[u]למצוא חברותא[/u] אפשר גם בגני שעשועים. בחורף האחרון ממש גיבשתי לי "קהילת פיקניקים של גן השעשועים", כל אחת היתה מביאה משהו (החנות המקומית לא עמדה בביקוש שנוצר פתאום לעוגיות חיטה מלאה וקרקר חמישה דגנים) הילדים למדו על שיתוף ועזרה ואנחנו הרווחנו באמת את אותה חברותא מיוחלת (ובואו נודה על האמת - הפגת השיעמומום הנוראי שיכול להוות גן השעשועים ). הילדים נטולי עכבות הרבה יותר מאתנו ועוזרים בקשירת קשרים. ממליצה בחום.

[u]אולי זה לא ענין של חינוך ביתי אלא של למצוא חברותא?[/u]

העניין של למצוא חברותא הוא באמת העיקר... ואני מסכימה שלא קל למצוא חברותא שבה את מרגישה באמת טוב.
יש כל מני סוגי חברותה...
אצלי יש את מעגל השכנות והידידות מהיישוב הקטן בו אני חיה. זאת חברותה קלילה להעביר אחה"צ יחד מדי פעם.

אבל חוץ מזה, מאז שנולד בכורי (שנתיים וחצי) היה לי מאד חשוב למצוא חברה לעצמי. זה היה כרוך במאמצים וביצירתיות...
זה התחיל עם כמה בנות מקורס הכנה ללידה שם נפגשנו ומאז היו אינסוף שינויים, התקרבויות והתרחקויות
ונוצרה קבוצה של 6-7 אמהות שזה כבר ממש קהילה.
היו עזיבות והתווספויות - חברה הביאה חברה, איכשהו התגבשנו לקבוצה או אפילו שבט. אנו גרות ביישובים סמוכים.
כולנו עם הילדים בבית ואנחנו ממש מגדלות את הילדים יחד.
איתן השיחות בהחלט לא נשארות רק על הקקי והמוצקים - הטיפול הפיזי. איתן יש דיונים מאד חשובים ומעמיקים על... איך לקרוא לזה... ההורות, החיים, ה... הכל.

וזה באמת כרוך במאמץ והתמדה והתכוונות.

טוב נו, אז כנראה כל אחד מאיפה שהוא בא...

ואני מודה, שאני לא משתגעת על השיחות בנושאי מוצקים, קקי, זחילות וכו'
ודווקא המשפ' לא הרימה גבה כשהנקתי עד גיל שנתיים (את שני ילדיי), או שאנחנו ישנים כולנו ביחד ועוד כהנה וכהנה...

אז אין פה חוקיות, כל אחד ואיך שמסתדר לו.

אגב, אני מאוד אוהבת שיחות על חינוך הילדים ודברים כמו: איך הייתם מתנהגים במצבים כאלו ואחרים... פשוט הטיפול הפיזי, מה לעשות פחות מתחברת.

האמת, אני קצת מקנאה בך:
[u]אין כמו חברותה של אמהות...[/u]
אולי זה לא ענין של חינוך ביתי אלא של למצוא חברותא?

אני מוצאת הרבה אהבה, פירגון ושיתוף באיטרקאקציה שלי עם אמהות אחרות.
אני חושבת שאם אני לא בסרט של תחרות עם אף אחד אז זה חוזר אלי. אף אחד לא בתחרות איתי.
האמהות שאני פוגשת - חלקן בוחרות לגדל ילדיהן כמוני פחות או יותר, ואז זה יותר קל לשתף ולהשתתף, וחלקן שונות מאד בבחירות שלהן ובכל זאת אנחנו מוצאות שפה משותפת והפגישות איתן (בגן השעשועים, נגיד) נעימות ונטולות תחרות (להרגשתי).

אין! אין כמו אמהות אחרות לדבר איתן על מעבר למוצקים או למה הוא לא זוחל או למה לא רוצים גן או מיליון דברים... רק אותן זה באמת מעניין!
אחרי שילדתי המצאתי סלוגן והדפסתי על מדבקה וחילקתי לחברות: "מועדון אמהות / לדבר על קקי בלי להרגיש אדיוטית!"

דווקא מהמשפחה המורחבת יש לפעמים הרמות גבה מרגיזות ("מה?! הוא עדיין ישן אתכם??? אתם עושים לו תסביכים...")
אין כמו חברותה של אמהות...

[po]שאק טי[/po],
מה אגיד לך אשרייך וטוב לך!

מהדברים שלי יוצא כאילו עשיתי הכללה גורפת, אז לא כך הוא הדבר! אני יודעת ומודעת לקשר העמוק שנוצר בין אמהות חברות (גמלי יש כמה כאלה...)
אבל בסה"כ הכללי,תמיד יותר כיף לי לספר למשפחה.
ככה זה אצלי בכל-אופן

[u]"אה שלי עלתה כבר 200 גר'" או," אצלי היא כבר זוחלת, מה שלך עוד לא?!" ואין ספור דוגמאות.[/u]


מה זה לא שיתוף? בעיניי השוואות והשווצות זה מעולה. תחשבי על אותם המשפטים נאמרים לך ע"י אחותך האהובה או חברתך המפרגנת ביותר. נשמע לא רע. נכון?
בהחלטה שלך זה יכול מייד להפוך להיות מחמאות או דרבונים והשתתפות

לי אין משפחה אז הפכתי להיות חלק משבט אמהות שיתופי וחם למרות שלא עדכנתי את הנשים האחרות שהן אחיותיי לשבט.
אני מפרגנת להן בקול על הבוגובו המעוצב ועל הצעצועים המקסימים שלהם ומוצאת דרכים לקבל פרגון והשתתפות לאלה שלי.

אני מעמידה פנים שלכולם אכפת מה שלומנו ומספרת בהתלהבות של אחות אהובה. לפעמים זה מדבק ולפעמים לא אכפת לי. ברכות של עניים :-)

זה לא (רק) ענין של חינוך ביתי - זה ענין של חברות בין אמהות.
וזה אכן קורה (במידה זו או אחרת) בקבוצות חינוך ביתי.

את צודקת, התחרותיות באמת לא נוחה, אבל זה דוקא לא המצב ביחסי אמא-מטפלת.

איפה המשפחה המורחבת?

מתנצלת מראש על החטטנות אבל אני מתקשרת לאמא שלי 20 פעם ביום (טוב נו הגזמתי קצת...)

ויש את בעלי היקר שהשיתוף בנינו הוא אין סופי, אפשר להשוויץ ולהשתחצן ויש משהו שבאמת באמת אכפת לו !

אני באופן אישי דווקא מתרחקת מאמהות אחרות, עניין התחרותיות תמיד איכשהו מרחף לו באויר "אה שלי עלתה כבר 200 גר'" או," אצלי היא כבר זוחלת, מה שלך עוד לא?!" ואין ספור דוגמאות.
מצד שני כשמשתפים משפחה אז הדאגה היא אמיתית והשמחה היא אמיתית והכל בא ממקום מאוד נקי ונכון!

יוחזרו חיי השבט!!!

רוצה לשאול את כל האמהות בחינוך ביתי לגבי דבר שלי כאמא בחינוך ביתי חסר לפעמים:
שיתוף באמהות.
כששולחים ילד למסגרת בעצם מכניסים שותפה לאמהות, ופה מקובל להתייחס לזה כאל דבר שלילי, כאל רצון להתנער מאחריות וכו'.
אבל לי דוקא קצת חסר השיתוף הזה, האחריות לבריאותו ולשלומו של הילד כ"כ גדולה, רב וכבד לכתפי הדלה.
חסרה לי דאגה (נניח שכֵּנה) לשלומה של הילדה כשהיא חולה, אני רוצה לספר מה עבר עליה (ועלי) בלילה בגלל השיניים, רוצה לשמוע "אולי כדאי שרופא עור יראה את זה?" מפיה של מטפלת מנוסה ולא להתלבט בעצמי (וירטואלית זה לא אותו דבר), רוצה שיגידו לי "איזה יופי שהיא כבר מתיישבת/ מדברת/ מתלבשת לבד" כי להתלהב לבד זה לא זה. הובנתי?
אתן לא מרגישות שום צורך להתחלק ולהשתתף באמהות ולו במעט?