כבר הרבה זמן שלא כתבתי. בימים האלה הבנתי עד כמה חשובה לי ההכרה בדברים אותם אני כותבת.
ובעצם כשכתבתי ראיתי עד כמה עצם הכתיבה מעורר את המודעות, עד כמה טוב
לי לכתוב ולו רק עבור עצמי. אבל ככל הנראה זה לא מספיק. ראיתי שצצו באתר לפחות שני דפים בימים האחרונים שמעלים בדיוק את אותה סוגיה.
תתייחסו אלייייייייייייייי.............
נו, עוד שיעור
עוד נקודה קצת מתסכלת היתה שמשיחות והתכתבויות עם אנשים שונים שקוראים את הבלוג הזה, עלה שהתמונה שהם ראו מאד שונה ממה שקורה במציאות.
ידעתי את זה כבר קודם ואפילו ניסיתי לתקן את הרושם הזה מתישהו במעלה הדף הזה, אז הנה שוב:
אנחנו לא חיים בתוך דינמיקה קבוצתית מתמדת.
זה לא טיפול פסיכולוגי מתמשך.
אנחנו לא אחד בתוך התחת של השני כל יום כל היום.
אנחנו לא משוחחים עד דק על כל נושא וכל התנהלות.
החיים היומיומיים שלנו הרבה יותר קלים ופשוטים.
חינוך הבנות הוא כן נושא מדובר, במיוחד חינוכה של בתי מתוקף היותה הבוגרת יותר. איתה אפשר כבר לשוחח, למרות שאוצר המילים שלה לא מאד גדול.
(לא הגיע הזמן שיהיה לבתי ניק משלה? מהיום ייקרא שמה
מוגלי כי היא כזאת מין מוגלי שכזאת)
מה עוד? אם אחד מאיתנו חש צורך להעלות נושא מסויים - מעלים אותו, מדברים עליו. זה לא קורה כל יום, אפילו לא כל שבוע.
בסך הכל החיים שלנו יחד מאד נעימים ושלווים ומתוך היותם כאלה, מתאפשרת התבוננות של כל אחד מאיתנו על התהליכים העוברים עליו, כל אחד בקצב שלו וכל אחד משתף את האחרים במה שהוא רוצה, אם הוא רוצה בכלל.
התחושה שלי היא שיש קרקע בטוחה עליה אפשר לעשות שינויים. אדמה המאפשרת שינוי, צמיחה, מודעות.
יש פה אנשים שמדברים בשפה שלי, שכמעט רק בזכות החיים במחיצתם מתאפשר לי להיות יותר מדוייקת, ממוקדת, עמוקה, מתבוננת, מהרהרת, בודקת וחוקרת.
אבל זו אני, ככה מתאים לי עכשיו. התהליך הזה לא מחייב אף אחד אחר, אפילו לא אותי...
ויש תהליכים, קורים דברים.
היום יותר קל לי כבר להקשיב למראה, לשמוע מה שיש לו להגיד לי בלי להתנגד מראש. יותר קל, עדיין לא לגמרי קל...
נדמה לי שלו יותר קל עם מוגלי. היה שם קושי בהתחלה, בעיקר סביב זה שמוגלי מתעללת מדי פעם בזאתי.
אני מניחה שזה מאד שונה כשילד מכה את אחיו מאשר כשילד מכה ילד של מישהו אחר.
אצלי ההתנהגות הזאת של מוגלי העלתה הרבה כעס כלפיה, הרבה רגשות אשם כלפי הזוג ובתם, אבל גם צורך ורצון להגן על מוגלי מפני הזוג הכועס.
המראה היה מאד כעוס כל פעם מחדש, היה לו מאד קשה להתמודד עם המצבים האלו.
לינקס היתה זו שקיבלה את המצב כמו שהוא, בלי כעס, נסתה לשקף למוגלי את רגשותיה ולתת להם תוקף, תוך כדי איסוף בתה ושליפת ציצי מנחם.
וגם מוגלי עצמה יותר רגועה. הפחתת הגרויים בחיי היומיום שלה פעלה מאד לטובתה, גם השינוי בתזונה. כמה וכמה אנשי חינוך שהכירו אותה ברמה היומיומית (הגננת שלה למשל), נטו לתייג אותה כהיפר-אקטיבית, ילדה שיום אחד תצטרך לקחת ריטלין. אמנם לא הסכמתי שיתייגו את בתי, אבל ידעתי על מה הם מדברים.
היום המצב מאד שונה. מוגלי עדיין אנרגטית מאד (מאד), עדיין יוצאים ממנה כעסים וטרוניות (שיצאו, שיצאו, רק שלא יישארו פקוקים לה בבטן), אבל היום היא יותר רגועה, מפוקסת, יותר יכולה לבקש בברור דברים שהיא רוצה. יותר קל לה עם עצמה, המבט שלה הפך לצלול יותר.
משהו שקרה היום: קצת לפני ארוחת הערב התגלע ריב בין בני הזוג. ריב קולני כשכולנו נוכחים.
ראשית שמחתי על כך שהם מרגישים כבר מספיק נוח על מנת לריב בנוכחותי.
אחר כך הבנתי עד כמה אני לא יודעת לריב...
אני גרושה מזה עשר שנים, מאז הגירושים לא היתה לי אף מערכת יחסים קבועה, ונראה שאיבדתי את המיומנות לריב. מעניין.
מה שגורם לי לתהות אם היתה לי את המימנות הזו למכתחילה.
אני לא ממש זוכרת את ההורים שלי רבים ביניהם. אני מניחה שהיו ביניהם ריבים, רק שככל הנראה אלו הוצנעו ונערכו בחדרי חדרים.
חבל.
היום נראה לי כל כך חשוב שילד יראה שאפשר להביע רגשות "קשים", לכעוס, להתרגז, לצעוק, ובכל זאת להמשיך לאהוב.
נדמה לי שאותי מבעיתה היכולת שלי לכעוס, אז אני לא כועסת, רק בכאילו. לפעמים לוקח לי כמה ימים להבין שאני כועסת על מישהו וגם אז הכעס הוא שכלתני שכזה, לא מהבטן. המראה אומר שאני מפחדת מהעוצמות של עצמי, העוצמות שיעלו אל פני השטח ברגע שארשה לעצמי להרגיש באמת ולבטא את אשר אני מרגישה.
אני שמחה שמתאפשר למוגלי להיות עדה להתרחשויות כאלו וללמוד מהן.
כבר הרבה זמן שלא כתבתי. בימים האלה הבנתי עד כמה חשובה לי ההכרה בדברים אותם אני כותבת.
ובעצם כשכתבתי ראיתי עד כמה עצם הכתיבה מעורר את המודעות, עד כמה טוב [b]לי[/b] לכתוב ולו רק עבור עצמי. אבל ככל הנראה זה לא מספיק. ראיתי שצצו באתר לפחות שני דפים בימים האחרונים שמעלים בדיוק את אותה סוגיה.
תתייחסו אלייייייייייייייי.............
נו, עוד שיעור :-P
עוד נקודה קצת מתסכלת היתה שמשיחות והתכתבויות עם אנשים שונים שקוראים את הבלוג הזה, עלה שהתמונה שהם ראו מאד שונה ממה שקורה במציאות.
ידעתי את זה כבר קודם ואפילו ניסיתי לתקן את הרושם הזה מתישהו במעלה הדף הזה, אז הנה שוב:
אנחנו לא חיים בתוך דינמיקה קבוצתית מתמדת.
זה לא טיפול פסיכולוגי מתמשך.
אנחנו לא אחד בתוך התחת של השני כל יום כל היום.
אנחנו לא משוחחים עד דק על כל נושא וכל התנהלות.
החיים היומיומיים שלנו הרבה יותר קלים ופשוטים.
חינוך הבנות הוא כן נושא מדובר, במיוחד חינוכה של בתי מתוקף היותה הבוגרת יותר. איתה אפשר כבר לשוחח, למרות שאוצר המילים שלה לא מאד גדול.
(לא הגיע הזמן שיהיה לבתי ניק משלה? מהיום ייקרא שמה [b]מוגלי[/b] כי היא כזאת מין מוגלי שכזאת)
מה עוד? אם אחד מאיתנו חש צורך להעלות נושא מסויים - מעלים אותו, מדברים עליו. זה לא קורה כל יום, אפילו לא כל שבוע.
בסך הכל החיים שלנו יחד מאד נעימים ושלווים ומתוך היותם כאלה, מתאפשרת התבוננות של כל אחד מאיתנו על התהליכים העוברים עליו, כל אחד בקצב שלו וכל אחד משתף את האחרים במה שהוא רוצה, אם הוא רוצה בכלל.
התחושה שלי היא שיש קרקע בטוחה עליה אפשר לעשות שינויים. אדמה המאפשרת שינוי, צמיחה, מודעות.
יש פה אנשים שמדברים בשפה שלי, שכמעט רק בזכות החיים במחיצתם מתאפשר לי להיות יותר מדוייקת, ממוקדת, עמוקה, מתבוננת, מהרהרת, בודקת וחוקרת.
אבל זו אני, ככה מתאים לי עכשיו. התהליך הזה לא מחייב אף אחד אחר, אפילו לא אותי...
ויש תהליכים, קורים דברים.
היום יותר קל לי כבר להקשיב למראה, לשמוע מה שיש לו להגיד לי בלי להתנגד מראש. יותר קל, עדיין לא לגמרי קל...
נדמה לי שלו יותר קל עם מוגלי. היה שם קושי בהתחלה, בעיקר סביב זה שמוגלי מתעללת מדי פעם בזאתי.
אני מניחה שזה מאד שונה כשילד מכה את אחיו מאשר כשילד מכה ילד של מישהו אחר.
אצלי ההתנהגות הזאת של מוגלי העלתה הרבה כעס כלפיה, הרבה רגשות אשם כלפי הזוג ובתם, אבל גם צורך ורצון להגן על מוגלי מפני הזוג הכועס.
המראה היה מאד כעוס כל פעם מחדש, היה לו מאד קשה להתמודד עם המצבים האלו.
לינקס היתה זו שקיבלה את המצב כמו שהוא, בלי כעס, נסתה לשקף למוגלי את רגשותיה ולתת להם תוקף, תוך כדי איסוף בתה ושליפת ציצי מנחם.
וגם מוגלי עצמה יותר רגועה. הפחתת הגרויים בחיי היומיום שלה פעלה מאד לטובתה, גם השינוי בתזונה. כמה וכמה אנשי חינוך שהכירו אותה ברמה היומיומית (הגננת שלה למשל), נטו לתייג אותה כהיפר-אקטיבית, ילדה שיום אחד תצטרך לקחת ריטלין. אמנם לא הסכמתי שיתייגו את בתי, אבל ידעתי על מה הם מדברים.
היום המצב מאד שונה. מוגלי עדיין אנרגטית מאד (מאד), עדיין יוצאים ממנה כעסים וטרוניות (שיצאו, שיצאו, רק שלא יישארו פקוקים לה בבטן), אבל היום היא יותר רגועה, מפוקסת, יותר יכולה לבקש בברור דברים שהיא רוצה. יותר קל לה עם עצמה, המבט שלה הפך לצלול יותר.
[hr]
משהו שקרה היום: קצת לפני ארוחת הערב התגלע ריב בין בני הזוג. ריב קולני כשכולנו נוכחים.
ראשית שמחתי על כך שהם מרגישים כבר מספיק נוח על מנת לריב בנוכחותי.
אחר כך הבנתי עד כמה אני לא יודעת לריב...
אני גרושה מזה עשר שנים, מאז הגירושים לא היתה לי אף מערכת יחסים קבועה, ונראה שאיבדתי את המיומנות לריב. מעניין.
מה שגורם לי לתהות אם היתה לי את המימנות הזו למכתחילה.
אני לא ממש זוכרת את ההורים שלי רבים ביניהם. אני מניחה שהיו ביניהם ריבים, רק שככל הנראה אלו הוצנעו ונערכו בחדרי חדרים.
חבל.
היום נראה לי כל כך חשוב שילד יראה שאפשר להביע רגשות "קשים", לכעוס, להתרגז, לצעוק, ובכל זאת להמשיך לאהוב.
נדמה לי שאותי מבעיתה היכולת שלי לכעוס, אז אני לא כועסת, רק בכאילו. לפעמים לוקח לי כמה ימים להבין שאני כועסת על מישהו וגם אז הכעס הוא שכלתני שכזה, לא מהבטן. המראה אומר שאני מפחדת מהעוצמות של עצמי, העוצמות שיעלו אל פני השטח ברגע שארשה לעצמי להרגיש באמת ולבטא את אשר אני מרגישה.
אני שמחה שמתאפשר למוגלי להיות עדה להתרחשויות כאלו וללמוד מהן.