שיקוף רגשות

שליחת תגובה

כבד את עצמך
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: שיקוף רגשות

שיקוף רגשות

על ידי תמי_גלילי* » 26 מאי 2011, 12:56

אני חוזרת לדף בעקבות שיחה עם חבר שבה הפניתי אליו, ורוצה להוסיף הערה בעקבות הרהורים, לא לגמרי אפויים - היום אני מסכימה יותר עם יונת ששאלה היא בעייתית כשלעצמה. כמו שבדיבור יש פוטנציאל גדול יותר למניפולציה מאשר לשתיקה, בשאלה יש בעייתיות אינהרנטית. לא רק שאלות "למה" שהרבה פעמים זו פולניות לגערה או תלונה, ולא רק בהקשר הזה. בשאלה יש אלמנט של פקודה, הוראה, ציפייה לביצועים או לפלט, והרבה פעמים פלט מסוג מסויים.
במיוחד עם ילדים, שאלות הן חלק גדול מהתקשורת. כותבת לעצמי לשים לב לזה ולנסות לצמצם בהן (קשה!).

ולגבי שיקוף רגשות בכלל, אני עדיין חושבת כמו אז. במישור המעשי, אני אישית מעדיפה ברגעי מצוקה לדבר כמה שפחות ולתת כמה שיותר תמיכה גופנית פשוטה, במידה שהיא רצויה כמובן. תמיד אפשר לדבר ולתמלל אחר כך אם ממש צריך, ובדרך כלל עדיף לחכות שהילד ייזום. אנסקולינג גם כאן (ולרבים מאיתנו, גם ד-סקולינג).

שיקוף רגשות

על ידי באופן_לייט* » 06 יוני 2008, 21:30

דף מעניין מחזירה למה חדש :-)

שיקוף רגשות

על ידי בשמת_א* » 05 יולי 2007, 19:45

זה לא כמו לומר למישהו "אתה כועס".
נכון, זה משהו אחר.
זה לא היה לנושא השיקוף - זו היתה התייחסות לנושא "למה לא לשאול".
זה היה במקום לשאול: "אתה כועס?"
אגב, יש מבוגרים שאם אגיד להם "אתה כועס", זה רק יכעיס אותם עוד יותר. הם לא מבינים את זה כ"הבנה לרגשותיהם" אלא כאילו מדובר ב"הכתבה של רגשות", כאילו אומרים להם מה הם מרגישים.
ואז הנטייה הראשונית שלהם היא להתקומם, ולהכחיש.
למעשה, בחינוך שלנו, יש קבוצה שלמה של אנשים שצורת התקשורת שלה היא קודם כל להכחיש.
ואם שואלים, אז קודם כל להגיד "לא", לסרב, להתחמק, להמנע, לא להתחייב, לא לענות, לא לתת תשובה.
לאלה לא אומרים מה הם מרגישים, אלא מתארים להם את הפעולות ה"פיזיות" שהם עשו ("השמעת פףףףף", "נפנפת את היד בתנועה של ביטול", "דיברת בטון כועס") ואת ההשפעה על הזולת, הדובר לצורך העניין ("וזה הבהיל אותי", "וזה לא היה לי נעים", "הרגשתי מותקף").
כאשר יש תיאור של הפעולה הפיזית - קשה יותר לנמען להכחיש. אין פרשנות, יש "צילום". אם כי הכרתי גם מישהו שהיה מכחיש מציאות קיצוני...
כמו כן, כאשר הדובר מתאר את ההשפעה עליו, גם כן קשה להכחיש.
לכן זה מתקבל כמשהו "נייטרלי" יחסית, ומאפשר תקשורת.
למשל, הנמען יכול להגיד, "אני בכלל לא כועס עליך, לא התכוונתי להבהיל אותך" - אם כי רובם ינסחו את זה "סתם נבהלת, בכלל לא כעסתי עליך".

שיקוף רגשות

על ידי תמי_גלילי* » 05 יולי 2007, 18:40

"הטון שלך נשמע כועס כשדיברת אלי, וזה לא היה לי נעים. הרגשתי כאילו אתה כועס עלי בגלל משהו".
זה לא כמו לומר למישהו "אתה כועס". ההתמקדות היא בחוויה של הדובר/ת ולא ברגשות של הצד השני; בהתנהגות ולא במניעים; בפיתרון ולא באשמה; וזה משאיר מקום פתוח לדיאלוג.
(גם אצלי צורת תקשורת כזו עובדת טוב יותר לגבי מבוגרים. לגבי ילדים אני לא יודעת).

אבל עדיין חשוב מאין זה מגיע ומה המניע. כשעשיתי בירורים כאלה מתוך מטרה שמישהו אחר "יודה שהוא כועס", כי כעס שקט הפחיד אותי, לא יצא מזה שום דבר חיובי. ועוד פחות, כשהעמדתי פנים שאני מנסה לעזור לו .
(וכנ"ל כשפנו אליי בשתי הצורות).

שיקוף רגשות

על ידי בשמת_א* » 05 יולי 2007, 09:43

אז למה לא לשאול?
דווקא השאלות יותר מניפולטיביות, או יותר נתפסות כמניפולציה.
אני יכולה להגיד, שגם מבוגרים הפסקתי לשאול.
שמתי לב, שעל שאלות יש תשובות "מוכנות מראש" שאינן אמת. פשוט לא עונים לי!
אז למדתי לעשות דברים אחרים.
למשל, למדתי שאסור לשאול "תה או קפה?" כי כמעט תמיד אקבל "לא צריך". במקום זה אני אומרת, או מוסיפה: "תראי, אני אמזוג לעצמי מים רגילים, גם את רוצה מים רגילים או שאת אוהבת קרים? או אולי בכלל תה?"
על נוסח כזה אני תמיד מקבלת תשובה כנה.
או במקום (-; "אתה מוכן להוריד את הפח?" :
"צריך להוריד את הפח דחוף, כי הוא מסריח, וגם צריך לתלות את הכביסה. מה אתה מעדיף, להוריד את הפח או לתלות? מה שתבחר, אני אעשה את השני".
או במקום "אתה כועס?" (שלרוב ייענה ב"לא" מרוגז ביותר P-: ):
"הטון שלך נשמע כועס כשדיברת אלי, וזה לא היה לי נעים. הרגשתי כאילו אתה כועס עלי בגלל משהו". זה בדרך כלל פותח פתח לדיאלוג. או שאני אגלה שהוא לא רוצה שידברו אליו כי בדיוק הכדור אצל ליברפול, או שיתברר שהוא כועס על משהו בעבודה, או שאני אגלה שיש משהו שאני יכולה לעשות אחרת ולא עלה על דעתי. בכל מקרה, במקום להתכדר ולהיעלב לי בפינה (-; נוצרה תקשורת.

שיקוף רגשות

על ידי יונת_שרון* » 04 יולי 2007, 18:10

כי זה מעצבן. נסי ותראי. :-)

שיקוף רגשות

על ידי אורית* » 04 יולי 2007, 09:33

שיקוף לא נועד לקבוע לילד מה הוא מרגיש, אלא לברר איתו מה הוא מרגיש או רוצה
אז למה לא לשאול?

שיקוף רגשות

על ידי תמי_גלילי* » 04 יולי 2007, 01:34

יונת, ברור לי שזו המטרה.

שיקוף רגשות

על ידי יונת_שרון* » 04 יולי 2007, 00:40

עד כמה באמת אנחנו יכולים לשקף רגשות של מישהו אחר או בכלל לדעת באמת מה קורה בראש שלו?
אולי זו הזדמנות לחדד: שיקוף לא נועד לקבוע לילד מה הוא מרגיש, אלא לברר איתו מה הוא מרגיש או רוצה. אחרת, כפי שכתבה בשמת, זה לא שיקוף.

שיקוף רגשות

על ידי תמי_גלילי* » 03 יולי 2007, 23:50

אם זה לא שיקוף, אז זה לא שיקוף
בדיוק!

מעבר לבעייתיות בתימלול ובפרשנות כתוקפנות, עד כמה באמת אנחנו יכולים לשקף רגשות של מישהו אחר או בכלל לדעת באמת מה קורה בראש שלו? לדעתי זו יומרה לא מציאותית בדיוק כמו הכלה חסרת פניות אצל מטפלים. רק אדם ספציפי יכול לדעת מה קורה אצלו בראש. וגם אם נניח שיש דברים שאפשר לראות מבחוץ (אני מקבלת את ההנחה הזו בערבון מוגבל), האישיות שלנו נכנסת תמיד פנימה לתהליך הזה ואיתה פרשנות ושיפוטיות ודעות ורצונות והדחקות. (אפילו המראה ועדשת המצלמה לא משקפות מציאות בלי לעוות משהו, ולהן אין אישיות). זה נכון עוד יותר כשמדובר במשהו שמלכתחילה הוא טריגר ענק לרגשות, כמו הילדים שלנו.

וזה לא בהכרח רע; אפשר לעבוד עם זה וזה יכול לעזור לאחרים. לדעתי מה שרע הוא לנסות להכחיש את זה. מה שרע הוא להתיימר שאני באמת יכולה לדעת מה קורה בראש של מישהו אחר מעבר לניחוש מוצלח. ומה שעוד יותר רע הוא להעמיד פנים שאני משקפת מציאות אובייקטיבית ולא דעה סובייקטיבית המועדת לטעות, כשאני בעמדת כוח.

[אליס מילר, בביקורה בארץ ב- 1997 (היה לי הכבוד ללוות אותה), נשאלה בהרצאה לאיגוד הפסיכולוגים על "המטפל כקונטיינר". התשובה שלה הייתה דומה, אם כי מהזווית המוסרית: המטפל יכול וחייב לקבוע עמדה לגבי דברים שנראים לו לא נכונים, לא ראויים או לא מוסריים, ולמעשה הוא לא יכול אחרת].

מי מה , להבנתי ומניסיוני, מילים יכולות לעזור לפעמים. יש מילים שעוזרות לרגש ויש מילים שמרחיקות מהרגש. הרבה פעמים הן עוזרות בדיעבד, אחרי שמרגישים. אבל אני חושבת שהרגש הוא מעבר למילים והוא עניין גופני , וכן, לדעתי ומניסיוני אם מתגברים על הדחף ומוותרים על המילים, אפשר ואף רצוי להרגיש כל רגש שמעבר להן. מהצד השני של הרגשות שנראים "קשים מדיי" יש מציאות טובה יותר (לדעתי, לדעתי. הרחבתי על זה בדף על ג'נסן). במידת מה אפשר להשוות את זה לכאבי לידה (לא אנלוגיה מדוייקת): האם להסביר בפסקאות מנוסחות היטב מה אני מרגישה ממש עכשיו כשיש לי ציר עוזר להרגיש אותו? והאם אני באמת זקוקה למילים כדי להכיל את הכאב והאושר האלה? לא יודעת מה איתך, אני נהמתי (-:
<אם כבר מדברים על אבולוציה>

אבל נניח שאדם מרגיש זקוק למילים בעצמו - האם זה אומר שילדים זקוקים לזה, או שמישהו יכול וצריך ורשאי להלביש מילים על רגש של מישהו אחר?

וקצת אופ טופיק, בקשר לפרשנות כתוקפנות - אתמול נתקלתי לראשונה בחוקי דיון באינטרנט שמשקפים את ההבנה הזו. אלה החוקים של מערכת הפורומים החדשה של אירגון האוטיסטיים הישראלי. הנה ציטוט:

"איך יודעים מה עלול לפגוע: פגיעה אישית היא התייחסות למאפייני הדובר, במקום לדבריו, לדוגמא: לייחס לאדם תכונת אופי, או למצוא סיבות נסתרות לעמדה שהאדם מציג. הסוג החמור ביותר של פגיעה כזאת הוא הצגת ניתוח פסיכולוגי של האדם, במיוחד תהליכים לא-מודעים." (ההדגשה שלי).

בעיניי זו הגדרה לא רעה ל-interpretation abuse.

שיקוף רגשות

על ידי בשמת_א* » 03 יולי 2007, 09:07

באמת אפשר בקלות להפוך שיקוף למניפולציה
כן, אבל זה העניין: אם זה לא שיקוף, אז זה לא שיקוף...

שיקוף רגשות

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 03 יולי 2007, 08:46

זה לא סתם שהשפה התפתחה ומתארת רגשות ולא רק פונקציות אחרות
אני מסכימה, אבל לא חושבת שזה נכון לגבי פעוטות.

שיקוף רגשות

על ידי יונת_שרון* » 03 יולי 2007, 01:08

טוב, אני רואה שאני צריכה לאכול את המלים שלי: באמת אפשר בקלות להפוך שיקוף למניפולציה ואי-הקשבה. אני מקבלת שהדגש צריך להיות על הקשבה ודיאלוג, בלי קשר באיזה כלי משתמשים בשביל זה.

שיקוף רגשות

על ידי בשמת_א* » 03 יולי 2007, 00:12

בכל אופן אכן לעתים קרובות רגשות הם פשוטים מאוד ולא מסובכים ודווקא מילים מסבכות אותם
לאו דווקא.
אני חושבת שהיה מציל לי את החיים אילו האנשים שגידלו אותי היו מסוגלים לתת שם לרגשות שלי. אילו הם היו מסוגלים לתת להם שם, הם היו מכירים בהם. אילו הם היו מכירים בהם, הם היו מכירים בי. זה בהחלט היה עוזר לי מאוד.

שיקוף רגשות

על ידי מי_מה* » 02 יולי 2007, 23:16

תודה על הרעיונות המחכימים (משני הצדדים...)
בזמן שחיכיתי לדף שיעלה החלטתי להתבונן ברגש, לנסות פשוט להרגיש, בלי לתת לזה מילים. עלתה מן שאגה עמומה בתוכי "ואאאווווווואאווואאוואווו..."והרגשתי שאני זקוקה למילים כדי לעכל את הרגש הזה. ואז עלתה בי מחשבה שנכון, המילים מצמצמות את התמונה השלמה, הרחבה. אבל, אולי, אנחנו באבולוציה שלנו כבני אדם, לא מעכלים טוב את הרגש הנא, צריכים לעבד אותו קצת כדי להיזון ממנו. זה לא סתם שהשפה התפתחה ומתארת רגשות ולא רק פונקציות אחרות. השפה התפתחה כי היה צורך לדבר על הדברים, לכתוב אותם. אולי זה מצמצם את החויה, אבל זה משרת איזשהו צורך הישרדותי.
השיקוף נותן מילים לתחושות.

שיקוף רגשות

על ידי תמי_גלילי* » 02 יולי 2007, 17:37

מתוך עקרונות דר' חיים גינות : ליאורה כתבה -

_יש למישהו רעיון מה עושים עם ילד (בן 6), שעקרונות דר' גינות והספרים על פיו כבר לא עובדים עליו ?
דוגמאות:
הוא: "את שונאת אותי!"
אני: "אני אוהבת אותך מאד, אבל אתה באמת מרגיש ככה, זו תחושה איומה!"
הוא:"תפסיקי להגיד לי איך אני מרגיש! את שונאת אותי וזהו!"

הוא: צורח ומיילל לאחר שאחיו לקח לו משחק.
אני: "אתה מאד כועס על אחיך".
הוא: "אני לא כועס! אני לא עצוב! פשוט אף אחד לא אוהב אותי! תפסיקי להגיד לי שאני כועס!"_
...
ויונת כתבה:
_אני חושבת שתקשורת טובה וקשובה זה מצויין, אבל זה לא יכול לבוא במקום מעשים. אני אתן דוגמא קצת קיצונית בשביל שזה יהיה מובן:
ילד: אמא, אני רוצה אוכל!
אמא: אתה רעב.
ילד: כן! אני רוצה פיתה עם שוקולד!
אמא: אתה מאוד אוהב שוקולד.
ילד: כן! תכיני לי כבר, אני רעב!
אמא: זה בטח לא נעים לך בבטן.
ילד: פיתה!!!_

(הדוגמה של יונת הצחיקה אותי מאוד כשקראתי אותה, ולכן זכרתי אותה...)

שיקוף רגשות

על ידי תמי_גלילי* » 02 יולי 2007, 17:16

גם רגשות "נעימים" וגם כאלה ש"אינם נעימים", ואני ממסגר במרכאות כי אני משתמש בפרשנות המיינסטרימית לרגשות
מה מיינסטרימי בזה? יש רגשות נעימים ולא נעימים, אבל לא תמיד לפי החלוקה המקובלת (רז ציין שכעס צדקני יכול להיות דבר נעים מאוד). מה שיש במיינסטרים (וגם לא פעם בניו אייג') בצורה לא מוצדקת, לדעתי, הוא חלוקה שיפוטית לרגשות שליליים וחיוביים או רצויים ולא רצויים.

שיקוף רגשות

על ידי תמי_גלילי* » 02 יולי 2007, 16:33

יונת, היו לי מחשבות דומות לשלך.... בשתי הסתייגויות:

בעיניי שיקוף הוא ככלל קרקע פורייה יותר למניפולציות מאשר שתיקה למשל, מטעמים ברורים (למרות שלפעמים, כפי שכתבת, דווקא שיקוף ולא שתיקה זה מה שמתאים, ולמרות שגם שתיקה יכולה בהחלט להיות שיפוטית). יש גישות שמטבען מזמינות יותר פרשנות וציפיות ואפילו תוקפנות.

ותראי מה קורה עם "שיקופים" אצל פסיכולוגים וגם כאן באתר לא מעט. "אני רק משקפת לך, תבדקי מאין ההתנגדות שלך". "לא, את תבדקי מאין ההתנגדות שלך !". "יא בהמה משוקצת!" (או קיי, האחרון זו תוספת שלי, אבל בהחלט ברוח הדברים).

לגבי ההורים שמשהו מלחיץ אותם - תודה על הדוגמה. שוב, השאלה מה מלחיץ אותם ולמה, ואת מי השיקוף מחלץ כאן מהלחץ - את ההורה או את הילד.
שיקוף עוזר ללכת מעבר להתנהגות המלחיצה/מעצבנת/לא-לגיטימית ומאפשר להקשיב למה שבאמת קורה לילד, מעבר למה שהוא עושה.
אחלה כשזה נעשה, ואני מאמינה שלפעמים זה נעשה כך.
אבל השיקוף יכול גם בהליכה מעבר להתנהגות לתקוף את הרגשות המלחיצים/מעצבנים/לא לגיטימיים, שזה בעצם מה שמפריע באמת להורה.

אותי למשל מלחיץ שהילד שלי מביע כעס בכך שהוא נופל על הרצפה וצועק ולא מוכן שאני אגש אליו. להגיד לו באותו רגע "אתה כועס/עצוב" או כפי שעושים עם ילדים אוטיסטיים "אני כועס/עצוב" רק הוציא ממנו יותר עצבים, ובצדק גמור. ההילחצות כאן הייתה שלי ולא שלו. ומה שעוזר לו כרגע (אחרי ותוך כדי אינספור פיספוסים) זה להראות לו מרחוק שאני שמה לב או אפילו לתת לו להתרחק ממני ולהתעצבן לבד. קל זה לא - אני עדיין מרגישה נורא באותו רגע וחושבת איזו אימא איומה אני. היה לי גם לא קל להגיע למסקנה שזה מה שהוא צריך. הייתה לי הנחה מוטעית שכל ילד, כולל הוא, צריך מייד תמיכה שלי כשהוא מרגיש רע, תמיד. אז הוספתי את זה לרשימת הדוגמות המנותצות שלי (-: .

שיקוף רגשות

על ידי נועה_בר* » 02 יולי 2007, 16:33

הכועס זה כבר "שלנו".
עכשיו קראתי למעלה את ההסבר של יונת.
לדעתי שתי הדרכים מעצבנות, גם לשאול, וגם לשקף. כי כשאתה כועס - אתה כועס [ לא מאמינה אבל עלה לי כרגע המרגיעון "מותר לכעוס" :-) ] ואז הכל מעצבן . ועדיף לשתוק או לדבר לגמרי נטראלי על המציאות ולא על הרגשות.

אני עדיין בדעה ששיקוף רגש של אדם אחר מחטיא. כן, אני חושבת שלילד חשוב לתת מילים ואפשרויות לביטוי כדי שילמד את מגוון הרגשות ויבחר מהם כשירצה להתבטא, לשם כך אני מעדיפה להגיד "אם היו עושים לי כך - הייתי מרגישה כך... ואולי כך... מה אתה מרגיש? "

שיקוף רגשות

על ידי נועה_בר* » 02 יולי 2007, 15:39

(לא קראתי הכל )
להגיד לילד בוכה "אני מבינה שאתה כועס כי אתה רוצה X, אבל עכשיו אנחנו עושים Y", זה כאילו הכרה ברגשות שלו, אבל בעצם גם מבטל אותם. אני מצד אחד מבינה כל כך טוב מה הוא רוצה, ומצד שני אומרת את זה רק כדי "להיפטר מזה", כדי שבהמשך המשפט אוכל להתנהג כאילו רצונו לא נחשב כלל.

לדעתי יש הבדל בין הכרה ברגשות לבין שיקוף. העניין הוא לומר מה אני רואה או מה אני מרגיש.
מה השני מרגיש אנחנו יכולים רק לנחש או לשאול אותו - האם כך אתה מרגיש?
אז ילד בוכה - אפשר לומר לו "אתה בוכה" או "אתה רוצה X " זה שיקוף. הכועס זה כבר "שלנו".


עכשיו אנחנו עושיםY זו המציאות, ואין סיבה שזה יבטל את הרגשות, ולא נראה לי שזה יכול לבטל רגשות.
וביחס לסיטואציה הנ"ל:
אני מצד אחד מבינה כל כך טוב מה הוא רוצה, ומצד שני אומרת את זה רק כדי "להיפטר מזה",
אם את אומרת-
"אני מבינה שקשה לך עם מה שיש לעשות עכשיו ומבטיחה שנחזור בהקדם האפשרי למה שרצית לעשות" יש כאן הכרה ברגש, כבודו במקומו נמצא, (ואולי אפשר לדבר על שלל הרגשות שעלו בזמן שמתאים לדבר עליהם ?) אין סיבה שרצונו לא ימולא בזמן המתאים, ואף חשוב לדעתי לציין זאת כזה קורה ("אני זוכרת שהיה לך חשוב ומצטערת שקודם היה לך קשה עם הצורך הדחוף שלי לצאת")
כך לדעתי את לגמרי לא מתעלמת או מבטלת את רגשותיו, וגם לא אומרת את זה רק כדי "להיפטר מזה".

שיקוף רגשות

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 02 יולי 2007, 10:26

תודה על הרעיונות המחכימים (משני הצדדים...) @}

יונת, אני כן חשבתי (גם לגבי עצמי) שלפעמים שיקוף כטכניקה הוא מניפולטיבי. להגיד לילד בוכה "אני מבינה שאתה כועס כי אתה רוצה X, אבל עכשיו אנחנו עושים Y", זה כאילו הכרה ברגשות שלו, אבל בעצם גם מבטל אותם. אני מצד אחד מבינה כל כך טוב מה הוא רוצה, ומצד שני אומרת את זה רק כדי "להיפטר מזה", כדי שבהמשך המשפט אוכל להתנהג כאילו רצונו לא נחשב כלל.
(לא אומר שזה מה שאני צריכה לעשות בסיטואציה, לעשות מה שהילד רוצה - אלא שזה מה שיכול לעבור לו בראש, וזה הפוך ממה שהתכוונתי).

ההתעסקות בפרמטרים כמו תחביר וכו' נראית לי התעסקות בפרטים במקום בעיקר
גם לי. קצת מלא מדי ב-PC. זה משתק (ממילא בזמן אמת אני לא אזכור אם צריך להגיד את זה עם סימן שאלה, עם משפטי לוואי מתאר או מה). :-)

שיקוף רגשות

על ידי יונת_שרון* » 02 יולי 2007, 09:49

כן, תמי, אחרי שהלכתי לישון חשבתי שאולי פשוט אנחנו מסתובבות בין אנשים שונים ורואות דברים אחרים... אני לא ראיתי את זה הופך למניפולציה, אבל אולי את כן אז אני משערת שזה אפשרי. בעצם בטוח שזה אפשרי, כי זה רק תלוי בכוונת המשקף וביכולתו להתעלם ממה שהוא שומע. אז כן, גם שיקוף יכול להיות קרקע למניפולציות, אבל אני לא בטוחה עד כמה היא פוריה לזה.

למי התכוונת במילים מרגישים לחוצים ? את יכולה לתת דוגמה?
להורים שהילד מרביץ להם וזה מלחיץ אותם למשל (הדוגמה שהתחילה את הדף). או כל מיני מקרים אחרים שבהם ההורים מתרכזים בהתנהגות "הקשה" של הילד -- שיקוף עוזר ללכת מעבר להתנהגות המלחיצה/מעצבנת/לא-לגיטימית ומאפשר להקשיב למה שבאמת קורה לילד, מעבר למה שהוא עושה.

שיקוף רגשות

על ידי פלוני_אלמונית* » 02 יולי 2007, 05:49

ומה לגבי זה שילד לא רוצה לדבר על רגשות? ברור שהוא מרגיש, ברור שהוא מודע למה שהוא מרגיש, זה ילד בוגר (7) שמאד לא נוח לו לדבר על רגשות (גם רגשות "נעימים" וגם כאלה ש"אינם נעימים", ואני ממסגר במרכאות כי אני משתמש בפרשנות המיינסטרימית לרגשות)

שיקוף רגשות

על ידי תמי_גלילי* » 02 יולי 2007, 02:34

יונת, באופן כללי אני מסכימה איתך. אולי לא התנסחתי מספיק טוב: אם זה עובד סבבה, אם זה חלק מהדיאלוג סבבה, אם זה במטרה להתחיל להקשיב סבבה.
(לגבי החלוקה לאחוזים בין מסובך ופשוט - לא ברור לי שזה ככה או שזה בכלל משנה לדיון, ואני צריכה לחשוב על זה. בכל אופן אכן לעתים קרובות רגשות הם פשוטים מאוד ולא מסובכים ודווקא מילים מסבכות אותם).

מה כן? לא ניחא לי עם הגדרה מראש של שיקוף כטכניקה רצויה, בעיקר לגבי רגשות. אני חושבת שכטכניקה זו קרקע פורייה למניפולציות ולתחליף להקשבה אמיתית, וצריך להשתמש בזהירות מתוך מודעות לבעייתיות. בתור כלי בסל הכלים התקשורתי שלנו זו חרב פיפיות - גם עם ילדים וגם עם מבוגרים. לכן גם ההתעסקות בפרמטרים כמו תחביר וכו' נראית לי התעסקות בפרטים במקום בעיקר, שיכולה להתעות אם מקבלים אותה כפשוטה. זה הכול.

הרבה פעמים השיקוף עדיף, בעיקר כשמרגישים לחוצים וצריכים איזשהו קצה חוט להתחיל ממנו.
אני לא בטוחה שהבנתי: למי התכוונת במילים מרגישים לחוצים ? את יכולה לתת דוגמה?

שיקוף רגשות

על ידי יונת_שרון* » 02 יולי 2007, 02:00

נראה לי שאת בוחרת להתמקד ב-1% המקרים הסבוכים במקום ב-99% הפשוטים. כשילד נופל ומקבל מכה זה לא שיפוטי להגיד "נפלת" ואפילו לו "אוי, קיבלת מכה בברך". וגם לא נראה לי שאם אומרים "איי!" זה מבטל תחושות אחרות שאולי יש לו מלבד כאב. לא הכל בחיים כל כך מסובך.

כשילד מרביץ לאמא (המקרה שהתחיל את הדף) זה לא שיפוטי להגיד "אתה כועס". אולי זה לא כל הסיפור, אבל זה חלק ממנו, ואפשר לסמוך על הילד שימצא דרכים להעביר לנו גם את החלקים האחרים (אם נקשיב). מה עדיף? לבהות בו בלי לומר כלום? טוב, לפעמים כן. אבל הרבה פעמים השיקוף עדיף, בעיקר כשמרגישים לחוצים וצריכים איזשהו קצה חוט להתחיל ממנו. שיקוף הוא דרך טובה להתחיל להקשיב, כי לא חייבים מהתחלה לצלוף לרגש או הצורך "האמיתי" -- מותר לנו להתקרב לשם לאט-לאט, בדיאלוג. גם אם הניחוש הראשון היה שגוי, זה עדיין לא כפיית התסביכים שלנו על הילד אלא פשוט חלק מהדיאלוג שלנו איתו.

שיקוף רגשות

על ידי אבו_יותם* » 02 יולי 2007, 01:54

לורי אנדרסון אמרה "לדבר על מוסיקה זה כמו לרקוד ארכיטקטורה"
לדבר על רגשות זה כמו לכתוב "שיר מזמור לגוש ירקרק שמצאתי בבית שחיי בבקר קייץ אביבי"
חלק מהאתוס הפרוידאיני קובע כי לדבר על רגשות הוא להעלות אותם מתוך התת מודע אל המודע שם יש אפשרות לטפל בהם, ואז אפשר לבצע בחירה מושכלת.
והאמת היא שרגשות הם הרבה יותר מורכבים, הרבה יותר מהירים והרבה יותר משתנים ממה שאפשר להגדיר במילים בצורה יעילה. אין צורך להגיד לילד איך הוא מרגיש הילד יודע איך הוא מרגיש.
אז מה שאנחנו עושים כשאנחנו אומרים לילד מה הוא מרגיש הוא במקרה הטוב "מה אני חושב שאתה מרגיש" ובמקרה הפחות טוב "מה אני רוצה שתרגיש עכשיו". אני לא חושב שאמירה כזו תזיק לילד, אבל הוא בהחלט יכול להגיע למסקנה שאין טעם לנסות לתקשר עם ההורה כי ההורה מסלף את מה שהילד רוצה להביע.

שיקוף רגשות

על ידי תמי_גלילי* » 02 יולי 2007, 01:37

עוד משהו, בעקבות שיחה עם רז (מה שתמיד עוזר לי להגדיר דברים טוב יותר), ובהמשך למה שרוקדת כתבה על שיקוף רגשות.
רז העיר לגבי הדף הזה, שיש המון רגשות. הילד יכול להרגיש בעת ובעונה אחת כועס-עצוב-מקנא-דואג-מרוצה ומי יודע מה עוד.

והנה אני ממסגרת 5X7 ס"מ מתוך הנוף המגוון והמורכב הזה בתוך צילום שלי וקוראת לזה "מתגעגע" או "כועס". עצם הבחירה באותם 5X7 ס"מ מסויימים ולא אחרים (או אפילו היכולת שלי לראותם מלכתחילה) משקפת שיפוט והעדפה וניסיון לשים במסגרת. וזה פותח פתח למסקנה שמה ששמתי במסגרת זה כל מה שיש או מה שנכון (גם מצידי, וגם מצידו). והנה, עשיתי מניפולציה בלי להרגיש.

שיקוף רגשות

על ידי תמי_גלילי* » 01 יולי 2007, 22:46

רוקדת, אהבתי מאוד את כל מה שכתבת כאן בדף, וחשבתי שהניסוחים פוגעים בול. המחשבה שלי כרגע היא שהגדרה מראש של שיקוף כטכניקה מועדפת מזמינה נפילה בפח הציפיות, הפרשנות והמניפולציה ושצריך מאוד מאוד להיזהר איתה.

הערה אישית - לגבי עצמי, הגעתי לפני שנים למסקנה שפרשנות לאחרים, גם בניסיון לעזור, פוגעת באינטגריטי שלי (גם במובן יושרה וגם במובן שלמות) ובכללי האתיקה שלי. לכן אני מנסה ניסיון מודע להימנע מכך ככל האפשר. אני מקווה שמצליח לי - לפחות לפעמים.

שיקוף רגשות

על ידי תמי_גלילי* » 01 יולי 2007, 19:46

תמי, האם מפריע לך חוסר האותנטיות של שיקוף רגשות? משהו מחושב ומגושם מעט אצל ההורה, לעומת רגש ספונטני וכן אצל הילד?
כן, ואני חושבת שבאינטראקציה ביניהם התימלול גם יכול לסייע להורה להמשיך להדחיק את ריגשותיו שלו, וגם לגרום לילד לעשות אותו דבר לגבי הרגשות שלו עצמו.

צ'מעי, אני לא רואה איך אפשר להימנע מפרשנות או משיפוט (וציפיות) - כבר כתבתי על זה שהם חלק בלתי נפרד מזה שיש לנו אופי ייחודי, והעדפות, ודעות. פסיכולוג שמנסה רק לשקף ולהכיל הכול הוא בעיניי full of crap (pun intended). מה שכן אפשר להימנע ממנו או לפחות לנסות להימנע ממנו הוא לפעול על סמך הפרשנויות האלה, ולקבל כהנחת יסוד שכל עוד אנחנו לא הבנאדם המפורשן רוב הסיכויים שאנחנו טועים. זה נכון וחשוב בעיקר כשאנחנו בעמדה של כוח.

שיקוף רגשות

על ידי תמי_גלילי* » 01 יולי 2007, 19:34

מה שכן עובד עם הילד שלי (ורק לפעמים) זה שאחרי שהוא עצמו אומר sad, אני אומרת "yes, I see you are sad".

שיקוף רגשות

על ידי תמי_גלילי* » 01 יולי 2007, 19:31

אני לא יודעת, יונת. אני מדברת רק מתוך הדעה התיאורתית והניסיון (המוגבל) שלי, ולכן מנסה להביא בחשבון שיש מצבים אחרים - ואני גם לא מתווכחת עם הצלחות כי אני בעד מה שעובד. אבל כשאני מנסה לחשוב על שיקוף בלי פרשנות, זה נראה לי משהו בלתי אפשרי להשגה. וברגע שיש פרשנות, יש ציפיות. האם כשזה עובד זה כי הילד קלט את הציפיות והתאים את עצמו, או כי הילד קלט שהבינו אותו? אני לא יודעת.

בעיקר אם לא מדובר בילד שרק מבטא רגשות אלא בילד שרוצה להגיד משהו ושנבין אותו. במקרים כאלה שיקוף הוא דרך לגלות מה הוא מנסה להגיד ודרך להראות לו שהוא הובן.
עם זה קל לי יותר להסכים, אם כי עדיין משתיירת בי איזו אי נוחות לגבי ההגדרה המכנית של הנסיבות . אני לא חושבת שאפשר לקבוע פרמטרים מכניים אלא צריך לחזור שוב (ושוב ושוב) למהות - מאין זה מגיע מבפנים (כי גם במקרה של הגדרת רצונות ספציפיים אפשר וקל מדיי לעשות מניפולציה). המניע הוא מה שקובע ולא התחביר או הנושא. אגב, אפשר גם לנסות להגדיר את התיזמון כנקודה חשובה, אבל בשביל מה? כשזה מגיע מהמקום הנכון כל יתר הדברים יהיו נכונים (ולהפך).

ממשיכה לחשוב:

בדוגמה שלך על בני הזוג, לי אישית האמירה "את כועסת" לא נראית טובה יותר מהשאלה "את כועסת?". להפך.
ואצל ילדים, שאלה או הסתייגות של "נראה לי" כן נראות לי עדיפות. הן משאירות מקום לזה שאימא לא מגדירה מה נכון אלא עלולה לטעות, ושאפשר לתקן אותה.
אבל זו בדיקה והתאמה של ההגדרות שלך מול הניסיון שלי, וזה כאמור לא מספיק בשביל להכליל.
יותר מזה, אני עצמי נתפסתי כאן להגדרה מכנית! כשמה שחשוב לי כאן הוא שהילד מרגיש שאין כאן הוראה אלא דיאלוג, שבו יש לו קול.

אני רוצה לחדד:
אפשר להגיד "אתה רוצה X!" ולהיות כנים (אני באמת רואה אותך כרגע, ילד שלי, ונראה לי שאני מבינה מה אתה רוצה; אם אני טועה, אתה תמיד יכול להגיד לי שאתה רוצה משהו אחר)
אפשר להגיד "אתה רוצה X!" ולהיות מניפולטיביים (זה מה שאתה רוצה וזהו כי אני נואשת ורוצה שתבין שאתה צריך להפסיק לבכות עכשיו)
אפשר לשאול "האם אתה רוצה X?" ולהיות מניפולטיביים (לעזאזל, אני לא יודעת מה לעשות כדי שתהייה מרוצה, שום דבר שאני מציעה לא עובד)
אפשר לשאול "האם אתה רוצה X?" ולהיות כנים (אני באמת רוצה לדעת איך לעזור לך, ונראה לי שזה הכיוון, אבל אני לא יכולה להיכנס לתוך הראש שלך)
וכן הלאה. וזה נכון גם לגבי מבוגרים.

<נראה מה יקרה כשהתאוריות שלי ייתקלו במציאות.... עד עכשיו כשזה קרה לא מעט מהן קרסו ברעש מחריש אוזניים>

שיקוף רגשות

על ידי שוכנת* » 01 יולי 2007, 19:24

תמי, האם מפריע לך חוסר האותנטיות של שיקוף רגשות? משהו מחושב ומגושם מעט אצל ההורה, לעומת רגש ספונטני וכן אצל הילד? <מנסה לתמלל לעצמי ע"י חקירה של ההתנגדות שלך. זה אינו ניסיון לשיקוף.. :-) >

שיקוף רגשות

על ידי יונת_שרון* » 01 יולי 2007, 19:11

מסכימה ששיקוף הוא לא מרשם לכל חג, ולא יכול לבוא במקום נוכחות אמיתית. יחד עם זאת, הרבה פעמים שיקוף הוא בדיוק מה שמתאים, בעיקר אם לא מדובר בילד שרק מבטא רגשות אלא בילד שרוצה להגיד משהו ושנבין אותו. במקרים כאלה שיקוף הוא דרך לגלות מה הוא מנסה להגיד ודרך להראות לו שהוא הובן.

שיקוף רגשות

על ידי תמי_גלילי* » 01 יולי 2007, 18:56

כתבתי דברים שקשורים לזה גם בדף העבודה של ביירון קייטי .

שיקוף רגשות

על ידי תמי_גלילי* » 01 יולי 2007, 18:22

_אני אתחיל ואומר שלומר מה אתה מרגיש הוא לא להרגיש, הוא לדבר על הרגשות. בעצם התימלול יש שכלתנות שמונעת את הרגש, במקום לבטא את הרגש או להיות בתוכו, הילד לומד להסתכל על רגשותיו במקום לחוות אותם.
יש כאלה שההסבר עד כאן מספק אותם, כי אולי בשכלתנות הזו יש משהו שבעצם מדכא את הרגש, ויש כאלה שיעברו לשאלה הבאה._

התבקשתי להיכנס לדף. אני מכירה את האנתרופוסופיה מעט מאוד וממה שקראתי היו חלקים גדולים שלא הזדהיתי איתם, אבל עם הציטוט הזה אני מסכימה מאוד, מאוד.
הנטייה לדבר על רגשות כתחליף לרגש קיימת לא רק אצל ילדים, אלא גם אצל מבוגרים, ומתרחשת הרבה מאוד בטיפולים פסיכולוגיים. זו סובלימציה כדי להתאים את עצמנו למה שמקובל בחברה: לא מקובל לבכות, לזרוק דברים או להשתולל - כן מקובל לשבת בצורה תרבותית ולהלביש את הרגש באלפי מילים וכך לדחוף אותו חזרה פנימה. אחד ההגנות החזקות שלנו היא לדבר במקום להרגיש. ואחת הטכניקות הכי יעילות להגיע לרגש היא להפסיק לדבר כשהוא עולה ורק לתת לו להיות שם.

ג'אנוב התייחס לזה, אליס מילר התייחסה לזה.

כתבתי על זה הרבה בדף על ג'ין ג'נסן. כתבתי על משהו שאני אישית מכנה interpretation abuse:

_עוד בעיה, שמופיעה הרבה בתרבותנו בכלל, היא מה שאני קוראת לו interpretation abuse. כאשר פרשנות למניעיו ריגשותיו וחייו של מישהו אחר מגיעה מתוך הגנות הילדות, היא לדעתי אקט של תוקפנות כלפי האחר. גם אם הוא הזמין אותה, ואפילו אם הוא מצליח ללמוד ממנה משהו. אצל מטפלים, כאמור, הפרשנות יכולה לבוא מתוך ניסיון להבין, להסיט ולשלוט בתודעתו ומעשיו של מישהו אחר, (או כדי להיות חשוב, נערץ, צודק ולא להרגיש לא אהוב). אבל התופעה אינה מוגבלת לסיטואציה הטיפולית.

בגלל שהתפיסות הפסיכודינמיות בפרט והניו אייג'יות בכלל הן חלק חשוב מהתרבות הפוסט מודרנית, ניתן לראות אותן בכל שיטחי החיים. אנחנו מפרשנים את בני זוגנו, למשל במקרים שבהם אנחנו מרגישים ברגש שמפריע לנו (למשל, מנסים להביא אותו להודות בכך שהוא כועס, כי כעס שקט מפחיד אותנו יותר מכעס גלוי), את חברינו, את ילדינו, ואנשים זרים. (יש אפילו גישות לגידול ילדים שנראות כמו מדריך לפסיכולוג המתחיל, למשל הצעה לשקף לילד את ריגשותיו בניסוח שונה, ולחלופין להגיד לו "אהה"). בעיקר כלפי ילדים, interpretation abuse היא לדעתי כפייה ריגשית וחוסר כבוד לריגשותיו של הילד - בדיוק כפי שניסיון לכפות עליו לאכול הוא כפייה גופנית וחוסר כבוד לגופו.

אי אפשר להימנע מניסיון פנימי לעשות זאת, אבל לדעתי רצוי לזהות אם זה נובע מסיבות פנימיות שלנו, ולפעול בניגוד לדחף._

אני שואלת: אם הילד עצוב או בוכה, האם הוא לא יודע איך הוא מרגיש? האם תינוקות שבוכים אינם יודעים מה הם מרגישים, עוד לפני שיש להם שפה?
אולי בעצם האמירה "יודע מה הוא מרגיש" יש הפרדה בין הילד ובין הרגש.
ועוד שאלה: מאין מגיע הדחף שלי לתמלל את הרגש של הילד?

אני מזהירה מראש שמה שאכתוב להלן מבוסס אך ורק על הדעה שלי והניסיון שלי, איתי ועם אנשים אחרים שהיכרתי שעברו תהליכים דומים, ולכן הוא במידה רבה בגדר ספקולציה. אלה אינן תיאוריות מוכחות מדעית.

אצלי, הניסיון לתמלל מגיע תמיד מתוך כאב פנימי, ועלול לסמן לילד את חוסר האונים שלי, את חוסר הנוחות שלי מהמצוקה שלו - למשל, כי אם הוא בוכה אני עושה משהו לא בסדר (בושה ואשמה, שתיהן הגנות), או ברמה עמוקה יותר - כי הוא מציב לי מראה מול תחושת הכאב וחוסר האונים (רגש הילדות) שאני מנסה לברוח ממנה, ומעלה אותה אל פני השטח.

מה זה עלול לעשות לו?
הוא עלול לזהות שאני לא עושה כאן משהו בשבילו, אלא בשבילי.
הוא עלול לזהות שברגע זה אני לא באמת איתו.
הוא עלול לקבל את המסר שהרגש שלו גרם לזה. הרגש הטהור והעירום זה משהו שלילי שצריך לעבור עיבוד לפני שמרגישים ומבטאים אותו.
היות שהרגש הוא חלק ממנו, המסקנה היא שמשהו בו פגום ואינו ראוי לאהבה, וכדי להישאר ראוי לאהבה הוא צריך להשתנות.
ההכרה בזה כנראה קשה מדיי בשביל ילד (כיוון שילדים תלויים באהבה כדי להישרד), והוא נאלץ להדחיק.
ההדחקה יכולה ליצור מנגנון הגנה דומה לזה שלי. ובעתיד הוא יעשה לילדיו דברים דומים. היא יכולה ליצור גם מנגנוני הגנה אחרים - למשל, שיכנוע עצמי שלהרגיש זה להיות "חלשלוש", וש"גבר" לא מרגיש בכלל. יש אינסוף הגנות ואין טעם להיכנס אליהן כאן, אבל הרגש הוא אחד: חוסר אהבה, חוסר אונים, ייאוש.
וחלק גדול מחיינו הבוגרים אנחנו משלמים את המחיר על ההגנות האלה, ומנסים להשתחרר מהן.
וכל עוד אנחנו מנסים לעשות זאת באמצעות מילים, לא נגיע לשום מקום יעיל. לפחות לדעתי. בעיניי, talk therapy רק מוסיפה עוד שיכבות הגנה במסווה של פיתרון. האם אנחנו באמת רוצים להתחיל ב-talk therapy כבר בילדות, עם ילדינו שלנו?

לגבי הילד הפרטי שלי, יש לו אכן בעיית תקשורת (הוא אוטיסט, ויש לו מעט מאוד שפה), אבל אין לו שום בעיה להרגיש. (וזה, אגב, נכון לגבי רוב הילדים האוטיסטיים, אם לא כולם; ההנחה המוטעית שהם אינם מרגישים רגשות נובעת אולי מאותו מקום שממנו נובע הבילבול בין היכולת להרגיש והיכולת לתקשר רגש). הוא יודע יפה מאוד מה הוא מרגיש. ניסיונות מצידי לתמלל את הרגש שלו כי זה מה שאמרו לי לעשות, לא עזרו לו ורק הוסיפו על צערו או כעסו. עם הזמן למדתי מה הוא צריך: קודם כל - נוכחות שקטה ותשומת לב. לא תמיד הוא רוצה חיבוק מייד (ולי קשה לקבל את זה). אחרי זמן מה, לפעמים הוא עצמו מבקש חיבוק או שהוא מקבל אותו ברצון, ולפעמים הוא רוצה את החיבוק דווקא מאבא. ולפעמים הוא עצמו אומר "sad". אבל זה צריך להגיע ממנו, לא ממני. ולפני כן אני צריכה להיות בשקט עם מה שהמצוקה שלו עושה לי, ולקבל את זה שכרגע אני לא יכולה לעשות כלום.

אני חושבת שלפעמים, תימלול כן יכול להגיע ממקום נכון ולהקל על הילד, אבל צריך תמיד לעצור לרגע ולנסות להרגיש מאין הוא מגיע אצלנו, מעבר למילים (לי עוזר להתמקד בתחושה הגופנית). זה לא עניין של המבנה התחבירי של התימלול - שאלה או אמירה - אלא של המשמעות והמניע שמאחוריו.

כדאי לזכור שהמבין שלהם זה לא המבין שלנו.
חלק גדול מחיי הבוגרים אני מנסה שוב להגיע לאותה "הבנה" שהייתה צריכה להיות לי כילדה ולהשתחרר מה"הבנות" שערמתי מעליה. אני חושבת שאילו יכולנו כולנו לחזור לאותה הבנה של ילדים, כשהיכולת הקוגניטיבית והניסיון שרכשנו כמבוגרים מוסיפים עליה ולא מחליפים אותה - כשאנחנו מרגישים ולא "מנסים לדעת איך אנחנו מרגישים" - העולם היה מקום טוב יותר.

שיקוף רגשות

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 01 יולי 2007, 15:43

זה שהם לא מדברים לא אומר שהם לא מבינים...
זה נכון מאד, אבל גם מאד בעייתי. כשאת אומרת "מבין" למה את מתכוונת? הראש שלהם לא עובד כמו שלנו. אני בעד תקשורת עם הילדים ואם ילד הוא מילולי (כמו שלי למשל) אז גם אין הרבה ברירות, אבל כדאי לזכור שהמבין שלהם זה לא המבין שלנו.

שיקוף רגשות

על ידי טליה_טקאוקה* » 01 יולי 2007, 08:22

לפני חודשים ספורים הוא בכלל לא ידע לדבר ועכשיו תמלול אמור לפתור לו את הבעיות בחיים?
זה שהם לא מדברים לא אומר שהם לא מבינים...אצל הבן שלי ראיתי שהוא מאד מתוסכל כשאני לא מבינה מה הוא אומר (גם כשהיה קטן וגם עכשיו לפעמים זה קורה-הוא בן 4 כמעט) וכשאני אומרת את המשפט או המילה שרצה להגיד זה מאד מקל עליו...כאילו "בינגו"..קלעתי...

לא ממש קשור אבל בנושא של רגשות-לפעמים אני שומעת הורים אומרים לילד "על תבכה...!" ובעצמי בא לי לבכות רק מלשמוע את ההורה...

שיקוף רגשות

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 01 יולי 2007, 01:50

אני לא טובה בתאוריות ובהסברים אבל אם זה עובד אז זה מספיק טוב בשבילי.
אם משהו עובד לך אז מצויין. אני גם לא פנאטית ובטח לא בתחום שלא למדתי לעומק וגם לא הייתי אמא לשום בן 7 עדיין. אני כן יודעת למשל שהגישה האנתרופוסופית לגיל הרך לא בעד הסברים, אבל ראיתי עם בתי שלפעמים הסבר עוזר לי לעקוף עימות. אז לא נכנסתי להסברים עמוקי משמעות אבל אם להגיד שהולכים היום לגן (היא מבקרת בגן רק חלק מימי השבוע) עזר לה להסכים להתלבש בבוקר, אז סבבה, ואם זה שאני לא מרימה אותה על הידיים מלווה אוטומטית ביללה אבל המשפט "לאמא כואב הגב" מתקבל בשניה ועושה סוויץ' (לצערי דוגמה מהשבוע וחצי האחרון), אז ברור שאשתמש בהסבר.
גיל 7 זה בהחלט לא גיל רך, זה משהו אחר לגמרי ולא למדתי על זה אפילו קצת, אבל אם את רוצה לשאול יותר לעומק אז נועה ברקת בטח תוכלך לענות.

שמחה שנגע ללבך.


איך הילד יידע זאת בלי שיקוף?
אפשר להציע אמפתיה בכל מיני דרכים, אני לא בטוחה ששיקוף זו הדרך הטובה ביותר. אפשר להציע חיבוק, אפשר לעזוב לבד, אפשר כל מיני דברים. אני לא מבינה למה ילד בן שנתיים אמור להרגיש טוב מזה שאומרים לו "אתה כועס", זה לדבר איתו בשפה שלך, לא בשפה שלו, זה לצפות שיפעל עליו מה שפועל עלייך. אולי עם מבוגרים זה מתאים (לא בטוחה) אבל ילדים בני שנתיים נמצאים במקום אחר ויש לי תחושה שאנחנו , כתרבות, לא מכבדים את העולם שלהם ואת המקום בו הם נמצאים. ראבאק, לפני חודשים ספורים הוא בכלל לא ידע לדבר ועכשיו תמלול אמור לפתור לו את הבעיות בחיים? אולי דווקא לשיר לו שיר או להציע לו סיפור או משחק או לא-יודעת.

שיקוף רגשות

על ידי מי_מה* » 30 יוני 2007, 21:42

רוקדת, קראתי אתמול את מה שכתבת וזה מאוד נגע ללבי וריגש אפילו. אני יכולה רק לשתף מנסיוני שבגיל המבוגר יותר (בכורי עוד מעט בן שבע), אני מוצאת את השיקוף כפותח שיחה בעוד שהשאלות סוגרות אותה. אסביר למה כוונתי. אחרי המאורעות שפקדו אותי ואת ילדי, הרגשתי כאילו אנחנו מתקפדים כל אחד בכאבו. כשהייתי מנסה לפתוח שיחה בשאלה " אתה עצוב? אתה מתגעגע לאבא?" התשובה תמיד היתה "לא". בעצת הפסיכולוגית עברתי לשיקוף ואז הייתי אומרת " זה קשה שאבא נסע ולא יודעים לכמה זמן. אתה בטח מתגעגע." והפלא ופלא שיחה מתחילה לקלוח.
אני לא טובה בתאוריות ובהסברים אבל אם זה עובד אז זה מספיק טוב בשבילי.

שיקוף רגשות

על ידי אלנור_יה* » 30 יוני 2007, 17:52

היום אני מבינה פחות טוב, במקום להקשיב עם הלב והגוף אני מקשיבה רק עם האוזניים והעיניים.
רוקדת, אני לא יודעת מה מחקת ולכן אני לא יודעת מה הפסדתי, אבל מה שכתבת הוא נפלא ומדויק ותפס בשבילי איזו תמצית של קושי שאני חווה עכשיו, עם הגדילה של ילדיי.
תודה!

שיקוף רגשות

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 30 יוני 2007, 17:12

החלטתי בכל זאת למחוק מהדיון את החלק שאני לא שלמה איתו, למרות שאליו הגבתן.

שיקוף רגשות

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 30 יוני 2007, 17:11

מעניין שהתייחסתן בדיוק לחלק שנכנסתי הנה בכוונה למחוק אותו. למה? מפני שהוא צץ לי תוך כדי כתיבה בספונטניות וחשבתי עליו אחר כך ואני לא שלמה איתו.
חלק גדול מהתסכול בטיפול בתינוק- גם ובעיקר של התינוק- הוא הצורך לגלות בניסוי וטעיה מה מציק לו כשהוא בוכה. כשהוא יכול להגיד את זה במלים, זה מקל קודם כל עליו.
אני מרגישה ההיפך, שכשבתי היתה תינוקת הבנתי אותה ומה מציק לה הרבה הרבה יותר טוב מאשר היום. כאשר היא מייללת ולא אומרת מה קרה קשה לי ואני מתעצבנת למה היא לא מדברת (ויש לה יכולת להגיד, אבל לפעמים היא מעדיפה לא לדבר), היום אני מבינה פחות טוב, במקום להקשיב עם הלב והגוף אני מקשיבה רק עם האוזניים והעיניים.
<לרוקדת יש נטיה לקרוא שפתיים ושומעת פחות טוב כשאנשים לא יושבים מולה כשהם מדברים>

שיקוף רגשות

על ידי תזמורת_הים* » 30 יוני 2007, 13:02

כאשר ההורה "מכתיב" לילד שמות של רגשות, הוא בעצם מונע ממנו לפתח את דמיונו ולמצוא את שפתו שלו
זה נכון לא רק לגבי רגשות.
גם כשאני מלמדת את הילד שחיה מסוימת נקראת כלב או סוס, אני מונעת ממנו להמציא מילה משלו.
מצד שני המטרה של שפה היא תקשורת, ואם הוא ימציא שפה משלו איך הוא יתקשר עם אנשים אחרים?
מתפקיד ההורה, לדעתי, ללמד אותו שפה כצורת תקשורת (שמה לעשות, יותר יעילה מטלפתיה). שמות של רגשות הם חלק מהשפה וחשוב לדעתי להקנות לילד את היכולת להביע במלים את מה שהוא מרגיש, כמו שחשוב שידע לומר "כואב לי ברגל" או "קבלתי מכה בראש", כדי נוכל להגיב בהתאם.
חלק גדול מהתסכול בטיפול בתינוק- גם ובעיקר של התינוק- הוא הצורך לגלות בניסוי וטעיה מה מציק לו כשהוא בוכה. כשהוא יכול להגיד את זה במלים, זה מקל קודם כל עליו.

שיקוף רגשות

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 30 יוני 2007, 12:20

כאשר ההורה "מכתיב" לילד שמות של רגשות, הוא בעצם מונע ממנו לפתח את דמיונו ולמצוא את שפתו שלו
מעניין ואולי גם הגיוני. מצד שני, השיקוף אמור להראות לילד שההורה מבין איך הוא מרגיש או חש אמפתיה. איך הילד יידע זאת בלי שיקוף?

שיקוף רגשות

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 29 יוני 2007, 22:40

טוב, ברור ששכתבתי לא קראתי את הדף קודם, ככה שלא ראיתי את הדיון בהקשר של סימן שאלה ואמירה כהכתבה. בכל מקרה מה שניסיתי להגיד הוא שלא נכון להתייחס לילדים כאילו הם מבוגרים קטנים, רצוי לתת להם מקום לחוות את עולמם.

שיקוף רגשות

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 29 יוני 2007, 17:40

אמרתי שאני מתנגדת לשיקוף רגשות אצל פעוטות, בהקשר לאנתרופוסופיה והתבקשתי להסביר. אז הנה אני מסבירה.
אתחיל בזה שאני מדברת על הגיל הרך, נגיד עד גיל 3, אולי 4, לא מפני שמאוחר יותר הראיה האנתרופוסופית כן בעד לשקף רגשות לילד, אלא מפני שאני לא ממש יודעת להסביר מה קורה אחר כך. גם ככה אני לא מומחית לשום דבר ובטח לא לאנתר' או לראייה שלה את הילד, מה שאני כותבת הוא מידע אישי מאד על קצה המזלג.

אני אתחיל ואומר שלומר מה אתה מרגיש הוא לא להרגיש, הוא לדבר על הרגשות. בעצם התימלול יש שכלתנות שמונעת את הרגש, במקום לבטא את הרגש או להיות בתוכו, הילד לומד להסתכל על רגשותיו במקום לחוות אותם.
יש כאלה שההסבר עד כאן מספק אותם, כי אולי בשכלתנות הזו יש משהו שבעצם מדכא את הרגש, ויש כאלה שיעברו לשאלה הבאה.

עכשיו נשאלת השאלה מה רע בשכלתנות. יש כאלה שחושבים שהגיון זה דבר טוב ובריא ובעצם למה לא לפתח לילדים את השכל כמה שאפשר וכמובן גם בהקשר הזה. ובכן לפי הראיה האנת' תינוקות שנולדים הם אחד עם העולם, הם נמצאים באחדות איתו. אין אצלם הפרדה בינם לבין העולם. ברגע שהמבוגרים סביבם פונים אליהם ודורשים מהם בעצם לדבר בשפה בה הם עצמם מוקפים ומדברים, שפת ההגיון והשכל, זה עשוי במקרים מסויימים לעודד הפרדה טרם זמנה של הילד מהאחדות בה הוא מצוי עם העולם. האנת' טוענת לכל מיני השלכות לעתיד בעניין הזה, אני לא רוצה להיכנס לזה לא רק מפני שלא למדתי אלא מפני שעד כאן זה מסביר הרבה בעיני. בערך בגיל 5 מתחילה היפרדות, ככה הם טוענים.


אגב, זה קורה לי לפעמים עם הילדה שלי, ויש לי ילדה בת שנתיים עירנית ומודעת כמו בת 4 ושכלתנית מאד, אבל אני יכולה לראות איפה זה פוגע בה ויכולה לראות איפה עשיתי ואני עושה טעויות איתה בהקשר הזה והקשרים אחרים. זו היא וזה נהדר, ברור שילד זה לא שטאנץ אלא אינדיוידואל, עם זאת כאמא שלה אני מעדיפה לכוון אותה למקומות שתיארתי קודם כי הם יותר לטובתה בעייני.

שיקוף רגשות

על ידי מיכל_שץ* » 19 מאי 2004, 15:38

מה עם להגיד "אני מבינ/ה שאת/ה כועס/ת כי לקחו לך את ה...", ?
או שזה יותר מעצבן? או יותר קשה ליישם?

שיקוף רגשות

על ידי חגית_ל* » 18 מאי 2004, 18:50

וחמותי אומרת 'אל תגידי כועסת, היא לא כועסת.....' - אצלה זה לא קיים בלקסיקון בכלל! ואני מואשמת בהכנסת רגשות איומים לראש הילדות.

שיקוף רגשות

על ידי אמא_ל_5* » 29 אפריל 2004, 08:35

לא מעצבן? עכשיו תחזרי לתמונה הקודמת אבל במקום שאלה תדמייני את בעלך אומר: "את כועסת." או אפילו: "את כועסת עלי ששוב ניגבתי את הריצפה במטלית המטבח." זה לא קצת פחות מעצבן?

יונת, איזה הסבר מצוין! עכשיו זה כל כך ברור. ממש הצלחת להביא סיטואציה שמאד מבהירה את העיניין. כי גם אני לפני זה הרהרתי, למה באמת להגיד בפסקנות "אתה כועס", ולא לשאול.

שיקוף רגשות

על ידי .מי* » 28 אפריל 2004, 06:34

יש לי רעיון להסבר אפשרי: כאשר אומרים "אתה כועס" כבר המצב השתנה טיפונת, כי למרות התסכול והדבר המכעיס שעדיין בתוקף מפציעה קרן אור: לפחות הובנתי כהלכה. המשפט הבא, כמובן, שיהווה כבר זריחה של ממש, הוא "ואתה צודק: זה באמת מכעיס".

את הסיפוק האדיר שיש מעצם העובדה שהובנתי אני רואה לא פעם לגבי הילדים כאשר מסתובבים יחד בחנות ואחד הילדים רוצה משהו, ואני לא קונה את זה. אם אני אומר "אתה לא צריך את זה" או "זה יישבר אחרי פעם פעמיים" נוסף לתסכול של האי קניה מצטרף גם תסכול נוסף, של האמא שלא מבינה ענין, של המחלוקת בינינו לענין מה שווה מה לא שווה, של חוסר ההזדהות בינינו, חוסר המובנות. אבל אם אני אומר, "אתה מאד רוצה את המשהו" ואפילו אוסיף דבר שבח למשהו, מתוך הזדהות עם האינטרס של הילד שלי - "זה באמת משהו אדיר. זה יכול היה להשתלב נפלא באוסף שלך", אז למרות ההמשך "אבל אני לא קונה את זה עכשיו" כבר נוצרה סיטואציה מספקת במידת מה: שנינו ראינו את המשהו האדיר, שנינו הבנו למה הוא אדיר, שנינו הסכמנו שכדאי היה מאד לקנות אותו, ושנינו בצער נאלצים להשאיר אותו מאחור.

שיקוף רגשות

על ידי .מי* » 28 אפריל 2004, 06:20

לא מזמן ראיתי אותה יושבת על המיטה שלה, ידיים שלובות, דמעות בעינים. נראתה טרגית פחד. אמרתי:
"את עצובה ומסכנה" והיא, תוקעת בי מבט שאי אפשר לתאר, אומרת בפסקנות:
"בכלל לא עצובה ומסכנה. אני רק כועסת וכועסת"
מה שאומר גם, בהתייחס לענין ההזדמנות לילד לענות- כן- או- לא שלא צריך לחשוש מדיאגנוזה שגויה, ושבכל מקרה יש להם הזדמנות להעמידנו על טעותנו במשפט הבא

שיקוף רגשות

על ידי יונת_שרון* » 28 אפריל 2004, 01:49

למה לא לשאול "אתה כועס?" אלא להגיד "אתה כועס":
התשובה האמיתית, בלי התפלספויות, היא שזה עובד. תנסי ותראי אם גם אצלכם זה ככה.

למה זה עובד? אני אנסה להמחיש:
נאמר שאת מעוצבנת על בעלך. נגיד שהוא עשה משהו שאמרת לו כבר אלף פעם שאת לא רוצה שיעשה (או שהוא לא עשה משהו שציפית שהוא יעשה). ונגיד שאת מעוצבנת עליו כל כך שאת אפילו לא רוצה לדבר איתו. אבל בכל תנועה שלך העצבנות פורצת ממך: כשאת סוגרת ארון הדלת שלו נטרקת בדפיקה, כשאת מעיינת בעיתון את רק מעבירה דפים במהירות בלי סבלנות לקרוא ממש, וכו'. ואז, כשאת מניחה את הכוס על השולחן ברוגזה והיא כמעט נשברת מזה, בעלך מסיט את הראש כמעה ושואל: "את כועסת?"

לא מעצבן? עכשיו תחזרי לתמונה הקודמת אבל במקום שאלה תדמייני את בעלך אומר: "את כועסת." או אפילו: "את כועסת עלי ששוב ניגבתי את הריצפה במטלית המטבח." זה לא קצת פחות מעצבן?

שיקוף רגשות

על ידי בשמת_א* » 27 אפריל 2004, 06:18

_רק חשוב להגיד ולא לשאול – לא "אתה כועס?" אלא "אתה כועס."
למה?
סימן שאלה נותן הזדמנות לילד לענות כן או לא_
לכאורה, זה הגיוני. לתת לילד בחירה.

בפועל, זה לא מה שקורה. אין פה מצב של בחירה, מה הילד רוצה, אלא יש פה מצב שאנחנו רוצים להראות לילד שאנחנו מבינים אותו, וגם לתת לו הזדמנות להוסיף או לתקן (לא, אני לא כועס אלא...).
זו לא בחירה, איזו חולצה הוא רוצה ללבוש או אם הוא רוצה חביתה או ביצה קשה.
אני מסכימה עם יונת לחלוטין: כל האווירה משתנה אם אתה שואל או אם אתה אומר.

יונת, תסבירי בבקשה. יש איזה הסבר יפה שלך איפשהו.
אני לא זוכרת למה זה,
אבל ה שאלה גורמת לזה להישמע כמו מניפולציה ומצליחה לעצבן את הילד (מה את שואלת? הרי ברור שאני כועס!), בזמן ש אמירה ברורה "אתה כועס" או "את מתוסכלת מפני שאת לא מצליחה לפתוח את הקופסא" נותנת להם הקלה ושיחרור אדירים.

שיקוף רגשות

על ידי פלוני_אלמוני_2* » 26 אפריל 2004, 14:35

(רק חשוב להגיד ולא לשאול – לא "אתה כועס?" אלא "אתה כועס.")
למה?
סימן שאלה נותן הזדמנות לילד לענות כן או לא, כלומר לבחור לעצמו מה הוא מרגיש ולא שיחליטו בשבילו. לילדים יש צורך עצום בחופש בחירה.כמו כולנו.

שיקוף רגשות

על ידי יונת_שרון* » 25 אפריל 2004, 01:52

לגבי מה לעשות כשהילד מרביץ לאמא: אפשר במקום לברוח לעצור אותו ולהגיד "אתה כועס" או "אתה רוצה שאני אשחק איתך" או מה שנראה מתאים באותו רגע. (רק חשוב להגיד ולא לשאול -- לא "אתה כועס?" אלא "אתה כועס.") לפעמים הם מרביצים לנו כי הם רוצים להגיד לנו משהו והם לא מצליחים למצוא דרך אחרת להעביר לנו את המסר. במקרה כזה חשוב לתת להם דרכים אחרות לתקשר איתנו.

שיקוף רגשות

על ידי אנונימי » 25 אפריל 2004, 01:52

דיון שהתחיל בדף להיות אמא זה גם לסבול.

חזרה למעלה