פלוני,
ההודעה על חיפוש מועמדים לתוכנית מקומה בדף ככר השוק, ודאי לא במספר דפים.
תודה,

צוויל

שלום לכולם, לתוכנית "בא לחדש לכם" (רשת, ערוץ 2). אנחנו מחפשים משפחות שחולקות מגורים תחת קורת גג אחת על מנת לחדש להן את הבית. מדובר על תוכנית לייף סטייל שבאה לעשות טוב על הלב, הנשמה והבית כאשר אנחנו מגיעים לבית שזקוק לשיפוץ ויוצאים משם כשהוא נראה מיליון דולר! לפרטים נוספים ניתן לפנות ליסמין במייל: [email protected] תודה ובהצלחה לפונים!
יש לך מה להוסיף? עריכת כל הדף

תודה
כרוניקה של סוף ידוע מראש

תודה

שווה קריאה!! כל הכבוד על האומץ והתושיה.

לכי על זה..

_עד כמה שידוע לי,
הם נפרדו..._
מיה גל כותבת כ"כ יפה...
לא חשובה השורה התחתונה
הם נפרדו...
כיצד הגיעו למסקנה שזה הדבר הנכון לעשות? מה המסקנות מההתנסות הזו? כיצד קיבלה זאת מוגלי? איפה הן היום? ועוד.. אני מקווה שהיא תבחר לשתף.
אולי כדאי לפנות אליה בדף_ בית ?

עד כמה שידוע לי,
הם נפרדו...

ביחסים טובים

אכן מסקרן.
התהליך, הדרך, השעור שלמדתם.
שתפו.

מה קורה אתכם??
עדיין גרים ביחד??

נכנסתי עכשיו.
קראתי חלק (חלק ראשון, וחלק אחרון ).
מרתק, מדהים.
איזה תהליך את עוברת!
מחכה לשמוע עוד.

קראתי ונהנתי ולמדתי

תודה על השיתוף, מעניין ומדהים לקרוא אתכם. שנה טובה @}

נו כבר,מה זו ההזנחה הזו ??
רוצה לקרוא עוד,לא יתכן שמפסיקים את השידורים ללא הודעה מראש !
ספרו בבקשה..

@}
שנה טובה!

בהצלחה!

חיבוק ואהבה.

בהצלחה ! מחזיקה אצבעות לניסוי המרתק שבחרת בחייכם , ניסיון שדורש גדילה ,שממש מחייב אותה , ...

אז מה קורה עכשיו?

עבר קצת זמן עד שאזרנו אומץ ושוב ישבנו לדבר, לשוחח.
החלטנו (בעצתה הטובה של לינקס) לקבל עזרה מבחוץ.
בחרנו בטיפול בשיטת אימגו (ע"ע לבסוף מוצאים אהבה) ומצאנו מטפל שמטפל בשיטה זו עם תוספות.
היום היינו אצלו בפגישה ראשונה.
היה מרתק, קשה, כואב, מלמד, מעמת, מגלה פצעים
ומאד מאד משחרר.
ממשיכים יחד
גם פה בבית
וגם עם המטפל
אני שמחה

ועוד דבר - לא בטוחה אם כתבתי את זה כבר או לא, אבל הבנתי שהסיבה בגללה אני ממעטת כל כך לכתוב פה לאחרונה, היא שכשאני כותבת אני מוכרחה לעמוד מול הרגשות שלי, להסתכל להם בעיניים
ולא הייתי מסוגלת לכך בחודשיים האחרונים.
לא בטוחה שמסוגלת עכשיו...

אז לאט לאט
נמשיך להתגלגל....

שנה טובה

אז מה קורה עכשיו?

שנה-טובה לכל יושבי הבית @}
אהבה, הגשמה ושמחה.

מתגעגעים.

מיה גל,
תודה לך על הארוח ותודה לך צופה בכוכבים,
אני תמיד בעד לשמוע בקול הבטן והלב שלנו.
אהבה

חני בונה חביבה,
תודה על הזמנתך הנדיבה והמתחשבת.
את שהיה ברצוני לכתוב-כתבתי.
בטוב,

חני וצופה יקרים ואהובים,
אני (לאפיס שמשתמשת במחשב שבמרפאה...) שמחה על השיח שביניכם, ומוצאת שהמלל אותו אתם מביאים לכאן תורם לי, משקף לי, וקורא אותי לצעוד עוד קצת בדרך בה בחרתי ללכת.
תודה לכם מקרב לב,
אנא, אם אתם ממשיכים בשיח, עשו זאת פה.
אתם מוזמנים לביתנו בכל עת, וירטואלית וגם לא

צופה יקר,
אולי נמשיך את השיח שלנו בדף אחר? <כדי למנוע אפשרות של הפרעה לדיירי הבית הזה>
אפשר אצלי, אפשר ב הטבע של הנחל או בכל דף אחר.
אהבה

חני בונה חביבה

שוב דברייך דברי חכמה וטבולים באהבה ואכן השמש זורחת עלינו בטובה בשויון ואהבה.
תפיסתך האומרת כי אנו אהובים בדיוק כפי שאנו נבונה היא וכנראה שוב עלי להבהיר את כוונתי במלל.
אני מתייחס לשימוש שאנו עושים ברצון החפשי שלנו ולא למהות האהבה האוניברסלית.
אני מתייחס למעשה ולא לידע. הדרך שמובילה מידע לתבונה מרוצפת בדרך השימוש בידע.

דרי הבית מסורים להטמרת האנוכיות לחמלה,נתינה,ענווה,צניעות ושירות הזולת.
הם אינם צוברים ידע אלא חכמה ותבונה.
הם אינם לומדים זאת בסדנת סוף שבוע וממשיכים ביתר הימים ליצור אנוכיות וסבל.
הם בוחרים בשינוי מהותי ועמוק,בדרך כואבת ומרתקת,בהתחייבות,בהתמדה ,באנושיות.
מעגלי הזריחה והשקיעה אינם פוסחים עליהם וגם חילופי העונות לא.
מעגלי ידע מתחלפים בתבונה,תבונה בהתרוקנות,פעולה בהתבוננות ואנוכיות באהבה לא אנוכית וחוזר חלילה.

אמוץ ליבם ,חוזק רוחם,רכות נפשם ויכולת ההכלה שלהם מעוררים בנשמתי רגשי הערכה,כבוד ואהבה.

השתמשתי במלה "חולי" כמטפורה לתיאור תהליך פיתוח מודעות אוניברסלית ולא כשפיטת מצבם של דיירי הבית הירוק.

אכן כל ברואי האל אהובים ושלמים כפי שהם אך יש ערך למעשינו ומחשבותינו.יש ערך לשימוש שאנו עושים ברצון החופשי,ערך לפעולותנו וערך לתוצאות מעשינו.
הידיעה בלבד כי אנו אהובים כפי שאנו- אינה מהווה סיבה לחוסר פעולה או הסרת אחריות לגבי מעשינו ותוצאותיהם.

אנו נידונים לבחור.
הבחירה שלא לבחור גם היא בחירה.
בכל רגע בחיינו יכולת הבחירה נתונה בידנו ואיתה -האחריות למעשינו ותוצאותיהם.


לך לאישך הנבון ולבני ביתך איחולי בריאות, טוב,חמלה ,נתינה ומעשים טובים.

ולדיירי הבית שהמולת מלל פתאומית הציפה אותם -היו ערוץ לברכתה לכל.

בטוב,

צופה בכוכבים ,
מתוך הרבה כבוד ואהבה לך ול מיודעינו הגרים בבית הירוק עם הגג האדום משתפת אותך בראיה שלי את הדברים:
לא חושבת שיש בנו איזה שהוא "חולי"_ . אנו אהובים בדיוק כמו שאנחנו. וכשאנו יודעים זאת באמת ובתמים אנו יכולים לתת אהבה אינסופית. מאותה סיבה גם כל נקודה בזמן היא ההווה, היא החיים והיא המשמעותית ביותר. ולכן _נקודת ההתחלה טובה כמו כל נקודה אחרת.
צופה בכוכבים יקר,
האם הכוכבים שמחייכים אלינו מלמעלה באהבה מאירים פחות ל פדופיל ? לסוחר הסמים ? להורה המכה והמתעלל? לפוליטיקאי שטובח בבני אדם ? למוליכי השולל?לרמאים,לגנבים ולמעניי בעלי-החיים?
אהבה

_ובלי שנשים לב זה שוב קרה לנו, אצבעותיהם הארוכות של האגואים שלנו, במבצע מתוחכם ומבריק, הצליחו אט-אט לזחול ולחסום את הלבבות.
זה נשמע כמו תיאור של הרעים נגד הטובים.
אולי במקום לקום נגד האגו נאהב אותו, נכיל אותו, כחלק מכל מי שאנחנו? נעשה שלום עם עצמנו כמו שאמר מראה: כדי ליצור שלום בתוך משפחותינו יש להשכין שלום בלבבי.
אהבה_

חני בונה חביבה,

• אכן מדייקת את בדברי חכמה בכותבך כי עלינו לאהוב את האגו,להכילו ולקבלו כחלק מאיתנו.

את חווה את הכתוב " ובלי שנשים לב זה שוב קרה לנו, אצבעותיהם הארוכות של האגואים שלנו, במבצע מתוחכם ומבריק, הצליחו אט-אט לזחול ולחסום את הלבבות" כתיאור מאבק בין טוב לרע אך בודאי תסכימי לקבל את ההנחה כי אין זאת בהכרח הכוונה.
קבלת האגו והכלתו הוא צעד הכרחי וחשוב בבואנו לפתח מודעות עצמית.
כמו בכל תהליך ריפוי, קבלת מצב ה"חולי" והכלתו באהבה ובחמלה הכרחית להבראה והחלמה אך זהו צעד ראשון ופותח בלבד.

• על מנת לבצע ריפוי והחלמה עלינו לחוות קבלה,חמלה ואהבה כלפי עצמנו אך לאחר פיתוח מודעות זו עלינו לנקוט בפעולה מודעת לביטול והתמרה של דפוסי ההתנהגות והמחשבה הישנים התת-מודעים שגרמו ל"מחלה" ולהחליפם בתבניות התנהגות,אמונות ודפוסי חשיבה שמתקיימים בהרמוניה עם החוקים האוניברסאלים של האהבה הלא אנוכית והאין-סופית.

• האנוכיות היא תוצאה של העצמי הנפרד.

• התבנית האנרגטית שיוצרת את העצמי הנפרד גורמת לחלק מאיתנו לחוות את עצמם כמרכז,כחלק נפרד, שונה ומיוחד.

העצמי הנפרד מוזן על-ידי פחד ותשוקה וגורם לנו להתקרב להנאה ולהתרחק מכאב.
הוא גורם לנו להציב את צרכנו האישים מעל צרכיו של הזולת.
הוא גורם לנו להניח כי תשוקותינו האנוכיות נעלות הן על רצונות האחר.

האנוכיות היא מקור כל החולי,הרוע,רעב,מלחמות ,קנאה,שנאה וכל רגש או התרחשות מטרידים שהם,

על מנת להבהיר את כוונתי אנא הניחי לי לבחון את הצעתך באור שונה:

האם היית מייעצת לרוצח המונים לקבל,להכיל ולאהוב את האגו שלו שהוא הגורם למעשיו?
לפדופיל ? לסוחר הסמים ? להורה המכה והמתעלל? לפוליטיקאי שטובח בבני אדם ? למוליכי השולל?לרמאים,לגנבים ולמעניי בעלי-החיים?

אם ברצונם להטיב ולשנות את דרכיהם עצתך נבונה היא כהמלצה לצעד ראשון.

האם אפשר להניח בהססנות ובחשש כי מיודעינו הגרים בבית הירוק עם הגג האדום הרחיקו במסעם הקשה והמאתגר הרחק מעבר לנקודת ההתחלה שציינת ?

תודה על אהבתך ,על מעורבותך וחכמתך,

לך לאישך הנבון ולבני ביתך איחולי בריאות, טוב,חמלה ,נתינה ומעשים טובים.

ובלי שנשים לב זה שוב קרה לנו, אצבעותיהם הארוכות של האגואים שלנו, במבצע מתוחכם ומבריק, הצליחו אט-אט לזחול ולחסום את הלבבות.
זה נשמע כמו תיאור של הרעים נגד הטובים.
אולי במקום לקום נגד האגו נאהב אותו, נכיל אותו, כחלק מכל מי שאנחנו? נעשה שלום עם עצמנו כמו שאמר מראה: כדי ליצור שלום בתוך משפחותינו יש להשכין שלום בלבבי.
אהבה

מחזיקה אצבעות .

בהצלחה ו ב א ה ב ה
(())

בהצלחה_ _ו ב א ה ב ה

ובלי שנשים לב זה שוב קרה לנו, אצבעותיהם הארוכות של האגואים שלנו, במבצע מתוחכם ומבריק, הצליחו אט-אט לזחול ולחסום את הלבבות.
ובלי שנשים לב התרחקנו זה מזה, הפסקנו לראות את צרכי האחר והתמקדנו בצרכים שלנו, איש איש בצרכיו הוא, ברצונותיו, תשוקותיו ופחדיו.
ובלי שנשים לב האהבה הלא-אנוכית אליה אנו שואפים, טבעה בים הגדול והאפל של העצמי הנפרד.
ובלי שנשים לב הפסקנו להיות חביבים ובלתי מזיקים, התבצרנו איש איש בעמדתו, מביטים החוצה בחשדנות, בחשש.
ובלי שנשים לב מצאנו עצמינו הולכים ומתרחקים, גם כל אחד מהמרכז של עצמו, גם זה מזה וגם כולנו יחד מהאידאל שלשמו התקבצנו תחת גג אחד.
כמה קל לעצמי הנפרד לחזור ולהתיישב בנוחיות במקום הישן והמוכר...

ושוב ישבנו ושוחחנו, וכעסנו, וניסינו למצוא פתרונות, ניסינו לפתוח שוב את הלב.
הצלחנו חלקית, אבל אופל רב כבר התמקם בינינו והלכנו לישון (לישון? מי בכלל הצליח לישון באותו לילה...?) בתחושות קשות, אני חושבת שממש יכולנו להריח את סופו של החלום, אם כי לא הפסקנו לחלום אותו.

מזלנו הטוב הוא שיש לנו את האיש ההוא, הנפלא והחכם והאהוב כל כך, האיש ששידך בינינו בהתחלה וטורח ומשקף לנו את התנהלותנו בכל פעם שאנו זקוקים לכך.
הוא הקשיב לכל אחד מאיתנו בנפרד ואחר כך שיקף.
וזה כאב,
כל כך כאב.
עדיין כואב.
וטוב שכך.
השיעור אותו אנו לומדים עכשיו, בימים אלה ממש, הוא שיעור גדול וחשוב ומכריע.
שיעור בתשומת לב, בתחזוקה שוטפת ואוהבת, בפתיחה של הלב, בחוסר שיפוטיות, בהתעקשות להביט בדברים דרך עיניו של האחר, בלא לוותר על האבחנה בין מה עושה לי טוב לבין מה מזין את העצמי הנפרד והרעב שלי, בין מה שמשרת אותי לבין מה שמשרת את הרוח האוניברסלית, את הטוּב ואת האהבה.

הימים הבאים לא יהיו קלים, עדיין צריכים אנו לשבת ולשוחח בפתיחות ובאהבה, ויהיה שם הרבה כאב, הרבה ויתור על פחדי העבר, על תבניות מוכרות, ואלוהים יודע מה עוד....
אלוהים יודע

בהצלחה לנו
ו ב א ה ב ה

לוונדר סגול תודה רבה על מילותיך הנעימות ונקודת הראות המעניינת.
את מוזמנת לבוא ולבקרנו בגג אחד נשמח לפוגשך.
שיהיה כל טוב

כמו שפחדתי שיקרה, אכן נשאבתי ושעות רבות התמוססו לי וכבר אחרי 16:00 ואני רק ב 30:6:05...
אבל לבינתיים רציתי לכתוב שהתאור שלכם מקסים ומרתק, איזה יופי זה שכל השלושה מספרים,
מעניין שמראה בעיקר הביא מסות רעיוניות והנשים מדברות על חיי היומיום
יש בזה משהו שמאפיין גברים/נשים?
והסצנה של מוגלי (שם מדליק) זוכה לחלב ציצי ריגשה אותי מאוד
ותודה
ותמשיכו
ושיהיה לכם הרבה שמחה וטוב

את מוזמנת לבוא להכיר אותנו, אולי החלום שלך יתעורר שוב, ואולי אפילו תזכי להגשים אותו...
בהזדמנות קרובה. כרגע אני טיפה מקורקעת, אבל אני מניחה שלא ירחק היום. תודה על ההזמנה, אני אשמח לבוא לפגוש.

תודה לכן, הגמד חיוכון ו רוקדת לאור ירח על התגובות מחממות הלב והמחזקות

גמדית יקרה - האהבה הלא אנוכית שלנו עודה בחיתוליה, אנחנו מתרגלים אותה מדי יום ביומו מתוך עצם החיים ביחד. יש ימים טובים יותר ויש ימים טובים פחות. ככה זה, בגלים ~~~~~~~~~~
אבל יש בהחלט הרבה יותר ימים טובים מפחות טובים, ועצם זה שאנחנו מנסים, מתרגלים, הוא חשוב כשלעצמו.
אשמח מאד לפגוש אותך כאשר תחזרו ארצה, ומי יודע - אולי נמצא את עצמינו מקימים את הקהילה שלנו בצוותא

רוקדת ירחית,
תודה שכתבתם בשמחה וברצון רב ואני מוכנה לכתוב זאת שוב ושוב.

...שצמחונות בעיני רבים היא דבר מוגזם זו היא האנוכיות, מה זאת אומרת "מוגזם"? בשביל הפרה...? >לאפיס עצבנית<
רובינו מנסים להיות לא אנוכיים עד לגבול בו זה לא נוח לנו, בגבול הזה חוסר האנוכיות הופך להיות "מוגזם", "פנאטי" וכדומה.
מה שאנחנו מנסים לתרגל פה הוא בדיוק זה, לחצות את כל אותם גבולות של נוחיות הנובעת מטעמים אנוכיים.
אני צמחונית כבר שלושים שנה, מגיל 10. גדלתי במשפחה אוכלת בשר ובגיל כה צעיר הצמחונות היתה רחוקה מלהיות נוחה. לפני עשור בערך הפסקתי להשתמש בעור (נעליים למשל). מילא לעצמי, אבל בשנתיים האחרונות אני מבלה זמן רב בחיפושים אחרי נעליים וסנדלים עבור מוגלי, כאלו שיהיו גם נוחים ובריאים עבור כף רגלה הקטנה והרכה וגם שאינם עשויים מעור. קשה מאד, מתסכל ובהחלט לא נוח. אז מה?
ומעבר לזה - קשה לי להבין איך אדם יכול לעשות דרך רוחנית בעודו תומך בתעשיית הבשר והעור, בהתעללות הנוראית בבעלי חיים המתרחשת כדי שלאותו אדם יהיה נעים ונוח.
טוב, נושא טעון עבורי מסתבר...
אולי ארחיב עליו מתישהו.
תודה שהעלית אותו שוב


תודה שכתבתם ולו רק כדי שאני אבין שאולי יש סיכוי שפעם גם אני אמצא אנשים שמתאים לי לחיות איתם
שוב - בשמחה אמיתית!
את מוזמנת לבוא להכיר אותנו, אולי החלום שלך יתעורר שוב, ואולי אפילו תזכי להגשים אותו...

מקסים.
גם הדף וגם העובדה שאתם מצליחים ליישם את החלום.
חלום, שאני חושבת עליו כבר כמה שנים.
מכירה כמה קומונות שהצליחו לא רע, אבל תמיד צעירים מאד ואידיאליסטים מאד שחברו יחד.
לפני שבתי פרצה לעולם חשבתי שככה נכון ורציתי לגור ככה בבית עם ילדים ולגדל ככה ילדים יחד. תמיד כשחלמתי בקול רם ודיברתי עם אנשים הסתבר לי, למשל, שצמחונות בעיני רבים היא דבר מוגזם. חשבתי שאני קשה ואנוכית ש"לא מסוגלת להתגמש" כי קשה לי הרעיון שבאותו בית שלי ממש יהיה בשר במקרר.
תודה שכתבתם ולו רק כדי שאני אבין שאולי יש סיכוי שפעם גם אני אמצא אנשים שמתאים לי לחיות איתם. כרגע קצת קשה לי לחשוב על זה אפילו, אבל עצם הקיום שלכם מעורר השראה.

היי לאפיס, מראה מהלכת ולינוקס,
רק רוצה להעביר לכם שמה שאתם עושים ועוברים הוא מרתק וחשוב.
חשוב בעייני לבנות מערכות יחסים שכאלה כי הם תשתית לחברה טובה יותר. זה נשמע קצת גדול ופומפוזי אך אני בכנות חושבת כך.
גם לי יש חלום שכזה לגור עם עוד משפחה בדרך לקהילה גדולה. ואף כמעט יישמתי זאת כאן, אך לבסוף המשפחה הזאת לא היתה מתאימה ואני חושבת שזה די מיוחד הקשר והכימיה ביניכם. ה"אהבה הלא אנוכית" שלכם זה לזה. אתם מעוררים רצון רב להכירכם יותר ונראה לי שאני לא היחידה שחושבת כך.
מסכימה מאוד עם מה שמראה כתב כאן לפני ברוב פירוט ובהירות. ואוהבת מאוד לקרוא כל מה ששלושתיכם כותבים.
בקרוב אני חוזרת לגור עם משפחתי בארץ ומחמם אותי לקרוא על אפשרויות שכאלה בארץ כה חמומת מח.. כשלנו.
והלואי וביום מן הימים אוכל גם לראות זאת במו עייני.
מחזקת, מחבקת אתכם. ושיהיה הכל נעים נעים... גם השיעורים הקשים.

אשמח להרחיב בנושא חביבות ואי גרימת נזק
תכונת החביבות מאפשרת לאדם החביב לחוות את הזולת כמו שהוא, לכבדו ולהכיר בשוני שבינהם.
אדם חביב חי בשלום עם אנשים אחרים ועם סביבתו. עצם היותו חביב מאפשר לו להצמיח בתוכו עוד מעלות נעלות כמו אכפתיות, אי גרימת נזק ורצון לעזור.
להיות חביב עם אנשים, בעלי חיים, האדמה, הצמחים והעצים.
כאשר מוסיפים את תכונת אי גרימת נזק, מקבלים אדם שאכפת לו מאנשים אחרים מהסביבה ומבעלי החיים.
אי גרימת נזק הנו נושא עמוק ורחב.
אי גרימת נזק לסביבה על ידי פעולות כמו מיחזור שמירה על נקיון הטבע ומאגרי המים ושמירת איזורי גידול של בעלי חיים, הן רק כמה דוגמאות.
אי גרימת נזק במישור אחר יכול לבוא לידי ביטוי באי התערבות ברצונם החופשי של האנשים למעט מקרים של סכנת חיים או אנשים אחרים שמפריעים לרצון החפשי של אנשים אחרים.
כל המעלות שהזכרתי קשורות בקשר אמיץ וחזק לנושא המודעות האישית.
הדגש היחיד מבחינתי הקשור בהצטרפות לקהילה הוא על מודעות ואני אסביר מדוע.
התגודדות של אנשים תחת גג אחד יכולה להווצר ממניעים רבים ושונים כמו רווחה כלכלית, תמיכה נפשית, חינוך ביתי, תזונה אורגנית, עזרה לזולת וכו'
התגודדות של אנשים מאותם מניעים שהזכרתי ללא רצון מודע ומכוון לכיוון התפתחות רוחנית\אישית יכול להוביל להתנהלות אנוכית בין האנשים.

אני שואף להקים קהילה מודעת.
קהילה מודעת שהאנשים בתוכה מחוייבים להרחיב את מודעותם מתוך רצון להיות אנשים טובים יותר מבחינה פנימית.
להיות אנשים טובים יותר - הכוונה לרצות להשתנות ולשנות דפוסי התנהגות שאינם תומכים בחביבות אכפתיות ואי גרימת נזק.
החשיבות שבלהיות מודע היא פשוטה: אדם מודע ואיכפתי לוקח אחריות על חיו ופועל מתוך אהבה.
להיות מודע זה להרחיב את גבולות העצמי ולהתמזג עם הסביבה מתוך הבנה שהסביבה היא אני. הרי לא אפגע בכף ידי כיוון שהיא מחוברת לזרועי המחוברת לגופי המחובר לנפשי וכו'...

רבות הן הדוגמאות לקהילות אנוכיות
לדוגמא: תא משפחתי רגיל ופשוט מושתת על הסכמי אנוכיות הדדיים.

מעט מאוד אנשים מבקשים באמת לחקור ולרצות להשתנות.

בטוב
א.א.כ

כל בן אנוש שונה ולכל בן אנוש צרכים שונים.
כל אחד מדרי גג אחד בחר בתזונתו כי הרגיש שהיא הנכונה עבורו.
דרכנו לקהילה עוד ארוכה .על מנת לקיים חיי קהילה יש צורך בעניין משותף, אחרת הנפרדות והאנוכיות עלולים לגרום לפירוק כפי שחווינו בתחילת דרכנו כאן.
כתבתי על החיים בגג אחד שצמחונות וחביבות הן חלק מהם.
אין אנו דורשים דבר, כפי שכבר הוזכר ואין הכוונה לפגוע ברצון החופשי או בבריאות של המתקהלים.
לאפיס, מראה,אולי בהמשך דרכנו נרחיב על החביבות ואי גרימת נזק.
בטוב, שבוע מבורך לכולנו.

שבת שלום לסועדים את ארוחת השבת ולאלה שכפתורם כבר נפתח.
קהילה קהילה קהילה, מה זה בעצם? למה חלקנו רוצים בה ואיזה חלק בתוכנו היא משרתת? מדוע רוב האנשים לא מסוגלים לחיות בקהילה?
ראשית אתאר מצב לא דמיוני כלל השורר כאן מתחת לאף בכדור הארץ החביב שאנו דרים עליו....
אני שם לב שקשה לאנשים לחיות בהרמוניה עם הסביבה.
שם לב שריגושים וגירויים חיצוניים מושכים באפינו לכל כיוון.
רואה ילדים צומחים על ברירת מחדל השרדותית בחברה המודרנית שלנו תוך פילוס דרכם באלימות וכוחנות.
מקשיב לשיח וכחני שמקורו באי הסכמה על דעתו של האחר.
מרגיש אנשים החיים בפחד מתמיד, פועלים מתוכו ויוצרים מעגלי הרס עצמי וסביבתי שלצערי היום אפשר לומר - כמעט בלתי הפיך.
לכל הרעות האלה יש מכנה משותף אחד בלבד!!!

אנוכיות היא שורש כל רע. אנוכיות הובילה את האנושות למצבה הנוכחי. אנוכיות האדם הובילה אותו לבזוז את אוצרות הטבע.
אנוכיות יוצרת מלחמות הרס חורבן שממה ריקנות שנאה קינאה תאוות בצע ניצול והטעייה עבדות
מחלות ומגפות הרג התעללות אונס שררה ועיוות נפשות.


חישבו על כך רק לדקה אחת בבקשה.






כדי לפרוץ את מעגל ההרס יש לבצע כמה שינויים פנימיים.

כדי לשנות את העולם יש להתחיל בתוכי עצמי.

כדי לפייס את שכנינו מעבר לגבולות יש לפייס את נפשי תחילה.

כדי ליצור שלום בתוך משפחותינו יש להשכין שלום בלבבי.

כדי לעשות את הדברים האלה - פשוט יש להחליט ולעשות.

אהבה לא אנוכית איכפתיות ואי גרימת נזק הן מעלות נרכשות.

העושה שלום במרום ליבו, הוא יעשה שלום על כל הסובבים אותו.


רק תארו בנפשיכם אפשרות כזו...

א.א.כ

אני מכירה קהילות חביבות ונפלאות, שחלק מהאידאלים שלהן אינו תואם את שלי ולכן לא אוכל להיות חלק מהן.
גם אתם מאוד חביבים ונפלאים, ולצערי לא אוכל להיות חלק מקהילה איתכם חבל.

<מעוררת פרובוקציות>
<לא חביבה ולא צמחונית>
>לא מחפשת מחמאות!<

אח, איזה כיף שמישהו כותב פה...
בושות...

נועה, לשאלתך - כמובן שאין דרישה מאף אחד שישתנה על מנת להתאים את עצמו אלינו, אבל יש לקהילה אותה אנו חוזים כמה קוי מתאר שעליהם אין אנו מעוניינים לוותר, לכן מי שמרגיש ש אהבה ,עזרה לזולת, חביבות, נכונות לעשייה ולהתפתחות מודעת, שיתוף, צמחונות, חינוך ביתי הם אידאלים אותם הוא רוצה ומוכן ליישם ביומיום - מאד מוזמן לבוא ולהצטרף אלינו...
אני מכירה קהילות חביבות ונפלאות, שחלק מהאידאלים שלהן אינו תואם את שלי ולכן לא אוכל להיות חלק מהן.

טוב, אני מה-זה עייפה
אולי אצליח להתבטא ביתר בהירות מחר (או מחרתיים...)

>לאפיס תשמח לקרוא עוד תגובות, ולאו דוקא בעילום <

אז אולי נדבר קצת קהילתית?
יאללה, אני מאוד בעד!
האם אתם חושבים שעל כל המצטרפים אליכם לחלוק את אותם אידיאלים??
ובעצם, כמה באמת אפשר להיכנס לתוך חייו הפרטיים של מישהו (שיכול אגב להיות מאוד חביב )
ואולי אף "לדרוש" ממנו להשתנות למען "יתאים" את עצמו אליכם.
זו ניראת לי שאלה קריטית להתקדמות @}

הרבה הרבה הרבה זמן לא נפגשנו כאן, אני בגמילה טבעית - במהלך היום אין לי זמן לשבת ולכתוב ומשעות הערב מתווסף גם אין לי כוח.עכשיו אני כאן ממש במקרה,זאתי עסוקה בענייני ההתנתקות ולי יש כמה שניות...כמה?
העניינים בגג אחד מתנהלים על מי מנוחות ,שגרה שגרתית שכזו, איזו מן שלווה ולא כותבים שומדבר.....
אז אולי נדבר קצת קהילתית?
דרושים דרושים דרושים לקהילה בחיתוליה, יותר נכון לקהילה בעוברות, אנשים שרוצים גם.
אנשים שיחלקו עניין משותף, אידיאלים משותפים.
כאן בגג אחד אנו חולקים מספר אידאלים :
אהבה ,עזרה לזולת, חביבות, נכונות לעשייה ולהתפתחות מודעת, שיתוף, צמחונות, חינוך ביתי,
מיי טיים איז פינישד
אלו היו שישים שניות על ... ביי

_לאפיס יקרה,
ברכות על קבלת המכונית (אחלה מתנה...)_
מצטרפת לברכות.

מה,זהו ?
נגמר ?
אני יושבת ומחכה בעילום ...להנות מהתהליך של כולכם
חבל..

לאפיס יקרה,
ברכות על קבלת המכונית (אחלה מתנה...)
ועל הגדלת המרחב וחופש הבחירה
מי יתן ולא תדעי פקקים ויסעו לצידך רק נהגים אדיבים...
אוהבת
דודה של זאתי

מאז, מדי פעם מוגלי ניגשת אל לינקס ומבקשת ממנה "חלב ציצי", ולינקס מערסלת ומניקה.
מרגש ממש.

ובהזדמנות זו רציתי לספר לאומה שקיבלתי במתנה...אוטו
איזה כיף!!!
אפשר לנסוע למשפחה בת"א,
אפשר לנסוע לסופר יחד עם מוגלי ולינקס וזאתי,
אפזר לנסוע לים (במקום ללכת...),
ואפשר ואפשר ואפשר..........

---

מפגשי החינוך הביתי אצלינו בבית תופסים תאוצה, מה שגורם לי אושר רב.
הרי החשש הכי גדול בהכנסתה של מוגלי אל החינוך הביתי היתה חברים בחינוך ביתי... ועושה רושם שהבעה הזו לא קיימת כבר.
בימי ראשון מגיעים אלינו חברים, בימי חמישי אנחנו משתתפות ב-מפגש בגינת דובנוב בת''א ובין לבין יש גם חברים, ישנים וחדשים, שבאים לבקר עם ילדיהם. נעים וטוב.

סוף מעגל יקרה,
אני באמת שמחה שאת מתעניינת ושואלת ושוב מצטטת ממעלה הדף את התשובה לשאלתך...:

_בשנים האחרונות כבר היה ברור לי שהחלום הזה ישאר בגדר חלום בלבד, ובעצב מסויים הוא תוייק במגרה אחורית כלשהי בלבי.
עד שבינואר האחרון פגשתי איש אחד מיוחד מאד, אהוב מאד, שהבין בדיוק, שהרגיש כמוני, שחלם כמוני.
איזה אושר
האיש, מסיבות שונות, לא יכול להגשים את החלום הזה בעת הזו, אבל הוא שידך ביני לבין אחותו ובנזוגה.
השידוך עלה יפה...
מהפגישה הראשונה בינינו, עם בנותינו, הרגשנו כמו משפחה, דיברנו באותה שפה. הקשר שנוצר בין הבנות הדהים אותנו. למרות הבדל הגילאים ביניהן (הקטנה שלהם בת 9 ח' עכשיו), ניצתה ביניהן אהבה גדולה, הן יכלו "לקרוא" זו את זו גם כשלא חלקו את אותו מרחב פיזי.
התחלנו לדבר על חזון הקהילה, ולאט לאט התחיל להתרקם הרעיון של מגורים בצותא, בשיתופיות, תוך כדי עבודה מתמדת על ביטול האנוכיות ולמידה ויישום של הורות מודעת_

הסתובבנו עם החלום הזה בלב עד שנפגשו דרכינו באמצע ינואר
איך נפגשו הדרכים ? דרך מכר משותף ? פשוט מסקרן אותי לדעת איך חלומות, לא שגרתיים, המשותפים לאנשים זרים, מגיעים לכדי יישום.
את מוזמנת כמובן לא לענות אם מסיבה כלשהיא לא נראה לך...

ערב טוב לאפיס ושות' !!
כמה ימים כאן, ומוקסם, מוקסם כמובן גם מההתנהלות שלכם, איחולי כל האושר בעולם! ומי יתן ותרוו נחת מהמכלול ואושר מהיושר של התחושות והאמת השוטפת אתכם.
אתם מקסימים אותי, ואני פשוט אוהב אתכם!
שנים נפלאות לכם!

מרשה לעצמי לשאול כל הכבוד!
איך הכרתם ? אני מתכוונת, מה קדם למה : ההיכרות שלכם או רעיון המגורים המשותפים ?
הנה התשובה, בציטוט מהפתיח לדף:
_אצל כל אחד מאיתנו נבט החלום בזמן אחר, אבל כולנו הסתובבנו עם החלום הזה בלב עד שנפגשו דרכינו באמצע ינואר האחרון.
שיתפנו זה את זה בחלומותינו, תקוותינו והתלבטויותינו ויחד בחרנו באפשרות של מגורים משותפים, כאשר ההתכוונות היא להקים בסיס לקהילה שתבוא.
די מהר החלטנו, בלב רועד משהו, שהולכים על זה, ובחול המועד פסח עברנו אל ביתנו המשותף._

איך הכרתם ? אני מתכוונת, מה קדם למה : ההיכרות שלכם או רעיון המגורים המשותפים ?
< מרשה לעצמי לשאול בעיקר בעקבות : >לאפיס שמחה על ההתעניינות ובונה על עוד< >

יום חמישי שמח (חמש - שמח)
אני מאוד נהנה לקרוא את התגובות והשיח (פעם בשבוע בערך) , תודה רבה.
אני מבקש להוסיף מעט משלי בנושא "רגשות והכרה"...
אני מרגיש שנושא זה מאוד מסקרן ומושך רבים מאיתנו ומתוך השיתוף הכתוב בבלוג זה אני מבין ושולח חיבוק חם לכל החפץ בו מכל הלב - בטוב.
להביע רגש זה כמו לשחרר נפיחה !!
ישנם כאלה שמתקשים לשחרר וישנם כאלה שהשחרור הוא מנת חלקם ובפי אחרים אולי יקראו פלצנים!!

רגש מבקש הכרה בעצם קיומו.
לא ניתן למגר רגש - גם לא לקבור ולהדחיק אותו לאורך זמן. כמו מים, הרגש רוגש ומבקש מוצא.
אפשר לראות אצל תינוקות כיצד הבעת פניהם משתנה ללא הרף וחדי העין יבחינו שהתינוקות מביעים את אותם רגשות באופן טבעי בקלות, ללא קושי ומאמץ מיוחד.( חוץ משיחרור נפיחות כשהם עוללים וזה עולה במאמץ גדול)

גדלנו מעט והספקנו לספוג את דפוסי הסביבה.
ישנם דפוסים שמובילים להאמין שהבעת רגש כזה או אחר הוא אסור בהחלט.
לי אסור היה לצעוק או לבכות כשאני הייתי ילד. למדתי לגנות צעקות ובכי. חלק בתוכי שרצה לצעוק ולבכות בצורה חפשית וטבעית - "הוצא להורג" ומאז חלק נוסף בפאזל של הנשמה כוסה בחושך ולא הורשה לצאת אל האור עד לאותו יום שבו החלטתי להעשות מודע יותר.
באופן שיטתי הרעלתי את עצמי באנרגיות של הכעס על עצמי על שלא יכולתי להביע רגש בבכי או צעקות. מעשה זה משול להתאבדות איטית מאוד תוך נטילת טיפה אחר טיפה של רעל מהמשובחים שיש באמתחתי.
הייתי במסלול של השמדה עצמית שיטתית, מסלול ללא רגש וחמלה, ללא הקשבה והכרה.
כשהחלתי מתעורר, הבנתי שעלי להכיר באותם חלקים שבי שמחפשים הכרה. להכיר פירושו להביע ולהגיד בקול שאני כועס שאני עצוב שאני שמח
בכל פעם שרגש כזה או אחר מחליט לצאת לו ממעמקי נפשי, כל שעלי לעשות הוא להכיר בו ללא שפיטה וגנאי ולהביע אותו.

קשה וקל כמו פרדוכס.

מאחל לכולנו לבכות ולשמוח כאחד.
תודה
א.א.כ

לנועה (את בחרת לא לתת? לא מצליחה להבין איך בכלל יכולת, לו רצית? )
התשובה: את מוגלי לא הנקתי. אימצתי אותה כשהיתה פיצפונת, אבל בחרתי שלא לקחת הורמונים (פרולקטין) ולא לשאוב את שדי חסרי החלב כדי שאוכל לתת לה לינוק כמות שבלאו הכי לא תספיק לה.

קוראת ונהנית @}.

איזה יופי!

_{מנסה לדמיין איך נראית התמונה הזו של מוגלי יונקת, ומיד עולה בי התמונה של עצמי, עצבנית ומגעילה, מניקה את הצעיר ומסבירה לבכור למה הוא צריך להפסיק לינוק עכשיו... הנקת צמד במקרה שלנו היתה סיוטית למדי, עד שלא מצליחה לראות בעיני רוחי את התמונה ההרמונית והנעימה שלכם}

מאז, מדי פעם מוגלי ניגשת אל לינקס ומבקשת ממנה "חלב ציצי", ולינקס מערסלת ומניקה
כמה יפה.
לאפיס, את כותבת נהדר. @}

_מאז, מדי פעם מוגלי ניגשת אל לינקס ומבקשת ממנה "חלב ציצי", ולינקס מערסלת ומניקה.
תמונה רכה, חמימה ואוהבת.
אני מאושרת שניתנה לבתי ההזדמנות הזו שאני בחרתי שלא לתת לה._
מקסים ומרגש.

( את בחרת לא לתת? לא מצליחה להבין איך בכלל יכולת, לו רצית? )

הנקה, עוד נושא חווייתי פה בבית.
את מוגלי לא הנקתי. אימצתי אותה כשהיתה פיצפונת, אבל בחרתי שלא לקחת הורמונים (פרולקטין) ולא לשאוב את שדי חסרי החלב כדי שאוכל לתת לה לינוק כמות שבלאו הכי לא תספיק לה. האמת היא שהנקתה נראתה לי לא ממש טבעית, היא הרי לא נולדה מרחמי, ובכל זאת להניק אותה נראה לי כמו לשחק בכאילו.
לינקס מניקה את זאתי שרק עכשיו מתחילה לטעום מוצקים.
מוגלי כמובן מאד מתעניינת בהנקה.
בהתחלה היא שאלה הרבה שאלות והתבוננה מקרוב בכל פעם שלינקס הניקה את זאתי. אחר כך היא ביקשה גם. לינקס חלצה ציץ אבל מוגלי השתפנה, התחרטה, נבוכה. הריטואל הזה חזר על עצמו מספר לא מבוטל של פעמים.
עד שיום אחד מוגלי החליטה ללכת עם הרצון הזה שלה עד הסוף. לינקס השכיבה את מוגלי על ברכיה "כמו תינוק" לדבריה של מוגלי, ומוגלי ינקה קצת, בדקה קצת, חייכה קצת, הציצה עלי מדי פעם ונראתה מאד מאושרת.
תיקון? אני מקווה שכן, כך זה נראה.
מאז, מדי פעם מוגלי ניגשת אל לינקס ומבקשת ממנה "חלב ציצי", ולינקס מערסלת ומניקה.
תמונה רכה, חמימה ואוהבת.
אני מאושרת שניתנה לבתי ההזדמנות הזו שאני בחרתי שלא לתת לה.

אצלי הקושי להביע רגשות קשים "לבש" כותונת של מודעות ונסיון לקבל, ובכך עוד ועוד להשתיק את הכעס...
כן כן כן, בדיוק ככה. איכס

מה ההבדל בין כעס שכלתני לכעס מהבטן?
הממממ...... נדמה של שזה בדיוק מה שאת כתבת שתי שורות למעלה יותר ...כותונת של מודעות ונסיון לקבל, ובכך עוד ועוד להשתיק את הכעס לא?
אצלי זה ככה - אני חוששת מעוצמת הרגשות שלי, חוששת לחוות אותם ולכן כשהם עולים, הם עולים ישר לראש, שינתח, יתמלל, יתן סיבה וימציא תגובה שכלתנית ומודעת. לא חלילה תגובה רגשית ונרגשת וצועקת, כזו שלא עברה עיבוד. אחד הרצונות שלי הוא להפסיק לעבד רגשות ופשוט לחוות אותם בזמן אמת. נדמה לי שאז יהיה לי קל יותר למצות ולהשאיר מאחורי, לשחרר, לא לסחוב איתי את הרגש הקשה עד שאסיים לעבד אותו, מה שלפעמים לוקח ימים. מיותר לחלוטין לטעמי.
הצלחתי להסביר? מקווה שכן


אני מרגישה מאוד לא נוח עם התרחשויות כאלו בנוכחות ביתי. מודה. גם אני מודה... אבל זה משתנה כל הזמן. היום כבר כן נוח לי עם זה, בעיקר כי אני רואה שלה נוח עם זה. היא עוצרת ממעשיה, מתבוננת בתשומת לב במתרחש ואחר כך שואלת שאלות. עוד קצת אחר כך היא כבר חוזרת לענייניה, אבל משהו בה בכל זאת השתנה - היא רואה שאפשר לצעוק ולכעוס מהבטן, ולהתרגז באמת, ואחר כך לחייך ולצחוק ולהתחבק ולאהוב.
(אולי נתחיל להתאמן בצעקות זו על זו, ואחר כך בהתחבקויות, בנוכחות הבנות בימי ראשון )

תודה שהעלת את הנושא ותודה שאת פה כדי להקשיב ולהגיב

לאפיס, לינקס ומראה, תודה על השיתוף וההשראה.

תמשיכו לכתוב!
אני עוקבת בעניין רב

היום נראה לי כל כך חשוב שילד יראה שאפשר להביע רגשות "קשים", לכעוס, להתרגז, לצעוק, ובכל זאת להמשיך לאהוב.
נקודה מעניינת, בזכותך אני הולכת לקרוא קצת מה לעשות עם הכעס הזה , ועוד "דפי כעס"
אצלי הקושי להביע רגשות קשים "לבש" כותונת של מודעות ונסיון לקבל, ובכך עוד ועוד להשתיק את הכעס...

נדמה לי שאותי מבעיתה היכולת שלי לכעוס, אז אני לא כועסת, רק בכאילו. לפעמים לוקח לי כמה ימים להבין שאני כועסת על מישהו וגם אז הכעס הוא שכלתני שכזה, לא מהבטן
מה ההבדל בין כעס שכלתני לכעס מהבטן?

אני שמחה שמתאפשר למוגלי להיות עדה להתרחשויות כאלו וללמוד מהן.
כאחת שגדלה להורים שותקים ולא כועסים, ולא יודעת להביע את עצמה, אני מרגישה מאוד לא נוח עם התרחשויות כאלו בנוכחות ביתי. מודה.
תודה שהעלת את הנושא @}

כבר הרבה זמן שלא כתבתי. בימים האלה הבנתי עד כמה חשובה לי ההכרה בדברים אותם אני כותבת.
ובעצם כשכתבתי ראיתי עד כמה עצם הכתיבה מעורר את המודעות, עד כמה טוב לי לכתוב ולו רק עבור עצמי. אבל ככל הנראה זה לא מספיק. ראיתי שצצו באתר לפחות שני דפים בימים האחרונים שמעלים בדיוק את אותה סוגיה.
תתייחסו אלייייייייייייייי.............
נו, עוד שיעור

עוד נקודה קצת מתסכלת היתה שמשיחות והתכתבויות עם אנשים שונים שקוראים את הבלוג הזה, עלה שהתמונה שהם ראו מאד שונה ממה שקורה במציאות.
ידעתי את זה כבר קודם ואפילו ניסיתי לתקן את הרושם הזה מתישהו במעלה הדף הזה, אז הנה שוב:
אנחנו לא חיים בתוך דינמיקה קבוצתית מתמדת.
זה לא טיפול פסיכולוגי מתמשך.
אנחנו לא אחד בתוך התחת של השני כל יום כל היום.
אנחנו לא משוחחים עד דק על כל נושא וכל התנהלות.

החיים היומיומיים שלנו הרבה יותר קלים ופשוטים.
חינוך הבנות הוא כן נושא מדובר, במיוחד חינוכה של בתי מתוקף היותה הבוגרת יותר. איתה אפשר כבר לשוחח, למרות שאוצר המילים שלה לא מאד גדול.
(לא הגיע הזמן שיהיה לבתי ניק משלה? מהיום ייקרא שמה מוגלי כי היא כזאת מין מוגלי שכזאת)
מה עוד? אם אחד מאיתנו חש צורך להעלות נושא מסויים - מעלים אותו, מדברים עליו. זה לא קורה כל יום, אפילו לא כל שבוע.
בסך הכל החיים שלנו יחד מאד נעימים ושלווים ומתוך היותם כאלה, מתאפשרת התבוננות של כל אחד מאיתנו על התהליכים העוברים עליו, כל אחד בקצב שלו וכל אחד משתף את האחרים במה שהוא רוצה, אם הוא רוצה בכלל.
התחושה שלי היא שיש קרקע בטוחה עליה אפשר לעשות שינויים. אדמה המאפשרת שינוי, צמיחה, מודעות.
יש פה אנשים שמדברים בשפה שלי, שכמעט רק בזכות החיים במחיצתם מתאפשר לי להיות יותר מדוייקת, ממוקדת, עמוקה, מתבוננת, מהרהרת, בודקת וחוקרת.
אבל זו אני, ככה מתאים לי עכשיו. התהליך הזה לא מחייב אף אחד אחר, אפילו לא אותי...

ויש תהליכים, קורים דברים.
היום יותר קל לי כבר להקשיב למראה, לשמוע מה שיש לו להגיד לי בלי להתנגד מראש. יותר קל, עדיין לא לגמרי קל...
נדמה לי שלו יותר קל עם מוגלי. היה שם קושי בהתחלה, בעיקר סביב זה שמוגלי מתעללת מדי פעם בזאתי.
אני מניחה שזה מאד שונה כשילד מכה את אחיו מאשר כשילד מכה ילד של מישהו אחר.
אצלי ההתנהגות הזאת של מוגלי העלתה הרבה כעס כלפיה, הרבה רגשות אשם כלפי הזוג ובתם, אבל גם צורך ורצון להגן על מוגלי מפני הזוג הכועס.
המראה היה מאד כעוס כל פעם מחדש, היה לו מאד קשה להתמודד עם המצבים האלו.
לינקס היתה זו שקיבלה את המצב כמו שהוא, בלי כעס, נסתה לשקף למוגלי את רגשותיה ולתת להם תוקף, תוך כדי איסוף בתה ושליפת ציצי מנחם.

וגם מוגלי עצמה יותר רגועה. הפחתת הגרויים בחיי היומיום שלה פעלה מאד לטובתה, גם השינוי בתזונה. כמה וכמה אנשי חינוך שהכירו אותה ברמה היומיומית (הגננת שלה למשל), נטו לתייג אותה כהיפר-אקטיבית, ילדה שיום אחד תצטרך לקחת ריטלין. אמנם לא הסכמתי שיתייגו את בתי, אבל ידעתי על מה הם מדברים.
היום המצב מאד שונה. מוגלי עדיין אנרגטית מאד (מאד), עדיין יוצאים ממנה כעסים וטרוניות (שיצאו, שיצאו, רק שלא יישארו פקוקים לה בבטן), אבל היום היא יותר רגועה, מפוקסת, יותר יכולה לבקש בברור דברים שהיא רוצה. יותר קל לה עם עצמה, המבט שלה הפך לצלול יותר.

---

משהו שקרה היום: קצת לפני ארוחת הערב התגלע ריב בין בני הזוג. ריב קולני כשכולנו נוכחים.
ראשית שמחתי על כך שהם מרגישים כבר מספיק נוח על מנת לריב בנוכחותי.
אחר כך הבנתי עד כמה אני לא יודעת לריב...
אני גרושה מזה עשר שנים, מאז הגירושים לא היתה לי אף מערכת יחסים קבועה, ונראה שאיבדתי את המיומנות לריב. מעניין.
מה שגורם לי לתהות אם היתה לי את המימנות הזו למכתחילה.
אני לא ממש זוכרת את ההורים שלי רבים ביניהם. אני מניחה שהיו ביניהם ריבים, רק שככל הנראה אלו הוצנעו ונערכו בחדרי חדרים.
חבל.
היום נראה לי כל כך חשוב שילד יראה שאפשר להביע רגשות "קשים", לכעוס, להתרגז, לצעוק, ובכל זאת להמשיך לאהוב.
נדמה לי שאותי מבעיתה היכולת שלי לכעוס, אז אני לא כועסת, רק בכאילו. לפעמים לוקח לי כמה ימים להבין שאני כועסת על מישהו וגם אז הכעס הוא שכלתני שכזה, לא מהבטן. המראה אומר שאני מפחדת מהעוצמות של עצמי, העוצמות שיעלו אל פני השטח ברגע שארשה לעצמי להרגיש באמת ולבטא את אשר אני מרגישה.
אני שמחה שמתאפשר למוגלי להיות עדה להתרחשויות כאלו וללמוד מהן.

שלום, אנשים, רק עכשיו מצאתיכם וקראתי בעניין רב. מאחורי גם נסיונות ממומשים ואחרים מהסוג, ואמשיך לעקוב בעניין כי אני כה מבינה את הצורך. הדרך להגשמתו לא פשוטה בעיני, אבל מה פשוט? קבלו זר ברכות מהלב וטפיחות עידוד על השכם על הרצון והנכונות והדרך והשיתוף שאתם משתפים אותנו. @}

כל אחת ובחירותיה
בדיוק (-:
שבת-שלום

ערב טוב לכולם אנשים יקרים
כמעט בכל אדם טמון זיכרון אם במודע ואם לאו - הקשור בחיי שבט/משפחה.
אנו מחפשים את "החצי השני" שלנו או את הדבר שיתן לנו רוגע ושלווה, בטחון ויציבות, הגנה ומחסה.
אנו פונים אל המשפחה שלי - המקום שלי - העסק שלי - העיר שלי - המדינה שלי - ועוד רבות הן הדוגמאות לצורך של האדם לשייך עצמו למשהו או מישהו מתוך אותו מקום קדום המבקש "לחזור הביתה".
יכול אני לשתף רק מפסיעותי...
משמעות וחזון מובילים אותי ומספקים לי את כל האנרגיה לרצות להשתנות.
המירוץ הבלתי פוסק אחר האהבה והרצון להיות אהוב ברמות שהנשמה זוכרת והנפש פוחדת, הוא שגורם לי להטלטל בין משיכה לדחייה ביום יום וכל היום - ממש כמו לוליין הצועד על חבל בגובה רב ומתנודד לו ימינה ושמאלה קדימה ואחורה ומבקש להשיג איזון שיימשך לפרקים ארוכים יותר ויותר.
התמודדות מול דפוסי התנהגות שקיבלתי בירושה מהוריי, מהגן, מבית הספר, מהצבא ומהמדינה - מוליכה אותי פנימה אל נפשי הפצועה והחוצה אל נשמתי האוהבת שוב ושוב שבכל מחזור יוצא אני שלם קצת יותר ומאוד מקווה שאפילו אדם נוח יותר לבריות.
בחרתי להשתמש בקלילות בחופש הבחירה. בחרתי לצמוח - בחרתי בי לצלוח חזרה אל ביתי.

הלואי שאוכל לצעוד צעד אחד בכל פעם.

בטוב
א.א.כ

זאתי כזאתי
גם כן זאתי
סוגי ההומור המסתובבים על פני הפלנטה זהה למספר הסגנונות שמאמץ כל בן אנוש להיות
אותי הכינוי משעשע
יום חמישי שמיייייח לכל

נורא צורם לי השם "זאתי" לילדה של לינקס והמראה.
ואני חשבתי שאני לא קוראת נכון.

ב דרך וסקרנית תודה על ההערה , אני מאוד מחוברת לשם ולאזני הוא מתנגן ולא צורם , כל אחת ובחירותיה.
שלומנו בטוב, תודה לסקרנית.לאפיס ולאפיס ג'וניור נסעו לעיר הגדולה.המראה נסע להתפרנס ואנו נופשות בממלכה.
הבוקר בטיול "מסביב לבלוק" מצאתי אוצר, מגלשה ונדנדה של גן ילדים שנזרקו ,תודה לזורק אנו מבטיחים להשתמש בהן באדיקות ולהזמין כמה שיותר ילדים להנות מהם.
אני עסוקה בימים האחרונים במחשבות על הקהילה, שהרי כל מעשה תחילתו במחשבה, עולות הרבה שאלות כמו :כיצד יתאפשרו חיים מתוך אהבה בקהילה המונה מגוון של אנשים ? וגם שאלות בדבר המבנה הפיזי והסביבתי. הזרע שנטמן באדמה החל להצמיח שורשיו.
לפני יומיים פגשנו שכנה אחת ונידברנו להתחיל להזיז את עניין גן השעשועים בצ'כונה. ליבי מכוון אותי לפעילות שהיא מעבר לארבע קירות ביתנו....
שיהיה יום חמישי שמיייייייייייייח:-)

נכון,מסכימה..לא נ ו ר א צורם אבל ממעיט..
מה שלומכם היום ?

תודה על השיתוף. מעניין, מחכים ופותח אופקים חדשים.


אפשר הערה? נורא צורם לי השם "זאתי" לילדה של לינקס והמראה.

לא יודעת עם גג אחד אבל חצר משותפת יכול להיות נחמד
זו התוכנית הגדולה, החזון - לחיות במקום בו ישנה חצר משותפת, אני חולמת גם על מטבח משותף, חינוך משותף וכו' (כתבתי על זה כבר, בעצם)
גגות נפרדים...
ואת יודעת, צריך אומץ רק לצעד הראשון, אולי גם קצת לשני, וזהו. כל השאר מתגלגל מעצמו, בלי אומץ ובלי מאמץ גדול מדי.
כשהלב פתוח הכל קל יותר.
עכשיו רק צריך לעבוד על הלב הזה, הסרבן, שייפתח וישאר פתוח (יש לו עדיין נטייה מעצבנת להסגר. הרגלים מגונים...)

ל-5 בדירה 1
בא לי גם, לא יודעת עם גג אחד אבל חצר משותפת יכול להיות נחמד.
> לא בטוחה שאפילו לזה יש בי אומץ<

תודה על הY .

הנני

אמא נוסעת - תודות חמות על האיחולים כולי תקווה שיום יבוא ותוכלו לנתב את נדודיכם אלינו

נועות - גם לכן תודה על שניסיתן להגן על כבודינו אבל חייבת לציין שכשקראתי את שאלתה המסוקרנת של סקרנית צחקתי צחוק גדול יש לי תחושה שרבים חשבו עליה, אבל אף אחד לא שאל. יש בזה משהו משחרר דוקא, בשאלה ישירה שכזו, אז גם לסקרנית יש ממני...

ובכן - לא. לינקס ואני לא חולקות בינינו את המראה, ואגב - גם המראה ואני לא חולקים בינינו את לינקס... (אם כבר אז כבר)

ואני... נו, חיי המין שלי כרגע קצת בהשעייה. בתי ישנה אתי כך שחדר השינה שלנו הוא מחוץ לתחום, ואילו החדר השני "שלנו" עדיין לא אורגן כך שיוכל לאכלס מעשי אהבים. יש בו מיטה שזקוקה לשיפוץ ואין מזרון. האמת היא שגם אין לי מי יודע מה אנרגיה לעניין עכשיו, יותר מדי דברים חדשים מתרחשים לי בחיים (גם מקום עבודה, לא רק המגורים המשותפים עם כל הנובע מהם), ומאחר ואין לי בנזוג קבוע - סקס הוא משהו שדורש השקעה. אינשאללה בקרוב תהיה מיטה, יהיה מזרון (למישהו יש לתת לי?) ויהיו פרטנרים

---

חוזרת לעבודה מוקדם מדי (אולי תאריכי קצת את חופשת הלידה? זה אחד היתרונות המופלאים שיש בחיי קהילה - את יכולה להשאר בבית ולגדל את צאצאייך ככל שתרצי. תמיד יש מי שידאג לך)
האם תרצי להרחיב בתיאור השיתוף? כיצד מתאפשרת השהייה שלכן בבית? ממה מתפרנסים? האם אתם משתתפים גם, למשל, בחשבון בנק? בכלי רכב? מעניין אותי לשמוע על היומיום השיתופי

לינקס היא זו שנשארת בבית עם הבנות.המראה עובד בעבודתו (ואשאיר לו את הבחירה אם לשתף בסוג העבודה או לא), כל יום מהבוקר ועד אחר הצהריים. הוא זה שמשתמש באוטו (נדוניה של הזוג, וגם זה לא מדויק - זה אוטו של אבא שלו שנמצא רוב הזמן ברשותו, אני לא נוהגת בו. יש לי טוסטוס). המראה גם אחראי על ביצוע רוב הקניות (ואנחנו אחראיות על רשימת הקניות..).

גם אני עובדת מחוץ לבית, מטפלת ברפואה סינית. גם במרפאה פרטית שלי וגם במרפאה גדולה יותר, כשכירה. רק ממש בימים אלה אני מתחילה לעבוד חמש פעמים בשבוע, עד עכשיו עבדתי פחות, אבל בכל מקרה יש לי הרבה שעות בבית, ימי העבודה שלי לא מאד ארוכים ורובם מתחילים אחר הצהריים, כך שלפחות חלק מהבקרים שלי מוקדשים לבתי ולבית. ברוב הבקרים האלו לינקס ואני עושות משהו יחד עם הבנות, לפעמים זה ים, לפעמים טיול רגלי, לפעמים דברים שקשורים לבית וכן הלאה.

הכלכלה שלנו משותפת לחלוטין. כל אחד מכניס לקופה המשותפת את מה שהוא משתכר ומוציא ממנה מה שהוא צריך, כמובן שבתלות במה שיש או אין בה...

היתה החלטה עקרונית שמנקים את הבית יחד בכל יום שישי. זה עובד רוב הזמן, אם לא מתאפשר בשישי - מנסים למצוא זמן אחר שמתאים.

אוכלים ארוחת ערב משותפת כל יום (יומיים בשבוע אני לא נמצאת בשעות האלו בבית, אז אוכלים בלעדי ). אין החלטה לגבי מי מבשל מתי, אבל אין פיספוסים - תמיד יש ארוחה למופת, תמיד השולחן ערוך לקראת הארוחה ותמיד הכלים יורדים מהשולחן בתומה ונשטפים. בלי תאום מראש, בלי תיכנונים ובלי חוקים. זה עובד מצויין (וגם טעים מאד )

בין לבין כל אחד מאיתנו מצליח למצוא גם זמן שקט לעצמו, למדיטציה, לצ'י-קונג, לקריאה וכן הלאה.

>לאפיס שמחה על ההתעניינות ובונה על עוד <

מודה שגם בי עלתה התהיה, איך מסתדרים בנושא המין
לא הבנתי מה הבעיה. הרי נכתב כאן שלכל משפחה יש החדר שלה. אז אני מתארת לעצמי שבלילה הזוג ישן בחדר שלו והאישה הפנויה חיה בחדר שלה ובו היא יכולה לארח את מי שהיא רוצה. ובעצם, אם הם בוחרים בסידור אחר - זה העסק שלהם. וכל עוד הם לא כתבו על כך במפורש, זה לא העסק שלנו...

אנרגיה מינית אינה נושא להתעלם ממנו בעיקר בחיים משותפים..
לא הצעתי להתעלם, כתבתי שאפשר היה לשאול את השאלה בצורה מכבדת יותר.
מודה שגם בי עלתה התהיה, איך מסתדרים בנושא המין (בפרט כשלאפיס ללא בן זוג).

לינקס..לאפיס... היכן אתן ???!!

סליחה על שהורדתי (או העליתי) את הרמה...זו פשוט שאלה ישירה וכנה שעלתה בי לאחר שקראתי את חילופי התגובות ואת הסיפורים על הזוגות שהתאהבו האחד בשנייה ולהיפך
אנרגיה מינית אינה נושא להתעלם ממנו בעיקר בחיים משותפים..
כילידת קיבוץ שנחשפה לחיים משותפים בילדותה ובבגרותה חוויתי כמה קשה,נהדר,מסקרן ומעניין לחיות בהרמוניה עם המיניות שלך בחברה משותפת.
אצלינו בקיבוץ היו די הרבה (כמה עשרות) זוגות שחלקו יחד לא רק מטרות ואידיאלים אלא גם את מיטתם.
גם אצלינו בבית הנוער חלקנו לעיתים את מיניותינו במקביל עם כמה חברים.
איני מקנאה-אני סקרנית ומברכת על האומץ להגשים את החלום.

איזו שאלה מזלזלת.
גם לדעתי. זה ממש לא לרמה (כנראה קנאה).

האם אתן חולקות בינכן גם את מראה מהלכת על שניים ?
איזו שאלה מזלזלת.
היה נעים יותר לקרוא : איך אתם שומרים על הפרטיות? איך מסתדרים בנושא המין?

מדהים!
מקווה שיום אחד קהילתכם תגדל, ושיום אחד, כשנחזור מנדודינו נוכל לבוא לבקר וללמוד (ומי יודע... אולי יותר מזה...)
בהצלחה! תמשיכו לכתוב!

שלום ,קראתי בהנאה את הבלוג והתגובות.וואוו,מאחלת המון הצלחה בחזון ובמימוש המטרה.
מחכה לעוד ואולי אעזור אומץ להצטרף למלל.
מסקרן אותי לדעת איך לינקס על הגבעה ולאפיס לאזולי (אווף,איזה שמות ארוכים בחרתן) מתייחסות לאימהות המשותפת?
האם אתן חולקות בינכן גם את מראה מהלכת על שניים ?
מה לעשות..הסקרנות הורגת..

בהצלחה

לאפיס - האם תרצי להרחיב בתיאור השיתוף? כיצד מתאפשרת השהייה שלכן בבית? ממה מתפרנסים? האם אתם משתתפים גם, למשל, בחשבון בנק? בכלי רכב? מעניין אותי לשמוע על היומיום השיתופי, אם תרצי.
תודה

מתרשמת - מודה לך מקרב לב על השיתוף
ברור לי שזה לא היה על מנת לפגוע ובאמת לא נפגעתי
ההיפך, שמחתי לקרוא פה את הסיפור שלך בגלל שהוא בדיוק הפוך לשלנו. הקשיים בהם נתקלתם הם בדיוק מלכודות האנוֹכיוּת אליהן אנו מנסים ושואפים שלא להכנס, ובינתיים גם מצליחים (להוציא את השבוע הראשון ממנו למדנו כה הרבה...)
תודה לך