על ידי הגבירה_בחום* » 28 אפריל 2009, 08:04
הי
שוות נפש
אני מבינה על מה את מדברת, כיוון שבמהלך כתיבת הבלוג כאילו נרקם עליי מן אופי מסויים שהקוראים מציירים לעצמם ופתאום לשבור את המסכה הזו ולהראות שאני בעצם גם כזאת וגם כזאת, ומה אם יגלו את האובססיות שלי או הצדדים הפחות יפים?
אני אישית לא באמת מסתתרת, הפרטים שלי נמצאים במעלה הדף, ואנשים יודעים מי אני, לפעמים גם מכירים אותי אישית. ובכל זאת ואולי דווקא בגלל שכך החלטתי לנווט את כתיבתי כאן, אני לא כותבת על ה-כל. אני לא חושבת שנכון לכתוב על הכל. או נכון לחשוף את הכל.
ויש נושאים מסויימים, או עוצמות מסויימות שאני בוחרת לבטא בפורמטים אחרים. במחברת שלי, במחשבות שלי עם עצמי, עם חברי הקרובים או בנזוגי.
אני מבינה את ההתעסקות שלך בזה, כי בעצם רצית להשתמש בבלוג כדי לבטא ואת מרגישה שאין לך חופש מלא. ואני חושבת שאין אף פעם חופש מלא, בשום המקום, גם החופשי ביותר שיכול להיות וטוב שכך.
נראה לי שכך החיים שלנו בנויים (אצל כל אחד במינונים אחרים כמובן) רבדים רבדים, חלקם מוארים ונראים יותר בקלות ע"י רוב האנשים, חלקם מוצלים רוב הזמן ונגלים לפעמים אל אנשים קרובים וחלקם כ"כ עמוקים ומבצבצים במחשבות... וזה בסדר.
הביטוי שאת מוצאת לנכון לשחרר כאן, הוא זה שמתאים לשחרר כאן עבורך. לספר משהו על עצמך לקהל בלתי נודע ובלתי נראה, הוא דבר שצריך להעשות במינון הנכון לך, אחרת במקום תחושת שחרור וחופש, תגיע תחושה אחרת....
ואולי זה קשור למה שדיברנו עליו פעם, על המחוייבות לקורא. ופה אנחנו מדברות על המחוייבות לכותב, ומסתבר שגם היא נושא לא פשוט (-:
הי [po]שוות נפש[/po]
אני מבינה על מה את מדברת, כיוון שבמהלך כתיבת הבלוג כאילו נרקם עליי מן אופי מסויים שהקוראים מציירים לעצמם ופתאום לשבור את המסכה הזו ולהראות שאני בעצם גם כזאת וגם כזאת, ומה אם יגלו את האובססיות שלי או הצדדים הפחות יפים?
אני אישית לא באמת מסתתרת, הפרטים שלי נמצאים במעלה הדף, ואנשים יודעים מי אני, לפעמים גם מכירים אותי אישית. ובכל זאת ואולי דווקא בגלל שכך החלטתי לנווט את כתיבתי כאן, אני לא כותבת על ה-כל. אני לא חושבת שנכון לכתוב על הכל. או נכון לחשוף את הכל.
ויש נושאים מסויימים, או עוצמות מסויימות שאני בוחרת לבטא בפורמטים אחרים. במחברת שלי, במחשבות שלי עם עצמי, עם חברי הקרובים או בנזוגי.
אני מבינה את ההתעסקות שלך בזה, כי בעצם רצית להשתמש בבלוג כדי לבטא ואת מרגישה שאין לך חופש מלא. ואני חושבת שאין אף פעם חופש מלא, בשום המקום, גם החופשי ביותר שיכול להיות וטוב שכך.
נראה לי שכך החיים שלנו בנויים (אצל כל אחד במינונים אחרים כמובן) רבדים רבדים, חלקם מוארים ונראים יותר בקלות ע"י רוב האנשים, חלקם מוצלים רוב הזמן ונגלים לפעמים אל אנשים קרובים וחלקם כ"כ עמוקים ומבצבצים במחשבות... וזה בסדר.
הביטוי שאת מוצאת לנכון לשחרר כאן, הוא זה שמתאים לשחרר כאן עבורך. לספר משהו על עצמך לקהל בלתי נודע ובלתי נראה, הוא דבר שצריך להעשות במינון הנכון לך, אחרת במקום תחושת שחרור וחופש, תגיע תחושה אחרת....
ואולי זה קשור למה שדיברנו עליו פעם, על המחוייבות לקורא. ופה אנחנו מדברות על המחוייבות לכותב, ומסתבר שגם היא נושא לא פשוט (-: