תמרולה, קראתי עכשיו את הדף הזה לראשונה, והזדהיתי.

התוכלי לספר מה קרה מאז שהפסקת לכתוב כאן?

[po]דף יפה[/po], עם דיון שלא מוצה.
הזדהיתי עם הדילמה שלך, תמר.
אהבתי את הרעיונות היפים של אורה, אשר דומים לרעיונות של שיטת ההתמקדות (אך במילים של אורה יש לרעיונות האלה טעם רענן).
בהתמקדות לא משתמשים בדימוי של דמויות פנימיות אלא מקשיבים לכל [b]התחושות הגופניות[/b] שעולות בנו בנוגע לעניין מסוים, נותנים להן את המקום שהן זקוקות לו, מנסים לתאר אותן במילים ובודקים איתן למה הן זקוקות. גם לפי שיטה זו, אנחנו רוצים להקשיב עד תום לקולות פנימיים (או תחושות פנימיות) שונים בתוכנו, מתוך נוכחות שקטה שנותנת להם מקום בלי להזדהות איתם. אני מוצאת שזה תרגול מועיל שמוביל לתובנות מפתיעות ומרגשות.

[po]דף מוצנע[/po]

יש לי שאלה - למה בעצם לא להרשות לעצמך לכעוס עליה? היא באמת תפסה את מקומך, מקום שהיה לך מאוד חשוב, והיא תפסה אותו בדיוק בזמן שבו הכי לא היית מוכנה לכך - כאשר הלכת ללדת. מותר לך לכעוס, ורק משם אולי תוכלי לסלוח, אבל אם תתכחשי לכך, תאלצי בסוף להתפוצץ עליה, בעיקר כשהיא יושבת ממש חדר לידך, לא תוכלי לשכוח כי את צריכה לפגוש אותה כל יום. האם קימת אפשרות לשוחח איתה על מה שקרה? אפילו שעברו כבר כמה שנים? יכול להיות שבאמצעות הוצאה של הדברים החוצה ועיבוד שלהם מולה, תוכלי גם בשלב מאוחר יותר לסלוח, אבל לעת עתה מותר לך לגמרי לכעוס - הכי חשוב שתקשיבי לעצמך.

מרגיש לי נכון להזכיר כהמשך לכל מה שנאמר פה, שכשמישהו בתוכנו נעלב, לא די לא בהסברים הגיוניים למה הוא צודק או לא, לא עוזר לו שמבקרים אותו על כך שהוא לא בוגר, לא מפותח, לא חומל וכיוצא באלה.
עוזר לו שמבינים אותו ומקבלים אותו ומקשיבים לשוועתו (אללי - האם הסגנון של [po]קלא אילן[/po] מידבק?) ויחד עם זה לא מזדהים איתו, כלומר, זוכרים היטב היטב, שזה שהוא נעלב זה לגטימי וראוי להקשבה - אבל שאין זו "האמת". יש עוד צדדים רבים בתוכנו שיכולים להתבונן ולהגיב ולחוות את המצב באופן אחר לחלוטין ומלבד זאת, אנחנו נוכחים גם מעבר לכל הצדדים או הדמויות הללו.

אולי לזה מתכוון קלא - מצד אחד - לתת ביטוי לעלבון/אשמה/שנאה/כל דבר אחר שעלו בעקבות "העבירה" אולם לזכור שכל ישותי רחבה ללא שיעור ועשירה ללא שיעור מהחלק בתוכי שחווה x. ולא רק זה - גם יישותו של "העבריין" (הגברת מהחדר ממול, במקרה זה) רחבה הרבה יותר מאשר הצד הפוגע שלו, למשל.
גם בו יש ילדים פגיעים וצדדים ראויים להערכה (שאולי לא באים לידי ביטוי בזמן או במקום שהיינו רוצים) - אבל אם אנחנו מצליחים לראות אותו בגדולתו/רוחב ועומק יישותו - שאולי אפילו לו עצמו אינה ידועה - זהו פתח (נוסף על אחרים) לחמלה, לשינוי.
כי כשקורה משהו מכאיב כל כך - המערכת הנפשית שלנו עלולה להתקבע בערוץ אחד והגמישות שלה נפגעת. הראייה נעשית מצומצמת; יכולת התגובה נעשית צרה מאוד - כבר לא רואים אדם במורכבותו, באנושיותו, בחולשתו, בגדולתו (לא את עצמנו ולא את זולתנו) הוא פשוט נהיה האויב/המסוכן/הרשע וכולי ואני נהיית הקרבן/השונא/ הנוקם/השופט/התליין/הטוב/הצודק וכולי.
בכל אופן - אם נותנים לדמויות (צדדים) לבטא את עצמן [b]באזנינו[/b] מבלי להזדהות איתן לחלוטין - גם אם הן מרגישות נקמנות, רוצות להרוג וכדומה - הלגיטימציה והביטוי שאנחנו נותנים להן מחזירה בהדרגה את המערבת למצב גמיש - ואז יכולות לקרות כל מיני הפתעות נחמדות, כי מערכת גמישה יכולה להניב פירות טעימים ובלתי צפויים. (-:

יש לי בערך חמש דקות - אז אעשה את זה מהר, ואולי מבולבל. תמיד אפשר לדלג!

ביום אתמול הבנתי, כי אין המזור בהכשרת החטא (מונחים קיצוניים וקוצניים, להוסיף סוכר לפי הטעם) באשר הוא. כלומר, אין האשמה (איני בטוח שבה הדיון, אפשר להחליף אם צריך. אני הבנתי את זה לגבי אשמה) שוקעת מתוך אמירה שאנו אומרים: לא היתה עברה. לזאת לא יוכל אדם לאורך זמן.
אלא כאשר אני עומד בכל ישותי, ורואה אדם בכל ישותו, איני דן, לא לזכות ולא לדין.

לילה טוב.

תודה לשמים,
הבחורה נמצאת ממש מולי, חדר מולי בעבודה, ואין לי דרך שלא לראות אותה כל הזמן כמעט...
כך שיש לי מראה פעילה מכאיבה לאחרונה...
ממשיכה להרהר בכך. לא ברור לי.
מרגישה מאד לא שלמה עם עצמי בכל ההתנהלות שלי בעבודה לאחרונה.

[u]לסלוח לעצמי על זה שלא הגנתי על עצמי טוב, שלא שמרתי עלי.[/u]
מזדהה עם המשפט הזה.
על המון דברים ידעתי לסלוח ואיכשהו הנקודה הספציפית הזו מבקשת את הזמן שלה....(הרבה זמן).
אני נוטה לחשוב שהדרך הבריאה במקרה כזה היא לקחת מרחק. לא צריך להמשיך 'לענות את הנשמה' עם המראַה המכאיבה הזו.
אם יש לך אפשרות, תתרחקי ממנה. את יכולה להרשות את זה לעצמך כי את מודעת לשיקוף ולעבודה העצמית שמוטלת עלייך.


[b]רודף העפיפונים[/b] [u]מאת[/u] [b]חאלד חוסייני[/b] - רשמתי לעצמי.
תודה
@}

וגם אישיותה המלבבת תורמת, בלי ספק....

<תמרולה מוכרחה להכניס קצת ריאליות בכל החן והחסד והרחמים כאן>

אני מרגישה שרוב הכעס שאני מרגישה אליה היום, נובע מהאופן בו אני תופסת את ה"חולשות" שלי, ומהביקורת שלי על עצמי, ומאי הקבלה של חולשותי אל מולה.
וברגע שאני עושה עבודה של קבלה וסליחה לעצמי, טיפונת קל לי יותר גם איתה שם, בחוץ...
כמובן, המבקר הפנימי שלי חוגג כאן בגדול, וזה לא קל...

הלו תמרולה!

נדמה לי שאת חווה את התופעה האנושית המוזרה של הוספת מכה לחבורה ופליק לפצע.
אני מתכוונת לכך, שלא די שנפגעת, ועכשיו את שונאת (או סולדת) - שזה כבר בפני עצמו כואב/מעורר סבל - את מבקרת את עצמך על כך שאת מרגישה מה שאת מרגישה ועל כך שאת לא מצליחה להרגיש אחרת. כלומר, אל תוך הפצע שולח המבקר הפנימי שלך עוד שניים-שלושה חיצים כואבים לפחות.
אז נראה לי שאם תוותרי על זה שמה שאת מרגישה הוא לא בסדר תוכלי להגיע לפצע המקורי ותעשי שם עבודה של ריפוי.
למשל:
[list]
[*] דברי עם הדמות שנפגעה וחוותה את השוק הנורא של השיבה לעבודה, את תחושת הבגידה והעלבון ואפשרי לה לחוש שהחוויה שלה זוכה לתשומת הלב ולחמלה שלך. זה הרי כל כך מרפא!
[*] דברי עם הדמות ששונאת/סולדת/נוטרת/רוצה לנקום - תני לה להרגיש שאת מקבלת את החוויה שלה ולא שופטת אותה.
[/list]

שתי השיחות האלה יכולות לשחרר אותך (לגמרי או חלקית) מהקושי שאת חווה.

באהבה רבה רבה

like father like son ;-)

[po]קלא אילן[/po],
אנא, הוסף קצת פירוש רש"י...

איני יודע למה - סימן הקריאה שבתחילת ההוספה שלי מוצג בצד שמאל. סתם, למי שתהה.

!

[hr]

סימן קריאה.

[hr]

עכשיו אני הוגה לא לנצח ולא לנצח: השנאה היא שינוי שסרח מבהלה.

שינוי מתרחש בנפש אדם, והנפש החוזה בעצמה מתפעלת בתחילה. ברם לפתע נתקפת היא בהלה מפני היציאה מהנצחיות שחשבה עצמה שרויה בה, מפני המוות העלול לקרוב אליה.
מתוך בהלה-שבאמצעיתו-של-מעשה זו חוזרת בה הנפש מהשינוי - ניסיון להשיב עצמה אל בטחת הנצחיות.
אה! הנה מדמה הנפש שנצחה את המוות; ברם אינה יודעת כי נצחון הנו הנצחה של מוות, של רקב; אינה יודעת כי הנצחון הנו הצחנה.

[hr]

כאשר הנפש בהולה - ראוי לנשוף ולשאוף על אף הצחנה.

אתמול גמרתי לקרוא ספר נהדר, רודף העפיפונים, נדמה לי שזה מאת חאלד חוסייני.
וכשגמרתי לקרוא הרגשתי שהספר ריפא משהו אצלי. מדובר שם על אהבה גדולה, אשמה גדולה, ומה שרגש האשמה עושה לבנאדם, ומה שהסליחה שהוא סולח לעצמו עושה לו ולכל מי שקורא את הספר...
ומה שהבנתי מזה (דברים ש"ידעתי" ושכחתי, וכל פעם לומדת מחדש ושוכחת, חווה מחדש ושוכחת), זה כמה חשוב שאני אסלח לעצמי.
איך אני יכולה לסלוח לעצמי על כל הדברים שאני (או המבקר הפנימי שלי) כל הזמן מבקרים אותי.
איך אני יכולה להכניס חמלה כלפי עצמי, לסלוח?
לסלוח על אין סוף דברים, ובהקשר שמתואר כאן למעלה, של [po]שונאים סיפור אהבה[/po], לסלוח לעצמי על זה שלא הגנתי על עצמי טוב, שלא שמרתי עלי. לסלוח לעצמי על הדיכאון והחולשה שלי לאחר הלידה, על הפחד שלי להתמודד מול המצב שנוצר, לסלוח לעצמי על שלא הייתי עם בתי התינוקת אז.
אוהו.

תודה לעינב!
כן, באמת אנסה לעכל יותר את העלבון והפגיעה הישנים, שנוכחים כאן יום יום מולי, בדמות פני עבודתי כיום.
אני חושבת שאין לי כיף להתנהג "רע" אל מישהו, מעדיפה לדבר עם אנשים ולנקות את הדברים. וכאן אני מרגישה שבמידה מסוימת אין לי עם מי לדבר. מרגישה שאני "מתנהגת" לא נחמד למישהי, על גבול ההפגנתיות, ולמרות שזה מבטא רוב הזמן את ההרגשה שלי, זה לא עושה לי טוב, ולא גורם לי תחושת סיפוק.

[u]ומצד שני, לא מסוגלת "לסלוח", או "לדבר איתה על זה"[/u]

אז אולי תחכי קצת עם הסליחה? אולי תאפשרי לעצמך קודם כל להרגיש את מה שאת באמת מרגישה (מה שנקרא "לאורר את הרגשות")? הרגשות האלה אכן קיימים שם ולנסות לדלג מעליהם ולעבור מיד לשלב הבא נראה לי כמעט בלתי אפשרי. אולי אם תאפשרי לעצמך להרגיש באמת את הכעס והעלבון הישנים, אולי משם תגיע תשובה איך להמשיך?
מותר (ורצוי) לנו גם לכעוס ולהעלב!


[u]איך הופכים סלידה, פגיעה, כוויה, לאהבה? האם צריכים לאהוב כל אחד?[/u]

לא!
(ואגב, לא לאהוב, אין פרושו לשנוא). מעצם שאלתך נראה שאת לא באמת אוהבת אותה אך מנסה להתכחש להרגשתך. עזבי, תרשי לעצמך. אולי אח"כ ממילא תרגישי משהו אחר..
בהצלחה, וחיבוק!

הולכת לכתוב כאן משהו די ארוך.
הוא עוסק בשנאה ובצורך להפוך אותה לאהבה.
בעצם לא מדובר בדיוק בשנאה, אלא יותר בסלידה, ובפגיעות.
ומעשה שהיה כך היה:
לפני כמה שנים נולדה בתי, ולקראת חופשת הלידה גייסתי בחורה להחליף אותי.
מתוך מחוייבות עמוקה לעבודתי, חיפשתי מישהי הכי טובה שאפשר, הכנתי אותה הכי טוב שאפשר, והלכתי ללדת.
ביום הראשון שחזרתי לעבודה מחופשת הלידה, אמרה לי הממונה עלי שאני מודחת בפועל מהתפקיד שלי, אם כי לא באופן פורמלי, והבחורה הזאת תבצע חלק ניכר מהנושאים שהיו באחריותי.
קיבלתי את זה מאד קשה, הייתי באמצע ההורמונים של הלידה, לילות ללא שינה, היום הראשון בעבודה, מחשבות טובות, רעיונות, והנה מין בומבה שכזאת, והייתי לחלוטין בהלם ובלי שום יכולת להתמודד עם המצב הזה.
הבחורה שהחליפה אותי, היתה מאד פושרית, מרפקית, ו"נדחפה" לכל דבר ולכל פעילות, וקיבלה את כל הגיבוי מהממונה.
לאחרונה היתה בחופשת לידה,
כשחזרה מחופשת הלידה, ביום שחזרה, הרגשתי שהכל עולה לי. הרגשתי שאני הייתי במצב הזה לפני מספר שנים, ואיך התיחסו אלי ברשעות ונוקשות ורוע.
ומתוך הרגש הזה, ומתוך דברים נוספים שעלו, לא הייתי מסוגלת להיות במחיצתה. לא הייתי מסוגלת לדבר איתה בכלל. הרגשתי סלידה ואף בחילה.
אני לא אוהבת למצוא את עצמי ברגשות האלה. מרגישה שזה לא נכון.
ומצד שני, לא מסוגלת "לסלוח", או "לדבר איתה על זה" כי היו לי עמה הרבה שיחות בעבר בהן זילזלה בריש גלי ברגשותי ומחקה אותם כלא רלוונטיים.
מה עושים?
איך הופכים סלידה, פגיעה, כוויה, לאהבה? האם צריכים לאהוב כל אחד?
האם צריך לקבל את הרע לא כמו "רע" אלא כמו "זה מושלם כפי שזה"?
איך משנים את החוייה הפנימית שאני חווה כך שתהיה חיובית יותר עבורי? שתקדם אותי לשלב הבא?
מה אני באה ללמוד מכל זה?