היי נועם
כל הכבוד לך שאת מתמודדת ומחייכת.
גם אלי התייחסו ככה רוב הזמן בבית ספר היסודי - אפילו שלא הגעתי מחינוך ביתי.
הפתרונות שלי היו להתחבר עם ילדים מכיתות גבוהות ונמוכות יותר. כשהייתי בכתה ה' היו לי כמה חברות מכתה ו', לפעמים הייתי משחקת עם ילדים בגן או בכתה א', ולפעמים הייתי יושבת לדבר עם ילדה שהייתה אז בכתה ט' ועד היום היא חברה טובה שלי. ולא פחדתי שילעגו לי בגלל זה או שיחשבו שאני חייזרית, כי ממילא לעגו לי וחשבו ככה...
הכי חשוב זה לא ליפול בפח, ולא להאמין להם אם הם רוצים לגרום לך להרגיש פחות טובה.
אם תמשיכי להיות בטוחה במי שאת ואיך שאת, הם יפסיקו להציק כי הם יבינו שזה לא יעזור והם לא ישנו אותך.
אז מתישהו חלקם יבינו איזו עוצמה יש לך וכמה נפלאה את, וירצו בחברתך דווקא בגלל שאת מיוחדת ואחרת, ויש לך אומץ וחכמה נדירים.
שולחת חיזוקים לאיפה שאת נמצאת,
עינה.
נ.ב. אהא! והמרגיעון אומר: קושי אינו בהכרח סבל
אגב, מ"מרום גילי" (24) אני חושבת שהפכתי להיות אישה חזקה וחכמה בזכות הימים הקשים כילדה בבית-ספר. אני מסתכלת על ילדות שהיו מלכות הכיתה והיו רגילות שהכל בא להן בקלות, ולחלקן היום בכלל לא קל. (אבל אני לא חושבת שזה היה מנחם אותי אם היו אומרים לי את זה אז.)