על ידי סמדר_נ* » 11 ינואר 2004, 01:21
א. הגדירי "הצלחה". אם הצליחה לפתור לילד בעיה אחת ויצרה לו עוד 5 זו הצלחה?
משעשע אותי שאת אומרת בדיוק את הטיעונים שלי בוויכוח המשפחתי. אני אתן את התשובה שנאמרה אז -- לא שאין מה לענות גם לה, אבל, אני מקווה שזה לפחות הופך את הדיון למשהו יותר ענייני ולא להתנגחות.
ל"הצלחה" בשיטת הטיפול אותה נוקטת דר' שולמית בלנק יש הגדרה די פשוטה: הילד האובדני יחדל מנסיונות ההתאבדות, הילד הכפייתי והפרנואיד יחדל מהטקסים הכפייתיים ויסכים לאכול בביתו, הנערה האנורקטית תאכל בכמות מספקת.
האם בכך ייפתרו בעיותיהם של הילדים האלה? סביר שלא. האם לא נוצרו בעיות נוספות כתוצאה משיטת הטיפול הזו? ייתכן שכן.
אבל עכשיו יש במי לטפל ואיך לטפל. אם הנערה האנורקטית לא תאכל, היא תמות. אם הילד האובדני ינסה שוב להתאבד, גם הוא עשוי למות. אם הילד הפרנואיד ימשיך לחשוב שכל סביבתו מרעילה אותו, גם הוא לא יאכל ועלול למות, ומכל מקום האינטראקציה איתו תהיה כמעט בלתי אפשרית, ויהיה המטפל מיומן ככל שיהיה.
בבעיות העמוקות יותר, ובאלה שאולי נוצרו תוך כדי הטיפול, אפשר לטפל גם אחר כך (היא מציגה סטטיסטיקה לפיה ההתנהגויות הפתולוגיות האלה אינן חוזרות אח"כ) באמצעים יותר סבירים ומקובלים, כמו טיפול אצל פסיכולוגית/פסיכותרפיסטית/עו"ס קלינית/מטפלת בהבעה ויצירה. טיפול כזה אפשר לעשות במקביל לחיים סדירים ורגילים, אבל קודם כל צריך
לחיות. יש לזכור שהטיפולים הנפשיים הקונבנציונליים בנויים על
תהליך. במקרים האלה, פשוט אין זמן לתהליכים. כל שבוע עשוי להיות קריטי. צריך גם לזכור שהחלופה הנפוצה לשיטת הטיפול הזו היא אשפוז פסיכיאטרי עתיר סמים ועליות מכוערות במשקל, שראשיתו מצער, ואחריתו -- או הו, בבתי"ח פסיכיאטריים אפשר למצוא לא מעט קשישים שנכנסו לשם בנעוריהם ומאז לא ממש יצאו. לא מצער לחשוב שחלק מהם היו יכולים להסתפק באשפוז של שבועיים עד חודש?
ב. כמו שכתבתי כבר בפורום אחר, השנים המוצלחות ביותר של גרמניה היו השנים של שלטון הנאצים, מבחינה כלכלית, שלטונית וצבאית. מאז, אני בהחלט מתווכחת עם הצלחות.
אבל גרמניה איבדה, בסופו של דבר, דמים רבים (תרתי משמע) במלחמה שפרצה
בשל השלטון הנאצי. הטענה של דר' בלנק ומצדדי שיטתה היא שזה לא קורה כתוצאה מהטיפול הזה.
אחותי הלא ממש באופנית ראתה את הראיון ואמרה שהגברת ממש מעצבנת ומשדרת מלאכותיות וחוסר כנות. אני לא ראיתי (אין טלוויזיה! אין טלוויזיה!

), אז אני לא יכולה לאמת.
לגבי פיצוץ הבלונים -- השיטה ההתנהגותית שבה מדובר נקראת הצפה (Flooding), יעילה במקרים מסוימים, בלתי יעילה/מזיקה במקרים אחרים. השיטה עליה דיברה
אביב חדש נקראת הקהיה (Desensitization). שתי השיטות די עתיקות, בעלות יתרונות וחסרונות, ועל אף אחת מהן אין לדר' בלנק זכויות יוצרים, כך שהיא לא לקחה את הביהוויוריזם כמה צעדים קדימה, אלא פשוט הקימה לתחייה את מה שתמיד היה שם.
בלי שום קשר -- לחשוב שפוביה מפיצוץ בלונים היא הפרעה תפקודית כה נוראה, עד שהיא דורשת טיפול ב flooding, ואללה, אין לי מה להגיד. יש לי מחלוקת עם הפסיכיאטרית הנכבדת בנקודה הזו, אלא אם הנכד כבר בן 14 ולשמע פיצוץ בלון הוא בורח למרחק של שלושה רחובות, אז אולי.
>אם להודות על האמת, סמדר בגילה המופלג דהיום עדיין מעדיפה לא להיות בסביבה כשבלון מתפוצץ. אם במקרה קרע מהבלון עף עלייך זה מאד כואב וגם משאיר סימן ליום שלם<
[u]א. הגדירי "הצלחה". אם הצליחה לפתור לילד בעיה אחת ויצרה לו עוד 5 זו הצלחה?[/u]
משעשע אותי שאת אומרת בדיוק את הטיעונים שלי בוויכוח המשפחתי. אני אתן את התשובה שנאמרה אז -- לא שאין מה לענות גם לה, אבל, אני מקווה שזה לפחות הופך את הדיון למשהו יותר ענייני ולא להתנגחות.
ל"הצלחה" בשיטת הטיפול אותה נוקטת דר' שולמית בלנק יש הגדרה די פשוטה: הילד האובדני יחדל מנסיונות ההתאבדות, הילד הכפייתי והפרנואיד יחדל מהטקסים הכפייתיים ויסכים לאכול בביתו, הנערה האנורקטית תאכל בכמות מספקת.
האם בכך ייפתרו בעיותיהם של הילדים האלה? סביר שלא. האם לא נוצרו בעיות נוספות כתוצאה משיטת הטיפול הזו? ייתכן שכן.
אבל עכשיו יש במי לטפל ואיך לטפל. אם הנערה האנורקטית לא תאכל, היא תמות. אם הילד האובדני ינסה שוב להתאבד, גם הוא עשוי למות. אם הילד הפרנואיד ימשיך לחשוב שכל סביבתו מרעילה אותו, גם הוא לא יאכל ועלול למות, ומכל מקום האינטראקציה איתו תהיה כמעט בלתי אפשרית, ויהיה המטפל מיומן ככל שיהיה.
בבעיות העמוקות יותר, ובאלה שאולי נוצרו תוך כדי הטיפול, אפשר לטפל גם אחר כך (היא מציגה סטטיסטיקה לפיה ההתנהגויות הפתולוגיות האלה אינן חוזרות אח"כ) באמצעים יותר סבירים ומקובלים, כמו טיפול אצל פסיכולוגית/פסיכותרפיסטית/עו"ס קלינית/מטפלת בהבעה ויצירה. טיפול כזה אפשר לעשות במקביל לחיים סדירים ורגילים, אבל קודם כל צריך [b]לחיות[/b]. יש לזכור שהטיפולים הנפשיים הקונבנציונליים בנויים על [b]תהליך[/b]. במקרים האלה, פשוט אין זמן לתהליכים. כל שבוע עשוי להיות קריטי. צריך גם לזכור שהחלופה הנפוצה לשיטת הטיפול הזו היא אשפוז פסיכיאטרי עתיר סמים ועליות מכוערות במשקל, שראשיתו מצער, ואחריתו -- או הו, בבתי"ח פסיכיאטריים אפשר למצוא לא מעט קשישים שנכנסו לשם בנעוריהם ומאז לא ממש יצאו. לא מצער לחשוב שחלק מהם היו יכולים להסתפק באשפוז של שבועיים עד חודש?
[hr]
[u]ב. כמו שכתבתי כבר בפורום אחר, השנים המוצלחות ביותר של גרמניה היו השנים של שלטון הנאצים, מבחינה כלכלית, שלטונית וצבאית. מאז, אני בהחלט מתווכחת עם הצלחות.[/u]
אבל גרמניה איבדה, בסופו של דבר, דמים רבים (תרתי משמע) במלחמה שפרצה [b]בשל[/b] השלטון הנאצי. הטענה של דר' בלנק ומצדדי שיטתה היא שזה לא קורה כתוצאה מהטיפול הזה.
[hr]
אחותי הלא ממש באופנית ראתה את הראיון ואמרה שהגברת ממש מעצבנת ומשדרת מלאכותיות וחוסר כנות. אני לא ראיתי (אין טלוויזיה! אין טלוויזיה! :-D), אז אני לא יכולה לאמת.
[hr]
לגבי פיצוץ הבלונים -- השיטה ההתנהגותית שבה מדובר נקראת הצפה (Flooding), יעילה במקרים מסוימים, בלתי יעילה/מזיקה במקרים אחרים. השיטה עליה דיברה [po]אביב חדש[/po] נקראת הקהיה (Desensitization). שתי השיטות די עתיקות, בעלות יתרונות וחסרונות, ועל אף אחת מהן אין לדר' בלנק זכויות יוצרים, כך שהיא לא לקחה את הביהוויוריזם כמה צעדים קדימה, אלא פשוט הקימה לתחייה את מה שתמיד היה שם.
בלי שום קשר -- לחשוב שפוביה מפיצוץ בלונים היא הפרעה תפקודית כה נוראה, עד שהיא דורשת טיפול ב flooding, ואללה, אין לי מה להגיד. יש לי מחלוקת עם הפסיכיאטרית הנכבדת בנקודה הזו, אלא אם הנכד כבר בן 14 ולשמע פיצוץ בלון הוא בורח למרחק של שלושה רחובות, אז אולי.
[hr]
>אם להודות על האמת, סמדר בגילה המופלג דהיום עדיין מעדיפה לא להיות בסביבה כשבלון מתפוצץ. אם במקרה קרע מהבלון עף עלייך זה מאד כואב וגם משאיר סימן ליום שלם<