על ידי תמרוש_רוש » 16 יולי 2009, 15:34
<בלת"ק>
שאלה לגבי הדרך ה"באופנית" ו"להקשיב לתינוק". מצד אחד, אני רואה כאן הרבה ביקורת על הנסיון לחנך ילדים ולעצב אותם בצורה המתאימה לחברה. מצד שני, אני שומעת הרבה תלונות על שיטת החינוך החדשה, שמעמידה את הילד במרכז וגורמת לו לחשוב שהכל נסוב סביבו. אני מבולבלת. אני לא רוצה לגדל סוציומטים שחושבים שהכל מרוכז רק בהם, ומצד שני אני מתקשה לחשוב איך אני, האינדיווידואליסטית, אצליח להחדיר בילד משמעת. סביר להניח שאתן לו ללכת לישון מתי שהוא רוצה... מה היו הרשמים שלכן בנוגע לסוגיה הזאת?
תשמעי, יש הבדל אטומי בין להיות קשובה לילד כאינדיווידואל, לבין
לא להיות קשובה אליו כיצור חברתי שתלוי בחברה, רוצה חברה וזקוק לקהילה וליכולת לחיות בקהילה.
אני קשובה מאוד לילד שלי, בן שנה וחצי, ונענית לצרכיו - עד כמה שאני יכולה.
כשהוא היה תינוק, כל הצרכים שלו בתכלס היו "אגואיסטיים". הוא היה צריך שיטפלו בו, שיתנו לו, וזהו בערך. הקשר המשמעותי היחיד שלו היה עם אנשים שמחוייבים לו מראש (אני ואבא שלו) וששבויים בקסמו כיוצא חלצינו.
אבל מאז שהוא התחיל את המעבר מינקות לילדות, מאז שהוא מנהל מגעים יותר ויותר מורכבים עם הזולת (כולל אני ואבא שלו), אחד הצרכים הבסיסיים שלו, כמו שאני רואה את זה, זה להבין את הזולת ולדעת איך להתנהג אתו.
(זה כולל גם חפצים)
אז במשך כמה חודשים, המילה הכי דומיננטית שהייתי אומרת לו היא: "בעדינות".
בעדינות, לא להכניס אצבע לאף של מישהו אחר. בעדינות, לא לצבוט בטעות את הכלב. בעדינות, כדי שהצמח לא ייתלש מהעציץ. בעדינות כשקופצים על אמא. בעדינות עם כלי הזכוכית והחרסינה. בעדינות עם הגיטרה של אבא. בעדינות, בעדינות, בעדינות מבוקר עד ערב.
בינתיים זה עובד
. הוא באמת למד להיות עדין, בהרבה מצבים. ואני כבר פחות צריכה להגיד.
(הגיטרה היתה טריגר מצוין, כי אתה הוא אשכרה קיבל פידבק מיידי ומשמעותי. היה עדין => הפיק צליל יפה)
וזה לא סותר היענות שלי לצרכיו "האגואיסטיים". הוא מקבל אוכל, פינוק, חום, אהבה, ציצי, השתוללויות, אבא, אמא, המון גמישות בלוח הזמנים, המון היענות לסתם דברים שהוא רוצה - כשאני יכולה להיענות להם וכשזה גורם גם לי הנאה ולא מונע ממני למלא את חובותי לאבא שלו, לעצמי ולמשק הבית - ויחד עם זה הוא מקבל המון "שיעורים" באיך להתנהג.
<תשמעי סיפור:>
פעם אחת, הרבה לפני שהוא התחיל לדבר, הוא רצה שאני ארים אותו למתג כדי לכבות את האור. זה היה בתקופת אובססיית המתגים שלו. אז הוא עשה מין טון כזה "אעעעהההה!!" תובעני להפליא, עם הצבעה על המתג. ופתאום הטון הזה עבר לי איזה גבול, ואמרתי לו:
באמת, דניאל!! איפה הנימוסים שלך?? תגיד: (עוברת לטון מנומס נחמד במופגן)
"אמא, אפשר בבקשה להרים אותי להדליק את האור?"
הוא שתק לרגע או שניים, ואז אמר: "אהה אההההה אהה?", בחיקוי מרשים ביותר של הטון המנומס האמור.
ואני פשוט זרחתי. אמרתי לו: "בטח שאפשר להדליק את האור!!!!!" והרמתי אותו בשמחה שידליק ויכבה אותו, מצידי שבע-עשרה פעמים ברצף.
אחר כך מתתי מצחוק על איך פתאום מצאתי את עצמי מלמדת נימוסים תינוק שעדיין לא התחיל לדבר.
אבל עובדה. שיעור בנימוסים זה מה ששנינו היינו צריכים באותו רגע. הוא - כדי ללמוד, ואני, כדי לצמצם מופעים של התנהגות לא קונסטרוקטיבית הרבה לפני שהיא מהווה מטרד. כי יותר נעים לחיות ככה עם בני אדם.
<בלת"ק>
[u]שאלה לגבי הדרך ה"באופנית" ו"להקשיב לתינוק". מצד אחד, אני רואה כאן הרבה ביקורת על הנסיון לחנך ילדים ולעצב אותם בצורה המתאימה לחברה. מצד שני, אני שומעת הרבה תלונות על שיטת החינוך החדשה, שמעמידה את הילד במרכז וגורמת לו לחשוב שהכל נסוב סביבו. אני מבולבלת. אני לא רוצה לגדל סוציומטים שחושבים שהכל מרוכז רק בהם, ומצד שני אני מתקשה לחשוב איך אני, האינדיווידואליסטית, אצליח להחדיר בילד משמעת. סביר להניח שאתן לו ללכת לישון מתי שהוא רוצה... מה היו הרשמים שלכן בנוגע לסוגיה הזאת?[/u]
תשמעי, יש הבדל אטומי בין להיות קשובה לילד כאינדיווידואל, לבין [b]לא[/b] להיות קשובה אליו כיצור חברתי שתלוי בחברה, רוצה חברה וזקוק לקהילה וליכולת לחיות בקהילה.
אני קשובה מאוד לילד שלי, בן שנה וחצי, ונענית לצרכיו - עד כמה שאני יכולה.
כשהוא היה תינוק, כל הצרכים שלו בתכלס היו "אגואיסטיים". הוא היה צריך שיטפלו בו, שיתנו לו, וזהו בערך. הקשר המשמעותי היחיד שלו היה עם אנשים שמחוייבים לו מראש (אני ואבא שלו) וששבויים בקסמו כיוצא חלצינו.
אבל מאז שהוא התחיל את המעבר מינקות לילדות, מאז שהוא מנהל מגעים יותר ויותר מורכבים עם הזולת (כולל אני ואבא שלו), אחד הצרכים הבסיסיים שלו, כמו שאני רואה את זה, זה להבין את הזולת ולדעת איך להתנהג אתו.
(זה כולל גם חפצים)
אז במשך כמה חודשים, המילה הכי דומיננטית שהייתי אומרת לו היא: "בעדינות".
בעדינות, לא להכניס אצבע לאף של מישהו אחר. בעדינות, לא לצבוט בטעות את הכלב. בעדינות, כדי שהצמח לא ייתלש מהעציץ. בעדינות כשקופצים על אמא. בעדינות עם כלי הזכוכית והחרסינה. בעדינות עם הגיטרה של אבא. בעדינות, בעדינות, בעדינות מבוקר עד ערב.
בינתיים זה עובד :-). הוא באמת למד להיות עדין, בהרבה מצבים. ואני כבר פחות צריכה להגיד.
(הגיטרה היתה טריגר מצוין, כי אתה הוא אשכרה קיבל פידבק מיידי ומשמעותי. היה עדין => הפיק צליל יפה)
וזה לא סותר היענות שלי לצרכיו "האגואיסטיים". הוא מקבל אוכל, פינוק, חום, אהבה, ציצי, השתוללויות, אבא, אמא, המון גמישות בלוח הזמנים, המון היענות לסתם דברים שהוא רוצה - כשאני יכולה להיענות להם וכשזה גורם גם לי הנאה ולא מונע ממני למלא את חובותי לאבא שלו, לעצמי ולמשק הבית - ויחד עם זה הוא מקבל המון "שיעורים" באיך להתנהג.
<תשמעי סיפור:>
פעם אחת, הרבה לפני שהוא התחיל לדבר, הוא רצה שאני ארים אותו למתג כדי לכבות את האור. זה היה בתקופת אובססיית המתגים שלו. אז הוא עשה מין טון כזה "אעעעהההה!!" תובעני להפליא, עם הצבעה על המתג. ופתאום הטון הזה עבר לי איזה גבול, ואמרתי לו: [b]באמת, דניאל!! איפה הנימוסים שלך?? תגיד:[/b] (עוברת לטון מנומס נחמד במופגן) [b]"אמא, אפשר בבקשה להרים אותי להדליק את האור?"[/b]
הוא שתק לרגע או שניים, ואז אמר: "אהה אההההה אהה?", בחיקוי מרשים ביותר של הטון המנומס האמור.
ואני פשוט זרחתי. אמרתי לו: "בטח שאפשר להדליק את האור!!!!!" והרמתי אותו בשמחה שידליק ויכבה אותו, מצידי שבע-עשרה פעמים ברצף.
אחר כך מתתי מצחוק על איך פתאום מצאתי את עצמי מלמדת נימוסים תינוק שעדיין לא התחיל לדבר.
אבל עובדה. שיעור בנימוסים זה מה ששנינו היינו צריכים באותו רגע. הוא - כדי ללמוד, ואני, כדי לצמצם מופעים של התנהגות לא קונסטרוקטיבית הרבה לפני שהיא מהווה מטרד. כי יותר נעים לחיות ככה עם בני אדם.