כן , כן...טלפונים למנויים שצריכים לחדש . תענוג !
"אה...אשתי לא פה ורק היא קוראת את זה . מה...את מתקשרת לכל חמשת המנויים שלכם?? חה חה חה "
" לא...לא נחדש . זה יקר מדי . לא נראה להם שהם מגזימים עם המחיר הזה?" (190 שקלים)
" למה הם לא מתקשרים אלי בעצמם?"
"נמאס לי כבר לקרוא על כל הלבטים שלכם. אל תשלחו את הילדים לבית ספר אבל מה אתם מדברים על זה כל כך הרבה? אם אתם כל כך מתלבטים אז אולי אתם פשוט לא שלמים עם זה?"
ועוד ...נסו ותהנו.

ואפשר גם לעזור בהכנת העלון עצמו. קודם כל בכתיבה. ואולי גם בדברים נוספים (הגהות, טלפונים למנויים פוטנציאליים, ...) -- אפשר לשאול את רני וחדוה כשר.

ברגעים אלה מזיעה משפחת כשר על הכנסת החדשים למעטפות !!!!

מדהים כמה הם נקרעים סביב הכנת כל גליון . זו עבודה קדושה כזו ללא שכר -כסף אמיתי לצידה , הגהה , עריכה ,ריצה לבתי דפוס , כל הדברים האלה , וזה לא מחזיר את עצמו בגלל מספר המנויים הקטן.
כל מנוי צריך לחשוב את מי הוא יכול לעניין בעיתון , למי אפשר לתת מתנה , למי אפשר לזרוק דוגמא בבית , בקליניקה , במשרד , בבית הקפה , בבית מלון , צימר , אצל מטפלים מסוגים שונים....להפעיל ת'דמיון ולתת חמצן לעיתון .

(-:

גילה, קיבלתי אותו באמת מזמן...אני קוראת לאט ומגיבה עוד יותר לאט....

אה. (+ אנחת רווחה)

לא -- מדובר על הגליון שקיבלת כבר מזמן.

שוב מתחילים לדבר על הגיליות החדש לפני שקיבלתי אותו?

> גילה חסרת סבלנות וסקרנית <

תודה רבה על הגליון האחרון! תודה מיוחדת לצליל אופיר, יונת שרון, אורנה שפרון ולמי שדאג לכל התוספות הממוסגרות. ת-ע-נ-ו-ג-ו-ת!!!!

אה, גם אני. מתוק מאוד.

תודה ענת, אני אמסור לגאיה (-:

אהבתי את השיר על הדישונים!

אפרופו מילים ומסרים שלילים,
כדאי גם לשים לב לשירים שאנו מזמזמים לעיתים בראשנו, שנושאים מסר שלילי ,מבלי להבחין שאלה בעצם היגדים שמתיישבים להם בתת המודע ועלולים להשפיע על מהלך חיינו, לדוגמא השיר :
"...עוד ארוכה הדרך אל האושר , רצופה היא מכשולים רבים..."או השיר של "הבורגנים" (לא זוכר את המילים ואולי טוב שכך)
אפשר להחליף את המילים במילים חיוביות ולהשאיר את המנגינה... }

אהבתי את הרשימה של יונת שרון התינוק יודע. נהדר, יונת.

בפועל רובנו המכריע אינו יכול לתפוס רוב הזמן אלא מציאות סובייקטיבית למדי ולכן אפסיותם של הטוב והרע הם בגדר תיאוריה עבורינו. (למעט רגעים קצרים של הארה שרובנו חווים לעיתים רחוקות, רגעים שאנו נוטים לזהות עם הטוב העילאי) בפועל אנחנו זקוקים לטוב ולרע (דינאמיים ככל שנוכל לשאת) כדי לכוון את דרכנו בינהם, עד שנגיע למקום ולזמן שלא נזדקק להם יותר.

למילים כמובן יש גם כוח מאגי, למילים השליליות כוח מאגי שלילי ולחיוביות - חיובי.

אותו כוח מאגי שמדובר עליו איננו כוח שלילי או חיובי, זוהי הפרשנות הסובייקטיבית שלנו לטוב ורע. בפועל אלה מתקיימים זה לצד זה על פני זה במקום זה.

השימוש במילים עם מסר חיובי, לפי הבנתי, עשוי קודם כל מהתבוננות. אם אתה לא מתבונן בעצמך אתה לא זוכר מתי להגיד את המילים החיוביות. והתבוננות (מוסכם כאן על כולם וגם מצוין במאמר של אורנה) היא אחד הדברים החשובים שאנחנו יכולים לעשות למען עצמינו.
מנסיוני עם "השאות" (כך קוראים בעברית לשימוש במילים עם מסר חיובי) של לואיז היי, יש דברים שעובדים בצורה מפתיעה. כלומר, האמירות ממש מפעילות חלקים מסוימים בגוף, באופן זה הן עובדות בדומה אפילו לשיטת פאולה. בשיטת פאולה מפעילים שרירים מסוימים שמפעילים באופן לא רצוני שרירים אחרים, שרירים שאי אפשר לבודד אותם או להגיע אליהם בצורה אחרת.
למילים כמובן יש גם כוח מאגי, למילים השליליות כוח מאגי שלילי ולחיוביות - חיובי.
והכוח של המילים או המשפטים החיוביים, הוא הרבה מעבר למה שאנחנו שומעים.
אבל יכול להיווצר מצב שבו אדם ש"חי בעננים" ימלמל מילים חיוביות ויתכחש לרגשות קשים שמוסתרים אצלו, ואז למילים החיוביות לא תהיה תועלת או תהיה תועלת פחותה מזו שהיתה יכולה להיות בלי ההתכחשות. הכרתי פעם אשה שהיתה חולה בסרטן וכל מה שהיא היתה מוכנה לראות זה את יפי השמיים וציוץ הציפורים. כשלאדם יש סרטן זה סימן שהוא פקשש משהו גדול בהתבוננות העצמית ואז כדאי מאד כן לחפש את הדברים הקשים. כי מהכחשה שלהם נהייתה המחלה.

ורד, כיוון יש לך נסיון בויפאסנה, כדאי לך פשוט לנסות: להגיד משפט חיובי - מומצא או מקורי - ולהתבונן בהשפעות של זה עליך.

האמת היא ינראה לי שיש לא מעט פסיכולוגים שמחפשים תשובות בדיוק למצבים אותם תארת ובשיטוטיי בנבכי הויפאסנה נתקלתי לא מעט בפסיכולוגים שבאו כדי להעשיר את עצמם גם בנקודות הראייה האלה ואפילו יש זרם שלם של פסיכולוגיה ובודהיזם שכאילו עונה ומפתח את המקומות הצרים האלה.
אני חושבת שזה יפה מאד שמישהו מצליח לראות את הדבשת של עצמו ומעוניין לשנות מצב, להגדיל טווח ולהתפתח.
מסכימה לחלוטין לגבי ההתעסקות בעבר.
לגבי הקטע עם הדחקת אירועים טראומתיים, אני חושבת שזה מנגנון השרדותי גרידא, כי הרי מי שימשיך להתעסק באירוע כזה (סטייל השואה) באמת לא יוכל ממש לחיות את חייו כפי שהם (ע"ע פרימו לוי). אבל במצבים מסויימים בחיים, כל ההדחקות הללו מרימות את ראשן המכוער מדיי פעם ולא תמיד במקום רצוי ולא תמיד בצורה ריאלית אפילו. וזה מאד עצוב בעיניי וגם קשה.
זה כמו מאזן כזה, או שמחליטים שבאמת מוכנים להסתכל עכשיו על מה שיש ולעבוד (לאו דווקא בפול גז, אפשר גם לעבוד לאט לאט ולקלף כל פעם קצת), או שבוחרים להתעלם, לשכוח, לשתוק וכו'. זה קשור גם לדרגת מוכנוּת נפשית, פיזית, משפחתית וכו'.
בכל מקרה יהיה מחיר- האם יש מודעות לכך? האם אדם באמת מודע למחיר שיצטרך לשלם על הבחירות שלו? האם הוא בוחר במחיר, או רק במה שעכשיו?
כמובן שממש יותר קל לראות את זה מהצד וכשבתוכו זה פשוט נעלם אחד גדול.

אורנה, זו את כתבת? כי זה הופיע תחת השם של ינאי שפרון אז לקח לי קצת זמן להבין מאיפה זה הגיע חחח
אני אקרא שוב

תודה ליפעת גת ובנותיה שהוסיפו את הסיפור באמצע החוברת.
אגם מצא בה עניין רב, ומיד ישב לכתוב חוברת בעצמו, שנשלחה מהר ליפעת!

ורד,
נראה לי שהתפיסה "הפסיכולוגית" שתולה את הבעיות בקשיי הילדות שלנו נוטה להעצים ולהאדיר את הפנים האלה בחיים ולבטל את הקלות, השמחה, הטוב כ"לא עמוק".
אני לא חושבת שהדחקה של העבר היא פתרון, אבל ברור לי ששקיעה בעבר היא כמעט תמיד לא מועילה. (קראתי פעם מחקר שמתאר את הקשר שבין דרכים להתמודדות עם טראומות קשות - שואה למשל, ובין היכולת לקיים שגרת חיים "נורמלית". למרבה הפלא של החוקרים דוקא האנשים שלא עסקו באופן יומיומי בעברם - או במושגים הפסיכולוגים "הדחיקו" - הצליחו לקיים שגרת חיים יותר "טובה" - אז כמו בכל מחקר יש להתיחס לכך כמו אל מחקר, אבל זה בהחלט מעורר מחשבה.)
בעודי כותבת, עולה בי ההבחנה שיש ויש טעם לעסוק בארועי העבר על מנת להבין את התנהגותינו בהווה, את הקשיים שלנו בהווה ואת המקומות בהם אנחנו תקועים, אבל בשום אופן אין טעם "להתקע" עם הרגשות שלוו אותנו בזמן הארועים הללו. וזה נושא שהפסיכולוגיה לא נותנת כלים בעבורו. מבחינת הפסיכולוגיה, עצם ההבנה והמודעות לנושא זה הפתרון. מנסיון שלי על עצמי ומהכרה של עוד אנשים זה לא תמיד עובד.
הטכניקה של שימוש במילים שתארתי נותנת מענה בנושא הזה שהפסיכולוגיה לא מטפלת. יש כמובן עוד אמצעים: פרחי באך למשל יעילים בדיוק בנושא הזה,
ואכן יש כאלה השוללים שימוש בהם כי הם כאילו "פוסחים" על בעיות העבר שמקדשת הפסיכולוגיה.
ואולי הבעיה היא שהפסיכולוגיה לא ממש מתיחסת לפן הרוחני של האדם ובמקום הזה בדיוק היא "חסרה".

אורנה, אני מסכימה איתך לחלוטין בנושא שרוב האנשים נוטים להתקבע על הקשיים בחיים ונוטים לשכוח את הטוב, היופי והקלות. וגם שבאמת קל לנו יותר, כביכול, ללמוד מהקשיים.
אני חושבת שללמוד מהטוב ומהקל, זה איפושהו קשה יותר, אולי כי רובנו באמת רגילים לתת space מחשבתי, תחושתי ורגשי ל'מה שקשה וכואב לנו'. כמה אנשים את מכירה שכשתשאלי אותם מה נשמע ישר יספרו לך על חווייה מקסימה שקרתה להם היום, או משהו בסגנון. בזמן האחרון אני ממש שמה לב לזה עם חברים שלי ולעתים מוצאת שאין לי מה לספר, כי כאילו הציפייה היא לדברים לא ממש נחמדים שעוברים עליי, במיוחד כשיש לי ילדה חדשה (יחסית, כבר לא ממש). אבל לפחות בחווייה שלי היא ממש "טובה אליי" ואל עצמה וסביבתה ואני חשה שלעתים קצת קשה ומוזר לאנשים לשמוע את זה. אז אני ממש מתחברת לדברייך האלו.


היכולת לפוגג תחושות קשות לא מתאימה לתפיסה הפסיכולוגית הגורסת כי אנחנו לומדים רק מהקושי
אני לא ממש מבינה את המשפט הזה, אם בא לך להסביר למה התכוונת, אשמח!

ורד,
ראשית, תודה.

שנית,
השימוש הזה במשפטים "מוכנים מראש" נעשה על ידינו כל הזמן באופן לא נשלט - רק שהמשפטים הנאמרים לרוב הם שליליים. כשמישהו/משהו מרגיז/מעצבן/מכעיס רובנו משננים לעצמינו ללא הרף כמה מעצבן, או תמיד זה קורה לי, או למה זה תמיד קורה לי, ועוד ועוד משפטים. איכשהו, בגלל החינוך שקיבלנו אנחנו מאד יצירתיים בלשנן את הרע שבחיינו, את הפגמים שבאישיותנו, את הקושי שבמציאות חיינו.

זאת אומרת: בכל מקרה אנחנו משננים משפטים, מעבירים לעצמינו מסרים, אלא שזה נעשה ללא שליטה ולעיתים קרובות ללא מודעות לעניין.
לכן נראה לי שהנכונות לעשות שינוי בסוג המשפטים שאנחנו משננים היא בעצמה חלק מהדרך למודעות ולהבנה של מקור הקשיים שלנו. עצם ההסתכלות על המצב הלא רצוי ומציאת "הקלטה" חדשה לאותו מצב מחייבת אותנו לאותה התבוננות שעליה דברת.

הסכנה עליה את מדברת של שלילת המקום של הקושי בחיינו מעידה בעיני על תפישה תרבותית עמוקה מאד "שהחיים קשים" - אני מניחה שניתן למצוא את השורשים לכך בעונשים שנתנו לאדם וחווה אחרי חטא גן העדן, ואולי אף קודם לכן.
אני לא חושבת שאנחנו צריכים להתעלם מהקושי בחיינו - קשיים תמיד יהיו. אם נלמד (גם אני עדיין נמצאת בשיעור הזה) להסתכל עליהם כעל חוסר איזון אשר עשוי להוביל אותנו לאיזון מחודש, או כעל מנוף להמשך דרכנו בעולם - נוכל לקבל אותם, ללמוד מהם ולהמשיך הלאה ולא נצטרך "לקדש" אותם, כמו שרבים וטובים עושים (כן, גם אני).

היכולת לפוגג תחושות קשות לא מתאימה לתפיסה הפסיכולוגית הגורסת כי אנחנו לומדים רק מהקושי. אני מאמינה כי אפשר ללמוד גם בטוב. זה קורה לפעמים, אולי לרוב, רק שאת זה אנחנו נטוים לשכוח כי זה לא מתאים לתפישה הבסיסית שלנו ש"החיים קשים".

ולסיום, במאמר הזה התמקדתי במילים ודרך השימוש בהם בתהליכי מודעות ועבודה אישית, אבל כמובן שמבחינות אלה השימוש במילים הוא רק חלק מהעבודה. ישנם עוד כלים ותהליכים שכלל לא נכנסתי אליהם במאמר הזה.

רציתי גם להגיב לדבריה המאירים של אורנה. ממש אהבתי את ההתייחסות המעמיקה שלך למלים שאנו משתמשים בהם. תהיתי רק לגבי הצעתך לגבי המשפטים המחזקים.
אני מבינה לחלוטין את הכוח שיש למלים ולמשפטים כאלו לגבי אנשים שמעוניינים לעבוד עמם, אך האם לדעתך אין"סכנה" בשימוש במשפטים מוכנים כאלה (אפילו שהאדם מכין אותם לעצמו, ממציא אותם) מהצד של התקבעות מצבים, התעלמות ממצבים ע"י שימוש במשפטי בזק שאינם באמת נותנים space למקום הלפעמים קשה ולא נוח שאדם מצוי בו. ברור לי שזו אינה כוונתך, רק מקריאת דברים שאת כותבת בד"כ. זה פשוט העלה לי את החשש הזה של פתרונות אינסטנט, כמו שקיימים בכל מיני דרכים אחרות.
אני פשוט יכולה לתאר לי אדם שבמצב, כמו שתארת, של חוסר סבלנות משנן לעצמו "אני סבלן ורגוע" בעוד שבפועל הוא ממש במקום ההפוך ולא מאפשר לעצמו באמת לחוות לעומק את המקום בו הוא מצוי ומשם את האפשרות לצאת להבנה מעמיקה יותר של עצמו ואם הוא בוחר בכך, לשינוי מהותי.
זו בעיה שעלתה לי כבר מזמן עם כניסתי יותר לעומק לנושא המדיטציה.
ישנם הרבה אנשים שמגדירים מדיטציה כחוויה של הרגעה, התרוממות רוח, שקט וכו'. בעוד שלפי ההבנה הפרטית שלי המדיטציה מאפשרת כלי מדהים של התבוננות ברגע הנוכחי, יהיה הוא מה שהוא (אני מדברת על מדיטציית הויפאסנה, איתה יש לי הכרות ונסיון קרובים). ז"א שאם כרגע עולים אצלי הכעס וחוסר הסבלנות, אני מפתחת מודעות אליהם ומתבוננת בהם, בדומה למה שתארת, ללא שיפוט וביקורתיות, כמו שמתבוננים בסרט, במשהו חיצוני. ועם הזמן לומדים להכיר טוב יותר דפוסים שיש לנו וכו'. יצא לי לראות לא מעט אנשים ש"מתרגמים" את המדיטציה כמשהו חווייתי חיובי, רצוי ונשגב, בעוד שהם מתעלמים, או שוללים את התחושות הקשות וה"שליליות" שאנו חווים כבני אדם במהלך חיינו.
האם הצלחתי להבהיר את עצמי? (לעתים יש לי תחושה שקשה לי ממש להבהיר בכתב את מה שכ"כ ברור לי בפנים שאני רוצה לומר).
בכל אופן המאמר מעורר השראה בהחלט.

נתקלתי בעוד דבר, רני. יש פרסום על לוח השנה "המניקות". תקן אותי אם אני טועה, אבל כתוב שם שהוא מדצמבר 2002 עד פברואר 2003. האם? רק 3 חודשים, או שזו טעות?
פשוט קפץ לי לעיניים.

מדוע אין פרסום לכנס של לה לצ'ה?

ורד, לגבי המודעות. עד כה לא הורדנו מודעות ללא בקשה מפורשת מבעליהן. בגליון הבא נוריד את המודעות ונשאיר רק את אלו הרלבנטיות, וכן נגדיר שלהבא, המודעות תשארנה לשני גליונות רצופים בלבד, ורק מי שיבקש נמשיך לפרסמן.
תודה בכל אופן על ההארה.

טוב, אני רק בחצי, אבל ממש אהבתי את מה שכתבה שרית ברקו רונן על המעבר לכתה א'. כל הכבוד על הדרך היצירתית להעברת המסרים וגם על ההבנה שהדברים נבעו ממך!
הסיפור מקסים!

חוצמזה, סתם מעניין אותי. לגבי לוח המודעות בעיתון, האם הוא מתעדכן בכלל, או שרצים עם הודעות כמה זמן? כי נדמה לי שאותן ההודעות מופיעות כבר כמה וכמה עלונים ברצף והרי יש הבדל של כמה חודשים, לא?

תגובות לגליון באופן 43 שיצא בנובמבר 2002:

דף זה מתוייג כ- דף עלון