- נראה לי ממש חסר תועלת שגורם לעוד יותר תסכול מצד ההורים והילדים, כי אם באמת מקשיבים לילדים אז מבינים מה הם רוצים גם בגיל יומיים, כל שכן בגיל שנה. מה גם ששפת הסימנים היא דימית למה שיש בבית כלומר אצלנו הבקשה למים היא פתיחה של הארון לקיחה של כוס ואמירה מים מים מים(ילד בן שנה) להרמה על הידיים יש קול מיוחד. ולא לימדתי אותו פשוט שמנו לב.
אז חלק ממסחטת הכספים שמופעלת על ההורים הגיעה גם לתחום הזה. למי שזה נכון שילך. אני מאמינה שמי שיקשיב ויהיה עם הילד שלו לא צריך את שפת הסימנים, וההפך אז ההתפתחות של הילדים הרבה יותר מהירה .
כל אחד בדרכו.(
יהודית שפמן)
- יהודית, תרגיעי... על איזו מסחטת כספים את מדברת? על ספר שעלה לי עשרה דולר והסתובב פה בין חצי קהילה? (-; (עדי יותם)
- אני מדברת על זה שיוצאים עכשיו עם סדנאות להורים בנושא, והיה הרבה יחצנות בעיתנות בטלויזיה ובאינטרנט לאחרונה. (יהודית שפמן)
- הי יהודית ולכל שאר ההורים! זה נכון שהורה קשוב יבין את הילד שלו גם ללא סימנים אבל מחקרים בנושא מצאו שזה ממש מפתח את יכולת השפה וילד בגיל 9 חודשים יכול לסמן 75 מילים ואותם יכול להבין לא רק הורה אלא כל מטפל אחר - אם מלמדים אותו את המילים החשובות.
חוץ מזה אין צורך בשום קורס ואין הוצאה כספית, הינה אתר ובו סרטונים לכל מיני מילים חיוניות לפעוט ולהורה ואת השאר אפשר פשוט להמציא:
http://www.mybabycantalk.com/content/di ... ord=Turtle
ביתי בת שלושה חודשים ואני מסמנת לה מקלחת, בית, כלבה, חתולה, אבא, סבא, סבתא, שלום, אוטו, טיול, פרח, קוף, סיר, חלב, פיפי ואני די בטוחה שחלב וציצי היא כבר מבינה וגם טיול, בית ומקלחת אז זה מאוד נחמד לה לדעת שאני מרימה אותה למקלחת והיא ישר מחיכת כי היא נהנת מהמקלחת, וכשמגיעים לבית ואני מסמנת בית היא כבר עושה פרצוף של ציפיה מיוחד כזה, וכשאני עושה סימן לחלב או ציצי היא מיד נרגעת מהבכי של הרעב... זה נחמד, זה שמח, לא חובה אבל זב בטח לא מזיק.
זהירות חרצולים
- על איזו מסחטת כספים את מדברת? על ספר שעלה לי עשרה דולר והסתובב פה בין חצי קהילה?
למה את אומרת ככה? גם אצלי יש ספר - שקיבלתי במתנה

(
תבשיל קדרה)
- דווקא חשוב לי לומר כאן, שאח שלי, שהוא חרש לגמרי, גדל בתקופה שאסרו על שפת הסימנים, ולא היתה לו יכולת טבעית לבטא את עצמו ללא מילים. ודווקא מתוך זה אני מרגישה, עבור שומעים, שיש יתרון בשפת סימנים בגילאים שעדיין לא מפתחים שיחה מילולית. לדעתי זה כרוך בזה שהמשפחה באופן כללי תשתמש בשפת סימנים, ואגב, יש בזה יתרונות נחמדים שאפשר לומר סודות מרחוק (למשל: באולם גדול אפשר לדבר עם בן משפחה שנמצא בצד השני של האולם או של גן החיות או מה שלא יהיה...). יש כאן עוד דרך תקשורת שיש בה איכויות כשלעצמן.
היכולת לבטא מילים בתנועה היא בעלת ערך בפני עצמה.
אז לא מדובר על אילוף וכדומה, וזה לא במקום "להבין את הילד" וזה בהחלט פותח משהו.
אישית, לא למדתי ולא לימדתי את הבנות שפת סימנים...לעומת זאת , הן מתמחות מאד בקריאת שפתיים, ועוד מעט כבר נוכל לדבר איתן מרחוק בלי קול...(
תמרול ה)
אני מרגישה צורך להשיב על הדברים שנאמרו כאן.
התלבטתי ארוכות אם להגיב - אפילו שאלתי את יונת לדעתה. אני משתתפת "פסיבית" של באופן טבעי כבר הרבה זמן - עוד מהתקופה שהתגוררנו בחו"ל, אבל אני משתייכת על קבוצת הקוראים. אציג את עצמי - קוראים לי ליבי ואני מדריכת סדנאות וקורסים של סימנים לתינוקות, אנחנו קוראים לזה "סימנים לאהבה".
אני לא חלק מהגל התקשורתי שפתאום שטף את העיתונות והטלוויזיה - אני חושבת שבסך הכל העתונאים מחפשים חומרים כי, סוף כל סוף, התפנה קצת מקום בחדשות (המשפט האחרון נאמר בשקט שלא יישמעו).
אז לעניין, אקדים ואומר שאני לא מאמינה בשום דבר באופן גורף - גם תקשורת בסימנים לא בהכרח מתאימה לכל אחד.
כל הורה בוחר ומסגל לעצמו את הדברים שהוא מוצא כמתאימים ביותר לו ולתינוק/ת/ות.
החשוב הוא לבחון תמיד אם האינטואיציות שלנו הן בעד או נגד – אם זה נשמע לנו נכון.
ההשקעה שלנו (לא הכספית) בחוג זה או אחר, בשיטה זו או אחרת; היא שתקבע יותר מכל אם הדברים יביאו לתוצאות או לא.
אני הגעתי לעניין מתוך המלצה מעוד פורום הורים שהייתי חברה בו באופן יותר פעיל,
כאשר מישהו שמאוד הערכתי את דעתו, סיפר על השיטה ושיתף בחלק מהחוויות
ואני זוכרת שחשבתי לעצמי "איך לא חשבו על זה קודם" בפעם הראשונה. זה נשמע כל כך הגיוני וטבעי ... שיקום מי שלא מדבר עם הידיים J
חיפשתי באותה תקופה דברים לעשות עם הקטנטונת ונשמע היה שזה יכול להשתלב היטב בשגרת היום-יום שלנו.
היכולת להבין מה היא רוצה, מה מציק לה, אם כואב לה משהו - היה הדבר שמשך אותי יותר מכל.
בתור אמא בפעם הראשונה, התסכול הזה של "למה היא בוכה" היה מאוד גדול.
למדתי לקרוא אותה לאט לאט אבל תמיד היינו עסוקים באלימינציות - אם זה לא האוכל, זה השינה, הבגדים, החיתול....
אחרי שקראתי יותר, התחלתי לסמן לבייבי.
היא הייתה אז בת שמונה חודשים. זה הרגיש בהתחלה קצת לא טבעי אבל תוך כמה ימים התרגלתי

כמו שירי אצבעות במידה כזו או אחרת. לומדים את הסימנים.
אחרי שבוע וחצי הפלא התרחש

קיבלתי סימן בחזרה! הבייבי רצתה חלב (ציצי) - תנועה של חליבה - אגרוף פתוח וסגור.
לצערי הרב הייתי לבד בבית ולא יכולתי להראות לכל העולם את הסימן המובהק הראשון

אבל לסימנים שבאו אחר כך כבר התקבלה התהודה המתאימה.
במשך הזמן הזה בין ההצגה הראשונית של הסימן על-ידי, לבין קבלתו בחזרה, הבייבי עשתה תנועות שנראו לי "לכיוון" אבל לרוב זה נראה היה כלא-מקושר לסיטואציה. היא התאמנה
היכולת והקשב שלי גדלו עם הזמן לקריאה יותר ברורה של סימנים מצידה. ולא, זה לא בא על חשבון קריאת שפת הגוף, הניסיונות להבין אותה כפשוטה ללא סימנים.
הסימן השני לא אחר לבוא - "עוד". זה אגב, היה הסימן האהוב ביותר. היכולת שלה להזיז את העולם הרשימה אותה מאוד.
היא
ממש לא הייתה אכלנית גדולה אבל מרגע שנולד בידיה ה"עוד" היא הייתה מבקשת "עוד" כדי שתוכל לערום ערמות קטנות של אוכל על המגש של כסא-האוכל שלה.
לא הייתה מאושרת ממנה כשזה היה קורה (ומאושרת ממני - בכל זאת חלק הגיע אליה לפה:)) זה יצר הרבה יותר הזדמנויות לשחק ולמעוך ולערבב את גבעות האוכל.
היא גם הייתה בודקת מה עוד ניתן ליישם עם "עוד" - עוד סיפור, עוד שיר, עוד עגלה (לטיול)... עם הדרכה ראשונית שלי כמובן, אבל הניצוץ של ההבנה היה שם. אין לי ספק.
כשמדברים על השיטה, מציינים שלרוב, האמהות מתפקדות כ"סוכני הצגת הסימנים" והשימוש היום-יומי בהם. הן הגיבור המקומי והסביבה משתפת פעולה.
גם איתנו זה היה כך. האיש שלי שיתף פעולה - "נו, בסדר" אחרי שווידא שבדקתי את העניין קצת לעומק. מה שבאמת שכנע אותו התרחש יום או יומיים אחר-כך.
הבייבי כבר ידעה לעשות "עוד" וגם "חלב". באותו ערב בזמן באמבטיה, היא עמדה ועשתה קולות נשיפה של "פו, פו, פו"
זה היה דבר שלא לימדתי אותה אבל לא ניתן היה לטעות בכוונותיה. היה לה חם...
שני המבוגרים בחדר היו מלאי השתאות ופליאה

ובעלי הפך למאמין.
הבייבי הבינה שהיא יכולה להגיד לנו שחם לה, גם ללא ההפקה המילולית שעוד הייתה רחוקה משלמות.
היום, שנתיים אחרי, אני יכולה להעיד שהילדודה שלי מתעבת, פשוט
שונאת מים חמים - כל דבר שאינו על סף "פושר" לא עובר את הביקורת הקפדנית.
"אמא! תוסיפי מים קרים לאמבטיה". אבל גיליתי את זה בגיל שמונה וחצי חודשים... הייתי יכולה לטעות ולייחס את הבכי שלה לעייפות סוף היום, לרעב, לשעמום.
דווקא חום המים - שתמיד הקפדנו עליו שיהיה לפי הספר - לא היה חלק מהאפשרויות.
יהיה קשה
מאוד לשכנע אותי שלולא הצגתי בפניה ערוץ להתבטא שלא-במילים, היא הייתה מסוגלת להעביר לי את המסר וחושבת שיש בידיה את היכולת להגיד לי מה מפריע לה (בכזו סמיכות ובגיל צעיר כל-כך).
אני עברתי תהליך עצמאי ללימוד השיטה וכל אחד יכול לעשות זאת בביתו. הקורסים שאנחנו מעבירים רק מקלים על העניין.
יש הרבה יתרונות הגלומים בשיטה הדואלית, אני חושבת שמה שקסם לי יותר מכל היה התרומה לקשר בינינו; העולם היה ברור יותר ויותר ניתן להבנה.
הבייבי יכלה לספר לי דברים, הייתה לה הידיעה שבסוף - גם אם לפעמים ההורים שלה היו קצת קשים - נבין.
אז זהו.
למי שהגיע עד כאן ושואל על ה"איך" - מה עושים? מה צריך?
בדיוק כל מה שנדרש בכדי שנלמד אותם לנפנף לשלום ולהפריח נשיקות לסבתא.
אתם זוכרים מתי התחלנו ללמד אותם לנפנף? זה בא לנו טבעי לא? החוכמה היא להוסיף על כך סימן או שניים.
מתי? בערך בגיל חצי שנה.
אילו מילים? המועדפות הן "חלב" ו"עוד".
אני מרגישה שהכברתי במילים אבל אם תרצו, אשמח לשתף אתכם "עוד". (ליבי
שפת אם)
- נו, בסדר זה סימן מסחרי שלי... "אתה רוצה להתחתן?" "נו, בסדר".(הלך ובא)
- חברה שלי בארה"ב יישמה גם היא את שפת הסימנים עם בנה שהיה אז בן שנה וסיפרה שזה הוריד הרבה מהמתח שהיה סביב הבכי שלו. פתאום היא לגמרי הבינה אותו - למשל שהוא לא אוהב בבוקר מיד שמוציאים אותו מהמיטה ומעדיף לדפדף קצת בספר כשהוא מתעורר (ולא, הוא לא בוכה כי הוא רעב או רוצה לצאת אלא להיפך)
ברור לי שהיתה מבינה אותו גם בלי זה אבל זה כל כך שיפר את התקשורת ביניהם והוריד את התסכולים שלו למינימום שזה היה שוה הכל.(
מתוקה מתחילה מחדש)
שוב שלום ותודה על הקבלה והאיחולים

שמחתי על התגובות שקיבלתי. על זה בדיוק אני מדברת, על הקשר.
לא לחוות את הילד במישור אחד בלבד, אלא להקל, לפשט, לבאר.
באופן טבעי... (ליבי
שפת אם)