אהם-אהם...

[url=http://www.youtube.com/watch?v=[po]m3]ילד חינוך ביתי מאמריקה זכה בתחרות האיות[/url] tn4qcSNw[/po]

אההה.....

[u]רוני, זה כאן בטעות או שנמחקה איזו הודעה קודמת?[/u]
לא, ממש לא בטעות. פשוט מגיבה ל [po]קיזי הילדה הצועניה[/po] קצת באיחור, להודעה שלה מ-12.8

רוני, זה כאן בטעות או שנמחקה איזו הודעה קודמת?

צפריר, אכן, גם אותי שלחו לפסיכולוגית כבר בגן... הפסיכולוגית טענה באוזני אמא שלי שעם כזו ילדה שקטה וטובה, אם לא היתה רואה בעצמה ש - זרקתי עלים על הגננת (גוועלד!) - היתה שולחת את הגננת לפסיכולוגית.... לי דווקא יש זכרונות נעימים מהביקורים אצל הפסיכולוגית... אמא טרחה והלבישה אותי בשמלה היפה, חדר קטן וצפוף עם ערמות של משחקים והפעלות משונות - גומיות על לוח עץ ממוסמר וכאלו, אשה נחמדה וחביבה...

[u]הציטוט הזה קצת מרתיע אותי, זה נשמע קצת שתלטני. בחוץ יש עוד דברים, לא רק זוהמה ולכלוך.[/u]

קיזי - אם את לוקחת את הדברים כפשוטם, כן, ודאי שזה יכול להרתיע. אני לא כותבת בשביל שהכל יישמע סוגה בשושנים - אני כותבת את החוויות האישיות שלנו. ואני יכולה לראות שינוי אפילו אחרי תקופה קצרה בלבד. אבל אם את לא לוקחת את הדברים כפשוטם תוכלי להבין שזו היתה דוגמה, וכמובן שיש בחוץ הרבה דברים. והרי מהות החינוך הביתי, לפחות בעבורנו, איננה לשבת ספונים בבית בין ארבעת קירותינו, ולא לצאת החוצה לעולם... אנחנו חלק מהעולם, ובעולם יש הרבה טוב וגם הרבה רוע. הבעיה מבחינתי היא כאשר אנחנו שולחים את ילדינו לבדם בגיל צעיר בלי שתהיה להם יכולת לסנן, הם סופגים את הכל - במקרה שלנו, במיוחד אם אחת הבנות, ישנה משיכה לרוע ולדברים הקשים והלא נעימים כאשר אין את התווך שלי ואין את המסננת הזו שתעזור לה להבין ולהפריד בין דברים.

לא קראתי את הדף אבל ראיתי את הקישור של צפריר וזה עשה לי את היום!!!
מאד מאד ממליצה להמשיך לראות את ה dance life show
זה באנגלית אבל זה נ-פ-ל-א!! (לא יודעת לעשות קישור לצערי)
תודה צפריר ותודה ללני |H|
מתחילה את היום שלי עם חיוך גדול, איזה כיף.

פלוניתה,
[u]אז אולי צריך לחדד, שהנחת התנאים האופטימאליים היא העיקרית , וכל עוד ההורה קשוב ונותן בטחון וגיבוי מלא לבחירותיו של ילדו - אין זה משנה האם החינוך ניתן בבית או מחוץ לו, במסגרת או שלא.[/u]
ראי,
עד גילאי ההתבגרות המינית, התנאים האופטימאליים בהכרח הם הבית [b]כאשר ההורים מכירים בכך; בנויים לכך; בוחרים בכך ושלמים עם דרך החיים הזו.[/b]
אם ההורים אינם מסכימים/יכולים/רוצים או אינם שלמים עם הרעיונות האלה - להניח לילד את המסגרת הביתית כמסגרת יחידה לפחות עד גיל 12-13 או עד גיל 6-7, או עד גיל 2-3 או עד גיל שנה ולכל מדרגה משמעות משלה, הרי שחוסר הסכמתם לאלה הופכת את התנאים האופטימאליים בעבור הילד - להישלח למוסדות כאלה או אחרים - על פי בחירתם.

ומכך, כאשר הורים שלא חשבו או נתקלו באפשרות של 'רק בבית' - מאפשרים לילדיהם לצמוח ולגדול גם מחוץ לבית תוך הקפדה על 'התנאים האופטימאליים' הרי שיש לברך על כך.

כאן, ברשותך, במקרה שלך, זכית במורה שהסבה את תשומת ליבם של הורייך לכך שאינך מוצאת את עצמך.

איני משוכנע שכיום, ילדה עם מרץ, סקרנות טבעית ושמחה טבעית כמו שלך, לא היתה מנותבת אל מחוזות אחרים לגמרי, בהם סמים הם הפתרון - כשהפתרון איננו בעבור הילד אלא בעבור המערכת.

[url=http://www.youtube.com/watch?v=3AAyAYT-Oek&feature=related.]ראי[/url]

כאן, חשוב להדגיש שברגיל, אצל רבים מהילדים עם גיל ההתבגרות המינית, סביב גילאי 12-15, בכל מקרה יש צמא גדול לעזוב את החממה הביתית ולצאת לעולם, וטוב לאפשר להם את זה- גם אלה התנאים האופטימאליים.
כאשר מדובר על תנאים אופטימאליים בבית, מדובר על גילאים צעירים, בהם טוב לשתיל להיות בחממה, והבית הוא המקום האידיאלי מתוך כך שזו מסגרת אוהדת ומחויבת לטובת הילד, גם אם ההורים מתחרפנים מעת לעת, וגם על אף הטעויות שההורים עושים ובמיוחד מתוך כך שההורים הם הרואים את הילד, ולמדים ממנו על דרכו הייחודית.

תודות.

סתם, שיהייה ברור, אני מאוד בעניין של חינוך ביתי [b]ולכן[/b] מתעניינת (מעבר למדור העצום בנושא) בעניין לשמו פתחתי את הדף. סיפורים אישיים של הורים וילדים שגדלים בחינוך ביתי ומסוגלים באיזה שהיא צורה להגדיר מה זה עשה להם, איפה זה מתבטא באישיות שלהם או איך זה מבדיל אותם מ"כל השאר" יתקבלו בברכה.

>כבר גמעתי פה ושם סיפורים אישיים מדפים שונים אבל תמיד יש תאבון לעוד<


[u]ולאור כל זאת, אני לא בטוחה כלל שאם המניע הוא לאפשר לילדים בטחון וחופש בחירה של תחומי העניין ומרחב המידע שלהם, ביה"ס בהכרח מהווה בעייה (כמובן יש כיום אלטרנטיבות רבות כמו דמוקרטי וכולי), ומדוע בכלל הבית הוא הוא המקום הנכון ביותר המאפשר כל זאת ("התנאים האופטימאליים")? אם ההורה קשוב ובטוח בדרכו ביה"ס יכול לשמש ככלי בידו ולא כנגדו[/u]

מזמינה את צפריר להתייחס

כתיבתך ברורה ומעניינת (... זה נשמע כמו הערכה בתעודה...(-:)

[u]ולכן נעדרתי מכל שיעור שלא עניין אותי, לא ניהלתי מחברות בשיעורים, הרבתי לבלות במסגרות אחרות.[/u]
בשנה האחרונה החלו להעניש ילדים בהורדת ציון במקרה של העדרויות (לא יודעת כמה...).

בתי ספר מיוחדים לא נמצאים בכל הארץ (בדרך כלל במרכז) כך שנשאר להיות בחינוך ביתי ולעשות את המיטב....

[u]וזה שחינוך ביתי זו עוד דרך, וזה לא קסם שהופך את הילדים למיוחדים.[/u]

תודה אסנת {@

[u]המדריכים באו ואמרו לי שזו עבודה שונה לגמרי מאשר העבודה עם ילדי בית ספר. (אחת המדריכות אמרה: "זה חומר אנושי שונה לגמרי") כששאלתי מה שונה, הם אמרו שיש בקבוצה הרבה פחות בעיות משמעת, הרבה פחות אלימות והצקות והרבה יותר רצון ללמוד מהמדריך.[/u]
האמת שיש לי סיפור אחר. חברה שלי שהיתה מדריכה במוזיאון מסויים. קיבלה קבוצה של ח"ב (לא משנה באיזה איזור) . היא עד היום מזועזת מזה. היא אמרה שזו היתה הקבוצה הכי גרועה שהיתה לה אי פעם. הם לא הקשיבו, אי אפשר היה לתקשר איתם. עד כדי כך שהם הורידו תמונות מהקיר.
אני מספרת את זה בשביל האיזון. (-: כי יכול להיות שכל אותם מדריכים שלא חושבים שילדי החינוך ביתי נפלאים, לא אומרים את זה. וזה שחינוך ביתי זו עוד דרך, וזה לא קסם שהופך את הילדים למיוחדים.

[u]הורי אינם דוגמא לאנשים שהפליאו לעשות בחייהם הפרטיים.[/u]
כלומר, הם לא מושלמים, [b]למרות[/b] היותם לפי תיאורך הורים טובים, [u]קשובים ומאפשרים.[/u]
אינני מכירה הורים מושלמים.
לדעתי, גישתם החינוכית, כפי שתיארת אותה, היא הנכונה. היא מבטאת כבוד כלפי הילדים כבני אדם, וזה בעיני החשוב ביותר בחיי משפחה ובגידול ילדים.

[po]אמא של יונת[/po] דווקא הורי אינם דוגמא לאנשים שהפליאו לעשות בחייהם הפרטיים. הם התגרשו בצורה מכוערת ביותר ולא התאמצו כלל להנחיל לנו ערכים של סובלנות ועזרה הדדית. וזה דווקא
[u]מעורר הרבה מחשבות[/u] עוד יותר - כי [b]למרות[/b] שהם אינם אנשי אידיאולוגיה או חינוך ומעולם לא היו להם יומרות לספק לנו [b]בעצמם[/b] את הסקרנות הטבעית שלנו, הם כן היו קשובים ומאפשרים, וזה מה שעשה את ההבדל.

וואו, פלוניתה, כתוב כל כך יפה ומעורר הרבה מחשבות. מעבר לנושא, על הורות בכלל...

דווקא ניסחת יפה מאוד. |Y|
לאור התיאור הזה, הייתי שמחה להכיר את הוריך.

_אני פשוט חושבת שאולי מה שעושה את הילדים שתוארו למעלה לשונים ומיוחדים הוא היא העובדה שיש להם הורים שונים ומיוחדים ולאו דווקא העובדה שהם גדלים בחינוך ביתי.
אין ספק שזה הגורם העיקרי._

אין ספק

גם לי יש הורים שונים ומיוחדים. הם נתנו לי מגיל צעיר להתוות את דרכי. הם לא שמעו על חינוך ביתי ולמען האמת הם לא אנשי חינוך באופיים כך שגם אם היו נתקלים באפשרות אני לא חושבת שהיו מאמצים אותה. אבל, הם כן היו פתוחים וקשובים ומאפשרים. בכיתה ב' התחלתי להראות סימנים של חוסר סיפוק בביה"ס האזורי בו הייתי - מצד אחד הייתי המצטיינת ביותר בכיתה - בלימודים וגם "מקובלת" אך מצד שני הייתי אלימה ופורקת עול, חסרת מנוחה. הייתי בחוג אומנות, המורה הסבה את תשומת ליבם של הורי לזה ש"אני לא מוצאת את עצמי" בביה"ס, או במילים אחרות שביהס הזה איננו מסוגל לספק את הסקרנות ויצירתיות שלי. הם פנו אלי ושאלו אותי, ילדה בכיתה ב', איפה ארצה ללמוד - לא רבים ההורים שיפנו לילד כה צעיר בשאלות שכאלה. לא היו אפשרויות רבות, אהבתי לצייר, אז רשמו אותי לבי"ס "לאומנויות" בתא. אבל אחרי כמה ימים אמא שלי ראתה מודעה בעיתון על פתיחת בי"ס "ניסויי" לטבע סביבה וחברה. היא נתנה לי לקרוא את הכתבה ומייד ידעתי - "זה בדיוק מה שאני רוצה אמא". בבי"ס לטבע שבו נטבעו עוד הרבה לפני קיומם של בתי ספר דמוקרטיים מושגים של "לימוד עצמי" - עם שעות רבות של למידה עצמאית ללא מורה, עם הנחיה אך ללא "מסגרת כפויה" ועם לוח מגוון, פרחתי. את הנטייה שלי לטבע גיליתי עוד בגיל גן, אימי מעידה איך עקבתי במסירות אחרי תהלוכות של נמלים בחצר, שבלולים ועלי חובזה. בביה"ס הזה היה לה ביטוי ומקום ולכן פרחתי בו והתהוותי למה שאני עד היום.
אני מספרת זאת כדוגמה למה שאמא של יונת אמרה. ולדברים שעלו כאן קודם. אם להסתכל על סיפורי האישי - נטיות וסקרנות שהתעוררו בגיל צעיר ולא דוכאו אלא קיבלו התייחסות ותשומת לב ועידוד ע"י הורי, גם אם לא במסגרת הביתית אלא בבי"ס של ממש, בנו את מה שאני היום, נדבך על נדבך, הורי תמכו בי בכל בחירותי לאורך השנים. כבר בכיתה ז' (בי"ס לטבע עד כיתה ט' בלבד) הבנתי שאני צריכה לדאוג להמשיך את דרכי בתיכון שיתאים לי וברור שבתא אין כזה והורי החלו לחפש עימי בתי ספר מתאימים. אחרי שנה של חיפושים (הורי עירוניים לחלוטין ולא היה להם שום "קשרים אלטרנטיבים" - היינו צריכים להמציא את הגלגל כדי להגיע "לאופן הטבעי") מצאנו פנימיה של חינוך סביבתי בשדה בוקר - לי היה ברור שזה מה שחיפשתי כל הזמן, אבל להורי היה שיעור קשה מאוד להתגבר על דעות קדומות לגבי פנימיות ולוותר על הנוכחות שלי בבית. ולמרות זאת, עודדו אותי. אפילו באותו תיכון או עוד ביסודי גיבו אותי תמיד והעדיפו שאעסוק במה שמעניין אותי ("הברזות" לגן הזאולוגי או לטיול בנחל צין...) והגנו עלי מפני ביקורתם של המורים (היו גם מורים יקרים שגיבו אותי אגב).
ובעצם מה שאני מנסה לספר, מתוך עדות על עצמי, שאם העקרון החשוב העומד בבסיסו של החינוך הביתי הוא לאפשר את המצע האופטימלי להתפתחות הטבעית של הילד, או במילותיו של צפריר
[u]כאן, אם כך, מתוך הידיעה השלמה שזו המסגרת לילד, ואין זה חשוב לאיזה כוון יתפתח ואין זה חשוב אם ישאף ללימודים מסודרים או יגלוש על גלי הים, או יגלוש באינטרנט, או יהיה סתם חולמני ויפה עיניים, אלא, הנחת התנאים האופטימאליים היא העיקרית.[/u]
אז אולי צריך לחדד, [b]שהנחת התנאים האופטימאליים היא העיקרית[/b] , וכל עוד ההורה קשוב ונותן בטחון וגיבוי מלא לבחירותיו של ילדו - אין זה משנה האם החינוך ניתן בבית או מחוץ לו, במסגרת או שלא.
אמשיך ואספר גם שהורי אכן היו נאמנים בצורה מפליאה לגישתם הפתוחה ועודדו כל אחת מאיתנו ללכת בדרכה - אחותי האמצעית פנתה לאומנות פלסטית והצעירה נמשכה לתיאטרון. כל אחת מהן בחרה את המוסד החינוכי בו למדה עד כמה שזה היה ניתן כלכלית וכמובן חוגים ופעילויות ללא הגבלה בתחום אליו נמשכו. ציונים או אי-ציונים מעולם לא היו פונקציה על פיה נמדדנו ולמעשה שתי אחיותי לא עשו תעודת בגרות, ללא כל דאגה או אי שביעות רצון מהורי. אני עשיתי תעודת בגרות למרות שלא האמנתי בה, מהסיבה הפשוטה שזה היה [b]קל[/b]. ואפילו הוספתי לה עוד 20 יחידות לימוד בנושאים שעניינו אותי. ולא, אני לא מחוננת, סתם סקרנית.
לאורך כל שנותי במסגרת חינוכית, גם אחרי ימי ביה"ס מעולם לא זכור לי משהו טראומתי או מיותר, ביה"ס מעולם לא היווה עבורי בעיה, לא בגלל שאהבתי לשבת תחת נורות הניאון ולהקשיב למורה המשעמם ללשון אלא בגלל שניתנה לי מאז ומתמיד, בבית, לגיטימציה [b]לא להתייחס ברצינות יתרה[/b] למה שלא מעניין אותי. ולכן נעדרתי מכל שיעור שלא עניין אותי, לא ניהלתי מחברות בשיעורים, הרבתי לבלות במסגרות אחרות על חשבון זמן ביה"ס ולמבחנים למדתי מהספרים. לא נתפסתי כילדה בעייתית בגלל החזות השקטה שלי ולכן לא קיבלתי שום יחס שלילי מה"מסגרת".
ולאור כל זאת, אני לא בטוחה כלל שאם המניע הוא לאפשר לילדים בטחון וחופש בחירה של תחומי העניין ומרחב המידע שלהם, ביה"ס בהכרח מהווה בעייה (כמובן יש כיום אלטרנטיבות רבות כמו דמוקרטי וכולי), ומדוע בכלל [b]הבית[/b] הוא הוא המקום הנכון ביותר המאפשר כל זאת ("התנאים האופטימאליים")? אם ההורה קשוב ובטוח בדרכו ביה"ס יכול לשמש ככלי בידו ולא כנגדו

יצא ארוך? כנראה שכבר מאוחר ואני עייפה ולא מצליחה לתמצת... תסלחו לי נכון?...

אני גם שואלת את עצמי המון המון שאלות בתחום ובעיקר מנסה להבין אם אוכל להמשיך להתקיים כלכלית כאם חד הורית בחינוך ביתי, או שמא אהיה חייבת "לצאת" להתפרנס.
אצלי הם עדיין קטנים (שלוש וחצי וחמש), אבל רוצה לאמר את שנדמה לי, כי גם אני לא מכירה הרבה "תוצאות" (אוי ואבוי) של החינוך הביתי.

נדמה לי שהמצב הכי טבעי לילד הוא להיות בסביבת משפחתו. לשם הוא נולד ושם הוא גדל. באיזה שלב ילך להקים תא משלו שיחבור בצורה זו או אחרת אל ה"שבט" , וכל שבט ואופיו וטיב יחסיו הוא.
אם חוזרים לשבטים קדומים ולא במרכאות, זו הסביבה שנדמה שהיא היא המצב הטבעי ,האורגאני.
תא משפחתי קטן שחי בתוך הרבה תאים שכאלה כאשר כולם חיים יחד אם חוקים כאלה או אחרים. אבל יש במעגל הזה, ילדים מכל הגילאים , נשים וגברים מכל הגילאים.
בית הספר יוצר משהו מאוד מלאכותי ומתוכו לא מעט עיוותים. להיות בתוך "קבוצת השויים" לאורך ימים שלמים, שנים שלמות. לשבת בתוך המכבש הזה שנקרא : השגיות, השוואתיות, יציקת חומרים מלאכותיים לתוך מוחותיהם הרכים של הילדים, עייפות החומר של המורים, שוט הציונים ועוד ועוד כל כך הרבה חוליים, המתקיימים בבית הספר (לפחות הרגיל , אותו אני מכירה היטב משנות הגדילה שלי).

אז, קודם כל הייתי מנסה להתייחס ל [b]ממה[/b] הם נמנעים באי הליכתם למערכת השחוקה עד דק, שנראה שאיבדה כל כוון .
אין ספק ולו הקל שילדי החנ"ב הם קהל רחב ומגוון, שקשה להכלילו, אך בכל זאת הם רובם ככולם גדלים מחוץ למכבש ההוא (בי"ס). כן, יש מכבשים אחרים ומגבלות שונות גם בחינוך הביתי ועדיין זה ככל הנראה פחות כובש.
כניראה שמקום הגדילה בבית מאפשר מרחב תמרון יותר גדול רק מעצם זה שהילד לא צריך להתאים את עצמו לקבוצה שלמה ולמערכת שלמה. שלא לדבר על כך שהוא נמנע מכל מיני חוליים של הימצאות אינטנסיבית בקבוצה סגורה. שוב, זה לא שבבית הוא מנותק מכל מערכת, אילוצים , שכנים, חברים וכולי, אבל נדמה שמרחב התמרון גדול יותר. כמו כן בכל רגע נתון הוא יוכל ליסוג אל ענייניו הפרטיים במידת הצורך.

משבגרנו, רובנו לא חיים בתוך קבוצות גדולות ומלאכותיות כפי שזה בבי"ס. רובנו חיים בזוג, משפחה וחברה מאוד מצומצת ונבחרת על ידינו.

בגלל שאנחנו לא חיים בשבט, כפי שהיה בעבר, הרבה פעמים אני שואלת את עצמי האם זה בריא שילד יימצא כל כך הרבה שעות במחיצת בני ביתו? במיוחד לאור העובדה שרובנו לא חיים בחברת חנ"ב אחרים וכך יוצא שהילדים נאלצים להסתדר עם חברה מאוד מצומצת שעות ארוכות.
אני שואלת:ה אם לא היה עושה לו טוב להיות כמה שעות ביום מחוץ לסביבתו הטבעית, לנוח ממנה ולחזור רענן אליה. אבל נדמה לי שזה קורה באופן כזה או אחר. אם בשעות אחר הצהריים שזה הזמן להתערות עם ילדי הסביבה, או שדי מהר הם גדלים ויוצאים אולי לכמה שעות עבודה (?) ביום, או שהמנוחה היא דווקא בהתכנסות פנימה.
יש עוד שאלות שעולות לי כמובן :
מה קורה אם החינוך לעמידה בזמנים/מחוייבויות/ יעדים ?
כמה דלתות ייסגרו בפני הבוגר חנ"ב - שלא עשה בגרות? (וללכת לעשות בגרות לבד - זה מאמץ כביר גם כספי וגם מנטלי - לא?)
ושתי שאלות אלה [b]ממש[/b] לא אומרות שבגלל זה צריך לשבת 12 שנה במערכת....רקובה בחלקה ואבודה .

_הבחירה בדרך הזו היא כל העניין, וכל עוד בחירתך שלמה, אין לך צורך בסיבות ותירוצים, רק טוב לזכור שמי שמנסה לעורר בך ספק, או מתנגד לדרכך - במובנים רבים בא על מנת לחזק אותך.

תודות._

[b]תודות[/b]

שוב, אני מסכימה שאפשר לראות מגוון רחב של התנהגויות בין ילדי החינוך הביתי, כמו בין ילדי החינוך ה'רגיל' -
אבל אני חושבת שכ{{}}[b]חברה[/b] - נראה הבדלים.

אם ניקח קבוצה של ילדי חינוך ביתי וקבוצה של ילדי חינוך 'רגיל' - יתגלו הבדלים משמעותיים.

[u]אבל, האם אינכם חושבים שהחינוך הביתי עשוי להוציא מהילדים 'תבשיל' יותר מוצלח משהיה יוצא מהם עצמם לו היו בחינוך רגיל?[/u]
איך אפשר לדעת...? ומה זה "מוצלח"?

מי שבוחר בחינוך ביתי הוא מלכתחילה אדם יוצא דופן, כך שאין להתפלא על כך שילדיו יוצאי-דופן. וקשה לבדוק את כל ההנחות האלה שא' מוביל לב' כשהדוגמאות שיש לנו מול העיניים הן כולן מאותו סוג.

ולגבי כל העניין של ילד שיודע להעסיק את עצמו וכו', קראתי באתר כבר הרבה תיאורים של אמהות בחינוך ביתי לילדים "היפראקטיביים" או חיות-חברה שכל הזמן רוצים ללכת לחבר וקשה להם להעסיק את עצמם. אז אולי בסוף, אם וכאשר הם כן לומדים להעסיק את עצמם, זה מלית-ברירה, למרות שלא טבעי להם לשחק לבד בכלל...? אולי זה בעצם קצת כמו אותו "אילוף" נודע לשמצה של להשאיר את הילד בגן וללכת, עד שיתרגל...? אני כמובן לא משווה בין השנים, סתם מנסה להגיד שכך או כך הילד צריך להתאים את עצמו למה שמצפים ממנו להיות ולעשות. ובכל המקרים הכוונות טהורות וטובות.

[u]בנותיי הספיקו לספוג כל כך הרבה בחוץ ואני ממש לא מסכימה שסופגים בעיקר מהבית - הם מקבלים המון המון בחוץ ממה שאין בבית, ולהיפך, ובכל זאת לי זה נראה שהן כמו ספוג שצריך לסחוט ממנו את כל המים המזוהמים.... ולהשאיר רק את הנקיים.[/u]

הציטוט הזה קצת מרתיע אותי, זה נשמע קצת שתלטני. בחוץ יש עוד דברים, לא רק זוהמה ולכלוך.

מצטערת אם אני נקראת ביקורתית, אין לי שום ביקורת כלפי אף אחד באופן ספציפי, הדיון כאן הוא ברמת התיאוריה בלבד מבחינתי.

[u]האשליה שאם הם בבית יצא מהם תבשיל משבוח להפליא.[/u]

נכון שחינוך ביתי לא מבטיח שייצא מהילדים 'תבשיל' יותר מוצלח משיוצא מילדים אחרים.
אבל, האם אינכם חושבים שהחינוך הביתי עשוי להוציא מהילדים 'תבשיל' יותר מוצלח משהיה יוצא [b]מהם עצמם[/b] לו היו בחינוך רגיל?
(כלומר, בהשוואה לעצמם, לא בהשוואה לילדים אחרים)

[u]אני פשוט חושבת שאולי מה שעושה את הילדים שתוארו למעלה לשונים ומיוחדים הוא היא העובדה שיש להם הורים שונים ומיוחדים ולאו דווקא העובדה שהם גדלים בחינוך ביתי.[/u]
אין ספק שזה הגורם העיקרי.

כשבני הבכור היה נער, הוא ארגן מפגש בביתנו עם כמה חברים וחברות שפגש במחנה נוער שוחר מדע.
ישבו להם הנערים ושוחחו שיחה מרתקת על דברים שברומו של עולם.
אני הקשבתי וציינתי לעצמי, שבשיחה רגילה בין בני נוער, וגם בין רוב המבוגרים,
כל אחד משמיע את דבריו אבל איש אינו מקשיב לרעהו,
שלעתים קרובות הדוברים משסעים איש את רעהו,
שכל דובר אומר מה שבלבו אבל אף אחד אינו מתייחס לדברי קודמו,
ושלעתים קרובות התגובות הן לגופו של הדובר ולא לגופו של העניין, בעיקר פסילה של הדובר.

ואילו בשיחה הזאת מקשיבים, באמת מקשיבים זה לזה, ואח"כ מגיבים לדברים שנאמרו. אין התייחסויות אישיות, איש אינו משסע את חברו, יש דיאלקטיקה של ויכוח ויש כבוד בין הדוברים - ומלבד זה השפה מאוד עשירה ורמת החשיבה מאוד גבוהה.
כל הנערים הללו היו במסגרות רגילות, אבל ברור שקיבלו חינוך טוב בבית. היו להם, ללא ספק, [u]הורים שונים ומיוחדים[/u] .

[u]האם באמת ילדים שמעולם לא הכריחו אותם ללמוד פנו, בגיל מסויים, בבקשה ללמוד משהו באופן מסודר?[/u]
כן

[u]האם ילדים שלא נחשפו למטמטיקה מעבר לחשבון פשוט הגיעו לזה בעצמם? [/u]
כן

[u] האם ילדים שמעולם לא ביקרו בבית ספר הצליחו להמשיך לאוניברסיטה?[/u]

כן

לא נעים לי שלא להצטרף לכגל השבחים והמחמאות אבלמרגישה מוכרחה להודות ולו רק בשביל שאדע שאם איפה שהוא בפלאנטה יש עוד אמא בחינוך ביתי שקוראת את כל המילים החמימות והנפלאות האלה ואז רצה לבדוק מה בדיוק מתבשל בסיר שלה ונדהמת מהפערים, אני מחליטה לשתף...

הילדים שלי בבית כבר חמש שנים, אנחנו פוגשים ילדים והורים מכל מיני סוגים, זנים, גדלים ומסגרות. הבור הכי נוראי שאני יכולה לקרות לי ולילדיי הוא האשליה שאם הם בבית יצא מהם תבשיל משבוח להפליא. הם מי שהם, אני מי שאני. יש אלף ואחת סיבות ונסיבות ואנחנו בהחלט לא מתאימים לתיאורים שלעיל:

[u]אין פה עוד אף ילד שיושב בשקט ובסבלנות כמוהם.[/u] (יש פה רגעים שסופת טורנדו מוריקה לעומתנו !!)

[u]הרבה פחות מריבות משראיתי אצל אחרים, התנהלות יותר שלווה[/u] (לי דווקא מרגיש שבגלל שאנחנו הרבה יחד יש יותר הזדמנויות גם לריבים וגם לחברויות )

מצטרפת לקולות שעלו כאן ואמרו ש:

[u]ומכאן ילדי החינוך הביתי הם ככל הילדים, הורי החינוך הבית הם ככל ההורים, ודרך החינוך הביתי היא ככל הדרכים.[/u]

_דוקא כמי שילדיה בחינוך ביתי צורם לי הנסיון לאפיין בהתנהגויות
על כל מה שכתוב כאן יכולה להביא לפחות 5 ילדים מחינוך ביתי מבתים שונים שמתנהגים בצורה הפוכה_

חזרנו מפעילות יצירה. הילדים ישבו שם וגזרו וצבעו במשך יותר משעה. ניגשת אליי אחת האחראיות ושואלת אם הם לומדים בביה"ס האנתרופוסופי. אני אומרת שלא. אז איפה הם לומדים? היא מתעקשת. הם בחינוך ביתי. אה! ישר רואים! אין פה עוד אף ילד שיושב בשקט ובסבלנות כמוהם. לילדים האחרים אין סבלנות לעשות את זה...

[u]הבחירה בדרך הזו היא כל העניין, וכל עוד בחירתך שלמה, אין לך צורך בסיבות ותירוצים[/u]
מאוד מסכימה. בעיניי לא משנה באיזו דרך בוחרים (חנ"ב, בי"ס רגי, בי"ס אלטרנטיבי...) כל עוד זה נעשה מתוך מחשבה ושלמות לילדים יהיה טוב.

קשה לי לקרוא את הדף הזה. כי אני רואה אותנו משתקפים ממנו, ואת הילדים שלנו, וזה עצוב לי אבל גם משמח. עצוב לי מצד אחד, כי אני כועסת על עצמי באיזשהוא מקום על כך שהאסימון שלי נפל קצת מאוחר.... בכל זאת, בנותיי הספיקו לספוג כל כך הרבה בחוץ ואני ממש לא מסכימה שסופגים בעיקר מהבית - הם מקבלים המון המון בחוץ ממה שאין בבית, ולהיפך, ובכל זאת לי זה נראה שהן כמו ספוג שצריך לסחוט ממנו את כל המים המזוהמים.... ולהשאיר רק את הנקיים. וגם אני ספוג. וזה נורא נורא נורא לחשוב על זה. ומצד שני משמח - כי בסוף הוא נפל, האסימון. ומזל שעכשיו ולא מאוחר יותר.

[u]ועוד בעייה גדולה מאוד לדעתי שלא עלתה פה הרבה אבל כמי שנתקלה בזה הרבה מהצד השני - העדר המשמעת![/u]
דבר אחד שראיתי רק אצל ילדים מסוימים מגן/בי"ס: "אני אגיד אותך!"
זרק אותי שנים אחורה, למערכת של הלשנות, הצקות, העתקות... :-/

[u]היו פעמיים שארגנתי חוגים לקבוצת חינוך ביתי שלנו, והמדריכים באו ואמרו לי שזו עבודה שונה לגמרי מאשר העבודה עם ילדי בית ספר. (אחת המדריכות אמרה: "זה חומר אנושי שונה לגמרי") כששאלתי מה שונה, הם אמרו שיש בקבוצה הרבה פחות בעיות משמעת, הרבה פחות אלימות והצקות והרבה יותר רצון ללמוד מהמדריך.[/u]

הילדים שלי לומדים בבי"ס איזורי-קיבוצי, ובחינוך בלתי-פורמלי במרכז חברתי קיבוצי (תלת-שנתי).
כשהייתי שותפה לפעילות עם מדריכים חיצוניים שם (במרכז החברתי, שאין בו ילדי חנ"ב), נאמר לנו אח"כ בדיוק אותו דבר: [u]הם אמרו שיש בקבוצה הרבה פחות בעיות משמעת, הרבה פחות אלימות והצקות והרבה יותר רצון ללמוד מהמדריך.[/u] מאשר בקבוצות ה"רגילות" שלהם (עירוניים?).

[u]אני חושבת שבאופן אישי אחת הסיבות שאני רואה צורך בחינוך ביתי הוא אכן בגלל תכונות מאוד שליליות לדעתי שפורטו כאן בחינוך הממוסד - כמו עודף הגירויים, דיכוי היצירתיות, יכולת ההקשבה, הסובלנות, הסקרנות וחדוות הלמידה. הנויירוטיות הזו, ועוד בעייה גדולה מאוד לדעתי שלא עלתה פה הרבה אבל כמי שנתקלה בזה הרבה מהצד השני - העדר המשמעת! זה ממש מחלה כרונית במערכת החינוך בישראל. או יותר נכון - העדר הכבוד. אפילו כבוד מינימאלי.[/u]

אצלנו זה הפוך.
כלומר, לא שאין אבחנה חדה על הממסד ועל בית הספר, הן מבחינת התפישה הבית ספרית, הרעיון הבית ספרי והן מבחינת הביצוע.

אלא, שכאשר בחרנו בדרך החינוך הביתי - לא אלה עמדו לנגד עינינו.
מה שעמד ועומד לנגד עינינו הוא טובת הילד במובן הזה של החירות להיות מי שהוא, בתנאים המתאימים לו ביותר - המסגרת המתאימה ביותר לילד, לכל ילד, ובוודאי בגילאי ינקות וילדות עד גיל ההתבגרות - סביב 12-13, היא המסגרת המשפחתית, מעצם היותה אוהדת, קשובה ומחוייבת אפריורי לטובתו, כאשר מכירים בכך ההורים.
עניין זה כל כך מובן מאליו ונמצא כהסדר הנכון של הדברים - שהוא הוא מייצר את ההתנגדות של רבים לדרך החיים הזו, מכיוון שאינם רוצים/יכולים לקיימו, ובעיקר מתוך ההחתמה הזו הנכפית על הילדים ונכפתה על אותם הורים בילדותם - החתמת השבי.
החתמה זו אם כן היא גם אותה החתמה של בית החולים, אליו יצאנו רובנו בצווחות ובכי, אל חדר בוהק, אל אחיות ורופאים ומשם הוחתמנו אל תפישות שבי, שבתוכן גם אותה תפישה של השוואה או רצון למצוא סיבה ותוצאה בכל היבט של החיים.

כאן, אם כך, מתוך הידיעה השלמה שזו המסגרת לילד, ואין זה חשוב לאיזה כוון יתפתח ואין זה חשוב אם ישאף ללימודים מסודרים או יגלוש על גלי הים, או יגלוש באינטרנט, או יהיה סתם חולמני ויפה עיניים, אלא, הנחת התנאים האופטימאליים היא העיקרית, והיא שמניחה לנו לפחות את השלמות הפנימית, זו השקטה והבלתי מעורערת ללכת בדרך הזו.

עם זאת, הגורמים לבחירה בחינוך הביתי פחות חשובים, שכן דרך החיים הזו איננה מזייפת את עצמה, ועד מהרה נלמדים הדברים הן אצל ההורים והן אצל הילדים, כל משפחה ואופיה כל ילד ודמותו, וכל הורה והתפתחותו.

ומכאן ילדי החינוך הביתי הם ככל הילדים, הורי החינוך הבית הם ככל ההורים, ודרך החינוך הביתי היא ככל הדרכים.

הבחירה בדרך הזו היא כל העניין, וכל עוד בחירתך שלמה, אין לך צורך בסיבות ותירוצים, רק טוב לזכור שמי שמנסה לעורר בך ספק, או מתנגד לדרכך - במובנים רבים בא על מנת לחזק אותך.

תודות.

_האם באמת ילדים שמעולם לא הכריחו אותם ללמוד פנו, בגיל מסויים, בבקשה ללמוד משהו באופן מסודר ?
או - האם ילדים שלא נחשפו למטמטיקה מעבר לחשבון פשוט הגיעו לזה בעצמם ?
או - האם ילדים שמעולם לא ביקרו בבית ספר הצליחו להמשיך לאוניברסיטה - סתם זורקת רעיונות וכיוונים לשאלות, זה אולי יתן לך יותר מידע וגם ייאפשר לאנשים לשתף ולא רק להסתייג מהניסיון לתייג או לאפיין את הילדים._

>מדייקת...<

שמחה לראות שבכל זאת התפתח פה דיון, גם להגיד שוב ושוב שאי אפשר להגדיר (שוב, לא ביקשתי הגדרות אלא יותר סיפורים אישיים, אבל....) ושכל ילד גדל להיות משהו שונה זה מלמד וזה משהו שחשוב לדעת ולהפנים. אז תודה לכולכן.

אני חושבת שבאופן אישי אחת הסיבות שאני רואה צורך בחינוך ביתי הוא אכן בגלל תכונות מאוד שליליות לדעתי שפורטו כאן בחינוך הממוסד - כמו עודף הגירויים, דיכוי היצירתיות, יכולת ההקשבה, הסובלנות, הסקרנות וחדוות הלמידה. הנוירוטיות הזו, ועוד בעיה גדולה מאוד לדעתי שלא עלתה פה הרבה אבל כמי שנתקלה בזה הרבה מהצד השני - העדר המשמעת! זה ממש מחלה כרונית במערכת החינוך בישראל. או יותר נכון - העדר הכבוד. אפילו כבוד מינימאלי.
לקרוא כאן שילדי החינוך הביתי, לפחות כהכללה בלבד, נעדרים כל זאת זה מאוד מעודד ומראה לי שאני בדרך הנכונה.
דווקא מאלימות ורעשניות אני לא חוששת. לדעתי זה חלק מהחברה שלנו ואם לא ייחשפו לזה בביה"ס, בודאי ייפגשו זאת במסגרות במקומות אחרים - בכביש, בגן המשחקים, בחוג, באוטובוס, אצל בני הדודים (שאינם בחינוך ביתי...) או אצל השכנים. זה שם ולא רק בביה"ס. כך או כך יצטרכו להתמודד עם זה. וכאן לדעתי זו אחריות של כל הורה, גם אם אינו בחור בחינוך ביתי מלא. התנהגות ההורה והצורה בה הוא נוהג לפתור בעיות צריכה להיות משפיעה יותר גם אם הילד נחשף למשהו אחר.

[u]כמו שימור סקרנות וכו[/u]

??? זה כנראה ברור לך אבל לא לכולנו. אבל אם בכל זאת את רואה משהו ספרי

כאם שילדיה בחינוך ביתי,
בתי השנה היתה בכיתה ז ולמדה חצי מערכת בחטיבת ביניים
חייבת לציין שהכתוב כאן ממש לא משקף
יצא לי להכיר ואפילו ברגע זה מתארחים כאן בת ושני בנים ויושבים בניחותא ומשוחחים והם במערכת מאז ומתמיד
לכן זה מחזק לדעתי כל ילד ומי שהוא
דוקא כמי שילדיה בחינוך ביתי צורם לי הנסיון לאפיין בהתנהגויות
על כל מה שכתוב כאן יכולה להביא לפחות 5 ילדים מחינוך ביתי מבתים שונים שמתנהגים בצורה הפוכה.
אמש שוחחתי בלילה עם חברה (מהחינוך הביתי) ובתי וחבריה אמרו שיוצאים למדרגות הבית
היה שקט חשבתי שבטח "סיבנו" אותי והתרחקו יצאתי ולא הם ישבו ושוחחו על נושא הנהיגה בכבישים
אז...מה המסקנה?
אין מסקנה
כל ילד ומי שהוא
רואה המון שוני בין ילדי ח"ב לילדי המערכת כמו שימור סקרנות וכו....(וגם לא תמיד מדוייק)
אבל לא בדברים החיצונים

[u]זה לאו דווקא בגלל שכל ילדי באופן יכולים לשבת בשקט עם אמא במעגל, אלא כי שלא שלא יכולים פשוט לא נשארו שם.[/u]
אהבתי :-D

[u]ראיתי גם ילדים בכל מיני גילאים שיושבים עם אמא במעגל של המבוגרים, ויכולים לשבת ככה בשקט ובסבלנות במשך כל זמן המעגל (בלי ה'קוצים בתחת' שרואים אצל הרבה ילדים).[/u]

זה לאו דווקא בגלל שכל ילדי באופן יכולים לשבת בשקט עם אמא במעגל, אלא כי שלא שלא יכולים פשוט לא נשארו שם.

[u]ואני לא חושבת שיתר מודעות של ההורים = רגיעה.[/u]

תראי, קשה לפרק לגורמים את כל ה"חבילה" הזאת של מה שנקרא "אנשי באופן טבעי". אני פשוט חושבת שאולי מה שעושה את הילדים שתוארו למעלה לשונים ומיוחדים הוא היא העובדה שיש להם הורים שונים ומיוחדים ולאו דווקא העובדה שהם גדלים בחינוך ביתי. העניין הוא שפשוט אי אפשר לדעת.

[u]אני חושבת שילד שגדל בבית לומד מתוקף זאת להעסיק את עצמו.[/u]

כנראה שזה נכון, אבל אני חושבת שזה נכון באותה מידה ואולי יותר לגבי ילד שיש לו הורים שיודעים להעסיק את עצמם (במונחים של מבוגרים = מסוגלים להיות לבד, יכולים לשקוע בעיסוק שקט כמו קריאה וכו', לא זקוקים כל הזמן לאנשים ותנועה סביבם).

ל"הומור", לא אמרתי את זה בכעס, באמת רציתי שיתייחסו למה שאמרתי.

[u]והייתי שמחה להתייחסות עניינית יותר למה שאמרתי .[/u]
אני חושבת שילד שגדל בבית לומד מתוקף זאת להעסיק את עצמו.

ואני לא חושבת שיתר מודעות של ההורים = רגיעה.

אני נוטה להסכים עם הכיוון של [po]קיזי הילדה הצוענייה[/po] . נראה לי שמה שעושה את ההבדל זה הנוכחות ההורית. לא משנה אם היא נירוטית או לא.
אז נראה לי שגם ילד שהולך לגן וחוזר הביתה ב12:00. ואימו או אביו מחכים לו בבית. רואים את ההבדל.

[u]והייתי שמחה להתייחסות עניינית יותר למה שאמרתי .[/u]
היי, לקחת בקלות ....קצת הומור לא מזיק.....
<מישהי מהצד>

[u]תעשי לי טובה[/u]

טוב, לא ניסחתי מי יודע מה... התכוונתי משפחות בלי כל הבזזזז הנוירוטי הזה... אולי יש נוירוטיות מסוג אחר אבל לא מהסוג [b]הזה[/b] , המיינסטרימי, של הממתקים והטלוויזיה כל היום וכו'. והייתי שמחה להתייחסות עניינית יותר למה שאמרתי P-: .

[u]או פשוט העובדה שהילדים האלה באים ממשפחות של אנשים רגועים יותר[/u]
תעשי לי טובה :-D

_היא פשוט שטופה-שטופה-שטופה בשטויות של התרבות העכשווית, ורגילה לגירוי יתר, ולא מסוגלת בלעדיו. ככה שאין לה שום מושג מה זה להתנהל בשקט ובעצלתיים, מה זה להתרכז בדבר אחד הרבה זמן, וכו'.
ממש הרגשתי איך כל ההתנהלות הזאת מכניסה מין בזזזז נוירוטי כזה, שממש לא רציתי שיהיה מנת חלקן של הילדות._
מוכר (מילדי השכונה). אני חושבת שזה לא חייב להיות כך אצל ילדי מסגרת, אבל זה "מידרדר" לכדי כך הרבה פעמים אם ההורים לא מודעים לעניין.

אני רק שואלת את עצמי אם מה שעושה את ההבדל הוא החינוך הביתי או פשוט העובדה שהילדים האלה באים ממשפחות של אנשים רגועים יותר, מודעים יותר ולא מיינסטרימיים.
האם הם יודעים להעסיק את עצמם, לכבד את האחר וכו' כי הם בבית או בעיקר בגלל שגם ההורים שלהם יודעים להעסיק את עצמם ולכבד את האחר...? הרי מה שרואים בבית תמיד יותר משפיע ממה שרואים בחוץ, בסופו של דבר.
אני רואה על עצמי שאני ממש כמו ההורים שלי מהרבה בחינות, למרות בית הספר. אני בהחלט חושבת שההשפעה שלהם הייתה גדולה בהרבה מזו של בית הספר.

דרך אגב יש גם את הדף [po]בוגרי חינוך ביתי[/po].
(לא ממש עיינתי בו לעומק, כך שאני לא יודעת אם הוא קשור או לא)

אין לי ילדים. אני מכירה את האתר והקהילה כבר כ-4.5 שנים.
הייתי גם במפגשים כלליים ופרטיים, ביקרתי והתארחתי אצל משפחות, ועזרתי בטיפול בילדים אצל משפחות חינוך ביתי.
ככה שנתקלתי בהרבה ילדי חינוך ביתי (או 'באופן') - חלק בהיכרות שטחית וחלק בהיכרות יותר מעמיקה.

לכן אני אכתוב מההתרשמות שלי. שהיא אמנם התרשמות כללית ולא תדבר על כל ילד בנפרד, וכמובן שלא תהיה נכונה לכל ילד וילד, אבל בהחלט יש [b]התרשמות כללית[/b] (קצת בדומה להתרשמות של [po]אמא של יונת[/po]):

כפי שאני ראיתי, באופן יחסי לילדים אחרים -
ראיתי ילדים עם הרבה ביטחון עצמי, ילדים עצמאיים, ילדים חברותיים מאוד, ילדים נבונים מאוד מאו-ד - שגם מאוד מעורים במה שנעשה סביבם, הרבה פחות מריבות משראיתי אצל אחרים, התנהלות יותר שלווה, ילדים ש'מבינים עניין', ילדים שיודעים לכבד אחרים ועוד ועוד.

(שוב, הכול בהכללה. אבל קיים)

אחד הדברים שממש חידדו לי את ההבדל -
כשהגעתי לפני כמה שנים לפארק הירדן, כשעדיין הייתי במרחק מה מהמיקום של הקהילה, ולא הייתי בטוחה היכן זה, אמרתי לעצמי שלא תהיה בעיה למצוא, מכיוון שבטח לא יהיה קשה לפספס המולה של עשרות משפחות עם ילדים.
טעיתי בגדול !!!
איזה המולה ואיזה נעליים?
גם המבוגרים וגם הילדים היו עסוקים בשקט בענייניהם. אפילו ממרחק של מטר היה אפשר לפספס :-).
נראה לי שהתקבצות של 3 משפחות 'מיינסטרימיות' הייתה מניבה פי 20 יותר רעש וצווחות-ילדים מעשרות משפחות 'באופניות'. :-P

ראיתי גם ילדים בכל מיני גילאים שיושבים עם אמא במעגל של המבוגרים, ויכולים לשבת ככה בשקט ובסבלנות במשך כל זמן המעגל (בלי ה'קוצים בתחת' שרואים אצל הרבה ילדים).

בנוסף, טיפלתי בתאומות בנות שנתיים, שלשמחתי עדיין לא הספיקו לטעום הרבה טעמו של חינוך 'רגיל' (היו קצת בגן והוציאו אותן). שתי ילדות ממש 'מדיטטיביות'. שיכולות להעסיק את עצמן שעות באיזה פריט לכאורה חסר משמעות, או למשל רק לצייר במשך שעות ארוכות, להמציא לעצמן רעיונות ומשחקים - ביצירתיות ממש בלתי נדלית, וכמעט אף פעם לא להשתעמם.
ולמרות שהן עדיין קטנות - נראה לי שזה בסיס טוב שקיים אצלן ועדיין לא התקלקל, ויכול להימשך כך אם לא יקלקלו אותו.
ואת הניגוד החזק לזה ראיתי באחיינית שלי בת ה-10 שבאה איתי יום אחד להיות איתן.
אחיינית שלי כמעט הטריפה אותי עם הקופצנות שלה, כל רגע ניסתה להציע להן משחק אחר (אמרתי כבר שהן יכולות לשחק שעות באותו משחק), אם הן היו חצי דקה על הסוס נדנדה - מיד היא מנסה לפתות אותן לעבור למשהו אחר 'מה, את כבר המון זמן על הסוס !'. כשהקטנטונת מציירת לעצמה ונהנית, אחיינית שלי פתאום מתאוננת 'אוי, את כל הזמן מציירת באותו צבע' (לקטנה אין ממש ת'התנגדויות שלי, אז היא פשוט לקחה צבע אחר. התפעלתי איך היא הבינה מה אחיינית שלי ציפתה ממנה לעשות...)
אחיינית שלי, בניסיון לשעשע אותן, גם לקחה איזו בובה, והתחילה 'לדבב' אותה בקול מעצבן עם צחקוק סופר מעצבן כזה ששומעים בערוצים לילדים קטנטנים, והתאומות הסתכלו עליה בהלם בלי ממש להבין מה זה הדבר הזה שנפל עליהן.
ומה שהכי הטריף אותי, לא יודעת כמה פעמים היא שאלה אותן: '[b]מה, לא משעמם לכן[/b]?'

האמת, אחיינית שלי ילדה מקסימה. אני שיפוטית בעיקר לא כלפיה אלא כלפי התרבות שממנה היא שואבת.
היא פשוט שטופה-שטופה-שטופה בשטויות של התרבות העכשווית, ורגילה לגירוי יתר, ולא מסוגלת בלעדיו. ככה שאין לה שום מושג מה זה להתנהל בשקט ובעצלתיים, מה זה להתרכז בדבר אחד הרבה זמן, וכו'.
ממש הרגשתי איך כל ההתנהלות הזאת מכניסה מין בזזזז [b]נוירוטי[/b] כזה, שממש לא רציתי שיהיה מנת חלקן של הילדות.

הקטנות אמנם לא לקחו את זה קשה, הן מסתגלות לדברים חדשים, אני בעיקר זאת שסבלתי :-P.

אבל ברור שהתנהלות כזאת באופן תמידי הייתה הופכת גם אותן לכאלה.

מגיעה מהצד השני: לימדתי נערה מקסימה שהיתה בחינוך ביתי עד כתה ח' ואז נכנסה לחטיבת ביניים, זה כל גודל המדגם שלי ואין לי שום יומרות להכליל על ילדי החינוך הביתי באשר הם. היא הצעירה מבין חמישה ילדים שכולם חונ"בו, כך שהיא הגיעה מבית בקי ומנוסה בחינו"ב, ובזמן שלימדתי אותה התבטל לנו שיעור כי נולדה לה אחיינית :-)

היא ביקשה ללמוד בתיכון כי חלום חייה הוא ללמוד וטרינריה והיא גילתה שבלימוד עצמי מאוד קשה לה להשתלט על החומר. היו לנו הרבה שיחות על החינוך הביתי מול התיכון, וברור לה ולי שתיכון הוא לא הפתרון האידיאלי, אפילו לא תיכון יחסית רוגע וגמיש כמו כאן. אבל: היא אמרה לי שקשה לה מאוד לארגן את היום, שהיא מרגישה שהיא לא מספיקה כלום כשחבריה לכתה לומדים, עוסקים בספורט וגם מספיקים לעבוד כמה שעות בשבוע. קשה לה עם סדר וארגון, קשה לה כשיש כמה מטלות שהיא צריכה להחליט מה סדר העדיפויות שלהן. לימדתי שיעורי עזר אחד-על-אחד וזו היתה הזדמנות מצוינת ללמד את החומר וגם אסטרטגיות למידה באופן כללי, ובעיקר נחסכו ממני המבחנים והציונים, כך שהסתדרנו נפלא. ועוד משהו: לפני השיעור הראשון נאמר לי לא להיעלב אם היא תחליט לא להמשיך כי אם אין לה קליק עם מורה היא לא תלמד. היה לנו קליק, והלוואי שתלמידים אחרים שלי היו מודיעים לי מראש שאין קליק וזהו במקום לשבת בשיעור ולסבול בצוותא, כי כשתלמיד שלי במופגן לא רוצה להיות בשיעור, תאמינו או לא - גם לי זה די מוציא את החשק. נשמע שההורים שלה היו קשובים לה, כי תלמידים אחרים היו באים (כי ההורים אמרו להם, ושילמו הרבה כסף וכו') אבל זועפים לאות מחאה.

אבל: היא היתה, כאמור, נערה מקסימה, אשת שיחה נעימה מאוד, ללא שמץ של קורבנות-אופנה כמו נערות אחרות בגילה, ומאוד התרגשה לאחיינית החדשה. אין לי מושג האם היא הצליחה להגיע ללמוד וטרינריה.

גם אני מבינה את הסקרנות והמקור לשאלות אבל מציעה, בהמשך לכל הדברים היפים שכתבו לך מעליי, אולי לדייק קצת את השאלות שלך, למשל:
האם באמת ילדים שמעולם לא הכריחו אותם ללמוד פנו, בגיל מסויים, בבקשה ללמוד משהו באופן מסודר ?
או - האם ילדים שלא נחשפו למטמטיקה מעבר לחשבון פשוט הגיעו לזה בעצמם ?
או - האם ילדים שמעולם לא ביקרו בבית ספר הצליחו להמשיך לאוניברסיטה - סתם זורקת רעיונות וכיוונים לשאלות, זה אולי יתן לך יותר מידע וגם ייאפשר לאנשים לשתף ולא רק להסתייג מהניסיון לתייג או לאפיין את הילדים.

על סמך הכרותי עם ילדים לא מעטים בחינוך ביתי, ובהשוואה לילדים במוסדות חינוך רגילים, ובלי להתעלם מהבדלים אישייםבין ילד לילד, הן בחינוך הביתי והן בכל דרך חינוך אחרת) אני מתרשמת שהילדים בחינוך ביתי הם:
הרבה פחות אלימים,
אין להם צורך להפגין את חשיבותם וכוחם,
הרבה פחות קולניים,
יודעים להקשיב ולשוחח,
מפתחים גישה של גישור והסכמות לפתרון חילוקי דעות ועימותים.

לגבי תחומים אחרים בהתנהגות, הידע שלי מצומצם יותר ומבוסס רק על הנכדים הפרטיים שלי, וזה לא מספיק לקביעת דעה כוללת יותר.

[po]חינוך זה לא מתכון לעוגה[/po]

[po]אמא בבית[/po], תודה על התשובה @}
[u]חינוך ביתי מבוסס מאוד על אמון ואמונה[/u]
אהבתי.

גם אני מרגישה שאין עוגה שיוצאת מהמתכון הזה. כל ילד שונה מאוד מהשני. אני רואה משהו אחד מאפיין את ילדי החינוך הביתי והוא תחושת היכולת. רבים מהם לא מבטלים את רצונם מפני הנסיבות אלא מחפשים דרכים להגשים אותו. יש משקל קטן מאוד ל"רחוק מדי" או "יקר מדי" ועוד יותר ל"לא מתאים לגילך".
גם כאן, אני בטוחה שימצאו ילדים שאינם כאלה.
כחברה, אני רואה יותר סובלנות ופחות אלימות אבל זה לבטח לא נכון לכל ילד ספציפי ובמיוחד לא למריבות בין אחים.
היו פעמיים שארגנתי חוגים לקבוצת חינוך ביתי שלנו, והמדריכים באו ואמרו לי שזו עבודה שונה לגמרי מאשר העבודה עם ילדי בית ספר. (אחת המדריכות אמרה: "זה חומר אנושי שונה לגמרי") כששאלתי מה שונה, הם אמרו שיש בקבוצה הרבה פחות בעיות משמעת, הרבה פחות אלימות והצקות והרבה יותר רצון ללמוד מהמדריך.

איך ילדי החינוך הביתי?
כמו כולם
יש ויש
לי שניים וכל אחד מהם שונה לחלוטין בהתנהלותו מול העולם ושניהם באים מאותו בית אותו חינוך ומאותו חינוך ביתי
מכאן שאין מתכון כך נראים ומתנהגים ילדי החינוך הביתי.
גם התמונה שהם רגועים יותר ולא רבים היא תמימה ומאוד ציורית אך לא מצאותית.
מה שכן- מכיוון שהם לא במסגרת לוחצת שחלק ממנה הם אלימות על סוגיה השונים כאן רואים הבדל אך גם לא תמיד מספיק שלילד יש 3 אחים גדולים ממנו והוא לומד לדחוף, לצעוק בכדי שישמעו אותו והנה מתכונן לילד אלים וצעקן.
הציעו לך את העצה שאני חושבת הכי נכונה תבקרי במפגשים מצומצמים, וגדולים תכירי, ואז תוכלי להתרשם הכי נכון.

יש בדף [po]חינוך ביתי בתקשורת[/po] קישור לכתבה על משפחת שפרון שלה יש ילדים בוגרים.

פלוניתא, אני מבינה את שאלותייך,
גם אני שאלתי ועדיין שואלת אותן.
לי ברור שבית ספר אני לא רוצה,
אם הילדים ירצו - נשוחח איתם ונברר מהם הרצונות שלהם.
גם ברור לי שלא לכל אמא/משפחה מתאים להיות בבית עם הילדים כל הזמן,
כל משפחה מוצאת פתרון שמספק אותה כמו בכל דרך חיים.

בתקופה מסויימת בחיי גם אני הייתי סקרנית לדעת מה קורה בבתים אחרים, איך הם מתמודדים, איך הם לומדים...
מצאתי תשובות דרך קריאה בבלוגים שונים, דפים שדנים בסוגיות שונות,
וגם דרך מפגשים עם משפחות , שיחות עם הורים...

למדתי שיש הרבה גישות גם בדרך של חינוך ביתי,
הכי חשוב שתדעו את ובן זוגך למצוא את דרככם, מה שמתאים לכם,
לא להיות מושפעים אוטומטית מאחרים.

בהצלחה.

[u]היכן אתם יכולים לראות את המימד של החינוך הביתי מעצב את אישיותם, בהשוואה או שלא בהשוואה לילדי ביהס או כל מסגרת אחרת? היכן "הצלחתם"? היכן "נכשלתם"?[/u]

אני חושבת שכל הגישה הזאת בעייתית. ילד הוא לא מכונה שלוחצים על כפתור מסוים ויוצאת תוצאה מסוימת. רבים מאיתנו לא "עובדים" ככה; אנחנו לא מנסים להוציא תוצאה מסוימת בילדינו, אלא פשוט לחיות איתם. [po]להימנע משאיפות עבור ילדינו[/po].
אני לא אומרת שאין השפעה לדברים שאנחנו עושים, אלא שלא כדאי לעשות דברים מתוך כוונה להשפיע.

[u]איזה התנהגויות הורים עשויים לרכוש במהלך המגע שלהם עם מערכת החינוך?[/u]
תיוג הילד לפי נורמות של בני גילו, ראיית העולם כמקום היררכי, תפישה של בני האדם ובמיוחד של ילדים כמשהו ריק שצריך לצקת לתוכם את חומר הלימוד או במילים אחרות: תפישה של לימוד כיחסי גומלין בין זה שיודע וזה שלא יודע, אבחנה בין "חומר לימוד חשוב ונחוץ" לבין "כל מיני שטויות שהילד משחק בהן", צריך לעבוד עכשיו אחרת לא יהיה לנו בעתיד, הצורך והלגיטימיות לכפות דברים על הילדים.
יש עוד המון. אלה הבולטים שעלו לי בראש מיד.
קשה להתנקות מהם, גם כשעוזבים את מערכת החינוך הם יושבים בראש כפחדים, כקולות מזהירים.
חינוך ביתי מבוסס מאוד על אמון ואמונה, על האדרת הטוב עכשיו על פני המחר העלום. אם עכשיו טוב לנו, סימן שאנחנו בדרך הנכונה. אם משהו מזייף, נתקע, לא הולך סימן שצריך לשנות משהו.
בניגוד גמור למה שלימדו אותי כל השנים: אם טוב לך, סימן שאת לא משקיעה, מתעצלת.
אבל זה לא עולם של שוטים. להפך, יש בטוב הרבה יותר ממה שנדמה לנו. יש בחיים נעימים ביחד לימוד ענק של פתרון בעיות, גישור, חיי משפחה, אינטימיות, אמפטיה. לי באופן אישי, הלימוד הזה חשוב לעין ערוך מכל חומר לימודי אחר ואני לומדת אותו ביחד עם הילדים שלי.
ומה עם הידע האקדמי? הרי זה מסתובב בעולם ונדבק לילדים ואלי אם נרצה או לא נרצה. מסתבר שבכלל לא צריך מורים כדי ללמוד אותו. מה שכן, בבית לומדים אותו נקי ובבית ספר הכפיה נמצאת ונלמדת עם כל פירור ידע.

[u]גם אנחנו בעצמנו צריכים להתנקות מכל מיני התנהגויות ודברים שאנחנו "יודעים" וצריכים לשכוח.[/u]
רוני, את יכולה לפרט? איזה התנהגויות הורים עשויים לרכוש במהלך המגע שלהם עם מערכת החינוך?

פלוניתה, גם אני עוד לפני תחילת הדרך (בני בן שנה וחצי), כך שאין לי הרבה מה לחלוק מניסיון אישי. אבל משפט אחד באתר הזה תפס את תשומת לבי, ונדמה לי שהוא יענה לך על כמה שאלות. תסלח לי מי שאמרה אותו במקור, אני פשוט לא זוכרת.

אני בחינוך ביתי, כי בבית את אוכלת את הדייסה שאת בישלת ולא של אנשים אחרים.

בעיני, זה המשפט שממצה הכי הכי טוב את כל האידיאולוגיה [b]וגם[/b] את כל הפרקטיקה של חנ"ב.

[sub](בקטנה: אני עוברת תקופת משבר עם צעקות ובכי? אז הקטן נהיה עצוב וחשדן כשהוא מסתכל עלי. אני מאפשרת לו להיפטר מחיתולים ומכנסיים בגיל שנה וחצי? אז הוא נהיה עצמאי, הולך לסיר לבד, ולא צריך לבכות ולהתפתל כל החלפה. וכן הלאה. יש את ההנאות שבלחיות אתי באותו בית, ויש גם את המועקה והסבל. אבל על ההתנהגות שלי יותר קל לי לשלוט, ויותר קל לי לשפר אותה, מאשר את ההתנהגות של גן או כיתת בית ספר שלמה).[/sub]

יש כאן באתר מן נטייה להתפס לניסוחים. נכון זה לא היה ניסוח מוצלח לבחור במילה "יצא" ואף שמתי אותה בגרשיים כי בעצמי לא הרגשתי איתה נוח.
אני מחזירה מהר מהר לפני שיתפח פה דיון ארוך ומעייף (כמו שקורה פה בהרבה דפים..) את המשקל להזמנה עצמה לשתף. ספרו לנו. אם תחפצנה. ואולי אם לא אוהבת להעיד על בניה? איני יודעת. נראה מה "יצא" מהדף הזה...
בנתיים לא שקטתי ומצאתי כמה דפים קשורים, אם תרצו לערוך ולצרף, צרפו, ואם תמצאו לנכון להתייחס לבקשה לשתף ולחלוק עמנו כאן בכל זאת. אעריך זאת.

הנה הדפים שמצאתי (עדיין קוראת) לטובת מתעניינות אחרות: [po]בעיות של ילדים בחינוך ביתי[/po] , [po]סיפורים אישיים של חינוך ביתי במיוחד של ילדים גדולים יותר[/po] , [po]בני נוער בחינוך ביתי[/po] .
ואולי גם ארשום כאן [po]מדור חינוך ביתי[/po]. כך מתייגים, הבנתי נכון?

[u]ומה אתם מאמינים ש"יצא" מזה[/u]
אני לא עושה את זה בשביל מה שייצא מזה. אני עושה את זה בשביל מה שעכשיו. מה שעכשיו טוב לי ולילדים שלי. ואני בכלל לא חושבת במונחים כאלה. לימדתי את עצמי לא לחשוב בהם.
מה שאני בודקת כל הזמן זה אם באופן כללי טוב לי וטוב לילדות, כל אחת לעצמה וכולן ביחד, וזה נמצא בבחינה מתמדת ומקבל פתרונות שונים ומשתנים שמתאימים לכל אחת ולי, ואנחנו פשוט חיים את זה כי זה מה שטוב לנו, ולא כי אנחנו מתכננים שייצא לנו מזה משהו.

_השאלה הזאת היום מצחיקה אותי
זו באמת שאלה מצחיקה happy_

נכון...
אבל, זו לא היתה שאלה המזמינה איזהשהו נסיון לתייג או להגדיר את ילדי החינוך הביתי (או נערי או אנשי או בוגרי איך שתקראו לזה...), ברור שכל ילד הוא שונה, ברור שהילדים סופגים את [b]הבית[/b], על כל מה שיש בו לעומת ילדי ביה"ס נגיד, שסופגים את מה שיש בביה"ס מן הסתם.
זו היתה שאלה שמזמינה לחלוק את רשמיכן, כאמהות, מילדיכם, מהתהליכים שעברתם איתם במשך השנים, היכן אתם יכולים לראות את המימד של החינוך הביתי מעצב את אישיותם, בהשוואה או שלא בהשוואה לילדי ביהס או כל מסגרת אחרת? היכן "הצלחתם"? היכן "נכשלתם"? איך הילדים שלכם מעידים על עצמם לאור העובדה שחונכו בבית? האם הם מודים לכם על הבחירה הזו שעשיתם עבורם בגיל צעיר ומבינים את האחריות הגדולה שלקחתם? האם הם נוטרים לכם? האם הם מרגישים חסך או זכות?
מעבר לתארים כמו "רגועים", "בוטחים", עצמאיים" או "תלותיים", מעצבנים", "מופנמים". מעבר לתכונות הספציפיות לכל ילד בפני עצמו, האם תוכלו פשוט לשתף אותנו, אמהות מתחילות ובוטחות בדרך זו, אך חסרות נסיון, לא רק בעצות פרקטיות או תאורטיות אלא בסיפורים אישיים מנסיונכם הפרטי? לא רק אנקדוטות פה ושם, אלא איזה נסיון להכיל את כל מה שאתם אישית האמנתם, הענקתם, ומה אתם מאמינים ש"יצא" מזה? איך אתם רואים את ילדיכם היום? כשבגרו?
אני שמחה לראות כאן את יונת ואמה שהגיעו לכאן להתייחס כל כך מהר, זאת היתה כוונתי, בתוך השבט הקטן הזה של באופן, אני חושבת שלא רק אני, זקוקות לשיתוף מסוג זה של "בוגרות השבט" אם אפשר להתבטא כך כאן וזה לא ישמע מליצי מידי. ןתודה [po]לרוני של 4[/po] על ההתייחסות המפורטת.

_אז היום אני מבינה שיש בין ילדי החינוך הביתי כאלה שהם מקסימים, עצמאיים, מיוחדים, מנומסים.
ויש כאלה שהם פחדנים, מעצבנים, מרעישים, ותלותיים._
ויש כאלה שעוברים תקופה עצמאית מקסימה, מיוחדת ומנומסת ואחר כך עוברים תקופה פחדנית, מעצבנת, מרעישה ותלותית.
לפעמים הם עוברים תקופה מיוחדת, מקסימה, מרעישה ותלותית.
יש ילדים שעם מעט א/נשים מסביב הם מקסימים, עצמאיים, מיוחדים ומנומסים ועם הרבה א/נשים מסביב הם פחדנים, מעצבנים ותלותיים.
וכן הלאה
וכן הלאה...

[u]השאלה הזאת היום מצחיקה אותי[/u]
זו באמת שאלה מצחיקה :-) אבל יש בה מן האמת. אני רואה הבדלים בנושאים מסויימים - ברור שכל ילד הוא אחר, שונה, ומיוחד. כל ילד גדל במשפחה אחרת לגמרי.... אבל יש דברים מסויימים שבהחלט אפשר לשים עליהם את האצבע. אני חושבת שזה נובע מכך שילדים בבית מקבלים הרבה יותר כבוד והקשבה, וזה הופך אותם לאנשים שיודעים לכבד ולהקשיב לזולתם. כשצריך להלחם על מקומך מול 35 ילדים אחרים, ועומדת מולך דמות שמבחינתה צריכה להעביר מערך שעור וממש לא רואה אותך בעיניים או מכבדת את הקצב שלך והדרך שלך, זה קצת קשה ללמוד לכבד הלאה אנשים אחרים :-/

ילדים של חינוך ביתי הם ילדים. פשוט ילדים. לא אתיימר לדעת הכל - אנחנו בסה"כ מתחילים את דרכנו ומכירים את קצה קצהו של הנושא הזה, ועד עכשיו הילדים שלי היו במסגרות. אבל אני יכולה לתת לך השוואה ממה שאני רואה עד עכשיו בין ילדי בית ספר וגן (חברים וחברות של בנותיי) וילדי חינוך ביתי. כמובן שזו השוואה לא מחייבת. מה שאני רואה זה, שכמו שכתבה יונת, [u]כל מה "שמטעינים" בו את הילדים כשהם קטנים, שופע מהם כשהם גדלים.[/u] זה הולך ומחריף ככל שהם גדלים (או הולך ומשתפר - תלוי למה את מתייחסת :-)). אני רואה על הילדות שלי שהן מאוד עצבניות ביחס לילדי חנ"ב שאנחנו נפגשים איתם. זה לא שילדי חנ"ב הם מלאכים עם כנפיים לבנות שבחיים לא רבים ותמיד עושים את הדבר הנכון - זה לא נכון לצפות את זה מאף אחד, לא מאתנו ולא מהילדים, אבל יש בהם איזו שלווה ורגיעה ובטחון עצמי שלא ראיתי בילדי בי"ס. ילדי בית הספר כל הזמן מחפשים מה לעשות: משעמם להם, הם לא מצליחים להעסיק את עצמם, הם מחפשים איך לריב מתוך השעמום הזה. בתי בת השלוש היתה בסה"כ כמה חודשים במשפחתון קטן למשך שעות ספורות ואפילו לא ליום שלם - אני יכולה לראות כיצד שלחתי לשם בתחילת השנה ילדה אחת, וכעת היא ילדה אחרת לחלוטין >:(. אני לא מאשימה רק את הגן, אחרי הכל הילדה גדלה ודברים משתנים, אבל היא נחשפה בשנה הזו לכל כך הרבה אלימות, כוחניות, קולניות, ורוע - שאני ממש לא מבינה למה זה חייב להיות ככה. הילדים בגן כל הזמן במאבקי כוחות: מי צועק יותר חזק, מי חוטף לשני יותר מהר, מי בורח יותר מהר מהגננת, את מי ישמעו יותר, את מי יחזיקו עכשיו ומי יהיה המסכן שלא מחבקים אותו באותו הרגע... הגן של הקטנה היה גן קטן ואיכותי, עם שפע נשות צוות באופן יחסי, ובכל זאת זה לא כמו בבית. אין אין אין כמו בבית.

סיומת לגבי גן/בי"ס מהפן האישי שלי: אני מרגישה כעת כאילו ערכתי ניסוי שלא צלח. הניסוי הזה היה על חשבונן ועל גבן של בנותיי. שנות הגן ובית הספר הותירו צלקות ומשקעים לא מעטים שאנחנו כעת נמצאים בתהליך שאפשר לקרוא לו גמילה, או ניקוי רעלים. הן ספגו הרבה הרבה רעל. אנחנו מקווים לעזור להן להתנקות מהמשקעים הללו ושבעוד כמה זמן (לא יודעת, אולי שנה? אולי פחות? אולי יותר??...) הן תרגענה ותוכלנה באמת להנות ממה שהחיים מציעים להן, בלי לחפש כל הזמן איך "לתקוע" אחת את השניה, איך לעשות כמה שיותר רעש כדי לעצבן בכוונה, ובעיקר תלמדנה [b]להירגע[/b]. ועוד דבר חשוב שכדאי לזכור - החינוך והלימוד בגן ובבית הספר הוא לא רק של הילדים אלא גם מאוד מאוד שלכם. ההורים סופגים הרבה מאנשי החינוך ומההורים האחרים, וזה מחלחל גם אם לא תרצו. גם אנחנו בעצמנו צריכים להתנקות מכל מיני התנהגויות ודברים שאנחנו "יודעים" וצריכים לשכוח. זה קורה בלי ששמים לב - פוף! פתאום אתם נהפכים לאותם ההורים האלה שמתנהגים כמו שבחיים לא רציתם להתנהג עם הילדים שלכם. :-/

אבל זה אנחנו. לגמרי אנחנו ולא מתיימרים להשליך מזה על נסיונם וחייהם של אחרים. אני חושבת שאי אפשר לתייג לחלוטין ילדים של חנ"ב - וגם לא צריך. כל ילד הוא עולם ומלואו. כל משפחה היא עולם ומלואו. כשם שהילדים סופגים מהסביבה החיצונית, הם סופגים כמובן גם ובעיקר מהבית. והם יהיו מה שתעזרו להם להיות, פלוס האופי האישי שלהם. אם נקצין לרגע, אז גם בבית של חנ"ב שבו כל היום יש צעקות, הילדים יצעקו, ואם יהיו שם מכות אז הם יכו.... רק שכאן אתם אלה שנותנים את הטון ויכולים לשנות אותו אם אתם לומדים שמה שאתם עושים איננו נכון לכם. כי גם אנחנו לומדים כל יום מחדש. וכשהילדים בגן ובבית הספר, אין לכם שום אמירה בנוגע למה הם יספגו בחוץ.

השאלה הזאת היום מצחיקה אותי
פעם חשבתי שילדים שישנים עם ההורים לא צורחים בלילה עם חלומות רעים
ואז פגשתי אחד שכן
פעם חשבתי שילדים שיונקים לפי דרישה יהיו רגועים ואז פגשתי אחת נירוטית לגמרי
אז היום אני מבינה שיש בין ילדי החינוך הביתי כאלה שהם מקסימים, עצמאיים, מיוחדים, מנומסים.
ויש כאלה שהם פחדנים, מעצבנים, מרעישים, ותלותיים
וחלק משלבים בין הרשימות
בקיצור
זה קצת כמו לשאול איך הם ילדי בית הספר
כל אחד אחרת
[po]אילה א[/po] מהבית של הוריה

פלוניתה, הכי טוב לבוא למפגשים ולראות בעצמך.
מה שאני יכולה לומר מנסיוני האישי זה שכל מה "שמטעינים" בו את הילדים כשהם קטנים, שופע מהם כשהם גדלים, פלוס כמה דברים מקוריים שהם מצמיחים מעצמם. :-)

מה דעתך לבוא לפארק הירדן ולראות בעצמך?

בעצם תיקון - זה לא [b]יהיה[/b] קשה לקבלה בקרב מכרי ומשפחתי. זה [b]כבר[/b] קשה. כל הזמן השאלה מתי אני שמה את הילד בגן (עוד אין לו 8 חודשים!), או הרמיזה "עוד מעט זה יפתר כשתשימי אותו בגן" כשלדעתי בגיל גן זה אפילו לא נקרא חינוך ביתי, זה פשוט להשאר עם הילד במקום הטבעי לו וגן - זה פשוט [b]לא[/b]. אבל זה לא עוזר, אני מוצאת את עצמי מתמודדת או מתחמקת, תלוי במצב רוח. ואיכשהו תמיד חוזרת לתהות - אז [po]איך הם ילדי החינוך הביתי[/po] בעצם?

למרות שהקטן עוד בחיתוליו (הרב-פעמיים כמובן) וגן לא בא בחשבון מצד אחד ועל חינוך ובי"ס יש לי עוד מספיק זמן לחשוב, אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על עתידנו בחינוך הביתי.
אני יודעת שאני מתחילה כאן מהסוף, עוד לא קראתי את כל מדור החינוך הביתי וגם לא את כל האתר של יונת, ועוד מלא מקורות זמינים אחרים על החינוך הביתי. כאמור יש לי עוד מספיק זמן להכין את עצמי ולנבור בכל ים המידע הזה.
כאן בדף הזה אני רוצה לשאול אתכן, אמהות מנוסות, עם ילדים גדולים (תיכון ומעלה נגיד) שהתחנכו בבית, איך הם? איך הם הילדים שלכם?
אני קוראת פיסות בדפים שונים שעוסקים בחינוך ביתי וגם כאלה שלא עוסקים בחינוך ביתי אבל תמיד זה (ומיטה ומשפחתית, והנקה ו... נו... אנחנו בבאופן פה, איך אפשר בלי המנטרות :-) ..) מתייחס לתיאוריה או לעקרונות או להתארגנות ולפרקטיקה. האמת מה שאני שואלת זה איך הילדים עצמם יוצאים מכל הכוונות הטובות והטהורות של הוריהם?
האם הם בעלי ביטחון עצמי? עצמאות? סקרנות? יכולת למידה עצמית? משמעת עצמית? כישורים חברתיים? אילו בעיות או נקודות אתם יכולים לראות היום בילדיכם שגדלו בחינוך הביתי שעושים אותם שונים מילדים שלמדו במסגרת? לטוב ולרע?
עד מתי נשארו ילדיכם בחינוך הביתי? עד בי"ס יסודי? עד התיכון? עד הנכדים...? מה גרם לכם או להם למצוא את המסגרת מתאימה בכל זאת בשלב זה?
וכהנה מתרוצצות בראשי עוד שאלות רבות וסקרנות גדולה. כי אין לי ספק כי החינוך הביתי זה משהו שקינן בי עוד לגבי עצמי בילדותי, זכורים לי שעות רבות של לימוד וחינוך עצמי שהיו יעילות הרבה יותר משעותי בביה"ס. אך לא הזדמן לי לגדול בחינוך ביתי וגם לא הזדמן לי לפגוש באף ילד אחר שגדל כך. אני חדשה בענייני הורות בכלל, אך לא בענייני חינוך, אני כבר לא כל כך חדשה פה באתר, אבל עוד לא יצא לי להגיע למפגש כלשהו לפגוש את הנפשות הפועלות (וילדיהם).
אז אשמח לשמוע כאן איך אתן רואות את תוצאות החינוך הביתי. ואל תספרו לי שהכל מושלם והילדים גדלו לאלופים. ספרו גם את הקשיים של ילדיכם שעשויים לנבוע מהחינוך בבית.
אני זקוקה זאת לחיזוק. להוכחה שזה עובד. וכדי "להכין" את השטח" סביבי, שכן זה יהיה חריג וקשה לקבלה בין מכרי ומשפחתי.
תודה.