על ידי עדינה_ניפו* » 08 אוקטובר 2009, 23:30
_בואו נדמיין שאנחנו בים. יום יפה, לא חם מדי, אתם קוראים עיתון ושותים קולה. הילד משחק במים ליד.
דמיינתם? יופי.
פתאום אתם שמים לב שהתקדר, הדגל התחלף לשחור, הגלים סוערים והמצילים חופזים למים בהסטריה. מישהו טובע. איפה הילד? הוא הרגע היה פה. "ילד!" אתם צועקים. "ילד איפה אתה?" . החוף התרוקן. הילד איננו. צעקות. צווחות אמבולסים נשמעות ברקע.
יש? מצוין. תתרכזו בתחושה של הגוף. המוח מוצף בארנלין. השרירים דרוכים.
עכשיו, תשכחו את כל הסיפור. סתם, לא הייתם בים. הילד במיטה. אבל המוח עדיין נשאר במוד של סכנה. טורים גבוהים. והכתפיים. כן, ככה, בדיוק.
עכשיו ככה שנה. שנתיים. בעבודה. תוך כדי בילוי. כשצריך להתמודד עם בעיות. כשאתם מתעוררים באמצע הלילה, מתים מעיפות ולא מצליחים להרדם בחזרה._
וואו, פעם ראשונה שאני קוראת כאן.
מצד אחד הקטע הזה מפחיד אותי ומצד שני מנחם. אני חווה את החיים שלי בדיוק ככה כבר מספר חודשים.
מפחיד, כי כל דבר כמעט מפחיד אותי.
מנחם להרגיש לא כל כך לבד בעולם הזה (אני מדברת על העולם הקטן והמסויט שבו אני מרחפת רב הזמן).
אני מקווה שהחיים שלי לא ייראו ככה עוד הרבה זמן. בעצם אני נחושה שלא להרגיש ככה עוד הרבה זמן.
מנסה לא להיאבק עם מה שאני עוברת.
בעלי אומר שזה כמו שאני עומדת באמצע אוטוסטרדה ומנסה לעצור את התנועה שדוהרת מולי.
זה הרי בלתי אפשרי לעצור את התנועה ובכל זאת רב הזמן לא מוצאת את הדרך להיכנע לזה, להרפות, להירגע. הפחד הוא גדול מידי.
לעומת זאת מכיוון שאני יודעת ברמת ההגיון לפחות שזה לא המצב ה"רגיל" שלי, שפעם (אפילו לא מזמן) עוד הרגשתי טוב ושמחתי לחיות אני משתדלת להזכיר לעצמי שעוד אחזור לחיות את החיים שלי בשמחה וזה נותן לי תקווה.
זהו, אין לי עוד מה להוסיף פשוט השתוממתי לקרוא את התיאור שלך, כל כך הזדהיתי.
אני כל הזמן מסבירה את זה כך: זה כמו להתעורר מחלום רע, מסיוט גהינום ולגלות שזה לא היה חלום אלא המציאות של חיי. זה נורא.
המרגיעון: כולנו זקוקים לחסד.
אכן.
_בואו נדמיין שאנחנו בים. יום יפה, לא חם מדי, אתם קוראים עיתון ושותים קולה. הילד משחק במים ליד.
דמיינתם? יופי.
פתאום אתם שמים לב שהתקדר, הדגל התחלף לשחור, הגלים סוערים והמצילים חופזים למים בהסטריה. מישהו טובע. איפה הילד? הוא הרגע היה פה. "ילד!" אתם צועקים. "ילד איפה אתה?" . החוף התרוקן. הילד איננו. צעקות. צווחות אמבולסים נשמעות ברקע.
יש? מצוין. תתרכזו בתחושה של הגוף. המוח מוצף בארנלין. השרירים דרוכים.
עכשיו, תשכחו את כל הסיפור. סתם, לא הייתם בים. הילד במיטה. אבל המוח עדיין נשאר במוד של סכנה. טורים גבוהים. והכתפיים. כן, ככה, בדיוק.
עכשיו ככה שנה. שנתיים. בעבודה. תוך כדי בילוי. כשצריך להתמודד עם בעיות. כשאתם מתעוררים באמצע הלילה, מתים מעיפות ולא מצליחים להרדם בחזרה._
וואו, פעם ראשונה שאני קוראת כאן.
מצד אחד הקטע הזה מפחיד אותי ומצד שני מנחם. אני חווה את החיים שלי בדיוק ככה כבר מספר חודשים.
מפחיד, כי כל דבר כמעט מפחיד אותי.
מנחם להרגיש לא כל כך לבד בעולם הזה (אני מדברת על העולם הקטן והמסויט שבו אני מרחפת רב הזמן).
אני מקווה שהחיים שלי לא ייראו ככה עוד הרבה זמן. בעצם אני נחושה שלא להרגיש ככה עוד הרבה זמן.
מנסה לא להיאבק עם מה שאני עוברת.
בעלי אומר שזה כמו שאני עומדת באמצע אוטוסטרדה ומנסה לעצור את התנועה שדוהרת מולי.
זה הרי בלתי אפשרי לעצור את התנועה ובכל זאת רב הזמן לא מוצאת את הדרך להיכנע לזה, להרפות, להירגע. הפחד הוא גדול מידי.
לעומת זאת מכיוון שאני יודעת ברמת ההגיון לפחות שזה לא המצב ה"רגיל" שלי, שפעם (אפילו לא מזמן) עוד הרגשתי טוב ושמחתי לחיות אני משתדלת להזכיר לעצמי שעוד אחזור לחיות את החיים שלי בשמחה וזה נותן לי תקווה.
זהו, אין לי עוד מה להוסיף פשוט השתוממתי לקרוא את התיאור שלך, כל כך הזדהיתי.
אני כל הזמן מסבירה את זה כך: זה כמו להתעורר מחלום רע, מסיוט גהינום ולגלות שזה לא היה חלום אלא המציאות של חיי. זה נורא.
המרגיעון: כולנו זקוקים לחסד.
אכן.