על ידי בשמת_א* » 25 דצמבר 2015, 12:21
זה דף שאני מתחילה "באמצע", בלי הקדמה ובלי כלום, כי אני קוראת כרגע ספר בשם "המוח המרפא" מאת רוברט אורנשטיין ודיוויד סובל (אור עם 1990) ועולות בי הרבה מחשבות על הקשר בין הבריאות שלנו (ושל ילדינו ושל משפחותינו) לבין הדפוסים שלנו.
יש ביטוי כזה, שעדיף להיות צעיר, בריא ועשיר על פני זקן, חולה ועני - ואם אני חושבת על זה, אז הנחת היסוד של הפתגם הזה היא שאלה דברים נתונים, שאי אפשר לשנות.
ואני רוצה דווקא לשים פה סימן שאלה: האמנם?
"צעיר" איננו רק גיל כרונולוגי. תאריך הלידה שלי והזמן על כדור הארץ P-: שעבר מאז, נתונים. אבל אני כן יכולה לשנות דברים כמו גישה לחיים, גמישות, קלילות וכיוצא באלה.
"בריאות", לתפיסתי, איננה סתם משהו ש"נופל עליך", אלא משהו שאתה יוצר. לפעמים היא משתבשת כי לא ידעת איך למנוע דברים מסוימים מראש, כי לא ידענו אילו דפוסים שלנו אינם תומכים בבריאותנו - זה בסדר. הכל בסדר. הנה קיבלנו הזדמנות לתקן את ההרגלים האלה.
וגם "עושר", מסתבר לפי עשרות הספרים שמתפרסמים בנושא זה חדשות לבקרים, קשור לתפיסת השפע שלנו בעולם ולאמונות המגבילות שלנו יותר מאשר לכל דבר אחר.
אז אני אצטט פה קטעים מהספר ומספרים אחרים, ומזמינה לדיון, להגיגים ולהרהורים בהקשר זה.
בעמ' 171 מתארים המחברים את מחקרו של רופא בשם ג'יימס לינץ', שהגיע למסקנה שיש קשר בין עלייה מסוכנת בלחץ הדם לבין תקשורת חברתית, והמציא למעשה את התירגול בביופידבק לויסות עצמי של לחץ הדם (המונח "ביו-פידבק" אינו מופיע בספר, זה פשוט מתואר). ואז יש תיאור כזה על מטופלת:
היא מתחברת למכשיר ומודדים לה לחץ דם. הרופא מבקש לשבת בשקט בדקות הראשונות. ואז מבקש לדבר על משהו. היא מדברת על מזג האוויר ורואה איך לחץ הדם שלה עולה. ואז שוב מתבקשת לשבת בשקט, וכן הלאה.
"בפגישות הבאות, אחת לשבוע או שבועיים, במשך שישה חודשים, היא תתבונן בתגובת לחץ הדם שלה על-גבי הגראף, בהשוואה לזו מלפני דקות אחדות, שבועות, או חודשים.
היא תלמד לדעת כיצד הוא עולה, בשעה שהיא מדברת מהר ונושמת נשימה שטוחה, וכיצד הוא יורד, כשהיא מדברת לאט, מפסיקה כדי לנשום ונושמת נשימה עמוקה. היא תלמד להכיר אותות גופניים דקים, אותות קטנים מכדי להיחשב לתסמינים, כמו תחושת מתח במצחה, או אגלי זיעה על שפתה העליונה, המזהירים אותה בשעה שלחץ דמה עולה. קשה מכל, היא תלמד לקשר את האותות הדקים הללו לפעולות-הגומלין החברתיות שלה. היא תלמד לשנות את פעולות-הגומלין שלה עם אנשים ומצבים הגורמים לה בקביעות לעליית לחץ הדם. במובן מסוים, היא תלמד איך לנהל דו-שיח בריא עם עצמה ועם זולתה, ותבין איך היא מהווה חלק מגוף חברתי רחב יותר, כאשר היא מדברת" (עמ' 171-172).
לפני זה, בעמודים הקודמים, הם מתארים פציינט אופייני של לינץ', רופא בשם מיכאל, שגילה תוך כדי המדידות של לחץ הדם בזמן שדיבר, שנושא הגירושין שלו - שחשב שנשאר "בעבר ויצא מתוך המערכת שלו", גרם לו לעלייה קיצונית ומסוכנת בלחץ הדם כל פעם שהזכיר אותו.
"בראותו את הכול משורטט על גראף ממוחשב, תוך-כדי שיחתו אתנו, תפש עד כמה מנותק היה לחלוטין מגופו".
הרופא הזה הבין שהוא היה "אטום לרגשותיו", ועד כמה "שיחות פשוטות ומגעים חברתיים יומיומיים" משפיעים באופן חריף על לחץ הדם שלו.
התוצאה היתה שהוא למד לא רק עד כמה היה מנותק מהמודעות לרגשות שלו ומהמודעות לאנשים אחרים - אלא איך להתחיל להיות מודע להם ולהחזיר את לחץ הדם שלו לרמות תקינות.
זה דף שאני מתחילה "באמצע", בלי הקדמה ובלי כלום, כי אני קוראת כרגע ספר בשם "המוח המרפא" מאת רוברט אורנשטיין ודיוויד סובל (אור עם 1990) ועולות בי הרבה מחשבות על הקשר בין הבריאות שלנו (ושל ילדינו ושל משפחותינו) לבין הדפוסים שלנו.
יש ביטוי כזה, שעדיף להיות צעיר, בריא ועשיר על פני זקן, חולה ועני - ואם אני חושבת על זה, אז הנחת היסוד של הפתגם הזה היא שאלה דברים נתונים, שאי אפשר לשנות.
ואני רוצה דווקא לשים פה סימן שאלה: האמנם?
"צעיר" איננו רק גיל כרונולוגי. תאריך הלידה שלי והזמן על כדור הארץ P-: שעבר מאז, נתונים. אבל אני כן יכולה לשנות דברים כמו גישה לחיים, גמישות, קלילות וכיוצא באלה.
"בריאות", לתפיסתי, איננה סתם משהו ש"נופל עליך", אלא משהו שאתה יוצר. לפעמים היא משתבשת כי לא ידעת איך למנוע דברים מסוימים מראש, כי לא ידענו אילו דפוסים שלנו אינם תומכים בבריאותנו - זה בסדר. הכל בסדר. הנה קיבלנו הזדמנות לתקן את ההרגלים האלה.
וגם "עושר", מסתבר לפי עשרות הספרים שמתפרסמים בנושא זה חדשות לבקרים, קשור לתפיסת השפע שלנו בעולם ולאמונות המגבילות שלנו יותר מאשר לכל דבר אחר.
אז אני אצטט פה קטעים מהספר ומספרים אחרים, ומזמינה לדיון, להגיגים ולהרהורים בהקשר זה.
בעמ' 171 מתארים המחברים את מחקרו של רופא בשם ג'יימס לינץ', שהגיע למסקנה שיש קשר בין עלייה מסוכנת בלחץ הדם לבין תקשורת חברתית, והמציא למעשה את התירגול בביופידבק לויסות עצמי של לחץ הדם (המונח "ביו-פידבק" אינו מופיע בספר, זה פשוט מתואר). ואז יש תיאור כזה על מטופלת:
היא מתחברת למכשיר ומודדים לה לחץ דם. הרופא מבקש לשבת בשקט בדקות הראשונות. ואז מבקש לדבר על משהו. היא מדברת על מזג האוויר ורואה איך לחץ הדם שלה עולה. ואז שוב מתבקשת לשבת בשקט, וכן הלאה.
"בפגישות הבאות, אחת לשבוע או שבועיים, במשך שישה חודשים, היא תתבונן בתגובת לחץ הדם שלה על-גבי הגראף, בהשוואה לזו מלפני דקות אחדות, שבועות, או חודשים.
היא תלמד לדעת כיצד הוא עולה, בשעה שהיא מדברת מהר ונושמת נשימה שטוחה, וכיצד הוא יורד, כשהיא מדברת לאט, מפסיקה כדי לנשום ונושמת נשימה עמוקה. היא תלמד להכיר אותות גופניים דקים, אותות קטנים מכדי להיחשב לתסמינים, כמו תחושת מתח במצחה, או אגלי זיעה על שפתה העליונה, המזהירים אותה בשעה שלחץ דמה עולה. קשה מכל, היא תלמד לקשר את האותות הדקים הללו לפעולות-הגומלין החברתיות שלה. היא תלמד לשנות את פעולות-הגומלין שלה עם אנשים ומצבים הגורמים לה בקביעות לעליית לחץ הדם. במובן מסוים, היא תלמד איך לנהל דו-שיח בריא עם עצמה ועם זולתה, ותבין איך היא מהווה חלק מגוף חברתי רחב יותר, כאשר היא מדברת" (עמ' 171-172).
לפני זה, בעמודים הקודמים, הם מתארים פציינט אופייני של לינץ', רופא בשם מיכאל, שגילה תוך כדי המדידות של לחץ הדם בזמן שדיבר, שנושא הגירושין שלו - שחשב שנשאר "בעבר ויצא מתוך המערכת שלו", גרם לו לעלייה קיצונית ומסוכנת בלחץ הדם כל פעם שהזכיר אותו.
"בראותו את הכול משורטט על גראף ממוחשב, תוך-כדי שיחתו אתנו, תפש עד כמה מנותק היה לחלוטין מגופו".
הרופא הזה הבין שהוא היה "אטום לרגשותיו", ועד כמה "שיחות פשוטות ומגעים חברתיים יומיומיים" משפיעים באופן חריף על לחץ הדם שלו.
התוצאה היתה שהוא למד לא רק עד כמה היה מנותק מהמודעות לרגשות שלו ומהמודעות לאנשים אחרים - אלא איך להתחיל להיות מודע להם ולהחזיר את לחץ הדם שלו לרמות תקינות.