באופן טבעי

לחי

על ידי אלמונית* » 04 אפריל 2013, 11:21

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום בהזדהות עמוקה של התהליכים שמתוארים כאן,
אני רוצה להמליץ על ספר שמאוד עזר לי להתמקד,
כי זה נראה לי הרבה מהתיקון זה להתמקד מה ברצוני לעשות אחרת
ממליצה על " בודהיזם לאמהות "
הוא לא פתר לי את כל האישיות שלי אבל נתן לי נשימה עמוקה ומרחב להשתנות .

על ידי קווים* » 25 מרץ 2013, 22:54

תודה על הדף הזה, גם אני כמו הרבה אמהות כאן מרגישה כאילו אני כתבתי, אמא בתיקון האם את עדייין כאן? אם בא לך לשתף איפה את עכשיו בתהליך הזה הנקרא הורות?

על ידי אתיש* » 21 נובמבר 2011, 01:35

אני קוראת ספר על אמונה
איזה ספר, אם תוכלי לספר?

על ידי serenity_now* » 27 אוקטובר 2011, 20:03

בלוג מאלף!
איזה כיף לגלות שאני לא היחידה שעוברת את דרך החתחתים הזו, בניסיון תמידי להיות אמא טובה יותר.
מצאתי פה הרבה תשובות לשאלות שיש לי, אבל מעל הכל, הבלוג הזה נתן לי תקווה.
תודה!

הנה השיר שהוזכר למעלה...

http://www.youtube.com/watch?v=M91ajLVsC5E

קראתי עכשיו את הדף הזה מההתחלה ועד הסוף ולא האמנתי שלא אני בעצמי כתבתי אותו.
ממש,אני בהתפעלות,הכל הכל כאילו אני כתבתי....ההחלטה לשינוי עם הספר "איך לדבר...",התחושה שאני יודעת מה לא אבל עדיין לא מה כן,ואיך מתוך הוואקום הזה צומחת הדרך שלי.
ההתפרצויות,ורגשות האשמה,והשינויים הקטנים,והתגובות של בעלך...מדהים.
מה איתך היום?

על ידי חו_ה* » 19 מאי 2011, 00:44

את הדף הזה חיפשתי!!!
בכמה רגעי ייאוש ממעגלי הנפילות הבלתי נגמרים...
בזמן האחרון גיליתי שכשאני אוכלת בריא יותר אני רגועה יותר עם הילדים.
עד הנפילה הבאה...
העיקר לקום וככל שיותר מהר הרי זה משובח

על ידי מיכל* » 23 ינואר 2008, 15:20

קראתי הכל, מעורר השראה.

על ידי ציפ_ציף* » 17 ספטמבר 2007, 21:07

מדהים,בדיוק היום דיברתי עם חברה טובה,שלא משנה מה עושים עם הילדים אף פעם אי אפשר לדעת בודאות מה יהיה איתם בעתיד,ובלי להוריד מהאחריות שלנו כהורים,בלי לוותר על ההשתדלות, חייבים להוסיף כל הזמן תפילות. לא יודעת אחוזים.
אני חושבת שאי אפשר להתפלל ולא להשתדל,אבל בלי תפילות והשגחה פרטית באמת קשה לדעת מה יצא מהם.

וואו!!!

ככל שאני יותר מתחברת יותר לקבלה של עצמי בדיוק כפי שאני, לקבלה של המציאות- כך המצב באורח פלא משתפר.
אני הולכת לשים את המשפט הזה מול עיניי!
תודה!

שנה חדשה.
בשונה משנים אחרות, הפעם ההתכוונות שלי לשנה החדשה הייתה פשוטה וממוקדת- להיות שמחה, להאמין- בעצמי, בבעלי, בילדיי, בטוב, באלוהים.

אני קוראת ספר על אמונה.
כתוב בו על זה שתשעים אחוז מהחינוך צריך לבוא לידי ביטוי בתפילה, ועוד עשרה אחוז בדוגמא אישית.

התחברתי לזה, כי מהנסיון של התהליך הזה שאני עוברת ומשתפת לגביו כאן, החלטות מהסוג של "יותר לא אצעק אף פעם" פשוט לא עובדות.
רק מביאות רגשי אשמה.

חשוב לקחת אחריות, בוודאי, אבל כל הזמן לזכור שהתהליך אינו רק בשליטתי.
ושיש סיבה לכל דבר- לזה שאני כמו שאני, לזה שההורים שלי היו כפי שהיו, לזה שהילדים שלי חווים את מה שהם חווים.
ושהריפוי מתרחש, כל הזמן, גם אם נדמה לי שלא.
ושהכל לטובה.

ככל שאני יותר מתחברת יותר לקבלה של עצמי בדיוק כפי שאני, לקבלה של המציאות- כך המצב באורח פלא משתפר.
אני מאחלת לעצמי, למשפחתי ולכולנו שנה של קבלה עצמית, סליחה, ריפוי ושימחה.

על ידי ציפ_ציף* » 29 אפריל 2007, 14:34

לסלוח על הנפילות, לראות את השיפור ולהכיר בו, להמשיך להתמקד בזה, להתמיד בעבודה על יחסי המשפחה שלנו- זה לב העניין מבחינתי. @}

מעדכנת-

לומדת שוב את חשיבות הסליחה. לעצמי, קודם כל.
אחרי שאני מתפרצת, הנטייה שלי היא לדוש ולהאשים את עצמי, להרגיש רע, ומתוך זה להתפרץ שוב.

יותר ויותר אני משתדלת לסלוח לעצמי. הכלי שאני משתמשת בו לשם כך הוא להתחיל מחדש.
אני ממש אומרת לעצמי בלב- עכשיו אני מתחילה מחדש. כאילו היום התחיל עכשיו, הכל עדיין רענן ומבטיח.
נושמת עמוק, עושה התכוונות מחודשת בתפילה ובדמיון מודרך על מה שאני רוצה- מעצמי, מהילדים (או מאחד מהם ספציפית), איך אני רוצה שזה יהיה בינינו, וחוזרת לעניינים.
כשאני סולחת לעצמי קל לי יותר לסלוח גם לאחרים.
זה גם מאפשר לי לראות כמה הילדים עושים את זה בקלות- פשוט עוברים הלאה, ואני לומדת מזה.

אני נזכרת בדרך שעברנו, כולנו, מאז שפתחתי את הבלוג הזה (סתם כנקודת ציון)- ומתמלאת התפעמות והכרת תודה.

ולא כי אנחנו כבר לא פוגעים אחד בשני בכלל, למרות שהרבה פחות.
חלק מהשינוי קשור ליכולת שלנו לקבל זה את זה, לקבל גם את הקשיים והכעסים והצעקות בשלווה, בידיעה שהכל בסדר, שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו,
ושהכל משתפר כל הזמן.
לסלוח על הנפילות, לראות את השיפור ולהכיר בו, להמשיך להתמקד בזה, להתמיד בעבודה על יחסי המשפחה שלנו- זה לב העניין מבחינתי.

וואו.
קראתי עכשיו את הדף הזה מההתחלה ועד הסוף ולא האמנתי שלא אני בעצמי כתבתי אותו.
אני קוראת אותך שוב ושוב, עכשיו שהמשפחה התרחבה לנו ושוב צפים ועולים אתגרים וקשיים (שאלה של השקפה...).

אני מקבלת מהמילים והתהליך שלך המון המון כח ובעיקר אמונה.

תודה תודה תודה

להיות אמא טובה יותר, זה אומר להיות שמחה. להנות מהחיים
איזה משפט מפתח.
נכנסת לכאן פעם ראשונה.
לא קראתי הכל, כי זה ארוך ואין לי זמן עכשיו, אבל נשמע שאת עוברת עם עצמך תהליך נפלא.
הפסקאות האחרונות שלך היזכירו לי דברים חשובים.
תודה.

ילד גדול,
מרגש מאוד לקרוא את מה שכתבת.
שולחת לך חיזוקים מעומק הלב לתהליך שאתה עובר.

למחר אני מאמץ את המשפט של אורלי ברלב בהארץ- מוקדש באהבה לכל ההורים שלעתים יוצאים מדעתם-משפטו של ינוש קורצאק: הילד שלנו הוא נוכרי בארץ זרה

גם אני מאמצת.
תודה @}

על ידי ילד_גדול* » 20 נובמבר 2006, 01:00

ניתקלתי במקרה או שלא במקרה בשיח האמהות שלכם ומאד התרגשתי תודה לכן על הכנות והשיתוף. אנחנו חווים כרגע רגעים קשים עם הבן שלוש וחצי שלנו.
ואני מנסה לתקן את עצמי ואת גישתי מתוך באמת ראייה של הילד שבי שרואה ומבין את הילד שבו. מקשיב ומתבונן- הזמן שלפעמים התהליך גוזל מתסכל אותי אבל גם ברור לי שהוא מושקע היטב.
אני אמשיך לעקוב אחר הדו שיח ואולי יהיה לי יותר מה לומר בהמשך ובשעה סבירה יותר.
למחר אני מאמץ את המשפט של אורלי ברלב בהארץ- מוקדש באהבה לכל ההורים שלעתים יוצאים מדעתם-משפטו של ינוש קורצאק: הילד שלנו הוא נוכרי בארץ זרה
שלום וברכה ,
ילד גדול

מעדכנת-
אני מתחילה כל יום בהתמקדות. מין רגע קטן עם עצמי שבו אני מתכווננת לקראת היום החדש.
במשך תקופה ארוכה הייתי מתבלבלת, מתמקדת בדברים שאני צריכה לעשות באותו יום, במטלות.
לקח לי הרבה זמן להבין שעלי להתמקד במה שאני רוצה להיות .
בתקופה האחרונה אני מבקשת רק דבר אחד- להיות שמחה, ולהנות מהיום הזה.
בזה טמון הכל- כשאני שמחה אני נינוחה, אני קשובה לעצמי ולילדיי, אני רואה, חווה, נושמת, מתבוננת, וגם- באופן כאילו מפתיע אבל בעצם הגיוני לגמרי- מספיקה הכל, ואפילו הרבה יותר ממה שתכננתי.
להיות אמא טובה יותר, זה אומר להיות שמחה. להנות מהחיים.
לשים לב כמה שיותר - מה אני מרגישה?
הבטן או הלב מכווצים?
למה? מה גרם לזה?
מה יגרום לזה להשתפר?
ואז ללכת ולעשות את זה-
לעצור הכל ולנוח.
לבקש מהילד שילך לצעוק בחוץ, כי הצעקות עושות לי עכשיו ממש לא נעים.
לסדר את הסלון.
לשתות כוס מים.
לאכול משהו.
לצאת לטיול, לזכור לנשום את האוויר הצלול, להסתכל על השמיים והירוק של העצים.

אני בתקופה קצת קשה.
עוברת סערה הורמונלית.
אחרי התפרצות אני מתנצלת, מחבקת, מסבירה.
ועוברת לחשוב על כל הטוב שהיה היום, על כמה השתניתי לטובה, כי אני יודעת שהתמקדות בהתפרצות ורגשי אשמה רק מביאים עוד מזה.
אני רוצה להיות שמחה יותר ויותר, רגועה, אוהבת, נותנת, קשובה, מכבדת, יצירתית בפתרונות למצבים קשים.
הפיתוי לכתוב את מה שאני לא רוצה כל כך גדול...
אנסה לנסח בצורה חיובית-
אני רוצה לדבר תמיד בצורה מכבדת.
גם כשמבטאת כעס, לבטא אותו בצורה מכבדת- אותי ואת ילדיי.

אני יודעת שזה אפשרי @} .

על ידי אמא_בתיקון* » 05 יוני 2006, 13:35

טלי, תודה על התגובה שלך.

גם אני אוהבת את השם אמא בתיקון, כי הוא מזכיר לי שהתיקון אפשרי, ושאני מתקנת כל הזמן, מתפתחת, משתפרת (גם כשנדמה שלא).

אני מאוד אוהבת לקרוא בתהילים, וזה בהחלט עוזר ומנחם ברגעים מסוימים. אני אוהבת גם לשיר אותם לעצמי.
(החוכמה היא, כמובן, למצוא את הכוח לעשות זאת ברגעים שבהם זה נחוץ- מה שנכון לגבי כל הדברים שעושים לי טוב).

יצא לי המרגיעון- "שבעים פנים לתורה"- מעניין

.

אמא בתיקון, איזה שם יפה בחרת לעצמך.
טוב, אז מכיוון שאני כל הזמן חושבת על תיקונים, יש לי הצפה מה לכתוב.
ודווקא בגלל זה אכתוב רק משהו אחד.

יש קלטת מ-ק-ס-י-מ-ה שלוקחת אותי למחוזות אחרים בשעות הכי קשות.
השם שלה: "שיר למעלות" של יוסף קרדונר-גלעד.

השירים בעלי מנגינה קסומה ומרגיעה, והמילים - מעודדות, ונותנות תקווה לשינוי אוהב.
אני מצטטת את אחד השירים:
"שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי?
עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ.
אל יתן למוט רגלך - אל ינום שומרך,
הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל,
ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך.
יומם השמש לא יככה, וירח בלילה,
ה' ישמורך מכל רע, ישמור את נפשך,
ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם" (תהלים פרק קכ"א)

אשמח לקרוא תגובות.
בשורות טובות והרבה אור - טלי.

על ידי סיגל_ב* » 23 מאי 2006, 15:55

חשבתי- אני פשוט צריכה לשתף את הגדולה בתכנון וכתיבת התפריט השבועי!
נפלא!

וכל כך מרגש לקרוא את כל מה שאת כותבת.
את פשוט נהדרת!

@}

על ידי אמא_בתיקון* » 23 מאי 2006, 15:37

היום קלטתי פתאום שכבר יותר משנה עברה מאז פתחתי את הדף. ברגע הראשון זה נראה לי מוזר- איך כל כך מהר עברה שנה? אבל אחר כך יכולתי פתאום לראות בבירור את התהליך שעברנו, כולנו, את הפירות.
זה משמח אותי שאפילו בימים כמו אלו שאני עוברת עכשיו- ימים לא קלים, מצב רוח לא משהו, אפילו בימים כאלו ההתנהלות שלי אחרת לגמרי ממה שהייתה פעם.
גם בימים כאלו הנפילות אל התנהגות פוגעת הן נדירות. וכשקורה שאני נופלת אני כמעט מיד מתעוררת ומתקנת- מתנצלת, מסבירה למה הגבתי כפי שהגבתי תוך לקיחת אחריות על התגובה שלי, ובתוכי גם מסיקה מסקנות לעתיד, איך אפשר למנוע ממצבים כאלו לקרות.
למשל, בצהריים-
טיגנתי קציצות, רסיסי שמן רותח עפים לכל עבר, הקטן עייף, האמצעי רוצה לעזור יחד עם החבר שהזמנתי לצהריים שמדבר אלי בקול רם בלי הפסקה לנשום.
לחץ מטורף.
ובתוך כל זה- הגדולה אומרת שהיא שונאת קציצות, ומתחילה לצרוח.
אני יודעת שהיא תמיד בסופו של דבר אוכלת קציצות ושהן טעימות לה, ובתוך כל הלחץ מתקשה לקבל את התגובה שלה.
יש גם תירס"
"אני לא אוהבת תירס! אהההה!"
"אז אני אכין לך פיתה עם משהו"
"לא רוצה פיתה! את אף פעם לא מכינה לי מה שאני אוהבת!"
אני מתמרמרת על חוסר הצדק. אני משקיעה המון מחשבה במה להכין שהיא כן תאהב (והמבחר די מצומצם), הלחץ והרעש מסביב שוברים אותי ואני אומרת לה בלהט שהופך לבכי-
"אבל את כן אוהבת קציצות! וגם תירס! אני לא מבינה למה את לא אוכלת את מה שאני מכינה בלה בלה בלה" .
אני קולטת שכולם משתתקים ומביטים במחזה המעיק של אמא בוכה. החבר שואל בהשתאות-"מי זה בוכה?"
האמצעי עונה-"אמא שלי" והחבר אומר-"אבל אמהות לא בוכות!".
אני בינתיים נרגעת ואומרת לו-"גם אמהות בוכות לפעמים".
אחר כך הזמנתי אותה בקול מפייס לאכול בכל זאת, והיא באה, אבל זה היה מבאס כי הרגשתי שהיא אולי באה רק כי בכיתי, ופתאום אני מבינה ש זה לא פתרון (להכין קציצות ולעבור את הריב הזה בכל פעם).
בסופו של דבר היא אכלה, כרגיל, איזה עשר קציצות.

ורק אחר כך, אחרי שהכל נרגע, חשבתי- אני פשוט צריכה לשתף את הגדולה בתכנון וכתיבת התפריט השבועי! איך לא חשבתי על זה קודם?

כי אני יודעת שלא הקציצות הן העניין, אלא הרצון שלה שאתחשב בה, שבגלל טעויות שעשינו בעבר בעניין הזה הוא מאוד גדול (יש שם כבר איזו שריטה, והרעיון הזה שעלה לי יכול להיות אולי אמצעי לתיקון).

אני זוכרת שכשהתחלתי את התהליך הזה הייתה לי תחושת ייאוש, כאילו כל כך קלקלתי כבר שיהיה קשה נורא לתקן.
אני שמחה להיווכח שזה לא כך. אני יכולה לראות שגם הם הרבה יותר משתפים פעולה היום, שיש הרבה פחות מצבים מטורפים- גם בגלל איך שאני מגיבה וגם בגלל שתחושת האמון שלהם בי השתקמה, הם יודעים שמקשיבים להם, אנחנו יותר שותפים לדרך ופחות "יריבים".

ובעלי- הוא הרבה יותר נותן בי אמון, וגם בעצמו עשה שינוי משמעותי מבחינת התגובות שלו, ואנחנו הרבה פחות רבים בנושאים האלו.
אני חושבת שזה נובע גם מזה שהוא רואה את הפירות, וגם שמתישהוא (בעקבות כל מיני שיחות אתי ועם אחרים) הוא כאילו שחרר והעביר אלי את האחריות,
מין-"תעשי מה שאת מבינה", אבל ממקום טוב, של אמון וקבלה שזה התפקיד שלי, לא מתוך התנערות.

באמת מדהים ומעורר תקווה לראות את התהליך.

ציפציף ותולעת חיים- תודה על התגובות המרגשות (רק עכשיו ראיתי) @}

אמא בתיקון...היי...קראתי אותך ב"שלוק"....איזה כיף לך על השינוי ....גרמת לי לקחת דף ועט וכתוב לעצמי כמה דברים
חשובים מתוך דברים ש א ת כתבת שאני גם צריכה לזכור ויותר חשוב ליישם....מחזקת את ידך וכל הכבוד על כברת הדרך
שעברת !!!! מאחלת לך תמיד לראות את האור גם ברגעים קשים.

<תולעת אמא לתינוקת בת שנה ושלוש חודשיים וכבר הספיקה לעשות טעויות כאלה ואחרות אבל מאוד מאוד רוצה להיות
אמא יותר טובה לה ולעצמי>

על ידי ציפ_ציף* » 25 אפריל 2006, 14:41

מזדה מאוד עם התהליך המופלא הזה,כאילו אני כתבתי מה שכתוב כאן...
רוצה רק להוסיף לגבי הקלפים ,שלד'ר מרים אדהן יש קלפים נהדרים שהיא מכרה שלמדתי אצלה בקורס "אמ'ת".
לא כל מה שהיא מלמדת מתאים לי,אבל הקלפים הם מצוינים ועזרו לי להתגבר על כמה רגעים לא פשוטים.

על ידי אמא_בתיקון* » 13 מרץ 2006, 13:22

תודה לכולכן על החיזוק והפירגון @}

רסיסים, לגבי הקלפים-
פשוט חתכתי שמינית בריסטול להמון קלפים קטנים, וכתבתי בהם מסרים מחזקים (מהאתר natural child project, מהאתר הזה, מספרי הורות, מתהילים, וכו'). הכנסתי אותם בתוך ארנק רקום קטן של הבת שלי, כדי שהם לא יתפזרו וגם כי אני אוהבת לקחת אותם אתי כשאנחנו נוסעים או סתם הולכים לגן משחקים.
היה לי נורא כיף להכין אותם, ואני נהנית מאוד להשתמש בהם, וגם להכין לחברות כמתנה (אחלה מתנה לאחרי לידה

).

על ידי סיגל_ב* » 13 מרץ 2006, 12:26

לקבל את עצמי כמו שאני ולזכור שאני כל הזמן בתהליך, שהדברים כל הזמן משתפרים
את נפלאה.
מריעה לך.

על ידי Pלונית_אחרת* » 12 מרץ 2006, 23:04

וואוו

על ידי POOH_והתוספות* » 11 מרץ 2006, 21:55

_בלוג מקסים, תודה. קראתי ותוך כדי אמרתי לעצמי: אני לא מיואשת... אני אמא.
המחשבה הזו פתחה לי נתיבים חדשים מבפנים.
תודה על ההשראה וכל הכבוד על הדרך._
לא יכולתי לנסח טוב יותר..
המון תודה על השיתוף...

על ידי מיואשת* » 11 מרץ 2006, 15:40

בלוג מקסים, תודה. קראתי ותוך כדי אמרתי לעצמי: אני לא מיואשת... אני אמא.
המחשבה הזו פתחה לי נתיבים חדשים מבפנים.
תודה על ההשראה וכל הכבוד על הדרך.

איזה כיף שאת מעדכנת וממשיכה לתרום לנו מהשינויים והתובנות שלך. תודה רבה !!!
איך מכינים את הקלפי הורות האלה ? נשמע לי כמו ציוד חובה בביתנו !!

על ידי אמא_בתיקון* » 09 מרץ 2006, 15:11

תודה, אפרסקים, על ההתעניינות @}

האמת היא ששלומי טוב. אמנם לא עברתי עדיין את ניתוח המוח

, אבל אני מרגישה יותר טוב.
גם כי זו התקופה הזו בחודש, וגם...לא יודעת . משהו השתחרר.
הייתה לי שיחה עם בעלי שתרמה לזה.
זה היה ביום ממש גרוע לפני כשבוע, שבסופו אמרתי לבעלי שאני מרגישה שאני לא אמא מספיק טובה. הוא אמר-"את האמא הכי טובה שאת יכולה להיות". אמרתי-"אבל זה לא מספיק". והוא שוב אמר שאני האמא הכי טובה שאני יכולה להיות.
התעקשתי שאולי אני צריכה טיפול תרופתי (שזה מבחינתי סוג של שינוי מוח, זה לא שאני חושבת שאני באמת זקוקה לזה), אבל בסופו של דבר, בסוף השיחה, הרגשתי יותר טוב. משהו מהקלילות הגברית שבה הוא תופס את הדברים נדבק בי, לא בקטע של לוותר לעצמי, אין סכנה בעניין הזה אצלי

יותר בקטע של לקבל את עצמי כמו שאני ולזכור שאני כל הזמן בתהליך, שהדברים כל הזמן משתפרים, ושחוסר הסבלנות שלי רק מקלקל.
גם היו לי לאחרונה הרבה היתקלויות עם אבא שלי סביב היחס שלו לילדים (שמרתיח אותי), ופתאום הבנתי מאיזו ילדות הגעתי לאמהות, איך התייחסו אלי, ועד כמה מה שאני ובעלי נותנים הרבה יותר טוב, ושחשוב שאזכור את זה- בשביל הפרופורציות, בשביל שזה ייתן לי כוח להמשיך ולתקן.

אני רוצה להתנצל על שלא התייחסתי לתגובות בפעם הקודמת שכתבתי. הייתי אז מאוד נסערת ופשוט פרקתי הכל וברחתי, לא הייתי מסוגלת לענות על השאלות ששאלה אותי רסיסים של אור -

_איך את עוזרת לעצמך ?
האם יש לך קבוצת תמיכה של נשים שאפשר לעבד איתה ולחלוק איתה את החיים ?
האם פינקת את עצמך באיזה טיפול עומק ?_

אבל בזכות השאלות האלו התחלתי לשים לב לדרכים שבהן אני עוזרת לעצמי, ולהקפיד יותר על ביצוען.

גם הכנתי לי "קלפי הורות" (בעקבות רעיון מהאתר של natural child project ), עם מסרים מחזקים, ובמשך תקופה מסוימת, כשהיה לי מאוד קשה, עבדתי בהשראת פלייליידי בקטעי זמן של רבע שעה.
אמרתי לעצמי- אוקיי, את לא צריכה להיות כל היום מכבדת, קשובה, אוהבת, פתוחה וכו', רק ברבע השעה הקרובה. ואז בזו שאחריה, וכך הלאה. בתחילת כל רבע שעה כזו הייתי מוציאה עוד קלף שייתן השראה וכיוון.
כמובן שזה לא תמיד עבד ולא תמיד זכרתי לעשות את זה, אבל זה בהחלט עזר.
עכשיו כשיותר קל לי באופן טבעי אני משתמשת בקלפים יותר באקראי.
אני מקווה שלקראת הירידה הבאה אשנס מותניים, אצטייד בכל הכלים שיש לי, אטפל בעצמי ואשתדל להרפות מרף הציפיות הגבוה של התקופה הטובה (מכל הבחינות- גם הציפיות מעצמי כאמא, לקבל מראש שזה פחות בא בקלות, וגם מבחינת כמה לעשות בבית, לא לקחת על עצמי משימות קשות מדי, פחות לנסוע וכו'), ואני מקווה שזה יהיה טוב יותר.

על ידי סיגל_ב* » 05 מרץ 2006, 16:42

אמא בתיקון,
מה שלומך?

על ידי סיגל_ב* » 03 פברואר 2006, 10:31

איך את עוזרת לעצמך ?
האם יש לך קבוצת תמיכה של נשים שאפשר לעבד איתה ולחלוק איתה את החיים ?
האם פינקת את עצמך באיזה טיפול עומק ?

על ידי נועה_בר* » 03 פברואר 2006, 09:43

_התחושה היא של מאמץ סיזיפי, נושא פירות אמנם אבל כל כך לאט, כל כך בקטן, ובינתיים הימים עוברים והילדים שלי נפגעים, ממני.
קשה לי לקבל את עצמי. אני מרגישה לעיתים קרובות לאחרונה שבא לי להחליף מוח או משהו, פשוט לא להיות אני, להיות שונה, טובה יותר - לא מושלמת, רק טובה דיה, ומהר, כי לילדים שלי אין זמן לתהליך ההתפתחות האיטי והמורכב שלי, הילדות שלהם היא עכשיו._

איך את עוזרת לעצמך ? מעבר לקריאה בכל הספרים וכו' ??
האם יש לך קבוצת תמיכה של נשים שאפשר לעבד איתה ולחלוק איתה את החיים ?
האם פינקת את עצמך באיזה טיפול עומק ?

אני קוראת אותך ולומדת ממך כל-כך הרבה ומזדהה איתך בכל-כך הרבה מקומות וחושבת לעצמי, אולי צריך להתחיל את היום ובכלל בלפרגן לעצמך, בלהגיד לעצמך כמה מילים טובות טובות על מי שהיא את, וכן, אין ספק - לקבל את עצמנו סופסופ, עם כל מי ומה שיש בנו ולהודות על מי שאנחנו (נדמה לי שברני שר את זה בקלטת הילדים, משהו על כך שכל אחד הוא יחיד ומיוחד...)

רגע של ייאוש.
אני מזהה דפוס-
תקופות של השתדלות גדולה, מכל הבחינות, להשתפר, לתקן, ותקופות של הרדמות, של חוסר מודעות, שבהן אני חוזרת לסורי ולא מצליחה, ונדמה לי שגם לא מנסה מספיק, לצאת מהמעגל של התנהגות פוגעת, חוסר קשב, ריחוק מעצמי ומהילדים.
בכל פעם כשאני יוצאת מתקופה רעה (מתוך זה שזה נהיה כל כך קשה שאני חייבת להתעורר ולהיזכר שהשינוי הוא חיוני, ולא רק מילים יפות שכתובות באיזה מאמר או ספר), בכל התעוררות כזו אני מרגישה שנורא קשה כי הילדים פורקים את הקושי שהצטבר בתקופה הקודמת, כל אחד מהם בדרכו. במיוחד הגדולה. עכשיו קראתי על הספר הדרמה של הילד המחונן, על הילדים הרגישים שלומדים מהר מדי לרצות את הוריהם. הבת הגדולה שלי כזו. אני הייתי כזו.
אז בתקופות שאני בהשתדלות, היא כאילו מרשה לעצמה פתאום לפרוק את כל מה שהדחיקה בתקופה הקשה, ומתנהגת באופן שקשה לי מאוד להכיל אותו, אבל אני לא רוצה לפגוע בה אז אני מתאפקת ובסוף מתפרצת או שפורצת בבכי של חוסר אונים.

התחושה היא של מאמץ סיזיפי, נושא פירות אמנם אבל כל כך לאט, כל כך בקטן, ובינתיים הימים עוברים והילדים שלי נפגעים, ממני.
קשה לי לקבל את עצמי. אני מרגישה לעיתים קרובות לאחרונה שבא לי להחליף מוח או משהו, פשוט לא להיות אני, להיות שונה, טובה יותר - לא מושלמת, רק טובה דיה, ומהר, כי לילדים שלי אין זמן לתהליך ההתפתחות האיטי והמורכב שלי, הילדות שלהם היא עכשיו.

(אני מזכירה לעצמי את מה שקראתי בספר "הורות מודעת" שהתחלתי לרפרף בו לאחרונה- שתמיד אפשר לתקן. זה לא מנחם אותי כרגע).

על ידי מיכל_מ* » 07 ינואר 2006, 20:25

מרחיב לב לקרוא אותך. ומלמד. וממלא תקווה. תודה רבה רבה

וואו, תודה לכולכן על התגובות

, אם כבר מדברים על מרחיב לב ...

סיגל ב, תודה רבה על מה שכתבת.
טוב, זה בהחלט לא מה שאני עשיתי...

אני הייתי קוראת, וכבר תוך כדי קריאה, חוץ מההתלהבות מהמידע החדש, ממש במקביל, החל להסתנן ללבי החשש והספק- מה הוא יחשוב? הוא בטח יתנגד, איך אני דוחפת לו את זה בכוח ומכריחה אותו להפוך מיד לכזה? ואז הייתי פשוט מתחילה ליישם, ובו בזמן (כמה שניסיתי שלא)- התחילו גם המבטים העקומים שלי עליו וההערות. לא פלא שנהיה לו כזה אנטי.
הדרך שאת מציעה נשמעת כמובן נכונה יותר, ואני בהחלט אנסה.

על ידי נועה_בר* » 07 ינואר 2006, 14:36

פתאום הייתה לי הארה לגבי כמה אני מתאמצת ונאבקת להיות מישהי אחרת,

לא רוצה לצטט את כל המשפטים הנפלאים שלך, רק אומר שאת מדהימה עברת שינוי

ענק

ותודה גדולה שחזרת לספר, זה נותן השראה לי, ובטח לאחרות, שרודפות אחר המושלמות ואחר האושר

יש לנו את זה ! לכולנו יש את היכולת להבין ולהפנים את האמת הזו:
_הבנתי כמה אני לוקחת כמובן מאליו את כל ההשגים שהשגתי, כי אני משווה את עצמי לספרים ולמאמרים ולאמהות אחרות שאני רואה, וזה (ההשגים שהשגתי) אף פעם לא מספיק, במקום להשוות את עצמי לעצמי ורק לעצמי- הרי ההתקדמות שלי יכולה להימדד רק ביחס לעצמי.
זה איפשר לי להעריך מחדש כל השג, פצפון ככל שיהיה, עלוב אולי, לא מושלם בכלל, אבל הישג, הישג שהוא שלי .
זה איפשר לי סוג של מנוחה._

את נהדרת !
הלמידה שלך, העומק, ההתבוננות הפנימית, התהליך שאת עושה - מעוררים התפעלות.
@}

על ידי סיגל_ב* » 07 ינואר 2006, 12:27

יש כל הזמן שיפור.
אני נותנת יותר משקל להשגים שלי, ומעצם זה שאני עושה את זה מתאפשר לי לזכות בעוד הצלחות
אני מנסה ללמוד ליהנות.
וכיום אני שמה את עצמי ואת הילדים בראש סדר העדיפויות.

נפלא לקרוא אותך!

כל הכבוד לך.

^{שמחה שחזרת לעדכן.} @}

_הפסקתי לקרוא ב natural child project ודומיו.
פשוט זיהיתי בבירור שזה עושה לי רע. שאחרי שאני קוראת אני רואה כל כך את כמה שאני לא "כמו שצריך", כמה אני רחוקה._
יכול להיות שבעתיד, ככל שתמשיכי לתת יותר ויותר משקל להשגים_ שלך וליהנות מההצלחות שלך כפי שאת עושה כעת (וזה אכן _מרחיב לב כל כך!), תרגישי אולי אחרת כשתפגשי טקסטים כאלה. @}

וזה מייאש, ומרחיק אותי מבעלי, כי בעיקר גורם לי לראות כמה הוא לא בסדר, ואז מתחילים המבטים העקומים וההערות והריבים.
אמנם לא שאלת ולא ביקשת כאן עצה, אבל זה גרם לי להיזכר בדרך שבה אני מתמודדת (היום - אחרי שלמדתי כמה שיעורים בעבר

) עם סיטואציות כאלה אצלנו. אם לא מעניין אותך, דלגי, מחקי - מה שאת מרגישה שנכון לך.

כשאני נתקלת במשהו חדש שמוצא חן בעיניי ונוגד את הדרך שבה בעלי ואני מתנהגים כרגע עם בתנו, אני מתייחסת אל זה, וכך גם אני מציגה את זה, כמשהו מעניין לבדוק ולשקול. הרי תמיד יש מה ללמוד ולאן להשתפר, לא? אז אני מנסה להפוך את השיחה בינינו לשיחה של החלפת מחשבות, רעיונות ודעות בין שנינו, ולא שיחה של ביקורת, האשמות והצמדות לאמת אחת בלעדית (וכמה קל להגיע למקום הזה, הו, אני יודעת....

).
אחת הדרכים שבה אני מנסה לעשות את זה, היא להציג את הרעיון החדש שקראתי עליו, ואז לשאול את בעלי: "מה אתה חושב על זה?". ולהקשיב. ומכאן מתחילה שיחה שבה כל אחד אומר מה הוא חושב על הרעיון, ומקשיב לדעות השני (זה כמובן לא טריוויאלי ודורש עבודה... הו

- אני יודעת...). וכל זה, בלי להאשים את עצמנו על מה שעשינו עד עכשיו (כי הרי עשינו בכל מקרה הכי טוב שיכולנו באותו רגע, בהתבסס על כל מה שידענו באותו זמן...).

על ידי יעל_צ* » 05 ינואר 2006, 21:44

מרחיב לב לקרוא אותך

על ידי פלונית* » 05 ינואר 2006, 20:23

מרחיב לב לקרוא אותך. ומלמד. וממלא תקווה. תודה רבה רבה

עוד משהו שרציתי לספר-

הפסקתי לקרוא ב natural child project ודומיו.
פשוט זיהיתי בבירור שזה עושה לי רע. שאחרי שאני קוראת אני רואה כל כך את כמה שאני לא "כמו שצריך", כמה אני רחוקה.
וזה מייאש, ומרחיק אותי מבעלי, כי בעיקר גורם לי לראות כמה הוא לא בסדר, ואז מתחילים המבטים העקומים וההערות והריבים.

אז הפסקתי. אני מודה שאני מתגעגעת, כי זה גם מרחיב ומעורר השראה, אבל זה לא עושה לי טוב, וחלק חשוב בכל התהליך הזה שאני עוברת הוא לזהות מה עושה לי טוב, תומך בי, ומה לא, ולפעול בהתאם.

ועוד משהו-
שקשור לזה
_אני מנסה ללמוד ליהנות.
קולטת פתאום כמה מתח יש בהתנהלות שלי ביומיום וכמה זה עושה רע לכולנו._ -

אני לומדת את המינונים שלי של יציאה מהבית לעומת להישאר בבית, ומגלה שיציאות מהבית, כמה שהן גם עושות טוב וחשובות לפעמים (אני מתכוונת לנסיעות, לא לסתם טיול בשכונה)- הן מלחיצות אותי. וכשאני בלחץ יש לזה מחיר- אני פחות קשובה אל הילדים ויותר עצבנית.

אז צמצמתי מאוד את מס' הנסיעות בשבוע, ואני נוסעת רק פעם אחת, מקסימום פעמיים, ודוחה בתקיפות את הקולות בי שמנסים לשכנע כן לנסוע מכל מיני סיבות - "הילדים רוצים" (מסתבר שזה לא תמיד נכון), "סבתא תעלב", "המון זמן לא פגשתי את אחותי"- עד לא מזמן השיקולים האלה היו גורמים לי לנסוע יותר ממה שהתאים לי, ולהלחיץ את כולנו, וכיום אני שמה את עצמי ואת הילדים בראש סדר העדיפויות.

שמונה חודשים מאז שהתחלתי לכתוב כאן.

במהלך הזמן הזה היו רגעים שחשבתי שכלום לא השתנה.(אבל אלה היו רק רגעים, מזל

) .
כי ברוב הזמן, למרות שלא הפכתי להיות מישהי אחרת לגמרי (כמו שהתברר לי שציפיתי), למרות שנשארתי אני- על מגבלותי ויכולותיי- למרות זאת יש כל הזמן שיפור.
איטי, הדרגתי מאוד, (לפעמים מייאשת ההדרגתיות הזו)- אבל מתרחש, ביציבות.

אחת מנקודות המפנה החשובות שעברתי קשורה בדיוק לזה ש לא הפכתי להיות מישהי אחרת לגמרי - פתאום הייתה לי הארה לגבי כמה אני מתאמצת ונאבקת להיות מישהי אחרת, וכמה המאבק הזה לא עושה לי, לנו, טוב.

הבנתי שהדרך היחידה שבה אני יכולה להשתפר היא לקבל את איך שאני- ברע ובטוב.

לגבי הרע- זה לא היה חידוש, כי אני יודעת את זה כבר שנים ועובדת על זה כמה שמתאפשר.

לגבי הטוב - כאן היה מבחינתי חידוש חשוב.
פתאום הבנתי כמה אני לוקחת כמובן מאליו את כל ההשגים שהשגתי, כי אני משווה את עצמי לספרים ולמאמרים ולאמהות אחרות שאני רואה, וזה (ההשגים שהשגתי) אף פעם לא מספיק, במקום להשוות את עצמי לעצמי ורק לעצמי- הרי ההתקדמות שלי יכולה להימדד רק ביחס לעצמי.

זה איפשר לי להעריך מחדש כל השג, פצפון ככל שיהיה, עלוב אולי, לא מושלם בכלל, אבל הישג, הישג שהוא שלי .
זה איפשר לי סוג של מנוחה.
קודם הייתי במצב של תסכול אינסופי.
השיפור היה כל כך איטי וקטן, והפער בין איך שחשבתי שאני אמורה להיות לבין איך שאני רק הלך וגדל, שהרגשתי שלעולם לא אצליח לתקן תיקון משמעותי- והרי הילדים גדלים, ומה יעזור להם שכשיהיו בני עשרים וחמש אמא שלהם תצליח להתנהג בדרך נכונה וטובה?
מאז ההבנה הנ"ל אני רגועה יותר, כי אני נותנת יותר משקל להשגים שלי, ומעצם זה שאני עושה את זה מתאפשר לי לזכות בעוד הצלחות (כי הרי התקף של רגשי אשמה הוא המתכון הבטוח להתפרצות הבאה, בעוד שהשלווה שבקבלה העצמית מקרבת אותי ללהיות האמא שאני רוצה להיות).

עוד שינוי, ממש מהזמן האחרון-

אני מנסה ללמוד ליהנות.

קולטת פתאום כמה מתח יש בהתנהלות שלי ביומיום וכמה זה עושה רע לכולנו.

משתדלת-

לזהות את זה.
לנשום עמוק ולשאול את עצמי- "מה ירגיע אותך?" "מה בא לך לעשות?" או משפטים אחרים שעוזרים.

על ידי אישה_אחת* » 26 אוגוסט 2005, 16:53

מהרהרת. אולי כדאי לך הלכנס לדף מדור חינוך ביתי שם תמצאי המון דפים בנושאים שאת שואלת עליהם.
או וגם להכניס את השאלה שלך לדף מתלבטת בנוגע לחינוך ביתי
שם פשוט תקבלי יותר תגובות . אם את צריכה עזרה להעביר את השאלה, אשמח לעזור (-:

ממליצה לך ולבעלך לקרוא מספריו של דני לסרי. אנחנו התחלנו ב"חינוך בביצת הפתעה" ודי מהר הבנו שנינו שאנחנו מחזירים את הילדים הביתה...
בהצלחה

על ידי מהרהרת* » 26 אוגוסט 2005, 00:50

השעה חצות , וזו לא הפעם הראשונה שאני מוצאת עצמי נכנסת לפרום הזה! יש לי הרבה התחברות למדובר כאן, ובזכותכם אפילו רכשתי את הספר בלמידה מתמדת! מחכה לבואו!
ועכשיו לשאלות:
ההחלטה לחינוך ביתי חייבת להגיע יחד עם הבנזוג! ישנם מצבים שאין? אי אפשר לקיים חינוך ביתי ללא הסכמה הדדית לעינין!
נכון להיום הבנזוג מקבל עידכונים בעינין החינוך בבית ומיחוצה לו, אייך הציג לו את שאני מגלה מהחינוך הביתי?
אייך קרה לכם?
הבנזוג שלי ממש לא בא מרקע חינוכי כל שהו... אולי אם היה פסיכולוג...או מורה ..או משהו! הוא איש הייטק!
כל נושא החינוך צריך למידה נרחבת והמון המון סבלנות וזמן -תכונה חסרה לאנשי ההיטק...
המלצות?
אם אבוא בהתרגשות ואומר שהחלטתי שאין גנים,ביתי ספר, ועוד,, השאלה הבאה תיהיה "אז אפעם לא תצאי לעבוד?"
אצלינו זה ממש פשוט להיכנס לחינוך הביתי! שני נערים שהמסגרות ישמחו להוציאם מתוכם! ושלושה נוספים בהבדל של שנה אחד מהשני ,! החופש הגדול היה תענוג! בכל פעם שיש חופש אני והם שמחים! השנה מתחילה ואני ממש מתאבלת כמותם,,
אבל גם חששות , האם ישלי את מה שצריך כדי לקדם אותם? ואין בכלל על מה לדבר עם הבנזוג לא איתי בענין!
אייך מתחילים? מה יקרה אם פקידת סעד תבוא? אייך מגישים לילדים את הרעיון? גם אני קראתי את הספר הילדים על הגבעה, אבל הם שניהם ידעו ובאו מרקע חינוכי! היה להם מה לתת!
מה עושים עם נערים בני 14- ו15 ? למישהו יש ניסיון? משהו כתוב? ויכול לידע אותי? תודה ולילה טוב!

על ידי סיגל_ב* » 11 אוגוסט 2005, 14:28

מדהימה.

ושוב אני נפעמת ממך ומהשינוי שחוללת!!

עדכון קצר-

התחלתי טיפול שיאצו. בינתיים רק טיפול אחד, ולמרות שהיה קצת צולע (מקום לא הכי מתאים, המון זבובים, וכל הטיפול שמעתי את בעלי והילדים בחוץ שמשום מה בחרו דווקא באיזור הזה לשחק בו בזמן הטיפול

),
למרות כל זה יצאתי בתחושה טובה- גם מבחינה גופנית, הגוף שלי ממש היה זקוק לזה, וגם עצם זה שעשיתי משהו בשביל עצמי.

בתקופה הזו אני מזהה שאמנם ההתלהבות הראשונית שככה, ולכן אני מוצאת את עצמי חוזרת לעיתים לתגובות הישנות (לא בעוצמה של פעם, ובכל זאת),
אבל יחד עם זאת השפה החדשה, צורת ההתמודדות החדשה, כבר יותר טבועה בי- לעיתים קרובות קורה שאני עונה בצורה הישנה ואז עוצרת, נושמת ומתקנת. ולעיתים עוד יותר קרובות אני קולטת את עצמי עונה בצורה החדשה בקלות וללא מאמץ.

חוץ מזה גם התחלנו תהליך של טיפול הומיאופתי עם בתי הבכורה בגלל כל מיני בעיות שיש לה ואני חושבת שזה עושה טוב לכולם.

בכלל- אני לומדת לקבל עזרה חיצונית.
כבר כמה שנים שאני מנסה לעשות הכל לבד. מאמינה שהכל בראש ושאני יכולה לרפא כל בעיה שלי ושל הילדים, בעצמי, באמצעות התכוונות, התמקדות וכל מיני טכניקות פשוטות שרכשתי כמו רייקי, תזונה, עשבי מרפא ותפילה.
ואני עדיין מאמינה בזה, רק מבינה היום גם שעם כל העומס של חיי היומיום אין לי יכולת לטפל בהכל בעצמי, ושאפשר ורצוי לקבל עזרה, כל עוד אני זוכרת שהאחריות היא קודם כל עלי, ושהטיפולים הם תמיכה ולא תחליף לעבודה האישית.

חוץ מזה- ארגנתי יחד עם חברה סדנת "איך לדבר כך שהילדים וכו'" בישוב שלנו, ואני שמחה מזה מאוד כי אני מרגישה שכך אני חולקת את הידע הזה עם עוד הורים שזקוקים לזה, משפיעה מהטוב הזה על אחרים וגם מחזקת את התהליך האישי שלי.
הסדנה עזרה לי בעיקר להבין עד כמה זה טבעי שזה לא טבעי לנו - כי אלינו כילדים לא דיברו ככה, וזה ממש להמציא את הגלגל מחדש.
כמובן שחשבתי שאני היחידה בעולם שהיא כזו קשת תפיסה, שמסתבכת לפעמים דקות ארוכות בנסיון לנסח משפט אחד קצר שיהווה, למשל, תגובה נכונה לבקשה/מצוקה של הילדים.

לומדת עוד ועוד להקשיב לעצמי, לקבל את עצמי, לתת לעצמי- כי אני מבינה יותר ויותר שזה המפתח בשביל להיות אמא מסורה וסבלנית כמו שאני רוצה להיות.

על ידי חני_בונה* » 16 יולי 2005, 17:33

יש לי כבר תשובה לקול הספקן הזה

על ידי ענת_שץ* » 15 יולי 2005, 18:25

הנה, גם לי זה קרה. זה באמת עובד.
איזה יופי...

אני קוראת שקטה בד"כ אבל חייבת לומר: כל הכבוד!

על ידי אמא_בתיקון* » 13 יולי 2005, 11:24

תודה

אפשר לשאול בני כמה ילדיך? ,

6, 3, ושמונה חודשים.

על ידי נועה_נועה* » 13 יולי 2005, 00:28

את מדהימה!!!!!!!!!!

אפשר לשאול בני כמה ילדיך?

על ידי סיגל_ב* » 12 יולי 2005, 23:47

וככה- ממצב של סערה רגשית מאוד גדולה היא עברה תוך כחמש דקות למשחק שליו עם עצמה בחדר- בלי שאני אמרתי או עשיתי כלום, חוץ מפשוט להיות שם אתה, לקבל אותה ולהקשיב לה

לא נכון! הנה, גם לי זה קרה. זה באמת עובד.

וואו!!!

<מתרגשת עד דמעות>

על ידי אמא_בתיקון* » 12 יולי 2005, 22:26

עוד הצלחה-
הגדולה באה אלי אתמול, נסערת אחרי שרבה עם אבא כי הרביצה לאחיה.
הצלחתי להקשיב לה, למרות הכעס שהיה בי בהתחלה בגלל שהרביצה.
הצלחתי לא לתת עצות. זה היה מדהים- לא עשיתי כלום.
רק ישבתי והקשבתי, הנהנתי והסתכלתי עליה, מדי פעם חזרתי על מה שהיא אמרה או שרק אמרתי - "כן".
אחרי שפרקה את כל הרגשות שלה, והצלחתי להתאפק מלספק פתרונות, היא אמרה פתאום-" טוב, מה האפשרויות? אחד..." היא התחילה למנות פתרונות אפשריים לבעיה (שהגדירה בעצמה- היא מאוד נרגשת מהביקור הצפוי של הסבים), ככה, ספרה עם האצבעות והייתה כזו מתוקה ובשלב הזה כבר לא כעסתי והייתי מוקסמת ממה שקורה.
בסופו של דבר היא בחרה אחד מהפתרונות שמנתה ועשתה את מה שהחליטה.
וככה- ממצב של סערה רגשית מאוד גדולה היא עברה תוך כחמש דקות למשחק שליו עם עצמה בחדר- בלי שאני אמרתי או עשיתי כלום, חוץ מפשוט להיות שם אתה, לקבל אותה ולהקשיב לה (שזה כמובן הרבה מאוד וכל מה שהיא צריכה, אבל כל כך מעט ופשוט יחסית למאמץ הרגשי האדיר הכרוך באי קבלה, באי הקשבה אמיתית, בנסיון לפתור לה את הבעיה).
זה היה מדהים. תמיד כשאני קוראת את הדוגמאות בספרים יש בי קול קטן וספקן שאומר-"כן, כן, בטח, רק להם זה מצליח ככה", או-"הם בטח סתם המציאו את הדוגמאות האלה, אף אחד לא חי ככה".
אבל אחרי מקרים כאלו, וזו רק דוגמא מתוך רבות מהימים האחרונים, יש לי כבר תשובה לקול הספקן הזה. לא נכון! הנה, גם לי זה קרה. זה באמת עובד.

*****************

מחר

לקום שמחה. שלווה. עם תחושת יכולת.
להיות בקשר עם מה שאני מרגישה, רוצה וצריכה.
לבטא את זה בבהירות, בנעימות.
להתבונן. להנות מהילדים, מהחיים.
להיות קשובה אליהם.
לזכור לנוח. לנשום. לשתות הרבה. לאכול טוב.

להעזר במוזיקה מרגיעה כדי ליצור אווירה נעימה ברגעים המתאימים.

לאהוב את עצמי, את בעלי, את ילדיי.
לתת כפי יכולתי, בשימחה, לכל מי שסביבי.

לעשות את כל מה שתיכננתי מתוך זרימה, בלי לחץ.

להתפלל הרבה, לבקש את מה שאני רוצה, ליצור לעצמי יום נהדר.

(וכל מה שביקשתי לעצמי, אם מתאים לכן, אלו שקוראות כאן במקרה- אז מבקשת גם בשבילכן @} ).

על ידי אישה_אחת* » 12 יולי 2005, 10:15

על ידי סיגל_ב* » 12 יולי 2005, 07:42

על ידי ענת_שץ* » 11 יולי 2005, 23:46

איזה יופי...תראי אני כולי צמרמורות וחיוך ודמעות....כל הכבוד...
זה יכול להיראות לפעמים כל כך טיפשי, אבל באמת זה כל כך מרגש לראות את הילדים שלי מתלהבים ושרים...
ובאמת זה כל כך טוב, זה נותן הרגשה נפלאה לראות את החיים כפי שהם...

הם ביקשו שאשחק אתם, והסכמתי בשימחה.
המשיכי כך, זה כל כך יפה....וזו באמת באמת הדרך הנכונה והנה כזו את ...אמא שמשחקת עם ילדיה בשמחה....

על ידי אמא_בתיקון* » 10 יולי 2005, 09:51

_אם תוכלי לכתוב יותר על הרגעים היפים שיש לך על ההצלחות הקטנות שלך, זה ייתן לי את האפשרות לשמוח איתך בשמחתך, זה ייתן לך את האפשרות
לקרוא את הדברים האלו ברגעי משבר שעלולים לבוא, זה יעזור לך לראות ש - הנה הייתי במשברים וצמחתי .._

אז הנה, ענת ואסנת, בעידודכן-

מיד אחרי שכתבתי את הקטע הקודם, חזרתי אליהם, ופתאום הרגשתי שהלב שלי פתוח.
הם ביקשו שאשחק אתם, והסכמתי בשימחה.
ראיתי את ההתלהבות שלהם, את החיים שהם מפיחים במשחק, את היופי בכל מה שהם עושים- ממציאים ושרים ומתביישים קצת אבל ממשיכים, משתפים אחד את השני.
בקיצור- פתאום ראיתי את הטוב.
במהלך הימים האחרונים הרגעים הטובים תמיד באו רק אחרי שהכרתי בכך שאני לא בטוב, והסכמתי לזה, במקום להאבק בעצמי ולנסות להיות משהו שאני לא יכולה להיות.

על ידי אמא_בתיקון* » 10 יולי 2005, 09:24

בזכותך השגתי את הספר על איך לדבר אל הילדים וכו' ואני קוראת ולוקחת את הזמן לחולל את התמורות הנדרשות

אני מאוד שמחה.

על ידי אמא_בתיקון* » 10 יולי 2005, 09:21

וואו, רסיסים, תודה @}
בדיוק התכוונתי לכתוב כאן על כמה זה קשה, לי לפחות. (טוב, אני יודעת שלא רק לי ).
להקשיב, לקבל, לאמר את הדבר הנכון ולא את המשפטים שהורי אמרו לי.
לפעמים נראה לי שלעולם לא אשתנה. שכלום לא ישתנה.
בימים האחרונים הלב שלי כל כך סגור אליהם.
אני מרגישה סחוטה, כאילו מצצו את לשדי עד תום.
הימים נגמרים מאוחר נורא ולא מספיקה להתחדש.

אבל מה שכתבת עזר. כן, אני בסדר. כמו שאני.
משתדלת ככל יכולתי. מקווה להשתפר עוד- שתיפרץ החומה על לבי ואצליח לראות את היופי שלהם ולהנות ממנו ולהתחזק.

ותודה, סיגל ב וענת, על נוכחותכן אתי. זה מרגש ומחזק.

רציתי גם להגיד לך, שמהנסיון האישי שלי ובכלל, תהליכים לוקחים זמן. וככל שהתהליך עמוק יותר, הוא לוקח יותר זמן. תני לעצמך את הזמן והמרחב.
אני גיליתי שכשאני משתדלת לקום בבוקר ולהגיד לעצמי "אני בסדר" במקום ההלקאה העצמית שאני מצטיינת בה, אז באמת הכל זורם יותר בסדר. ברור שיש קשיים, וברור שיש רגעים של כעס והרמת קול ומקומות שנאי מעדיפה שלא נגיע אליהם, אבל אז כשזה קורה, אני משתדלת להזכיר לעצמי שזה חלק מפסיפס האנושיות שבי ואין מצב שאני אהיה מושלמת. כאילו לפעמים, אחרי יום "טוב" אני חייבת לשחרר איזה צעקה או שניים, לאיזון ...

וגם, בזכותך השגתי את הספר על איך לדבר אל הילדים וכו' ואני קוראת ולוקחת את הזמן לחולל את התמורות הנדרשות, אז תודה ושבוע טוב

על ידי סיגל_ב* » 08 יולי 2005, 23:11

<שתדעי שאני כל הזמן עוקבת וקוראת, מחזקת ותומכת בך.>

על ידי ענת_שץ* » 08 יולי 2005, 16:07

אני ביום כזה זוועתי, שבו נראה לי שאני אמא נוראית,
את ביום זוועתי - זה הכל...
אמא נוראית ? אין כזה דבר...כמו שאין "אמא טובה"...
את אמא.
זהו.

אני ביום כזה זוועתי, שבו נראה לי שאני אמא נוראית, ושום דבר לא יעזור,

על ידי אמא_בתיקון* » 06 יולי 2005, 17:08

איילה, תודה. אני שמחה ששימשתי לך השראה.
אני ביום כזה זוועתי, שבו נראה לי שאני אמא נוראית, ושום דבר לא יעזור, וקצת עודד אותי לקרוא מה שכתבת.

על ידי אילה* » 04 יולי 2005, 23:52

הי אמא בתיקון ,
בעצם שלום לכולם פה . גם אני אמא בתיקון .
כמו בקבוצה של אלכוהוליסטים אנונימיים ...
אפילו שזה בלוג , אני חושבת שחשוב שתדעי שהמסע האמיץ שלך , הוא משהו שיש עוד אנשים שרוצים לעשות . יש מי שכבר טיפסו על רכס הרים אחד , יש מי שעוד לא הספיק לקשור את שרוכי הנעלים ,אבל מתכוון ויש מי שנמצא כל כך עמוק במערה ורק מדמיין לעצמו על אוויר נקי (משפחה שבה זה מתנהל אחרת ולא מרימים את הקול וחובטים ואולי מרגישים יותר טוב).

הייתה לי ההשראה מקריאה ,אפילו רק בהתחלה של הבלוג -הצהרת כוונות , ובדיוק נכנס הילד ורצה תשומת לב .
תשומת לב שלי = להפריע לי , לגזול ממני את הרגע שקט של לקרוא במחשב .(יש לנו אבא שסוף סוף הגיע מהעבודה .)
הרגשתי רע עם זה שאמרתי לו שאני לא רוצה להקשיב (גזל ).
אבל אחריך ,אפילו כמה משפטים , הזזתי את התחת שלי מהכיסא והלכתי לבקש סליחה .
אמרתי לו שאני יודעת שהוא רצה תשומת לב . ושהוא מקסים ובאמת שבמשך היום יש לנו הרבה כייף .

הוא חיבק אותי ונישק אותי וחיבקתי אותו , והיתה לי בלב המון תודה על איך שילדים ,או בפרט הילד שלי , לא צובר טינה בלב ויש לו יכולת מופלאה לאהוב.

אני חושבת על יכולת ריפוי השברים העצמות אצל ילדים , שברי 'ענף ירוק ' למשל . הם מתקנים את עצמם הרבה יותר טוב מאשר מבוגר .
אולי היכולת המופלאה של הילדים , צריכה מאיתנו שניתן בה אמון , שננקה את הסביבה מהפרעות לתהליך (אם פצע מזוהם בחידקים לא תתרחש החלמה , אם יש לילד עדין תחושה שלא מכבדים אותו ממש , הוא לא ישגשג ),
ושנתווה כיוון נכון . אני מאמינה בכל ליבי שעלי להחליט עבור ילדי מה נכון ולהרחיק אותו מהשפעות שליליות . זאת חובה שלי .
לא כל דבר מתאים , לא כל סוג של אוכל וגם לא כל סוג של בידור ובטח שלא כל מינון .
אי אפשר מבחינתי לגדל ילד שפוי ומבין ענין אם הוא צופה שעות בטלוויזיה .
גם אוכל ג'נק מטמטם את החושים , סביבה שיש בה אלימות וכ'
אז אני אמא ואני מחליטה .
יש הרבה דברים שמותר -וביניהם צריך שתהיה בחירה . ככה אני חושבת

ושהיה לך כוח ומאחלת לך המון שמחה ושהיה לך אושר עם הילדים שבחרו לעצמם אמא נפלאה כמוך .

על ידי אמא_בתיקון* » 03 יולי 2005, 15:25

טוב, אני לא מצליחה עם האייקון של מקלידה ביד אחת, אבל הרעיון מובן

על ידי אמא_בתיקון* » 03 יולי 2005, 15:23

תודה גדולה על ההתייחסויות, מפאת I יד 1 I מקצרת, אבל פשוט נעים ומעודד לדעת שמלווים אותי בתהליך הזה.

על ידי אישה_אחת* » 01 יולי 2005, 22:36

קודם כל

גדול
באמת תהליך מבורך, של התקרבות לילדייך וקודם כל התקרבות לעצמך.
קראתי את הדף מתחילתו ועד סופו בנשימה עצורה. וכל כך הזדהתי בהרבה מקומות.
.
קשה לחיות עם שלוש מראות בבית. שמראות לך כל פגם הכי קטן. ותמיד שאנחנו (או לפחות אני ) עומדות מול המראה אנחנו רואות בעיקר את הפגמים. כמה קשה לעמוד מול הבבואה במראה להסתכל לאישה שם ישר בעניים ולאמר "אני אוהבת אותך".

אני רוצה לצטט לך משהי (אולי לא במילים מדוייקות)" כשאנחנו מכירות בכעס, 'אני כועסת עכשיו'. בלי לגלגל מחשבות בראש למה כעסתי ומה עשו לי וכו'. פשוט להכיר בכעס. הוא מתקצר בהמון. ואז פשוט להביא את הטוב. להתרכז בטוב" .

_אם תוכלי לכתוב יותר על הרגעים היפים שיש לך על ההצלחות הקטנות שלך, זה ייתן לי את האפשרות לשמוח איתך בשמחתך, זה ייתן לך את האפשרות
לקרוא את הדברים האלו ברגעי משבר שעלולים לבוא, זה יעזור לך לראות ש - הנה הייתי במשברים וצמחתי .._

מקסים. מצטרפת לבקשה.

על ידי ענת_שץ* » 01 יולי 2005, 19:09

_נראה, לי נכון לעשות באמת איזו עבודת הכנה פנימית לפני שיחה כזו.
ויחד עם זאת להשאר פתוחה לרעיונות והתובנות שלה לגבי העניין._
אני ממש רוצה לספר לך קצת עלי, יש לי ילד בן שלוש בסך הכל, יכול להיות שזה ישמע קצת מצחיק, אבל אני משתדלת לנהל איתו שיחות כנות, גם לגבי הצפיה בטלביזיה, אני מנסה לא לריב, זה לא תמיד הולך. היו פעמים בהתחלה, כשהוא ממש התחיל לראות סרטים, שהוא היה מסוגל לראות את אותו סרט 20 פעמים ברצף. לא רבתי איתו על זה אפילו שדי נמאס לי...וזה עבר לו, היה איזה חודש אחד שאם היית שומעת את הסיפורים שלי היית אומרת - מכור קשה...אבל לא, הוא למד לבד את המינון הנכון, הוא מבקש לצאת החוצה לטייל, לגן משחקים, או לראות סרט, או לקרוא סיפור, או ללכת להתרחץ ולישון...יכול להיות שזה יעבור לו כשיגדל...
אבל מה שרציתי להגיד זה שבאמת צריך לדבר עם הילדים שלנו יותר, להתייחס אליהם ברצינות ובכבוד. אלו אנשים קטנים, עם רצונות, תקוות, חלומות, הם נעלבים מדברים שאנחנו אומרים להם, אנחנו פוגעים בהם בלי לשים לב ואחר כך לא מבינים למה הם כועסים..
גם אני יכולה להגיע למצב שאני רק רוצה שיהיה שקט, שהוא לא יבכה, שלא יבקש כלום שייתן לי דקה אחת של מנוחה...
אבל אם אני אשים לב לצרכים שלו, לבקשות שלו, אני אקבל הרבה יותר מדקה אחת של מנוחה - אני אקבל את ההערכה שלו אלי, וגם אהבה.
הילד שלי מכיר אותי טוב, הוא יודע בדיוק מה מרגיז אותי, ואי אפשר לעבוד עליו, אי אפשר לסבן אותו במילים כמו אחר כך, או - אולי מחר, גם אי אפשר להבטיח ולא לקיים - כי הוא זוכר הכל ומה שיותר גרוע - הוא לומד מה אני עושה ועושה אותו דבר.
כך שאין לי הרבה ברירה אני חייבת להיות אמיתית וכנה, ומעל הכל - להוות דוגמא.
וכשאני עייפה, חולה, חלשה - אני פשוט משתפת אותו בכך ותאמיני או לא - הוא מנסה לעזור כמיטב יכולתו.
גם כשהולכים לקניות - זה יכול לפעמים להיות סיוט, אבל עם המון עבודה והתמדה הוא לומד שלא כדאי לקנות הכל, וצריך לבחור ולבדוק מחירים. כמובן שיש גם את הפעמים שהוא בוכה ורוצה ורוצה - אז לפעמים אני מוותרת וקונה...ולו רק בשביל שיהיה רגוע...
בקיצור הכל אפשרי, שום דבר לא יבוא בקלות, שום דבר לא פשוט,יהיו עליות ויהיו מורדות.
אבל אם תנסי, אם תשתפי ותדברי בכנות, לא "ישיבה", לא "שיחה", פשוט לדבר איתה, להקשיב לה, לנסות להיות לרגע במקומה כמו באותו רגע שכתבת
_רק אחר כך עלו עוד מחשבות-
זה סרט חדש והיא נורא נרגשת ממנו._

זה מרגיש כל כך מסובך. לדעת מה נכון. לכבד אותה ואת הרצון שלה ויחד עם זאת גם את שלי, את הזכות שלי להחליט בשבילה. אני אפילו לא בטוחה (בעניין הזה שזו זכותי, וזו הבעיה.
אין כאן נכון ולא נכון..ואני גם לא בטוחה שיש לנו כהורים איזה שהיא זכות להחליט עבורם...
ניתנה לי הזכות ללדת אותם, וכעת מוטלת עלי החובה לשמור עליהם, לגדל אותם להיות עצמאיים חופשיים...
יש לי היום את הזכות לראות אותם מחייכים, מאושרים (אך מבחינתי זו לא רק זכות - זו גם חובה...)
כל השאר - אלו דברים שאנו צריכים ללמוד להכיר אחד את השני וללמוד יחד - איך לחיות ביחד, אחד עם השני...
אף אחד אחר לא יוכל לומר לך מה עלייך לעשות...אפשר לתת עצות, אפשר ורצוי גם להתייעץ עם אנשים מקצועיים שיכולים לתת כיוון חדש, נקודת מבט שונה, אבל בסופו של דבר - את ומשפחתך תמצאו את הדרך שמתאימה לכם, זהו תהליך שכל אחד מבני המשפחה צריך להיות שותף בו....
אני חייבת לומר לך שאני כותבת כאן כדי לשתף אותך בחיי, לתת לך זווית ראיה נוספת, אני מאוד מקווה שרק תקראי אותה ותקחי רק את מה שמתאים לך...אם יש דברים שגורמים לך לבלבול, שאת מרגישה שאת מתנגדת להם, עדיף שתעזבי אותם כי כנראה הם לא מתאימים לך וזה בסדר, הרי לא כולנו אותו הדבר. יכול להיות שפתרון טוב לאחד הוא לא כל כך טוב לאחר... אז מה שלא מתאים לך תעזבי ותנסי משהו אחר...

על ידי דגנית_ב* » 01 יולי 2005, 16:50

אופס! אני חושבת שכתבתי משהו שמאד מקלקל לך.

סליחה.

התכוונתי לבת שלי. אך ורק!
ממש לא נראה לי שצפייה מזדמנת אצל קרובי משפחה יכולה לגרום לה בעיות.
והקטע עם הסרטים החדשים שרוצים לראות שוב ושוב - מוכר וחביב.

הזכות שלי להחליט בשבילה. אני אפילו לא בטוחה (בעניין הזה) שזו זכותי, וזו הבעיה.
השאלות האלו, שעולות הרבה, יכולות להסתיר בפנינו את התמונה הנוכחית.
ההתבוננות, שבה נקטת, מציגה דברים כהוויתם וקל יותר לנקוט עמדה, ולעשות מעשה (או לא) בלי כעס.

, בזכות זה שהיה להם הרבה יותר זמן, היו הרבה יותר הזדמנויות להתמודד עם רגשות ובעיקר רגשות קשים שאין להם מקום וזמן במירוץ המטורף. אני לקחתי את זה לתשומת ליבי וזה עוזר לי
וגם אני עכשיו לוקחת. תודה רסיסים.

אויש

לנו נורא נורא עזר שהטלויזיה עשבה את הסלון ועלתה לחדר ה"משחקים" (שעברו בינתיים לסלון כמובן...

)
פתאם גיליתי שזה הרבה פחות מעסיק אותם ואותי. ולפעמים אני ממש צריכה לבקש שילכו לראות משהו כדי שאוכל לשים את הראש על הכר לכמה רגעים...

תני לעצמך זמן והיי סבלנית קודם כל כלפי עצמך. התהליכים לוקחים זמן. הרבה זמן. ויום אחד, פתאם תגלי שאת אחרי זה. שהתגברת על סגאת הטלויזיה ובינתיים יש לפתחך עוד התמודדויות חדשות ומגוונות...

קראתי משהו שאורנה שפרון כתבה על השנה הראשונה בבית ועל איך פתאם, בזכות זה שהיה להם הרבה יותר זמן, היו הרבה יותר הזדמנויות להתמודד עם רגשות ובעיקר רגשות קשים שאין להם מקום וזמן במירוץ המטורף. אני לקחתי את זה לתשומת ליבי וזה עוזר לי ברגעים קשים.

ושוב

על ידי אמא_בתיקון* » 30 יוני 2005, 18:30

_תוך כדי התהליך גיליתי:
שאני חושבת שהילדה שלי מכורה לטלויזיה וזו התמכרות שגורמת נזקים
אי אפשר להפסיק התמכרות בלי עזרה. בדרך כלל.
האחריות להגיש לילדה את העזרה נמצאת אצלנו, הוריה._

אני חושבת שהיום המשפט הזה גרם לי למאבקים מיותרים. לאותם הרגעים האבסורדיים והקשים שדיברת עליהם, רסיסים.
הם ראו סרט בבוקר, וסיכמנו שבערב יראו עוד אחד.
בצהרים הגדולה רצתה לראות שוב.
סירבתי, גם בגלל מה שכתוב כאן למעלה, וגם מעוד סיבות (כולן לא ענייניות, לדעתי). היא השתוללה, הרביצה לי, העיפה ספרים. הגבתי בסדר יחסית, אבל בכל זאת חציתי גבול פעם אחת מבחינת התגובה.
וכל הזמן שהתנגדתי בלי ממש לחשוב על זה או להקשיב לה, המילים "היא מכורה, זה קריז", חיזקו אותי.

רק אחר כך עלו עוד מחשבות-
זה סרט חדש והיא נורא נרגשת ממנו.
היא שיחקה המון בחול עם אחיה וחברה ואולי זה לא נורא כ"כ זה לא שהיא "כל היום רואה טלויזיה".
האם זה באמת כל כך נורא, האם זה אומר שמעכשיו נראה כל יום שלושה סרטים? (כי נראה לי שזה יותר מדי).

זה מרגיש כל כך מסובך. לדעת מה נכון. לכבד אותה ואת הרצון שלה ויחד עם זאת גם את שלי, את הזכות שלי להחליט בשבילה. אני אפילו לא בטוחה (בעניין הזה) שזו זכותי, וזו הבעיה.

על ידי סיגל_ב* » 29 יוני 2005, 23:53

אהבתי את דברייך רסיסים.
לשינוי יש את הקצב שלו וזה כנראה לוקח בדיוק כמה שזה צריך לקחת.
לאט לאט הכל יכנס למינון ולמקום הנכון.
אני מעדיפה שינויים שקורים לאט. בעיניי זה עדות לכך שהם גם יחזיקו מעמד יותר זמן.

על ידי אמא_בתיקון* » 29 יוני 2005, 21:58

אצלנו רוב הרגעים האבסורדיים והקשים עלו סביב ניסיונות שלי להיות מי שאינני

אוי, כמה שאני מכירה את זה

תמיד בקטעים האלו בעלי משמש לי מראה מעצבנת, כשהוא חוזר מהעבודה ומנסה להבין מה בדיוק קרה לי בשמונה השעות שהוא לא היה בבית...

שמותר לך לעשות דברים רק בגלל שלך לא נוח איתם, או שככה את מעדיפה. לאט לאט הכל יכנס למינון ולמקום הנכון.
תודה על התזכורת הפשוטה אך הנוטה להישכח... @}

כמה דברים שעלו בי לאור הדברים שכתבתן (ומקווה שזה בסדר לכתוב לך כאן...):

_תוך כדי התהליך גיליתי:
שאני חושבת שהילדה שלי מכורה לטלויזיה וזו התמכרות שגורמת נזקים
אי אפשר להפסיק התמכרות בלי עזרה. בדרך כלל.
האחריות להגיש לילדה את העזרה נמצאת אצלנו, הוריה._

זאת תגלית שגם אני חזרתי לגלות עם ילדיי, סביב סוגיה התמכרות אחרת (מוצצים). הבן הבכור שלי, ממש הראה לי איך הוא מכור וצריך את העזרה האקטיבית שלי כדי להיגמל. כשהתחלנו, וזה עבד, גיליתי שעד עכשו כאילו "שכחתי" את הזכות הלגיטימית שלי להיות אמא שלו, האמא שלו, זאת עם האינטואיציות הכי נכונות לגביו, וזה מתקשר לדבר הבא:

מצד שני...זהו, שב TCS הם מתייחסים לכל העניין בשויון נפש כזה, כאילו- "מה העניין, כולה טלויזיה"...

אל תאמצי אף תורה בלי שאת בטוחה שהיא מתאימה לך. אצלנו רוב הרגעים האבסורדיים והקשים עלו סביב ניסיונות שלי להיות מי שאינני. זה נכון לגבי תשונה, זה נכון לגבי שינה, זה נכון לגבי טלויזיה ועוד ועוד ועוד. חוצמזה, שלא כל מה שאנחנו לא מצליחים היום או לא מקבלים היום, לא נקבל בעוד שנה שנתיים. החיים הם כל-כך גמישים ולכן חשוב שנדע לזהות איפה אנחנו בכל הסיפור. לא לאמץ משהו שעל הנייר נראה לי נכון ונהדר אבל מעביר בנו ויבראציות. ואני אתן דוגמא עם הממתקים: אחרי הרבה משברים סביב זה ניסיתי לשחרר, שפכתי להם את כל הממתקים שמצאתי בבית לצלחות של ארוחת הבוקר וננתי להם לאכול כאוות נפשם. כאילו שיחררתי, אבל בעצם אכלתי את עצמי ואותם וחיכיתי שכבר יתלוננו על כאב בטן (מה שלא קרה כמובן...). תוך כדי הבנתי, שאני מנסה לאמץ משהו שקראתי במקום אחר, אבל הוא לא נכון לי. הוא מוציא ממני אנרגיות שליליות בכמות מטורפת, ואז: "מה הועילו חכמים בתקנתם...?".

בקיצור, מה אני מנסה להגיד לך, זה שמותר לך לעשות דברים רק בגלל שלך לא נוח איתם, או שככה את מעדיפה. לאט לאט הכל יכנס למינון ולמקום הנכון.

על ידי אמא_בתיקון* » 28 יוני 2005, 22:06

דגנית, תודה @}
נראה, לי נכון לעשות באמת איזו עבודת הכנה פנימית לפני שיחה כזו.
ויחד עם זאת להשאר פתוחה לרעיונות והתובנות שלה לגבי העניין.
ולגבי זה-
_שאני חושבת שהילדה שלי מכורה לטלויזיה וזו התמכרות שגורמת נזקים
אי אפשר להפסיק התמכרות בלי עזרה. בדרך כלל.
האחריות להגיש לילדה את העזרה נמצאת אצלנו, הוריה._

מצד אחד זה בדיוק לוחץ לי על הכפתור של הפחד, של הכעס. פחד שהיא מכורה. שזה באשמתי. כעס ש"נתתי לזה לקרות".
מצד שני...זהו, שב TCS הם מתייחסים לכל העניין בשויון נפש כזה, כאילו- "מה העניין, כולה טלויזיה"...
או שלא הבנתי? (ולא שזה אומר בהכרח לשחרר לגמרי, זה יותר איזה שחרור פנימי שאולי נדרש, לא יודעת).
(יונת? בא לך לשתף באיזו תובנה?)

על ידי דגנית_ב* » 28 יוני 2005, 16:59

כבר אמרתי לך שאת עוזרת לי?
גם לי יש ילדה (בת 8 )שמאד אוהבת טלויזיה. שישבה ימים שלמים ורצופים וגם אירגנה לעצמה שם את הארוחות.
לפני כחודשיים עשינו איזה שינוי בעניין. אני לא כותבת מה בדיוק כי יותר חשוב בעיני הוא שקודם לכן ישבנו (בעיקר אני) וחשבנו:

מה מפריע לנו בעניין?
מה קורה - מסביב, לפני אחרי, כמה שעות, כמה ימים
מה קורה שמונעים או מפסיקים
מה קורה שמאפשרים
מה זה נותן לנו (הצפייה ואי הצפייה) ןמה השינוי ידרוש מאיתנו (יש דברים שאי אפשר לצפות...)
איזה אופציות לשינוי יש, מה מעשי בשבילנו (כל משפחה ויחודיותה) יותר ומה, גם אם קורץ - בלתי ישים בעליל
מה כבר ניסינו, למה זה לא עבד

לא ישבתי עם פנקס ועפרון אבל אספתי חומר ... והתחייבתי.

השתדלתי לראות את המכלול המשפחתי .

בסוף עשינו את השינוי. לא אידאלי אבל עובד לא רע. בנתיים.

תוך כדי התהליך גיליתי:
שאני חושבת שהילדה שלי מכורה לטלויזיה וזו התמכרות שגורמת נזקים
אי אפשר להפסיק התמכרות בלי עזרה. בדרך כלל.
האחריות להגיש לילדה את העזרה נמצאת אצלנו, הוריה.

עלו דברים שקשורים לרווח וההפסד שלי מהמצב ושינויו, החלטות שקשורות לקשר שלי איתם ועוד.

וכל זה מנקודת המבט המאד הפרטית שלנו.

<יש כאן תל של מילים מכובסות לתהליך שאצל אחרים, עם גישה שונה ותנאי חיים שונים וחיים אחרים, הייה קרוב לודאי אחר. בטח יותר בקיצור (-; >

<וכל זה גם כדי להגיד לך שזה נכון בעיני לחפש זמן מתאים. אם בנתיים עושים קצת עבודת שטח, אולי התמונה תשתנה>

על ידי אמא_בתיקון* » 25 יוני 2005, 19:51

היום קראתי שוב באתר של taking children seriously .
כרגיל, מצד אחד זה מדבר אלי מאוד, מצד שני זה מאוד מבלבל אותי.
מיד גורם לי להסס במצבים בהם קודם לא היססתי, ורגשי אשמה על הטעויות בעבר ועל הטעויות שעוד ייעשו שפתאום קשה לי להשלים אתן.
ואני יודעת שכל מה שנדרש ממני עכשיו, כנקודת מוצא, הוא לזכור שכל השתדלות, אפילו הכי קטנה, היא עוד צעד בדרך, שמקדם אותי.
שעצם הרצון שלי לתיקון הוא כבר חשוב, ושהרצון הזה כבר מספיק חשוב כדי שאהפוך אותו למציאות- כי כבר עכשיו הדברים שונים מאיך שהיו.
ביני לבין הילדות, ביני לבין בעלי ובינו לבינן.
המשפחה שלנו כבר שונה.

אחד הנושאים שהכי מעסיקים אותי הוא הטלויזיה.
הילדים רואים סרטים, אבל אין לנו טלויזיה.
הבעיה היא יותר בביקורים אצל הסבים והדודים. אז הם (בעיקר הגדולה), מסוגלים לראות הופ שעות.
זה קשה לי. אני יודעת שזה לא קורה הרבה, ובכל זאת.
וזה קשה לבעלי, ולסבים שכל הביקור אצלם הילדה ספונה בחדר הטלויזיה, יוצאת רק לארוחות.
ניסיתי להעלות את זה איתה, אבל היא לא כל כך שיתפה פעולה.
אולי זה היה רגע לא מתאים, אולי אני צריכה לנסות לדבר על זה שוב בזמן יותר מתאים.

על ידי ענת_שץ* » 22 יוני 2005, 18:31

לומדת איך לתת לעצמי בעצמי, את מה שאפשר
נהדר ! כל כך פשוט וכל כך נפלא...

על ידי סיגל_ב* » 21 יוני 2005, 16:01

קבעתי עם שכנה שנתחיל טיפולי שיאצו, בעוד כשבועיים.
יש כל כך הרבה דברים מרפאים מסביבי ובתוכי- עצים, שמים, מים, ספרים, נשימה.
מתפעלת ממך.
כרגיל.
כל הכבוד!

על ידי בשמת_א* » 21 יוני 2005, 11:38

על ידי אמא_בתיקון* » 21 יוני 2005, 11:12

בעצתכן ובעידודכן כבר קבעתי עם שכנה שנתחיל טיפולי שיאצו, בעוד כשבועיים.

עצם המפגש השבועי וההתרכזות בעצמי בחופש מוחלט = כיף.
נכון. היה לי משהו כזה, שהפסקתי אחרי הלידה השלישית כי זה לא הסתדר יותר.
אולי הגיע הזמן להמשיך, או למצוא משהו אחר כזה.
ובכל מקרה- כאמור, בגלל מגבלות התקופה (בעלי בחפיפה בין שתי עבודות, וזה עונה גם למה שכתבת דגנית לגבי עזרה מהמשפחה)-
לומדת איך לתת לעצמי בעצמי, את מה שאפשר- הרבה הפסקות קטנות שנותנות כוח במשך היום. יש כל כך הרבה דברים מרפאים מסביבי ובתוכי- עצים, שמים, מים, ספרים, נשימה.

על ידי סיגל_ב* » 20 יוני 2005, 22:42

הוא פירגון ענק
אכן פרגון עצמי.
תחושות כאלה עלו לי כשבשנה וחצי האחרונות קיבלתי מדי שבוע כמעט טיפול שיאצו (להריון ואח"כ כדי שאוכל לשאת את הפיצקי במנשא כל הזמן בלי שיישבר בגב).
זה היה מדהים: אני שמטפלת כל השבוע במישהו אחר, אני - שמתאפקת עם פיפי כי זה אמצע הנקה או שמפסיקה ארוחת ערב חמה וטעימה אחרי הביס הראשון כי פיצקי התעוררה וכ'ו וכ'ו - פתאום, פעם בשבוע, אני שוכבת על המיטה, פאסיבית לחלוטין, רפויה ומקבלת. מ ק ב ל ת.
כולנו זקוקים לאיזון הזה. אי אפשר כל הזמן רק לתת.

על ידי אמא_בתיקון* » 20 יוני 2005, 22:28

וואו, תודה, לכולכן @}
_אם תוכלי לכתוב יותר על הרגעים היפים שיש לך על ההצלחות הקטנות שלך, זה ייתן לי את האפשרות לשמוח איתך בשמחתך, זה ייתן לך את האפשרות
לקרוא את הדברים האלו ברגעי משבר שעלולים לבוא, זה יעזור לך לראות ש - הנה הייתי במשברים וצמחתי ..._
ענת, תודה על הבקשה הזו. כן, זה משהו שעלי לעשות.

על ידי דגנית_ב* » 20 יוני 2005, 17:14

נקודת האיזון הזו היא חמקמקה, דמייני את עצמך עומדת בשיווי משקל על כדור, או יושבת על חד-אופן, אין רגע דל...
יש אנשים שמתאמנים בזה ומגיעים ליציבות מרשימה.
ועוד משהו - יש מציאות שבה לא צריך to juggle את הכל לבד. במציאות כזו, בהתאם לכותרת הדף, יש שותפים שאפשר לבקש מהם, לקבל מהם, להשען עליהם ולסמוך עליהם.

השם אמא בתיקון הזכיר לי איך הייתי שמה נעליים אהובות אך בלויות אצל הסנדלר ומקבלת אותן אחרי יומיים עם סולייה חדשה, מצוחצחות ומריחות נפלא.
אז רציתי להוסיף שטיפול אצל מישהו - למשל פסיכולוג מנסיוני הרחוק - הוא פירגון ענק. עצם המפגש השבועי וההתרכזות בעצמי בחופש מוחלט = כיף.
התובנות הנלוות הן בונוס.

שליחת תגובה

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: תהליך החלמה משפחתי

ענק

וואו!!!