכון לי בהקשר הזה: כשמה שאני שומעת בחדשות משתק אותי, מאלים אותי, מטלטל אותי באופן שאין בו שום דבר בונה - אני מתנתקת מהן כמיטב יכולתי. ישנם תקופות שבהן אני בוחרת כן להתעדכן מידי פעם באופן חלקי, סלקטיבי ומאוד מכאני. יש לי מידה מסויימת של שליטה או יכולת לכוון לאן הרגש הזה ייקח אותי ואני יכולה לכוון למקום מכאני של רק לדעת ולעבור הלאה כי חשוב לי כן לדעת כי זו מידה מסויימת של איכפתיות מבחינתי אם הבחירה שלי היא שכך נכון לי עכשיו.
אני יודעת שלרוב האנשים לא - אין שם תחושה של בחירה ביכולת לכוון להיאטמות - ואז נראה לי באמת להתנתק.
בזמנים ובמצבים שבהם אני מרגישה שמה שאני שומעת הופך אותי לחלק מאיזה קולקטיב שאני רק חלק ממנו, מרגישה נבלעת בתוכו, במובן החיובי עבורי של העניין, כשזה הופך לסוג של כאב טהור, מזוקק, על הכלל פה בארץ ו/או על עצם זה שיש כאב בעולם - או לחלופין, כשזה מיתרגם למקום של תפילה - אז אני מאפשרת לו. זה מתאפשר בדרך כלל רק לפרקי זמן מוגבלים מאוד כי מאוד קשה להכיל את מצב הצבירה הזה לאורך זמן. במידה מסויימת, זה אפשרי בעיני במדיום נטול ילדים, קטנים, נטול הצורך להיענות לקטנות של הרגע של "תביאי לי תעשי לי רעב צריך רוצה" (סליחה על שפת המיינסטרים הילד שלי היה קטן נורא מזמן. לא מתנסח לי כרגע אחרת. באמת שהוא לא היה תביאי לי תעשי לי, אבל היה זקוק לי, לנוכחות שלי כלפיו..).
זה יותר מתאפשר לי בזמנים ובמצבים של בית כנסת בשבת, של תפילה בציבור. כשישנה נוכחות של עוד אנשים שהם שם ובעניין או בעניין קרוב-רחוק או דומה. אפילו אם הם בתפילה רגילה במצב רוח רגיל הנוכחות שלהם עוזרת לי.
זה תורם משהו לעולם, בעיני, בחוויה שלי, הנורא פרטית, במעט שזה קורה.
האפשרות הראשונה לטעמי לא תורמת כלום.
חיילות עתידית של ילדים - לפני כמה שנים הייתי נורא מוטרדת, כי הסביבה החברתית בה הבן שלי גדל היא מאוד קרביסטית כזו, אם לשפוט לפי דור בני ה-18 של עכשיו, מאוד מעריכה קרביות, והבן שלי היה עד כה מן נחנח ילד-ריפוי-בעיסוקי כזה, האלה של טונוס שריר.. (לאחרונה הוא משתנה לאט ובמפתיע מאוד. עושה ריצות..) הייתי נורא מודאגת. עד שאמא אחת אמרה לי שממילא הוא בן יחיד והוא יצטרך חתימה שלי כדי להיות קרבי. ואז זה גם משנה את הסטטוס בעיני החברה, לדעתי.
במהלך השנים זה שינה לי את הפוקוס לכיוון שיש לנו מידה מסויימת, מוגבלת, של השפעה, גם בעניין הזה. לא שליטה בכלל, אפס שליטה, אבל כן יש מקום מסויים לרצונות ולתקוות ולהכוונה שלנו. אחרי הכל עושים שם מיונים, לא?
אני באמת לא מכירה את המערכת טוב, אבל אפשר להכיר אותה, ללמוד אותה. לדעת מה כדאי לבקש. לא רק מפחדים הישרדותיים, פשוט להתכונן לזה כמו שמתכוננים לכל שלב חשוב בחיים.
דווקא החברה שבה אני חיה מאוד מאמינה בחשיבות של השירות בצבא ולכן עוסקת בהכנה לקראתו.
אני חושבת שמידע עוזר. עוזר להבין את תהליכי המיון, עוזר לבחור בתוכם. ברור שאין שליטה.
אבל זה בהחלט מצמצם את התחושה כאילו הילד עולה על סרט נע בסופר שאין לנו שום קשר אליו מהרגע שהוא מגיע לשלב הזה.
כי זה באמת לא ככה.
ולדבר האחרון שכתבת - בחוויה שלי, באמת מוות אלים מאוד יוצר אנרגיות אחרות לגמרי סביבו ממוות בנסיבות אחרות. אפילו אקראיות וקשות כמו תאונה. זה פשוט דבר אחר. וזה באמת קשה.
הדבר היחיד שעושה לזה טרנספורמציה לערוץ אחר, בעיני, בחוויה שלי, הוא לתרגם את זה לערוץ של תפילה, לאו דווקא תפילה כפשוטה אלא כל התכוונות למקום הזה. כל דבר אחר בחוויה שלי משאיר עם מעגלים הולכים וגדלים של פגיעה מתוך עצם החשיפה לאלימות. קשה.
ולגבי תפיסה של המוות - אהבתי מאוד את שני ספריה של אליזבת קובלר רוס, שכחתי את שמותיהם. נדמה לי "המוות חשוב לחיים" הוא השני.
בעיקר את השני. יש בו חלקים שדילגתי עליהם בלי למצמץ כי הם היו לי מיסטיים מידי והתנגשו חלקית עם תפיסות יהודיות שאני מכירה, אבל עיקרון היסוד - שווה, שווה.. לטעמי. היא פסיכיאטרית אמריקאית שעבדה עם חולים סופניים ועם משפחותיהם, אם אני לא טועה. הגישה שלה מאוד מדברת אלי.