על ידי אשה_שמחה* » 12 אוגוסט 2009, 14:45
אני ממשיכה בלקט מתוך המחברת. הקטע הבא נכתב לפני כמה חודשים כשהייתי אצל חברתי איילת בתל אביב. הגעתי ביום שישי אחר הצהריים, ואחרי שדיברנו קצת היא הייתה צריכה ללכת לארוחת ערב ואני נשארתי לבד. הלכתי לטיול, וכך כתבתי על החוויה בערך שבוע אחרי- (זה קצת כמו קטעי קישור בתכנית לילית עם אהוד מנור ז"ל, "התודעה של אשה שמחה- לקט", דמיינו אולפן עם תפאורה מצ'וקמקת כזאת מהאייטיז של ערוץ 1)-
כמה לבד הייתי, כמה הלכתי כדי לא להרגיש את הלבד, את הפחד, הלכתי והלכתי, שעתיים שלמות הלכתי, בלי לעצור, לא יכולתי. ניסיתי לתכנן מסלול- עד לבאזל לראות את המסעדות סושי כי חשבתי לקפוץ בערב לאכול לבד א-לה גבי ניצן בספר דיוטי פרי, ואחר כך לים לעשן את הג'וינט (רק שגיליתי שהחוף עמוס אנשים, בכלל לא כמו שדמיינתי) אז חזרתי לשדרות בן גוריון ושם, ממש כשכבר ירד הערב, עישנתי אותו ישובה על ספסל, השדרה הייתה די ריקה ורק פה ושם עברו אנשים.
עישנתי כדי לא להרגיש את הפחד, וזה רק העצים אותו עוד יותר. ואחר כך עליתי לדירה הריקה, וקראתי המון אגי משעול ושמעתי מוזיקה ואכלתי כמו ניצולה את הסושי, שבסוף הזמנתי לדירה, בלעתי את כולו לבד, מאוד לבד, בחושך בדירה בתל אביב, למרות שהדירה הייתה מוארת כמובן אבל זה מה שאני זוכרת.
וזה מה שכתבתי בדירה, באותו לילה (קצת מביך וחושפני, אבל אותי בדיעבד גם קצת הצחיק)-
יום שישי בערב ואני לבד בדירה של איילת, אחרי הליכה של שעתיים ברחובות של תל אביב, כמו תיירת.
ועכשיו אני פה. קראתי שירים של אגי משעול, הם נורא יפים. אני לבד ואני מודה שאני פוחדת. עישנתי (כאן יש קטע של קשקושים היסטריים עם העט, כי נכנסתי לפאראנויות מזה שכתבתי את המילה ג'וינט), גם מרגישה שהסיגריה החלישה אותי, מבלבלת אותי. מה אני רוצה לעשות? סרטים ובלבולים ופחדים. לא אפקט מי יודע מה, אבל אני נאלצת להיות בזה עכשיו, בתקווה שזה יחלוף. שאני אתאושש וארגע קצת ואהיה ברגע הזה אתך, ועוד רגע אתך, ועוד אחד ועוד, ככה שהנשימה שלי תחזיר אותי אליך בכל פעם מחדש, ואדע שאתה אתי, שאני לא לבד אף פעם.
מה, אני צריכה אנשים כדי להרגיש שאני נהנית? שאני חיה, חווה?
לא. אני יודעת שלא. אני פה, עכשיו פה, פה מתקרבת לאלוהים, בסלון הזה הנעים עם כורסת עיגולים ושטיח ורדרד ועמיר לב ודיבורים מבתים אחרים.
לא חשוב מה אעשה העיקר שאהיה אתך. הנה אמת. אני מזהה כי לרגע הלב נרגע ושקט, לרגע ידעתי, שאין עוד מלבדך, אין עוד כלום, הכל זה אתה.
אני צורחת בתוכי, למה אני, לא, לא חשוב, לא אשמה, הכל זה אתה, אתה רצית שזה יהיה ככה בדיוק, שאני פה מעושנת קצת מדי ומרגישה קצת משותקת כאילו לא יכולה לזוז, מרגישה שאני ריקה או מלאה מדי במשהו צורח, שַקט, צורח אבל בשקט.
בדממה שכאן בלי מוזיקה, קולות מבחוץ, משטרה, דיבורים, ושעון מתקתק, לא חשוב, לא חשוב, זו אני? לא לא לא זו לא אני זה אתה. אתה השולחן ואתה הכורסא והשקט אתה ואני זה אתה שהבאת אותי לחוות דרכי את העיר הזו את הפחד הזה את השֶקט הלא שַקט הזה שסוער בתוכי.
נשימה, נשימה אחת איטית יותר, שהכל יאט. אתה אתי, שומע את תפילתי שנכתבת כאן בעט ירוק שזז על פני הדף. כותבת ולא אומרת את הפחד, כאב אולי, לא, פחד טהור במידתו, לא במידתו, הרבה מעבר למידתו, או שלא?
האם אני פה כותבת שטויות מוחלטות? האם אני אגי משעול? אני לא, אז אולי תביא את מה שאני לפה, שאוכל לחוות דרכו דרך עצמי את דרכו אותו האם אתה מבין? כן בוודאי, איפה אני אלוהים פשוט תעזור לי, אני פשוט מדי, כן, מדי, אני לא יכולה לדעת מה אני. כן יודעת שאתה אתי גם עכשיו, אתה הבאת אותי לכאן אז תסיח את דעתי, תסיח, אני מחכה לך שתסיח.
<רווח שורה, בכתב מסודר פתאום>
אז אני לבד.
הזמנתי לי סושי ואני מחכה. אוף, כמה עלוב זה נשמע. אני נושמת. אני מקווה לא לרצות יותר כלום. אני נושפת. רק רוצה להיות שמחה. להיות אתך.
זה הכל. שואפת להיות אתך. בשקט. בתוך המרחב שלך, בהיכלך.
כל כך הרבה פחד כשאתה לא אתי.כשאני שוכחת שאתה אתי. הראש שלי כבד על כתפיי, אני מרפה אותן ורוצה להשיל מעלי את אגי, את כל הפחד הזה, את כל הכיווץ שבי, להרפות את הגוף ולשמוע אותך בשקט שאפשרי, בערסל הנפשי שעליו אני נחה. יכולה לא להיות יכולה, להיות קטנה, להיות לא.
אני מקשיבה ושומעת אותך במיתר שבתוך הדממה
שדרוך בי בשקט הזה
מהדהד מה שנשמע כמו מה שנשמע
דיבורים ונביחה של כלב. אתה נשמע. אני אשלייה. אני אתה. מבקשת אותך. לבוא אליך. להיות אתך עכשיו.
אני מחכה לסושי וגם לך. לא, כי אתה כבר פה.
איפה? פה.
אכלתי סושי. הרבה.
אני ממשיכה בלקט מתוך המחברת. הקטע הבא נכתב לפני כמה חודשים כשהייתי אצל חברתי איילת בתל אביב. הגעתי ביום שישי אחר הצהריים, ואחרי שדיברנו קצת היא הייתה צריכה ללכת לארוחת ערב ואני נשארתי לבד. הלכתי לטיול, וכך כתבתי על החוויה בערך שבוע אחרי- (זה קצת כמו קטעי קישור בתכנית לילית עם אהוד מנור ז"ל, "התודעה של אשה שמחה- לקט", דמיינו אולפן עם תפאורה מצ'וקמקת כזאת מהאייטיז של ערוץ 1)-
כמה לבד הייתי, כמה הלכתי כדי לא להרגיש את הלבד, את הפחד, הלכתי והלכתי, שעתיים שלמות הלכתי, בלי לעצור, לא יכולתי. ניסיתי לתכנן מסלול- עד לבאזל לראות את המסעדות סושי כי חשבתי לקפוץ בערב לאכול לבד א-לה גבי ניצן בספר דיוטי פרי, ואחר כך לים לעשן את הג'וינט (רק שגיליתי שהחוף עמוס אנשים, בכלל לא כמו שדמיינתי) אז חזרתי לשדרות בן גוריון ושם, ממש כשכבר ירד הערב, עישנתי אותו ישובה על ספסל, השדרה הייתה די ריקה ורק פה ושם עברו אנשים.
עישנתי כדי לא להרגיש את הפחד, וזה רק העצים אותו עוד יותר. ואחר כך עליתי לדירה הריקה, וקראתי המון אגי משעול ושמעתי מוזיקה ואכלתי כמו ניצולה את הסושי, שבסוף הזמנתי לדירה, בלעתי את כולו לבד, מאוד לבד, בחושך בדירה בתל אביב, למרות שהדירה הייתה מוארת כמובן אבל זה מה שאני זוכרת.
וזה מה שכתבתי בדירה, באותו לילה (קצת מביך וחושפני, אבל אותי בדיעבד גם קצת הצחיק)-
יום שישי בערב ואני לבד בדירה של איילת, אחרי הליכה של שעתיים ברחובות של תל אביב, כמו תיירת.
ועכשיו אני פה. קראתי שירים של אגי משעול, הם נורא יפים. אני לבד ואני מודה שאני פוחדת. עישנתי (כאן יש קטע של קשקושים היסטריים עם העט, כי נכנסתי לפאראנויות מזה שכתבתי את המילה ג'וינט), גם מרגישה שהסיגריה החלישה אותי, מבלבלת אותי. מה אני רוצה לעשות? סרטים ובלבולים ופחדים. לא אפקט מי יודע מה, אבל אני נאלצת להיות בזה עכשיו, בתקווה שזה יחלוף. שאני אתאושש וארגע קצת ואהיה ברגע הזה אתך, ועוד רגע אתך, ועוד אחד ועוד, ככה שהנשימה שלי תחזיר אותי אליך בכל פעם מחדש, ואדע שאתה אתי, שאני לא לבד אף פעם.
מה, אני צריכה אנשים כדי להרגיש שאני נהנית? שאני חיה, חווה?
לא. אני יודעת שלא. אני פה, עכשיו פה, פה מתקרבת לאלוהים, בסלון הזה הנעים עם כורסת עיגולים ושטיח ורדרד ועמיר לב ודיבורים מבתים אחרים.
לא חשוב מה אעשה העיקר שאהיה אתך. הנה אמת. אני מזהה כי לרגע הלב נרגע ושקט, לרגע ידעתי, שאין עוד מלבדך, אין עוד כלום, הכל זה אתה.
אני צורחת בתוכי, למה אני, לא, לא חשוב, לא אשמה, הכל זה אתה, אתה רצית שזה יהיה ככה בדיוק, שאני פה מעושנת קצת מדי ומרגישה קצת משותקת כאילו לא יכולה לזוז, מרגישה שאני ריקה או מלאה מדי במשהו צורח, שַקט, צורח אבל בשקט.
בדממה שכאן בלי מוזיקה, קולות מבחוץ, משטרה, דיבורים, ושעון מתקתק, לא חשוב, לא חשוב, זו אני? לא לא לא זו לא אני זה אתה. אתה השולחן ואתה הכורסא והשקט אתה ואני זה אתה שהבאת אותי לחוות דרכי את העיר הזו את הפחד הזה את השֶקט הלא שַקט הזה שסוער בתוכי.
נשימה, נשימה אחת איטית יותר, שהכל יאט. אתה אתי, שומע את תפילתי שנכתבת כאן בעט ירוק שזז על פני הדף. כותבת ולא אומרת את הפחד, כאב אולי, לא, פחד טהור במידתו, לא במידתו, הרבה מעבר למידתו, או שלא?
האם אני פה כותבת שטויות מוחלטות? האם אני אגי משעול? אני לא, אז אולי תביא את מה שאני לפה, שאוכל לחוות דרכו דרך עצמי את דרכו אותו האם אתה מבין? כן בוודאי, איפה אני אלוהים פשוט תעזור לי, אני פשוט מדי, כן, מדי, אני לא יכולה לדעת מה אני. כן יודעת שאתה אתי גם עכשיו, אתה הבאת אותי לכאן אז תסיח את דעתי, תסיח, אני מחכה לך שתסיח.
<רווח שורה, בכתב מסודר פתאום>
אז אני לבד.
הזמנתי לי סושי ואני מחכה. אוף, כמה עלוב זה נשמע. אני נושמת. אני מקווה לא לרצות יותר כלום. אני נושפת. רק רוצה להיות שמחה. להיות אתך.
זה הכל. שואפת להיות אתך. בשקט. בתוך המרחב שלך, בהיכלך.
כל כך הרבה פחד כשאתה לא אתי.כשאני שוכחת שאתה אתי. הראש שלי כבד על כתפיי, אני מרפה אותן ורוצה להשיל מעלי את אגי, את כל הפחד הזה, את כל הכיווץ שבי, להרפות את הגוף ולשמוע אותך בשקט שאפשרי, בערסל הנפשי שעליו אני נחה. יכולה לא להיות יכולה, להיות קטנה, להיות לא.
אני מקשיבה ושומעת אותך במיתר שבתוך הדממה
שדרוך בי בשקט הזה
מהדהד מה שנשמע כמו מה שנשמע
דיבורים ונביחה של כלב. אתה נשמע. אני אשלייה. אני אתה. מבקשת אותך. לבוא אליך. להיות אתך עכשיו.
אני מחכה לסושי וגם לך. לא, כי אתה כבר פה.
איפה? פה.
אכלתי סושי. הרבה.