על ידי בת_הים_הקטנה* » 29 אפריל 2010, 21:25
אני ובעלי באופן אישי לא מסויגים מלמידה מובנית, או מדברים נפלאים ומעניינים שעושים בגן ילדים, או משיעור מרתק שנלמד בבית הספר.
אך עדיין, ברור לנו שגם האלטרנטיבות (לחינוך הקונבנציונלי הגוסס), עם כל מה שהן מביאות איתן - כבוד לילד, חוסר תחרותיות, חופש בחירה - מעט שוללות מאתנו ההורים - להיות הורים
מבחינתי הדבר החשוב בגידול ילד ע"י ההורים, הוא הכרות ובניית מערכת יחסים רציפה של ההורה עם הילד. הכרות אינטימית עם כל הניואנסים הקטנים שאילולא הייתי מגדלת את ילדי בעצמי, לא הייתי מפנימה.
אנחנו לא נולדים הורים, אנחנו גדלים להיות הורים, הילדים שלנו מגדלים אותנו ומכשירים אותנו לכך. מבחינתי, זה הערך המוסף החשוב ביותר בחינוך ביתי.
אני לומדת מתי, היכן ואיך להציב גבולות, מתי הבקשה לגבול היא רק סימפטום או שיקוף של התנהגות שלי שלא נכונה לי והילד פשוט מחקה אותי, ההבנה וההפנמה שרק על ידי נתינת דוגמא במקום דיבורים ולימוד, אוכל להעביר את שחשוב לי, תוך הקשבה לצרכים של הילד, "לשבור את הראש" כדי להבין פחדים, התקפי זעם שהם שיעור ייחודי למשפחה שלנו ואף גננת/מורה לא יכולים או צריכים לעשות בשבילי את העבודה. (על אף שיש דברים משותפים בהתפתחות גורי אדם....) החינוך הביתי מכריח אותי לקחת אחריות לא רק על ילדי, אלא גם על עצמי, בריאותי, נפשי, התכנות המערבי שהוטמע בי, שנועד כמובן לשרת את בעלי ההון תוך שליטה על ההמון ע"י הפחדה ותחימתם במסגרות.
למדתי מהי התנהגות לא אותנטית, אותה שום ילד בשום צורת חינוך... לא מצליח להבין, לקבל או להכיל, חינוך ביתי או לא...
זה העצים אותי וגרם לי לגדול ולהתגבר על כל מערך ההפחדות של העולם המערבי, דבר שהביא אותי ללידת בית, לאי מתן חיסונים, לניקוי גופי שלי מרעלים ולטיפול בדפוסים ישנים שלי שלא משרתים אותי יותר, או את משפחתי.
אמנם ילדי קטנים - הבכור בן 6 הקטנה בת שנתיים וחצי אך ברור לי שזו הדרך הנכונה לגדל ילדים. לא במסגרות ולא ע"י אנשים זרים ואנשי אקדמיה שקובעים את קצב אחיד, תכנים וקבוצות המכילות גיל אחד בלבד.
זה מרגיש כל כך טוב וכל כך מהנה וכל כך מעצים שאני לא יכולה לדמיין שום דבר אחר שהיה גורם לי להתעוררות כזו. לראות את ילדי קמים ביקיצה טבעית, מחייכים, מתפנקים ומתחבקים ומלאים בשמחה טבעית וטהורה לקראת היום החדש. האם אתן רואות את זה? את השמחה הזו בבוקר ליום החדש?
ברור שיש גם קשיים, אתגרים אינסופיים, משברים, משברי אמון בדרכי ועוד.
אני גם לא חושבת שבעקבות החינוך הביתי - ילדים מתנהגים בביישנות, תלישות, וחוסר חיבור לעולם הזה.
בקבוצה שלנו, יש ילדים ביישנים, חברותיים, פתוחים, סגורים, כאלה שלמדו לקרוא ולכתוב לבד, כאלה שביקשו שילמדו אותם, חלק הולכים לחוגי מתנ"ס, חלק לומדים פסנתר אצל מורה פרטית...חלק אוכלים בשר, חלק אוכלים ג'אנק פוד, חלק אוכלים אוכל נא.... לא חיים בואקום... כל ילד בא עם היכולות שלו והעוצמות שלו, כל ילד מגיע כפי שהוא מגיע גם אם הוא בבית ספר וגם אם הוא בחינוך ביתי.
העניין הוא שבבית, הילד הוא הקובע את קצב ההתפתחות שלו ופה אם ההורה לא קשוב, אי- אפשר לפספס.... יש לכך ביטויים מאד ברורים, מהתקף זעם, פחדים ועד מחלה. ולא צריך ללכת למומחים להתפתחות הילד, שיעזרו לילד להתאים עצמו בניגוד למהותו הטבעית - למסגרת, פשוט מורידים או מעלים קצב, משנים אווירה וקצת תפאורה.... ואנחנו בשלב הבא, או הקודם....
אז נכון, זה לא אידיאלי שיש מפגשים בהם רובצים על המחצלת, אבל אפשר תמיד להמיר זאת בסיור טבע נחמד, מפגשים אינטימיים בבית תוך עשיית כביסה, כתיבה, נגינה, צביעה, בישול וכו'.....עם עוד אמא או רק עם עוד ילד/ילדה
יש פתרונות. מבחינתי כיום, הפתרונות הם במסגרת הביתית-חברתית שלנו, גן/בית ספר הוא מוצא אחרון
לגבי - שליטה והשפעות חיצוניות:
בעיני, אם יש קושי בשחרור, בית ספר או גן לא יועילו פה... את אמא שלי "פריק קונטרול" ידועה, לא עצרו לא גן ולא בית ספר כדי לשלוט בחיי, דעותי, רגשותי
מבחינתה הייתי שלוחה שלה, לא חשוב איפה הייתי.איך אומרים - אפילו בקיבוץ... אף ילד לא דומה למטפלת שלו....כולם יודעים שהוא דומה למשפחתו.
צריך לעבוד על שחרור (ואני יודעת מניסיון אישי כואב....) מצורך בשליטה בלי שום קשר למסגרות וילדים בכלל. מספיק להתמודד מול הסבים, דודים, בני דודים, שכנים, הילד שלי רואה/מריח/סופג/שומע המון דברים שאני לא מסכימה או מתחברת אליהם, אני לומדת לתת לו להחליט מה נכון לו. שיעור מתאגר...להיות במקום של אך ורק נתינת דוגמא (חוץ ממקרים של סכנה לחייו או חיי האחר, או פגיעה בעצמו ובמישהו אחר)
בנוסף לגבי ה"הזנחה"
"שעמום" ופתרונותיו - לקח לי המון זמן להבין שגם אני לומדת להשתחרר מדפוסי עבודה מעוותים ללא "תדלוק", ללמוד שכשהילד לא "עושה כלום" הוא בעצם עושה המון ולהבין ששעמום הוא שיפוטיות שלימדו אותי שנים על גבי שנים של מה שבעצם נקרא "שלווה", "זמן עיבוד" וכו'. כמובן שבאיזהשהו שלב, אם הייתי ממשיכה לחשוב כך, גם ילדי היו חושבים כך ושופטים את עצמם לכף החובה "אני משועמם, עצלן" וכו'.
בהתחלה כשראיתי את בני שוכב וחושב לעצמו מחשבות ולא נמצא ב"עשייה", מיד עלתה החברה בראשי עם משפטים כגון – הילד משועמם, זהו, הוא כבר לא מסופק בבית, צריך לעבור למסגרת, אבל אז כשסיים את "אי-עשייתו" במבט הכי שליו ומאושר עלי אדמות, הבנתי שייקח לי הרבה זמן להוציא את התכנות הבית-ספרי מתוכי... פתאום יכולתי להביט בחיי ולראות שתמיד הייתי במסגרת ושאיני יודעת לחיות בלעדיה, במחשבה הזו שטפו את מוחי. תמיד ידעתי מה הצעד הבא, בסדר יומי או בשנות חיי. אם כי לא תמיד היה לי ברור אם אני רוצה בו או לא. הייתה תחושה כאילו אין לי בחירה, חלילה לא להיות חריגה, כי זה הדבר הנורא ביותר שיכול להיות. או להתרועע עם קבוצת בני גיל שונה מכיתתי. אז לא הייתי חריגה אך ככל שאני מדברת עם יותר אנשים בוגרים "לא חריגים" בהתנהלות חייהם, על ילדותם בגן ובבית הספר, אני לומדת שרבים מאתנו חוו חוסר שייכות ופחד מלהראות שונה, וחוסר לגיטימציה לאני האמיתי שבפנים!
וכן, את השלב הבא צריך להמציא כל הזמן, וזו למידה מתמדת, כי אני ובעלי, הם אלה שמספקים לילדיי את הכיוון וחלק מצרכיהם, הדבר הכי גדול שלמדתי בעניין ה"שעמום", הוא הרעשים והגירויים האינסופיים אתם גדלתי בגן ובבית הספר.
כמה רעש! כמה הלכתי לאיבוד בתוך כל הרעש הזה
ובבגרותי – סיגריות, קפה, סוכר, אוכל, טלוויזיה, מחשב, בילויים, מסעדות, נסיעות – רעש, רעש, רעש. דרך בני למדתי ששקט מחבר אותי היישר אל תוך עצמי, דבר מדהים לכשעצמו, אבל זה כבר נושא אחר....ובשביל זה הייתי צריכה להוריד את כל המיסוכים - קפה, סיגריות, טלויזיה....
"קשיים" (שיעורים/משוכות/אתגרים/נטיות/תיקונים) חברתיים או אחרים,
נפתרים בלי לחץ של זמן, גם בחינוך ביתי עם או בלי האוכל האורגני ועם או בלי חיסונים... מגיעות מחלות ובזכות הזמן המאפשר להתבונן בהן, לילד ולאימא, מגיעות תובנות לגבי המחלות ומה הן באות ללמד אותנו, מה הילד מנסה לבקש במחלה ואיך היא משרתת אותו או את המשפחה כולה, דבר שמאפשר שחרור ממוסד נוסף – משרד הבריאות - במקומות בהם הוא אינו נחוץ כלל. מקומות כגון מחלות ילדות, מחלות חום בכלל או לידות - שעם קצת מודעות פנימית נשית אפשר להקשיב לגופנו ולעובר המתפתח בתוכנו ולדעת מתי הכל בסדר ומתי יש צורך בהתערבות חיצונית, ואת זאת נראה לי לפעמים שהרבה איבדו כמעט לגמרי, היכולת להכיל את חום הגוף של ילדינו בזמן מחלה, לדעת איך אפשר לעזור לגופו לרפא את עצמו.
יחסי אמון עם האמהות האחרות – במפגשים שלנו, עם הזמן בני לומד לסמוך, בקצב שלו, על אמהות אחרות, כשאני לא פנויה, בייחוד לאחר לידת בתי, היה מאד טבעי בשבילו לבקש דברים מאמהות אחרות, כמובן אלה שהוא התחבר אליהן יותר, כמובן כשאני באזור. אציין שהיו גם תקופות בהם נוצר חוסר איזון ביני לבינו, בתקופות אלה הוא נצמד אלי יותר.
כשהייתי בהריון, כשהיה בן 3.5, היו כמה מקרים בהם בקש ללכת לחבר/ה שלו כאשר לי זה לא התאים, בטבעיות ובשלווה הוא שאל אם יוכל ללכת בלעדי ושאחזיר אותו הביתה כשאתפנה.
האמון נבנה בתהליך הכרות טבעי ואיטי וזה מרגיש לי נכון להכיר בצורה זו את העולם ולא בצורה כפויה, מיידית, וחד-משמעית. ואין פה מסר כפול, מצד אחד – לא לסמוך על זרים, מצד שני, בוא תכיר את האישה הזרה הזו – הגננת – היא תהיה אחראית עליך כשאני לא פה – אני נותנת לך חודש בערך לסמוך עליה – גם אני לא ממש מכירה אותה – אבל אני סומכת עליה – היא קיבלה אישור ממשרד החינוך..... – היא תשמור עליך בין 4 ל 8 שעות כל יום – יחד עם עוד איזה 5,6,7,8,9,10 ילדים.... – אבל זה בסדר - היא תדאג לכל צרכיך – הרגשיים והפיזיים – גם לכל שאר הילדים ונקווה שלא יתעוררו צרכים שונים במקביל..... – אבל אם זה קורה – יש סייעת אחת או שתיים – אז על דאגה!
וזו דרך פחות מוצלחת לדעתי להכיר את המושג – אמון בבני אדם....
כשאין לך ברירה ואתה בן שנה/שנתיים/שלוש/ארבע.... – אז אני נאלץ לסמוך על מישהו שאני לא ממש מתחבר אליו רגשית, תחושתית, וגם לא ממש סומך....אבל – אני אפעל בניגוד לאינטואיציה שלי כי אימא דורשת ממני לפעול בניגוד לאינטואיציה שלי....ואני כל כך זקוק לה ולאהבתה שאני מוכן אפילו לחייך ולעשות זאת ללא מחאה, ואם יש מחאה, זה ממילא לא עוזר, מקסימום, אני אקבל עוד קצת זמן עם אימא, אבל מצופה ממני לשחרר אותה ושהיא תשחרר אותי, ואני הילד שלה, חייב ורוצה לרצות אותה כדי לשרוד.....
מי יודע לאן זה עובר אחר כך – בחירת בן/בת זוג? מקצוע? חברים?
ברור לי שכמו עם חברותיי כך גם עם חוגים, הילד יפרד בקצב שלו, לפרקי זמן ארוכים יותר ויותר מהבית ויבנה לעצמו לו"ז וחיים פרטיים משלו ורק שלו ככל שגילו יגדל
אני לחלוטין רואה את המסגרות כמכלאות שמוציאות את ילדינו ממקומם הטבעי בעולם – שזה מעורבות בחיים האמיתיים של משפחתם ובסביבתם הטבעית
גם אם כרגע סביבתם הטבעית אומרת, אמא שבונה בהליך איטי ולא צפוי מראש את חייהם, תוך השתחררות עוד יותר איטית מחשיבה מערבית, שטיפות מח מסגרתית, וזה בסדר, אני מרגישה שהילדים שבאו לעולם הזה בתקופה הזו, יש להם היכולת להכיל ולקבל את התהליך האיטי הזה בעוצמה ובאהבה.
נקודה נוספת במסגרות מבחינתי היא - שליטת בעלי ההון בתזונה/מחשבה/התנהלות/שאיפות של ילדינו גם דרך מערכת החינוך הנוכחית.
המון מסרים סמויים שעבודה סיזיפית יומיומית בלבד לטעמי, תוכל להוקיע אותם מחיינו וחיי ילדינו.
שליטתם אומרת – מזון מעובד – התעללות בבע"ח – התעללות בבני אדם שתופרים את בגדינו בזול ונקנים בזול כי אנו צריכים המון בגדים – נעליים – כביסות – מכשירים חשמליים – קרינות - זיהום אוויר – התרחקות מקהילה – ניכור – יותר זמן נסיעה באוטו – אלימות – בכביש - במקומות בילוי – בבתי ספר – בצבא - תלות במשרות שהוקצו לנו בשוק במקום עשייה אישית – אורח חיים לחוץ עם תזונה לא מזינה ומאט מאד חיבור לעצמנו ולצאצאינו – הפחדה מצד בעלי ההון שרוצים את כספם – הפחדה גורמת לנו לחסן – ירידה בחוסן מערכת החיסון – ירידה מדור לדור של חוסן בריאותי ותוספת של עוד ועוד מחלות "תורשתיות" – כל זאת מן הסתם מוביל למחלות – מחלות שאין זמן לתת עליהן את הדעת, את ההקשבה הראויה, מחכים לנו בעבודה.... בגן.... במסגרת.... – במקום שינוי אורח חיים ותזונה משכנעים אותנו להמשיך לאכול חיות שנטבחו והיו מתות הרבה לפני כן... – וחלב ומוצריו שלא נועדו לנו – על מנת שנתחזק ונבריא - כי חייבים חלבון וברזל ובי12 – מוצאות לנו תרופות במקום הקשבה למחלה ולמה שבאה ללמד אותנו – המחלה הופכת למחלה כרונית – ולגסיסה ארוכת שנים – עוד תרופות – עוד ניתוחים – עוד אשפוזים – עוד כמה שנים – תלות בתרופות – הון נוסף לחושך – עוד מזון מעובד – הון נוסף לחושך – עוד ילד נולד למערכת המושחתת – עוד הון לחושך......
דברים שלי באופן אישי בלבד, קל יותר להתמודד איתם בבית. אני חושבת שאם ילדי היו במסגרות, אני ורק אני, הייתי קלה יותר להפחדה ולשכנוע ברצוי והמקובל.
אני מרגישה בכל נימי נשמתי, שהמערכת הנוכחית, היא לא מענה כל כך מוצלח לגידול ילדי.
אז נכון, זה לא טבעי לסוע באוטו לכל מקום (גם לגן ולבית ספר ולחוגים), לרבוץ על מחצלת ולפטפט
אבל יש לנו הרבה עבודה, לדור שלנו, אנחנו בסכנת הכחדה ולדור שאנחנו מגדלים כרגע, לא יהיה קל, לכן מה שהיה פעם כבר לא רלוונטי להם יותר
ואף אחד לא ממש יודע מה כן, לכן צריך לתת להם להראות לנו את הדרך, הם יודעים בשביל זה הם באו לפה עכשיו
אם ניתן להם אני מאמינה שנשרוד! אני גם מאמינה שילדינו, בזכות גידולם בחינוך ביתי, כבר לא יסעו במכונית לכל מקום, אלא יהיה להם קל יותר לחבור לקהילה ובחזוני הטוב ביותר, אני רואה את העולם קהילות קהילות, שנמצאות בשיתוף פעולה וחולקות את העולם תוך כיבוד הסביבה האנושית החייתית והכדור ארצית....
נכון שיש את האופציה של אסון טבע קולקטיבי... אבל זה לא חובה בכלל. אם נקח אחריות, החל בילדינו, לא נזדקק לטיהור שכזה, לא?
סליחה על אורך דברי.... הילדים ישנים, בעלי בחו"ל, אני בהריון ומוצפת בהורמונים.
אני ובעלי באופן אישי לא מסויגים מלמידה מובנית, או מדברים נפלאים ומעניינים שעושים בגן ילדים, או משיעור מרתק שנלמד בבית הספר.
אך עדיין, ברור לנו שגם האלטרנטיבות (לחינוך הקונבנציונלי הגוסס), עם כל מה שהן מביאות איתן - כבוד לילד, חוסר תחרותיות, חופש בחירה - מעט שוללות מאתנו ההורים - להיות הורים
מבחינתי הדבר החשוב בגידול ילד ע"י ההורים, הוא הכרות ובניית מערכת יחסים רציפה של ההורה עם הילד. הכרות אינטימית עם כל הניואנסים הקטנים שאילולא הייתי מגדלת את ילדי בעצמי, לא הייתי מפנימה.
אנחנו לא נולדים הורים, אנחנו גדלים להיות הורים, הילדים שלנו מגדלים אותנו ומכשירים אותנו לכך. מבחינתי, זה הערך המוסף החשוב ביותר בחינוך ביתי.
אני לומדת מתי, היכן ואיך להציב גבולות, מתי הבקשה לגבול היא רק סימפטום או שיקוף של התנהגות שלי שלא נכונה לי והילד פשוט מחקה אותי, ההבנה וההפנמה שרק על ידי נתינת דוגמא במקום דיבורים ולימוד, אוכל להעביר את שחשוב לי, תוך הקשבה לצרכים של הילד, "לשבור את הראש" כדי להבין פחדים, התקפי זעם שהם שיעור ייחודי למשפחה שלנו ואף גננת/מורה לא יכולים או צריכים לעשות בשבילי את העבודה. (על אף שיש דברים משותפים בהתפתחות גורי אדם....) החינוך הביתי מכריח אותי לקחת אחריות לא רק על ילדי, אלא גם על עצמי, בריאותי, נפשי, התכנות המערבי שהוטמע בי, שנועד כמובן לשרת את בעלי ההון תוך שליטה על ההמון ע"י הפחדה ותחימתם במסגרות.
למדתי מהי התנהגות לא אותנטית, אותה שום ילד בשום צורת חינוך... לא מצליח להבין, לקבל או להכיל, חינוך ביתי או לא...
זה העצים אותי וגרם לי לגדול ולהתגבר על כל מערך ההפחדות של העולם המערבי, דבר שהביא אותי ללידת בית, לאי מתן חיסונים, לניקוי גופי שלי מרעלים ולטיפול בדפוסים ישנים שלי שלא משרתים אותי יותר, או את משפחתי.
אמנם ילדי קטנים - הבכור בן 6 הקטנה בת שנתיים וחצי אך ברור לי שזו הדרך הנכונה לגדל ילדים. לא במסגרות ולא ע"י אנשים זרים ואנשי אקדמיה שקובעים את קצב אחיד, תכנים וקבוצות המכילות גיל אחד בלבד.
זה מרגיש כל כך טוב וכל כך מהנה וכל כך מעצים שאני לא יכולה לדמיין שום דבר אחר שהיה גורם לי להתעוררות כזו. לראות את ילדי קמים ביקיצה טבעית, מחייכים, מתפנקים ומתחבקים ומלאים בשמחה טבעית וטהורה לקראת היום החדש. האם אתן רואות את זה? את השמחה הזו בבוקר ליום החדש?
ברור שיש גם קשיים, אתגרים אינסופיים, משברים, משברי אמון בדרכי ועוד.
אני גם לא חושבת שבעקבות החינוך הביתי - ילדים מתנהגים בביישנות, תלישות, וחוסר חיבור לעולם הזה.
בקבוצה שלנו, יש ילדים ביישנים, חברותיים, פתוחים, סגורים, כאלה שלמדו לקרוא ולכתוב לבד, כאלה שביקשו שילמדו אותם, חלק הולכים לחוגי מתנ"ס, חלק לומדים פסנתר אצל מורה פרטית...חלק אוכלים בשר, חלק אוכלים ג'אנק פוד, חלק אוכלים אוכל נא.... לא חיים בואקום... כל ילד בא עם היכולות שלו והעוצמות שלו, כל ילד מגיע כפי שהוא מגיע גם אם הוא בבית ספר וגם אם הוא בחינוך ביתי.
העניין הוא שבבית, הילד הוא הקובע את קצב ההתפתחות שלו ופה אם ההורה לא קשוב, אי- אפשר לפספס.... יש לכך ביטויים מאד ברורים, מהתקף זעם, פחדים ועד מחלה. ולא צריך ללכת למומחים להתפתחות הילד, שיעזרו לילד להתאים עצמו בניגוד למהותו הטבעית - למסגרת, פשוט מורידים או מעלים קצב, משנים אווירה וקצת תפאורה.... ואנחנו בשלב הבא, או הקודם....
אז נכון, זה לא אידיאלי שיש מפגשים בהם רובצים על המחצלת, אבל אפשר תמיד להמיר זאת בסיור טבע נחמד, מפגשים אינטימיים בבית תוך עשיית כביסה, כתיבה, נגינה, צביעה, בישול וכו'.....עם עוד אמא או רק עם עוד ילד/ילדה
יש פתרונות. מבחינתי כיום, הפתרונות הם במסגרת הביתית-חברתית שלנו, גן/בית ספר הוא מוצא אחרון
לגבי - שליטה והשפעות חיצוניות:
בעיני, אם יש קושי בשחרור, בית ספר או גן לא יועילו פה... את אמא שלי "פריק קונטרול" ידועה, לא עצרו לא גן ולא בית ספר כדי לשלוט בחיי, דעותי, רגשותי
מבחינתה הייתי שלוחה שלה, לא חשוב איפה הייתי.איך אומרים - אפילו בקיבוץ... אף ילד לא דומה למטפלת שלו....כולם יודעים שהוא דומה למשפחתו.
צריך לעבוד על שחרור (ואני יודעת מניסיון אישי כואב....) מצורך בשליטה בלי שום קשר למסגרות וילדים בכלל. מספיק להתמודד מול הסבים, דודים, בני דודים, שכנים, הילד שלי רואה/מריח/סופג/שומע המון דברים שאני לא מסכימה או מתחברת אליהם, אני לומדת לתת לו להחליט מה נכון לו. שיעור מתאגר...להיות במקום של אך ורק נתינת דוגמא (חוץ ממקרים של סכנה לחייו או חיי האחר, או פגיעה בעצמו ובמישהו אחר)
בנוסף לגבי ה"הזנחה"
"שעמום" ופתרונותיו - לקח לי המון זמן להבין שגם אני לומדת להשתחרר מדפוסי עבודה מעוותים ללא "תדלוק", ללמוד שכשהילד לא "עושה כלום" הוא בעצם עושה המון ולהבין ששעמום הוא שיפוטיות שלימדו אותי שנים על גבי שנים של מה שבעצם נקרא "שלווה", "זמן עיבוד" וכו'. כמובן שבאיזהשהו שלב, אם הייתי ממשיכה לחשוב כך, גם ילדי היו חושבים כך ושופטים את עצמם לכף החובה "אני משועמם, עצלן" וכו'.
בהתחלה כשראיתי את בני שוכב וחושב לעצמו מחשבות ולא נמצא ב"עשייה", מיד עלתה החברה בראשי עם משפטים כגון – הילד משועמם, זהו, הוא כבר לא מסופק בבית, צריך לעבור למסגרת, אבל אז כשסיים את "אי-עשייתו" במבט הכי שליו ומאושר עלי אדמות, הבנתי שייקח לי הרבה זמן להוציא את התכנות הבית-ספרי מתוכי... פתאום יכולתי להביט בחיי ולראות שתמיד הייתי במסגרת ושאיני יודעת לחיות בלעדיה, במחשבה הזו שטפו את מוחי. תמיד ידעתי מה הצעד הבא, בסדר יומי או בשנות חיי. אם כי לא תמיד היה לי ברור אם אני רוצה בו או לא. הייתה תחושה כאילו אין לי בחירה, חלילה לא להיות חריגה, כי זה הדבר הנורא ביותר שיכול להיות. או להתרועע עם קבוצת בני גיל שונה מכיתתי. אז לא הייתי חריגה אך ככל שאני מדברת עם יותר אנשים בוגרים "לא חריגים" בהתנהלות חייהם, על ילדותם בגן ובבית הספר, אני לומדת שרבים מאתנו חוו חוסר שייכות ופחד מלהראות שונה, וחוסר לגיטימציה לאני האמיתי שבפנים!
וכן, את השלב הבא צריך להמציא כל הזמן, וזו למידה מתמדת, כי אני ובעלי, הם אלה שמספקים לילדיי את הכיוון[b] וחלק[/b] מצרכיהם, הדבר הכי גדול שלמדתי בעניין ה"שעמום", הוא הרעשים והגירויים האינסופיים אתם גדלתי בגן ובבית הספר.
כמה רעש! כמה הלכתי לאיבוד בתוך כל הרעש הזה
ובבגרותי – סיגריות, קפה, סוכר, אוכל, טלוויזיה, מחשב, בילויים, מסעדות, נסיעות – רעש, רעש, רעש. דרך בני למדתי ששקט מחבר אותי היישר אל תוך עצמי, דבר מדהים לכשעצמו, אבל זה כבר נושא אחר....ובשביל זה הייתי צריכה להוריד את כל המיסוכים - קפה, סיגריות, טלויזיה....
"קשיים" (שיעורים/משוכות/אתגרים/נטיות/תיקונים) חברתיים או אחרים,
נפתרים בלי לחץ של זמן, גם בחינוך ביתי עם או בלי האוכל האורגני ועם או בלי חיסונים... מגיעות מחלות ובזכות הזמן המאפשר להתבונן בהן, לילד ולאימא, מגיעות תובנות לגבי המחלות ומה הן באות ללמד אותנו, מה הילד מנסה לבקש במחלה ואיך היא משרתת אותו או את המשפחה כולה, דבר שמאפשר שחרור ממוסד נוסף – משרד הבריאות - במקומות בהם הוא אינו נחוץ כלל. מקומות כגון מחלות ילדות, מחלות חום בכלל או לידות - שעם קצת מודעות פנימית נשית אפשר להקשיב לגופנו ולעובר המתפתח בתוכנו ולדעת מתי הכל בסדר ומתי יש צורך בהתערבות חיצונית, ואת זאת נראה לי לפעמים שהרבה איבדו כמעט לגמרי, היכולת להכיל את חום הגוף של ילדינו בזמן מחלה, לדעת איך אפשר לעזור לגופו לרפא את עצמו.
יחסי אמון עם האמהות האחרות – במפגשים שלנו, עם הזמן בני לומד לסמוך, בקצב שלו, על אמהות אחרות, כשאני לא פנויה, בייחוד לאחר לידת בתי, היה מאד טבעי בשבילו לבקש דברים מאמהות אחרות, כמובן אלה שהוא התחבר אליהן יותר, כמובן כשאני באזור. אציין שהיו גם תקופות בהם נוצר חוסר איזון ביני לבינו, בתקופות אלה הוא נצמד אלי יותר.
כשהייתי בהריון, כשהיה בן 3.5, היו כמה מקרים בהם בקש ללכת לחבר/ה שלו כאשר לי זה לא התאים, בטבעיות ובשלווה הוא שאל אם יוכל ללכת בלעדי ושאחזיר אותו הביתה כשאתפנה.
האמון נבנה בתהליך הכרות טבעי ואיטי וזה מרגיש לי נכון להכיר בצורה זו את העולם ולא בצורה כפויה, מיידית, וחד-משמעית. ואין פה מסר כפול, מצד אחד – לא לסמוך על זרים, מצד שני, בוא תכיר את האישה הזרה הזו – הגננת – היא תהיה אחראית עליך כשאני לא פה – אני נותנת לך חודש בערך לסמוך עליה – גם אני לא ממש מכירה אותה – אבל אני סומכת עליה – היא קיבלה אישור ממשרד החינוך..... – היא תשמור עליך בין 4 ל 8 שעות כל יום – יחד עם עוד איזה 5,6,7,8,9,10 ילדים.... – אבל זה בסדר - היא תדאג לכל צרכיך – הרגשיים והפיזיים – גם לכל שאר הילדים ונקווה שלא יתעוררו צרכים שונים במקביל..... – אבל אם זה קורה – יש סייעת אחת או שתיים – אז על דאגה!
וזו דרך פחות מוצלחת לדעתי להכיר את המושג – אמון בבני אדם....
כשאין לך ברירה ואתה בן שנה/שנתיים/שלוש/ארבע.... – אז אני נאלץ לסמוך על מישהו שאני לא ממש מתחבר אליו רגשית, תחושתית, וגם לא ממש סומך....אבל – אני אפעל בניגוד לאינטואיציה שלי כי אימא דורשת ממני לפעול בניגוד לאינטואיציה שלי....ואני כל כך זקוק לה ולאהבתה שאני מוכן אפילו לחייך ולעשות זאת ללא מחאה, ואם יש מחאה, זה ממילא לא עוזר, מקסימום, אני אקבל עוד קצת זמן עם אימא, אבל מצופה ממני לשחרר אותה ושהיא תשחרר אותי, ואני הילד שלה, חייב ורוצה לרצות אותה כדי לשרוד.....
מי יודע לאן זה עובר אחר כך – בחירת בן/בת זוג? מקצוע? חברים?
ברור לי שכמו עם חברותיי כך גם עם חוגים, הילד יפרד בקצב שלו, לפרקי זמן ארוכים יותר ויותר מהבית ויבנה לעצמו לו"ז וחיים פרטיים משלו ורק שלו ככל שגילו יגדל
אני לחלוטין רואה את המסגרות כמכלאות שמוציאות את ילדינו ממקומם הטבעי בעולם – שזה מעורבות בחיים האמיתיים של משפחתם ובסביבתם הטבעית
גם אם כרגע סביבתם הטבעית אומרת, אמא שבונה בהליך איטי ולא צפוי מראש את חייהם, תוך השתחררות עוד יותר איטית מחשיבה מערבית, שטיפות מח מסגרתית, וזה בסדר, אני מרגישה שהילדים שבאו לעולם הזה בתקופה הזו, יש להם היכולת להכיל ולקבל את התהליך האיטי הזה בעוצמה ובאהבה.
נקודה נוספת במסגרות מבחינתי היא - שליטת בעלי ההון בתזונה/מחשבה/התנהלות/שאיפות של ילדינו גם דרך מערכת החינוך הנוכחית.
המון מסרים סמויים שעבודה סיזיפית יומיומית בלבד לטעמי, תוכל להוקיע אותם מחיינו וחיי ילדינו.
שליטתם אומרת – מזון מעובד – התעללות בבע"ח – התעללות בבני אדם שתופרים את בגדינו בזול ונקנים בזול כי אנו צריכים המון בגדים – נעליים – כביסות – מכשירים חשמליים – קרינות - זיהום אוויר – התרחקות מקהילה – ניכור – יותר זמן נסיעה באוטו – אלימות – בכביש - במקומות בילוי – בבתי ספר – בצבא - תלות במשרות שהוקצו לנו בשוק במקום עשייה אישית – אורח חיים לחוץ עם תזונה לא מזינה ומאט מאד חיבור לעצמנו ולצאצאינו – הפחדה מצד בעלי ההון שרוצים את כספם – הפחדה גורמת לנו לחסן – ירידה בחוסן מערכת החיסון – ירידה מדור לדור של חוסן בריאותי ותוספת של עוד ועוד מחלות "תורשתיות" – כל זאת מן הסתם מוביל למחלות – מחלות שאין זמן לתת עליהן את הדעת, את ההקשבה הראויה, מחכים לנו בעבודה.... בגן.... במסגרת.... – במקום שינוי אורח חיים ותזונה משכנעים אותנו להמשיך לאכול חיות שנטבחו והיו מתות הרבה לפני כן... – וחלב ומוצריו שלא נועדו לנו – על מנת שנתחזק ונבריא - כי חייבים חלבון וברזל ובי12 – מוצאות לנו תרופות במקום הקשבה למחלה ולמה שבאה ללמד אותנו – המחלה הופכת למחלה כרונית – ולגסיסה ארוכת שנים – עוד תרופות – עוד ניתוחים – עוד אשפוזים – עוד כמה שנים – תלות בתרופות – הון נוסף לחושך – עוד מזון מעובד – הון נוסף לחושך – עוד ילד נולד למערכת המושחתת – עוד הון לחושך......
דברים שלי באופן אישי בלבד, קל יותר להתמודד איתם בבית. אני חושבת שאם ילדי היו במסגרות, אני ורק אני, הייתי קלה יותר להפחדה ולשכנוע ברצוי והמקובל.
אני מרגישה בכל נימי נשמתי, שהמערכת הנוכחית, היא לא מענה כל כך מוצלח לגידול ילדי.
אז נכון, זה לא טבעי לסוע באוטו לכל מקום (גם לגן ולבית ספר ולחוגים), לרבוץ על מחצלת ולפטפט
אבל יש לנו הרבה עבודה, לדור שלנו, אנחנו בסכנת הכחדה ולדור שאנחנו מגדלים כרגע, לא יהיה קל, לכן מה שהיה פעם כבר לא רלוונטי להם יותר
ואף אחד לא ממש יודע מה כן, לכן צריך לתת להם להראות לנו את הדרך, הם יודעים בשביל זה הם באו לפה עכשיו
אם ניתן להם אני מאמינה שנשרוד! אני גם מאמינה שילדינו, בזכות גידולם בחינוך ביתי, כבר לא יסעו במכונית לכל מקום, אלא יהיה להם קל יותר לחבור לקהילה ובחזוני הטוב ביותר, אני רואה את העולם קהילות קהילות, שנמצאות בשיתוף פעולה וחולקות את העולם תוך כיבוד הסביבה האנושית החייתית והכדור ארצית....
נכון שיש את האופציה של אסון טבע קולקטיבי... אבל זה לא חובה בכלל. אם נקח אחריות, החל בילדינו, לא נזדקק לטיהור שכזה, לא?
סליחה על אורך דברי.... הילדים ישנים, בעלי בחו"ל, אני בהריון ומוצפת בהורמונים.