על ידי תמי_גלילי* » 01 יולי 2007, 18:22
_אני אתחיל ואומר שלומר מה אתה מרגיש הוא לא להרגיש, הוא לדבר על הרגשות. בעצם התימלול יש שכלתנות שמונעת את הרגש, במקום לבטא את הרגש או להיות בתוכו, הילד לומד להסתכל על רגשותיו במקום לחוות אותם.
יש כאלה שההסבר עד כאן מספק אותם, כי אולי בשכלתנות הזו יש משהו שבעצם מדכא את הרגש, ויש כאלה שיעברו לשאלה הבאה._
התבקשתי להיכנס לדף. אני מכירה את האנתרופוסופיה מעט מאוד וממה שקראתי היו חלקים גדולים שלא הזדהיתי איתם, אבל עם הציטוט הזה אני מסכימה מאוד, מאוד.
הנטייה לדבר על רגשות כתחליף לרגש קיימת לא רק אצל ילדים, אלא גם אצל מבוגרים, ומתרחשת הרבה מאוד בטיפולים פסיכולוגיים. זו סובלימציה כדי להתאים את עצמנו למה שמקובל בחברה: לא מקובל לבכות, לזרוק דברים או להשתולל - כן מקובל לשבת בצורה תרבותית ולהלביש את הרגש באלפי מילים וכך לדחוף אותו חזרה פנימה. אחד ההגנות החזקות שלנו היא לדבר במקום להרגיש. ואחת הטכניקות הכי יעילות להגיע לרגש היא להפסיק לדבר כשהוא עולה ורק לתת לו להיות שם.
ג'אנוב התייחס לזה, אליס מילר התייחסה לזה.
כתבתי על זה הרבה בדף על ג'ין ג'נסן. כתבתי על משהו שאני אישית מכנה interpretation abuse:
_עוד בעיה, שמופיעה הרבה בתרבותנו בכלל, היא מה שאני קוראת לו interpretation abuse. כאשר פרשנות למניעיו ריגשותיו וחייו של מישהו אחר מגיעה מתוך הגנות הילדות, היא לדעתי אקט של תוקפנות כלפי האחר. גם אם הוא הזמין אותה, ואפילו אם הוא מצליח ללמוד ממנה משהו. אצל מטפלים, כאמור, הפרשנות יכולה לבוא מתוך ניסיון להבין, להסיט ולשלוט בתודעתו ומעשיו של מישהו אחר, (או כדי להיות חשוב, נערץ, צודק ולא להרגיש לא אהוב). אבל התופעה אינה מוגבלת לסיטואציה הטיפולית.
בגלל שהתפיסות הפסיכודינמיות בפרט והניו אייג'יות בכלל הן חלק חשוב מהתרבות הפוסט מודרנית, ניתן לראות אותן בכל שיטחי החיים. אנחנו מפרשנים את בני זוגנו, למשל במקרים שבהם אנחנו מרגישים ברגש שמפריע לנו (למשל, מנסים להביא אותו להודות בכך שהוא כועס, כי כעס שקט מפחיד אותנו יותר מכעס גלוי), את חברינו, את ילדינו, ואנשים זרים. (יש אפילו גישות לגידול ילדים שנראות כמו מדריך לפסיכולוג המתחיל, למשל הצעה לשקף לילד את ריגשותיו בניסוח שונה, ולחלופין להגיד לו "אהה"). בעיקר כלפי ילדים, interpretation abuse היא לדעתי כפייה ריגשית וחוסר כבוד לריגשותיו של הילד - בדיוק כפי שניסיון לכפות עליו לאכול הוא כפייה גופנית וחוסר כבוד לגופו.
אי אפשר להימנע מניסיון פנימי לעשות זאת, אבל לדעתי רצוי לזהות אם זה נובע מסיבות פנימיות שלנו, ולפעול בניגוד לדחף._
אני שואלת: אם הילד עצוב או בוכה, האם הוא לא יודע איך הוא מרגיש? האם תינוקות שבוכים אינם יודעים מה הם מרגישים, עוד לפני שיש להם שפה?
אולי בעצם האמירה "יודע מה הוא מרגיש" יש הפרדה בין הילד ובין הרגש.
ועוד שאלה: מאין מגיע הדחף שלי לתמלל את הרגש של הילד?
אני מזהירה מראש שמה שאכתוב להלן מבוסס אך ורק על הדעה שלי והניסיון שלי, איתי ועם אנשים אחרים שהיכרתי שעברו תהליכים דומים, ולכן הוא במידה רבה בגדר ספקולציה. אלה אינן תיאוריות מוכחות מדעית.
אצלי, הניסיון לתמלל מגיע תמיד מתוך כאב פנימי, ועלול לסמן לילד את חוסר האונים שלי, את חוסר הנוחות שלי מהמצוקה שלו - למשל, כי אם הוא בוכה אני עושה משהו לא בסדר (בושה ואשמה, שתיהן הגנות), או ברמה עמוקה יותר - כי הוא מציב לי מראה מול תחושת הכאב וחוסר האונים (רגש הילדות) שאני מנסה לברוח ממנה, ומעלה אותה אל פני השטח.
מה זה עלול לעשות לו?
הוא עלול לזהות שאני לא עושה כאן משהו בשבילו, אלא בשבילי.
הוא עלול לזהות שברגע זה אני לא באמת איתו.
הוא עלול לקבל את המסר שהרגש שלו גרם לזה. הרגש הטהור והעירום זה משהו שלילי שצריך לעבור עיבוד לפני שמרגישים ומבטאים אותו.
היות שהרגש הוא חלק ממנו, המסקנה היא שמשהו בו פגום ואינו ראוי לאהבה, וכדי להישאר ראוי לאהבה הוא צריך להשתנות.
ההכרה בזה כנראה קשה מדיי בשביל ילד (כיוון שילדים תלויים באהבה כדי להישרד), והוא נאלץ להדחיק.
ההדחקה יכולה ליצור מנגנון הגנה דומה לזה שלי. ובעתיד הוא יעשה לילדיו דברים דומים. היא יכולה ליצור גם מנגנוני הגנה אחרים - למשל, שיכנוע עצמי שלהרגיש זה להיות "חלשלוש", וש"גבר" לא מרגיש בכלל. יש אינסוף הגנות ואין טעם להיכנס אליהן כאן, אבל הרגש הוא אחד: חוסר אהבה, חוסר אונים, ייאוש.
וחלק גדול מחיינו הבוגרים אנחנו משלמים את המחיר על ההגנות האלה, ומנסים להשתחרר מהן.
וכל עוד אנחנו מנסים לעשות זאת באמצעות מילים, לא נגיע לשום מקום יעיל. לפחות לדעתי. בעיניי, talk therapy רק מוסיפה עוד שיכבות הגנה במסווה של פיתרון. האם אנחנו באמת רוצים להתחיל ב-talk therapy כבר בילדות, עם ילדינו שלנו?
לגבי הילד הפרטי שלי, יש לו אכן בעיית תקשורת (הוא אוטיסט, ויש לו מעט מאוד שפה), אבל אין לו שום בעיה להרגיש. (וזה, אגב, נכון לגבי רוב הילדים האוטיסטיים, אם לא כולם; ההנחה המוטעית שהם אינם מרגישים רגשות נובעת אולי מאותו מקום שממנו נובע הבילבול בין היכולת להרגיש והיכולת לתקשר רגש). הוא יודע יפה מאוד מה הוא מרגיש. ניסיונות מצידי לתמלל את הרגש שלו כי זה מה שאמרו לי לעשות, לא עזרו לו ורק הוסיפו על צערו או כעסו. עם הזמן למדתי מה הוא צריך: קודם כל - נוכחות שקטה ותשומת לב. לא תמיד הוא רוצה חיבוק מייד (ולי קשה לקבל את זה). אחרי זמן מה, לפעמים הוא עצמו מבקש חיבוק או שהוא מקבל אותו ברצון, ולפעמים הוא רוצה את החיבוק דווקא מאבא. ולפעמים הוא עצמו אומר "sad". אבל זה צריך להגיע ממנו, לא ממני. ולפני כן אני צריכה להיות בשקט עם מה שהמצוקה שלו עושה לי, ולקבל את זה שכרגע אני לא יכולה לעשות כלום.
אני חושבת שלפעמים, תימלול כן יכול להגיע ממקום נכון ולהקל על הילד, אבל צריך תמיד לעצור לרגע ולנסות להרגיש מאין הוא מגיע אצלנו, מעבר למילים (לי עוזר להתמקד בתחושה הגופנית). זה לא עניין של המבנה התחבירי של התימלול - שאלה או אמירה - אלא של המשמעות והמניע שמאחוריו.
כדאי לזכור שהמבין שלהם זה לא המבין שלנו.
חלק גדול מחיי הבוגרים אני מנסה שוב להגיע לאותה "הבנה" שהייתה צריכה להיות לי כילדה ולהשתחרר מה"הבנות" שערמתי מעליה. אני חושבת שאילו יכולנו כולנו לחזור לאותה הבנה של ילדים, כשהיכולת הקוגניטיבית והניסיון שרכשנו כמבוגרים מוסיפים עליה ולא מחליפים אותה - כשאנחנו מרגישים ולא "מנסים לדעת איך אנחנו מרגישים" - העולם היה מקום טוב יותר.
_אני אתחיל ואומר שלומר מה אתה מרגיש הוא לא להרגיש, הוא לדבר על הרגשות. בעצם התימלול יש שכלתנות שמונעת את הרגש, במקום לבטא את הרגש או להיות בתוכו, הילד לומד להסתכל על רגשותיו במקום לחוות אותם.
יש כאלה שההסבר עד כאן מספק אותם, כי אולי בשכלתנות הזו יש משהו שבעצם מדכא את הרגש, ויש כאלה שיעברו לשאלה הבאה._
התבקשתי להיכנס לדף. אני מכירה את האנתרופוסופיה מעט מאוד וממה שקראתי היו חלקים גדולים שלא הזדהיתי איתם, אבל עם הציטוט הזה אני מסכימה מאוד, מאוד.
הנטייה לדבר על רגשות כתחליף לרגש קיימת לא רק אצל ילדים, אלא גם אצל מבוגרים, ומתרחשת הרבה מאוד בטיפולים פסיכולוגיים. זו סובלימציה כדי להתאים את עצמנו למה שמקובל בחברה: לא מקובל לבכות, לזרוק דברים או להשתולל - כן מקובל לשבת בצורה תרבותית ולהלביש את הרגש באלפי מילים וכך לדחוף אותו חזרה פנימה. אחד ההגנות החזקות שלנו היא לדבר במקום להרגיש. ואחת הטכניקות הכי יעילות להגיע לרגש היא להפסיק לדבר כשהוא עולה ורק לתת לו להיות שם.
ג'אנוב התייחס לזה, אליס מילר התייחסה לזה.
כתבתי על זה הרבה בדף על ג'ין ג'נסן. כתבתי על משהו שאני אישית מכנה interpretation abuse:
_עוד בעיה, שמופיעה הרבה בתרבותנו בכלל, היא מה שאני קוראת לו interpretation abuse. כאשר פרשנות למניעיו ריגשותיו וחייו של מישהו אחר מגיעה מתוך הגנות הילדות, היא לדעתי אקט של תוקפנות כלפי האחר. גם אם הוא הזמין אותה, ואפילו אם הוא מצליח ללמוד ממנה משהו. אצל מטפלים, כאמור, הפרשנות יכולה לבוא מתוך ניסיון להבין, להסיט ולשלוט בתודעתו ומעשיו של מישהו אחר, (או כדי להיות חשוב, נערץ, צודק ולא להרגיש לא אהוב). אבל התופעה אינה מוגבלת לסיטואציה הטיפולית.
בגלל שהתפיסות הפסיכודינמיות בפרט והניו אייג'יות בכלל הן חלק חשוב מהתרבות הפוסט מודרנית, ניתן לראות אותן בכל שיטחי החיים. אנחנו מפרשנים את בני זוגנו, למשל במקרים שבהם אנחנו מרגישים ברגש שמפריע לנו (למשל, מנסים להביא אותו להודות בכך שהוא כועס, כי כעס שקט מפחיד אותנו יותר מכעס גלוי), את חברינו, את ילדינו, ואנשים זרים. (יש אפילו גישות לגידול ילדים שנראות כמו מדריך לפסיכולוג המתחיל, למשל הצעה לשקף לילד את ריגשותיו בניסוח שונה, ולחלופין להגיד לו "אהה"). בעיקר כלפי ילדים, interpretation abuse היא לדעתי כפייה ריגשית וחוסר כבוד לריגשותיו של הילד - בדיוק כפי שניסיון לכפות עליו לאכול הוא כפייה גופנית וחוסר כבוד לגופו.
אי אפשר להימנע מניסיון פנימי לעשות זאת, אבל לדעתי רצוי לזהות אם זה נובע מסיבות פנימיות שלנו, ולפעול בניגוד לדחף._
אני שואלת: אם הילד עצוב או בוכה, האם הוא לא יודע איך הוא מרגיש? האם תינוקות שבוכים אינם יודעים מה הם מרגישים, עוד לפני שיש להם שפה?
אולי בעצם האמירה "יודע מה הוא מרגיש" יש הפרדה בין הילד ובין הרגש.
ועוד שאלה: מאין מגיע הדחף שלי לתמלל את הרגש של הילד?
אני מזהירה מראש שמה שאכתוב להלן מבוסס אך ורק על הדעה שלי והניסיון שלי, איתי ועם אנשים אחרים שהיכרתי שעברו תהליכים דומים, ולכן הוא במידה רבה בגדר ספקולציה. אלה אינן תיאוריות מוכחות מדעית.
אצלי, הניסיון לתמלל מגיע תמיד מתוך כאב פנימי, ועלול לסמן לילד את חוסר האונים [b]שלי[/b], את חוסר הנוחות [b]שלי[/b] מהמצוקה שלו - למשל, כי אם הוא בוכה אני עושה משהו לא בסדר (בושה ואשמה, שתיהן הגנות), או ברמה עמוקה יותר - כי הוא מציב לי מראה מול תחושת הכאב וחוסר האונים (רגש הילדות) שאני מנסה לברוח ממנה, ומעלה אותה אל פני השטח.
מה זה עלול לעשות לו?
הוא עלול לזהות שאני לא עושה כאן משהו בשבילו, אלא בשבילי.
הוא עלול לזהות שברגע זה אני לא באמת איתו.
הוא עלול לקבל את המסר שהרגש שלו גרם לזה. הרגש הטהור והעירום זה משהו שלילי שצריך לעבור עיבוד לפני שמרגישים ומבטאים אותו.
היות שהרגש הוא חלק ממנו, המסקנה היא שמשהו בו פגום ואינו ראוי לאהבה, וכדי להישאר ראוי לאהבה הוא צריך להשתנות.
ההכרה בזה כנראה קשה מדיי בשביל ילד (כיוון שילדים תלויים באהבה כדי להישרד), והוא נאלץ להדחיק.
ההדחקה יכולה ליצור מנגנון הגנה דומה לזה שלי. ובעתיד הוא יעשה לילדיו דברים דומים. היא יכולה ליצור גם מנגנוני הגנה אחרים - למשל, שיכנוע עצמי שלהרגיש זה להיות "חלשלוש", וש"גבר" לא מרגיש בכלל. יש אינסוף הגנות ואין טעם להיכנס אליהן כאן, אבל הרגש הוא אחד: חוסר אהבה, חוסר אונים, ייאוש.
וחלק גדול מחיינו הבוגרים אנחנו משלמים את המחיר על ההגנות האלה, ומנסים להשתחרר מהן.
וכל עוד אנחנו מנסים לעשות זאת באמצעות מילים, לא נגיע לשום מקום יעיל. לפחות לדעתי. בעיניי, talk therapy רק מוסיפה עוד שיכבות הגנה במסווה של פיתרון. האם אנחנו באמת רוצים להתחיל ב-talk therapy כבר בילדות, עם ילדינו שלנו?
לגבי הילד הפרטי שלי, יש לו אכן בעיית [b]תקשורת[/b] (הוא אוטיסט, ויש לו מעט מאוד שפה), אבל אין לו שום בעיה [b]להרגיש[/b]. (וזה, אגב, נכון לגבי רוב הילדים האוטיסטיים, אם לא כולם; ההנחה המוטעית שהם אינם מרגישים רגשות נובעת אולי מאותו מקום שממנו נובע הבילבול בין היכולת להרגיש והיכולת לתקשר רגש). הוא יודע יפה מאוד מה הוא מרגיש. ניסיונות מצידי לתמלל את הרגש שלו כי זה מה שאמרו לי לעשות, לא עזרו לו ורק הוסיפו על צערו או כעסו. עם הזמן למדתי מה הוא צריך: קודם כל - נוכחות שקטה ותשומת לב. לא תמיד הוא רוצה חיבוק מייד (ולי קשה לקבל את זה). אחרי זמן מה, לפעמים הוא עצמו מבקש חיבוק או שהוא מקבל אותו ברצון, ולפעמים הוא רוצה את החיבוק דווקא מאבא. ולפעמים הוא עצמו אומר "sad". אבל זה צריך להגיע ממנו, לא ממני. ולפני כן אני צריכה להיות בשקט עם מה שהמצוקה שלו עושה לי, ולקבל את זה שכרגע אני לא יכולה לעשות כלום.
אני חושבת שלפעמים, תימלול כן יכול להגיע ממקום נכון ולהקל על הילד, אבל צריך תמיד לעצור לרגע ולנסות להרגיש מאין הוא מגיע אצלנו, מעבר למילים (לי עוזר להתמקד בתחושה הגופנית). זה לא עניין של המבנה התחבירי של התימלול - שאלה או אמירה - אלא של המשמעות והמניע שמאחוריו.
[u]כדאי לזכור שהמבין שלהם זה לא המבין שלנו.[/u]
חלק גדול מחיי הבוגרים אני מנסה שוב להגיע לאותה "הבנה" שהייתה צריכה להיות לי כילדה ולהשתחרר מה"הבנות" שערמתי מעליה. אני חושבת שאילו יכולנו כולנו לחזור לאותה הבנה של ילדים, כשהיכולת הקוגניטיבית והניסיון שרכשנו כמבוגרים מוסיפים עליה ולא מחליפים אותה - כשאנחנו מרגישים ולא "מנסים לדעת איך אנחנו מרגישים" - העולם היה מקום טוב יותר.