על ידי מתפכחת* » 17 אוגוסט 2008, 16:57
שוב ושוב חוזרת אליה התחושה ההיא הישנה, כל הזמן צריך להתפשר, שייכות כרוכה באיזה שהוא ויתור, על חלקים ממנה, לפעמים קטנים לפעמים גדולים יותר, ככל שמתבגרת לא רוצה יותר לוותר, מתקשה להרפות ולהשאיר חלקים מעצמה בחוץ, ככל שמתבגרת יותר ויותר מדייקת, רואה ומבינה- אולי הכי פשוט להיות סופסופ שייכת לעצמה ? לעוצמה הפנימית, הנשית, האונשית שבה ?
לא רוצה לשחק לפי הכללים, לחייך גם כשהלב רוצה לצרוח מכאב, לשחק את המשחק גם כשכואב ולא נעים, אבל כל הניו אייג'יות הזו ואלפי הקולות על המראות, ההשלכות, תובנות מתפלספות, מרוב כשאתה זה אני וכשאני זה אני לא יודעת כבר איפה היא מתחילה ואיפה נגמרת ואז רואה ברור יותר כמה מפחדת להיות היא עצמה, במלוא עוצמותיה, להיות הכי מדוייקת ונאמנה לעצמה, מפחדת לפעמים מהשדות השרופים שיחרוך הצדק שהיא מחפשת, האישור לזכות לקיומה
נזכרת במילים ההם מהשיר של רחל על הכנרת "בבדידות קורנת נם חרמון הסבא וצינה נושבת מפסגת הצחור" ויודעת שעליה להמשיך ולחפש דרך ונזכרת בתקווה משכבר הימים:
(האמנם, האמנם) עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם.
ומחשוף, ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.
או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.
ונשמת, ונשמת את ריחו של התלם, נשום ורגוע
וראית את השמש, בראי השלולית הזהוב.
ופשוטים, ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב, ומותר ומותר לאהוב.
את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.
(לאה גולדברג)
שוב ושוב חוזרת אליה התחושה ההיא הישנה, כל הזמן צריך להתפשר, שייכות כרוכה באיזה שהוא ויתור, על חלקים ממנה, לפעמים קטנים לפעמים גדולים יותר, ככל שמתבגרת לא רוצה יותר לוותר, מתקשה להרפות ולהשאיר חלקים מעצמה בחוץ, ככל שמתבגרת יותר ויותר מדייקת, רואה ומבינה- אולי הכי פשוט להיות סופסופ שייכת לעצמה ? לעוצמה הפנימית, הנשית, האונשית שבה ?
לא רוצה לשחק לפי הכללים, לחייך גם כשהלב רוצה לצרוח מכאב, לשחק את המשחק גם כשכואב ולא נעים, אבל כל הניו אייג'יות הזו ואלפי הקולות על המראות, ההשלכות, תובנות מתפלספות, מרוב כשאתה זה אני וכשאני זה אני לא יודעת כבר איפה היא מתחילה ואיפה נגמרת ואז רואה ברור יותר כמה מפחדת להיות היא עצמה, במלוא עוצמותיה, להיות הכי מדוייקת ונאמנה לעצמה, מפחדת לפעמים מהשדות השרופים שיחרוך הצדק שהיא מחפשת, האישור לזכות לקיומה
נזכרת במילים ההם מהשיר של רחל על הכנרת "בבדידות קורנת נם חרמון הסבא וצינה נושבת מפסגת הצחור" ויודעת שעליה להמשיך ולחפש דרך ונזכרת בתקווה משכבר הימים:
(האמנם, האמנם) עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם.
ומחשוף, ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.
או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.
ונשמת, ונשמת את ריחו של התלם, נשום ורגוע
וראית את השמש, בראי השלולית הזהוב.
ופשוטים, ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב, ומותר ומותר לאהוב.
את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.
(לאה גולדברג)