כ"כ הרבה קרה מאז כתבתי כאן. קצת חבל לי על מה שלא נכתב ונשכח.
כשסיפרנו על ההריון, בתום השליש הראשון:
"אמא, אז יגדלו לך עוד ציצים בשבילו?"
וגם
"אז עכשיו נעבור לדירה גדולה יותר ? איפה הוא יישן? כי אין מקום בשבילו במיטה"
כל התגובות הראשונות היו של ניסיון להבין ולוודא שמקומו לא יתערער.
ועכשיו - אח גדול, כמעט בן ארבע, שמח בתינוק הזעיר שהצטרף למשפחתנו ובד בבד מתקשה לקבל את העובדה שהוא כבר אינו היחיד, שתשומת הלב ניתנת גם לקטן.
אמא, אני רוצה להיות רק איתך, שנעשה רק שנינו משהו.
מיניקה את הקטן וכשנרדם הוא במינשא על אבא. הגדול ואני חומקים לנו להצגת ילדים בבוקר שבת שמשי קריר. נבלעים בחלל ההופעות הקטן ושם בחושך הוא מתמסר לליטופים שלי, אלו שכבר אינם שמורים רק לו. אני מחניקה דמעות של אושר וכאב ואושר, על השינוי הגדול המבורך והמבלבל בחיינו. נזכרת, למגע כפות ידיו הקטנות, שהוא גדול -קטן ואינו מבין כרגע את משמעות השמחה של אח שישחק עימו בעתיד. כרגע הוא עבורו גנב אימהות קטן
הסתיימה ההצגה ועימה השעה המתוקה רק של שנינו.
אבא עם גור במינשא מחכה בפתח. הוא רץ אליו יודע שזהו, עכשיו זה הקטן, אני והציצים. מזל שהוא ואבא כ"כ מחוברים.
אני מרגישה עצב גדול שממשיך ומלוה אותי בכל יום, על השינוי בינינו.
בלילה הוא ישן בקצה המיטה המשפחתית, אחריו אבא, אני והקטן. אחרת יתגלגל עליו בלילה.
אני מתעוררת , מיניקה ומביטה בו מרחוק. השמיכה נשמטה ממנו ואבא נוחר. תיסכול גדול על המרחק שנפל עלינו ובינינו פתאום. לא תרגלתי את זה בחודשי הלידה, והינה זה כואב ומתסכל , פיזית וריגשית. אבא יוצא איתו ,מבלים ביחד ואני מרגישה נוטשת וננטשת.
זה זמני, זה פושט ולובש צורה ואנרגיה שונה בהתאם לימים החדשים. צריכה להתרגל וגם להתאזן הורמונלית
זה בטוח יעזור.
כ"כ הרבה קרה מאז כתבתי כאן. קצת חבל לי על מה שלא נכתב ונשכח.
כשסיפרנו על ההריון, בתום השליש הראשון:
"אמא, אז יגדלו לך עוד ציצים בשבילו?"
וגם
"אז עכשיו נעבור לדירה גדולה יותר ? איפה הוא יישן? כי אין מקום בשבילו במיטה"
כל התגובות הראשונות היו של ניסיון להבין ולוודא שמקומו לא יתערער.
ועכשיו - אח גדול, כמעט בן ארבע, שמח בתינוק הזעיר שהצטרף למשפחתנו ובד בבד מתקשה לקבל את העובדה שהוא כבר אינו היחיד, שתשומת הלב ניתנת גם לקטן.
אמא, אני רוצה להיות רק איתך, שנעשה רק שנינו משהו.
מיניקה את הקטן וכשנרדם הוא במינשא על אבא. הגדול ואני חומקים לנו להצגת ילדים בבוקר שבת שמשי קריר. נבלעים בחלל ההופעות הקטן ושם בחושך הוא מתמסר לליטופים שלי, אלו שכבר אינם שמורים רק לו. אני מחניקה דמעות של אושר וכאב ואושר, על השינוי הגדול המבורך והמבלבל בחיינו. נזכרת, למגע כפות ידיו הקטנות, שהוא גדול -קטן ואינו מבין כרגע את משמעות השמחה של אח שישחק עימו בעתיד. כרגע הוא עבורו גנב אימהות קטן :-(
הסתיימה ההצגה ועימה השעה המתוקה רק של שנינו.
אבא עם גור במינשא מחכה בפתח. הוא רץ אליו יודע שזהו, עכשיו זה הקטן, אני והציצים. מזל שהוא ואבא כ"כ מחוברים.
אני מרגישה עצב גדול שממשיך ומלוה אותי בכל יום, על השינוי בינינו.
בלילה הוא ישן בקצה המיטה המשפחתית, אחריו אבא, אני והקטן. אחרת יתגלגל עליו בלילה.
אני מתעוררת , מיניקה ומביטה בו מרחוק. השמיכה נשמטה ממנו ואבא נוחר. תיסכול גדול על המרחק שנפל עלינו ובינינו פתאום. לא תרגלתי את זה בחודשי הלידה, והינה זה כואב ומתסכל , פיזית וריגשית. אבא יוצא איתו ,מבלים ביחד ואני מרגישה נוטשת וננטשת.
זה זמני, זה פושט ולובש צורה ואנרגיה שונה בהתאם לימים החדשים. צריכה להתרגל וגם להתאזן הורמונלית :-) זה בטוח יעזור.