בעלי נסיך - לא נראה לי שקראת את הדף כי מה שכתבת כאן לא כל כך קשור לנושא הדיון

בעלי שותף מלא בבית ובילדים כמו כן הוא קשוב לצרכי ורצונותיו כאישה וכאדם. הזוגיות שלנו זורמת כלכך טוב משתי סיבות הראשונה היא תקשורת נהדרת והשנייה היא שאני מאפשרת לו להיות הגבר שלי . אני לעולם לא מצווה עליו דבר. דוגמא: ״ חיים דלי מה אתה מעדיף לקלח אותם או לנקות פה את המטבח״( אחרי ארוחת ערב שני ילדים פיצקים) בנות תפסיקו לחשוב יותר מידי תהיו נסיכות ותקבלו נסיכים . תהיו כלבות תקבלו מנייקים או לחלופין עבדים נרצעים.

לא קראתי את מה שנכתב פה (אולי רק 3-4 דברים ראשונים) אבל... הלוואי שהיה לי בעל "שובניסט"... :-)
שיגיד לי "את תתרכזי בילדים ובניקיון ובבישול, ואני לוקח על עצמי את הפרנסה".
אוי, זה היה יכול להיות נהדר...

אני חושבת שזה מאוד חשוב מה המניע להתנהגות שלנו, כי אני רואה כמה סיטואציות שאני מזדהה איתן במובן הזה שאני עושה את תפקידי המסורתי השוביניסטי, אבל לא מתוך כניעה אלא מתוך הערכה לגבר המפרנס והממלא את תפקידו שאיתי. לפעמים אני ממש מצטערת שאני לא יכולה לחכות לו בשובו מן העבודה עם בית נקי וארוחה חמה, כי באמת אני חושבת שמגיע לו וכי אני חושבת שזה דבר שיתרום לזוגיות שלנו. לא מפני שהוא מצפה לכך ואני רוצה לרצות אותו.

איזה יופי של דיון. אני מהצד של הלא-שוביניזם, אלא [po]הלך רוח כנוע[/po]. וכי למה? כי אני אשה בזוגיות עם אשה, ומזדהה עם המון ממה שנאמר, גם מצד הנשים וגם מדיווחן על רגשות הגברים. והקטע הוא, שחוויתי את אותם הרגשות ואותן התגובות גם בזוגיות עם גבר, וגם בזוגיות עם נשים אחרות. כך שאני לא מסכימה עם ההכללה בדבר השוביניזם הקמאי שמרים ראשו הנכלולי. לפחות מבחינתי (וגם מבחינת בתזוגי וחברות שדברתי אתן), הבעיה היא ש [u]יש בי החלק שעושה מה שאני מרגישה שרוצים ממני אפילו בלי לקלוט שאותו החלק מפחד שירביצו לו אם לא[/u]. אולי בעצם קצת עם לקלוט.

בכלל, כל ענין דפוסי התקשורת השונים מאד נכון בעיני (ותודה לכל העוסקות במלאכה). אלא שנראה לי שהבעיה היא באינסטינקט ההשתבללות והמגננה שמעורב בתקשורת עם מי שאנחנו (אני) בזוגיות אתו/אתה. כלומר, יש המון המון מה ללמוד על תקשורת מקרבת וכו'. אבל הסיבה שאני מתקשרת הרבה יותר "נכון" עם חברות לא רומנטיות מאשר עם בת הזוג שלי היא לא כי אנחנו חולקות אותם דפוסי תקשורת מגדריים, אלא כי מערכת היחסים הרבה יותר אינטנסיבית רגשית, ומעוררת את כל הג'אנק הרגשי הקמאי.

ואני הייתי מתמצטת את כל הדיון כאן ל [po]אוטיסטיות של גברים[/po] וסליחה סליחה מכל גברברי האתר (יש כמה,שמעתי עליהם פעם)
אני יודעת שיש גברים עם כושר ביטוי מדהים,אבל בינינו,אלה גברים עם נשמה נשית מפותחת.
השאר איך לומר...לא זקוקים לכל כך הרבה מילים כמונו.או במילים אחרות-פחות ורבאלים.
ולפעמים זה הופך אותם ליותר ישירים,לפעמים יותר כנים ולפעמים-לחסרי טאקט.
גברים,נו...

[u]יש בי החלק שעושה מה שאני מרגישה שרוצים ממני אפילו בלי לקלוט שאותו החלק מפחד שירביצו לו אם לא[/u]
איזה משפט חזק. מאוד ממצה.

כשכתבתי למעלה -
[u]בשנים האחרונות אני משתחררת מהשוביניזם שהיה טבוע בי, וככל שזה קורה, השוביניזם שלו פחות ופחות משפיע בזוגיות שלנו.[/u]
_[po]הלך רוח כנוע[/po] מול הגבר שלי, התקרבנות מולו.
הייתי שמה את עצמי במקום שני בבית, והרגשתי שזה משהו שהוא הכתיב, אע"פ שזה ממש לא היה נכון_
התכוונתי בדיוק לזה.
כשהתחלתי לשים לב לזה, לפני כשנתיים (בזכות כל הדפים שנפתחו אז על התעללות בזוגיות - ובשמת, זו עוד הזדמנות להודות לך) בהתחלה טעיתי לחשוב שזה אומר שהוא באמת ירביץ לי. כאילו הוא זה שטיפח את החלק הזה בי. אבל תודה לאל, זה ממש לא המצב, ומתישהו הבנתי שזה פשוט חלק בי - לגמרי אצלי, שלי (ואגב, השובינזם המוצהר שלו ממש לא עזר לי להבין את זה, בואו נגיד ככה).
מאז אני לומדת להפריד את זה ממני בזמן אמת, תוך כדי הסיטואציה. וזה הולך ומשתכלל.
כל כמה זמן יוצא שאני "מתקפלת", נגיד מוותרת על משהו שביקשתי. ואז, בכל פעם, אני שואלת את עצמי למה אני מוותרת, מאיזה מקום זה בא. השאיפה היא לוותר אך ורק ממקום אוהב כלפיו, ממקום של יש ולא של קרבן. ממקום מלא, שיכול להמתין בסבלנות ובחמלה לזמן / לתנאים שבהם הוא יוכל לתת לי את מה-שזה-לא-יהיה, ולא ממקום חסר שסובל בשקט עד ש-.

בשמת, בחווית הזוגיות שיצאתי ממנה המשפט שכתבת בסוגריים : [u]יש בי החלק שעושה מה שאני מרגישה שרוצים ממני אפילו בלי לקלוט שאותו החלק מפחד שירביצו לו אם לא[/u] , מביא את הזיקוק שלה חד וחלק. בדיוק ככה. ואיך אני אסירת תודה שלפני הזוגיות הבאה שלי אני גדלה פה.
תמרוש מותק, את פתחת דף ותראי מי בא אליו. מה חשבת? יאללה שבי וקראי. מתוך רחמנות אני אחכה שהדיון פה ירגע לפני שאעלה איזה ענין בדף הסירבול וכובד תנועה.
(())

המממ. חושבת על מה שכתבת, [po]תמרוש רוש[/po]. לי יש נטייה "להתקפל" כדי לרצות אותו. אבל אני צריכה לחשוב על זה. נוח לי יותר לרצות, אבל זה גם אינסטינקט של כאלה שמפחדים מתגובה תוקפנית של הזולת (כאילו, יש בי החלק שעושה מה שאני מרגישה שרוצים ממני אפילו בלי לקלוט שאותו החלק מפחד שירביצו לו אם לא).

היי, אתן לא מצפות ממני לקרוא את כל זה בנגלה אחת, כן? יש לי גם אימיילים לבדוק!! :-D

אבל תגובה ראשונית:

_האם הנ"ל בהכרח מרמז על שוביניזם אצלך?
אולי זה פשוט נובע מטבע כזה - לקבל את דבריו של האחר כבעלי חשיבות יותר מדברייך? (כל אחר, לאו דווקא גבר?)
סוג של כניעה מול מי שמביע סמכותיות?
האם ייתכן שמדובר ב-[po]הלך רוח כנוע[/po] כללי, ולאו דווקא כאישה מול גבר?_

אני עם [po]יעלי לה[/po]: לחלוטין לא.
ודווקא מפני שזה רק מולו, אני מייחסת את זה למורשת תרבותית שוביניסטית, ולא למשהו אחר.
בעיני, השוביניזם הוא לא כל כך בדפוס עצמו (אני מקבלת את זה שהשפה שלו שונה משלי, והצורה שבה הוא אומר דברים שונה משלי) אלא בנטייה המוטבעת אצלי להתקפל ולקבל את דבריו כסמכותיים. וזה לא רק זה, יש עוד, אבל ארחיב אחר כך.

(()) לכולכן

אני מסכימה עם כל מה שנאמר כאן
לשמחתי אנחנו לא (אני חושבת) במצב דומה, אם כבר אז להיפך, הרבה פעמים אני שואלת-מתייעצת איתו ואז עושה ההיפך,
כך שמשפט השגור בפיו הוא "בשביל מה את בכלל שואלת אותי???"

אבל רציתי להאיר את סוגיית הקרואסון מזוית נוספת
אני מרגישה לפעמים רצון לחוות איזו חוויה ביחד. למשל, אם אנחנו מסתובבים, ועוברים ליד קונדיטוריה למשל, ולי קצת מתחשק עוגה, אבל לא ברמה היסטרית - אני יכולה להסתדר גם בלי - אז אם הוא רוצה, אז נלך על זה, ואני אשמח להתענג על חוויה משותפת (לא חייב להיות עוגה, יכול להיות גם סושי, חומוס, וכו'), אבל אם הוא לא רוצה אז לא בא לי לבד. בא לי לחוות משהו יחדיו.
וגם הוא, הפוך. הרבה פעמים יעשה משהו אם אני עושה אותו, ויוותר עליו אם אני לא, וברור שזה המקום של חוויה משותפת, ולא ממחיקה עצמית.

מזדהה מאוד גם.
הדוגמא עם הקרואסונים הזכירה לי שכשמדובר באוכל אז לא נעים לי לקנות אם בן הזוג לא רוצה גם.. אם הוא רוצה זה רצון לגיטימי לאוכל, אם הוא לא מעוניין אז זאת התחזרות מצידי.

אני בינתיים מתענגת על הדיון. כיון שאני לא בזוגיות בכלל , לא טובה ולא רעה, כבר הרבה זמן, אין לי הרבה לתרום משלי אבל לומדת בשמחה וחושבת על זה ומקווה להפיק מזה כלים שישרתו אותיבזוגיות הבאה :-)
תודה לכולן @}
<מרגישה כאן קצת כמו המסודרות במועצת החירום>

המממ. אני לא חושבת שצריך שפה חדשה.
מה שצריך זה להתחיל להבין - ולצאת מנקודת הנחה ש-אם יש קצר פירושו שאין הבנה.
להניח, אי הבנה.
אלא אם כן הכל מצויין. אם כולם מאושרים ומרגישים טוב והתקשורת זורמת, אין מה לתקן (-:
אבל אם לא - אז להתחיל לחפש את אי ההבנה קודם כל אצלנו. קודם כל לחפש, מה הנחות היסוד שלי.

למשל, אם אני אומרת "אני הולכת לשטוף פה את הרצפה, בסדר?" אני מתכוונת שהזולת יבדוק אם זה מתאים לו. אם זה מתאים לו, הוא אמור להגיד "בסדר" או משהו דומה. אם זה לא מתאים לו, אני מצפה שהוא יגיד: "אבל זה לא מתאים לי, כי..." ואז אנחנו נמצא פיתרון שמקובל על שנינו.
האמירה הזאת היא מבחינתי בסיס לשינויים.
וזה כל כך ברור לי, כי כל משפחתי וחבריי מבינים אותי ככה. כולם יגידו לי "בסדר" אם זה לא מתנגש עם איזו תוכנית שלהם, או יעלו השגה אם זה כן מתנגש.
לכן לא עולה בדעתי, שיכול לבוא אדם אחר, שבא מכפר אחר, שאצלו, כשהוא שומע את ה"בסדר?" שלי, הוא חושב שא. אני מצפה ממנו להגיד "בסדר". ב. אני מצפה שהוא יסכים אוטומטית. ג. מה שאמרתי הוא קביעה שאין עליה ערעור. ד. אסור לשנות.
אז אם זה לא מתאים לו, מה הוא יכול לעשות, לפי התפיסה שלו?
יש לו שתי אפשרויות - האחת, להיחנק עם זה... (ואז הוא ירגיש שאני רומסת אותו, לא נותנת לו מקום, וכיוצא באלה דברים שמעולם לא העליתי בדעתי, שהרי מבחינתי, צורת הדיבור שלי [b]כולה[/b] בגדר מתן מקום, מתן כבוד, מתן מרחב, מתן זכות דיבור...)
והשנייה, לעקוף אותי בכל מיני צורות (כמו בבית ספר: המורה קבעה איזה חוק? לא מוצא חן בעיניך? או שתשתוק ותרגיש רמוס וחסר אונים, או שתעשה מאחורי הגב שלך את מה שמתחשק לך כל זמן שלא תופסים אותך).

אז הפנס שאני מפנה פה לנקודה הוא, שאם יש קצר בתקשורת, אני צריכה לבוא ולשאול את עצמי: אוקיי, מה קרה פה? מה שקרה לא מתאים להנחות היסוד שלי. אז צריך לבדוק את הנחות היסוד שלי.

הבעיה הכי גדולה, שדגים אינם יכולים לראות את המים.

כלומר, כל עוד הנחות היסוד של כל אחד מאיתנו לגבי צורת התקשורת שלו לא גלויות גם בפנינו, אנחנו לא נצליח אפילו לדמיין שזו הבעיה.
נגיד, אם אני לא מבינה שצריך להסביר למישהו בעולם, שמה שאמרתי הוא "הצעה שאתה מוזמן להגיד לי אם היא מתאימה לך או לא, ואם לא אז אתה מוזמן להבהיר מה בדיוק לא מתאים לך, ואז אנחנו ננסה לפתור את זה כך שמקסימום ממה שאני רוצה ומקסימום ממה שאתה רוצה יתממשו"
[list]
[*] איך הוא יבין?
[/list]
זה שקוף לי.
זאת הבעיה.
כל זמן שהדפוס שלנו והנחות היסוד שלנו שקופות לנו - אנחנו לא יכולים להבין אפילו שהן לא משותפות. ובטח לא ללמד את הזולת איך להבין אותנו.

[u]היא לא יודעת איך לשאול אחרת, בצורה שתעזור לו לעזור לה[/u]

ועכשיו רק נשאר להמציא שפה חדשה...
שתבטא יותר טוב את מה שאנחנו חושבות
ושתהיה מותאמת לשפה שהם יכולים להבין
שטויות...

כן, טוב נו, לא בזוגיות טובה :-)

(-:
אבל לא צריך להרחיק לכת עד כדי כך. לא הייתי אומרת "התעללות עצמית".

[po]סימני התעללות עצמית בזוגיות[/po]? ;-)

[u]אני חושבת שזה שנדע מה אנחנו עושות ואיך אנחנו עצמנו תורמות למצב, יכול רק לעזור לנו[/u]
ב-רור!
בשביל מה כל הדיון הזה אם לא בשביל זה?

גם בשביל לחשוף בשבילנו, איפה בכלל הבעיה.
אולי עוד לפני זה, שיש בעיה! להבין, ש - רגע, אם אני לא מסוגלת לקנות משהו לעצמי, אחרי שהוא כבר אמר "אם את רוצה תקני", אז יש לי בעיה! לי יש בעיה, וכדאי לטפל בה.
זה מתבטא בזוגיות, אבל זו בעיה שלי.
זה חשוב גם מפני ששמתי לב, שהרבה אנשים שזה הדפוס שלהם (שהם מוחקים את עצמם מראש, בלי להרגיש שזה מה שהם עושים) - מאשימים בזה את השני.

תארו לעצמכם כמה אומלל יכול להיות זוג, שבו חיים שני מחוקים שכל אחד מהם חושב שהשני מוחק אותו, בעוד שכל אחד מהם מוחק מאוד בחריצות את עצמו.

[u]אלא נלמד באופן חברתי, כי זה בעיקר הרגל של נשים - לבקש רשות וגם באותו זמן להרגיש ש"לא מגיע לי" בלי לדעת בצורה מפורשת שזה מה שעומד בבסיס התחושה הזאת.[/u]
אני לא מהססת לקרוא לזה שוביניזם סמוי ופנימי אצל האשה. אולי האני העליון חושב אחרת באופן תיאורטי, אבל החינוך הישיר והעקיף של המשפחה והתרבות - פטריארכליים, והם אלה שבאים לידי ביטוי מעשי יומיומי.

_מה שהאשה בסיטואציה מרגישה זה -
לא נעים לה.
מעורפל לה.
קשה לה להחליט.
התשובה של הגבר לא עונה על מה שגורם לה להתלבטות הפנימית.
היא לא יודעת איך לשאול אחרת, בצורה שתעזור לו לעזור לה._
אני חושבת שזה שנדע מה אנחנו עושות ואיך אנחנו עצמנו תורמות למצב, יכול רק לעזור לנו.

[u]לא סתם אמרתי שלא פעם הנשים הן השוביניסטיות בתמונה.[/u]
אבל ניצן, זה לא תמיד שוביניזם. זה הרבה פעמים הרגל - שאת צודקת, הוא לגמרי לא רק פרטי ומשפחתי, אלא נלמד באופן [b]חברתי[/b], כי זה בעיקר הרגל של [b]נשים[/b] - לבקש רשות וגם באותו זמן להרגיש ש"לא מגיע לי" בלי לדעת בצורה מפורשת שזה מה שעומד בבסיס התחושה הזאת.
מה שהאשה בסיטואציה מרגישה זה -
לא נעים לה.
מעורפל לה.
קשה לה להחליט.
התשובה של הגבר לא עונה על מה שגורם לה להתלבטות הפנימית.
היא לא יודעת איך לשאול אחרת, בצורה שתעזור לו לעזור לה.

[u]זה בדיוק זה. אבל אם את רוצה משהו לעצמך, למה זה חשוב לך שגם הוא ירצה? כשאת מוותרת על הדבר שרצית כי הוא לא חשק בו בעצמו, את בעצם אומרת שאת רוצה שתהיו אדם אחד עם רצון אחד. זה קשור בעיני לתפישה לא בריאה של הזוגיות, כאילו בני הזוג צריכים להיות בעצם יישות אחת.[/u]
למה חשוב לי שהוא ירצה?
אני משערת שזה קשור לכל כך הרבה דברים, לכל כך הרבה רבדים חבויים ודפוסים של ריצוי שאנחנו סוחבים איתנו אלוהים יודע מאיפה.
כי אני רוצה שאחרים ירצו מה שאני רוצה, כי אני רוצה שכולם יהיו כמוני, כי אלה הדרכים שלי לקבל אישור, כי אחרת אני לא שווה, כי לא מגיע לי.
יש כל מיני.
מה שבאמת חשוב בעיניי זה להסתכל על זה ולנסות להפוך את הדינמיקה לכזו של [u]תקשורת ושיתוף[/u]

_הוא עונה לה, "אני לא, אבל אם את רוצה, תקני." היא לא קונה.
אין ספק שיש הבדל תהומי באופן התקשורת והביטוי בין גברים לנשים._
אני מסכימה. אני חושבת שעניין המיצוב הפנימי הוא הכי משמעותי פה. האם אני שואלת כי אני מבקשת אישור? או שאני שואלת כי אני עושה דברים מתוך שיתוף?

_אני רוצה להגיד שמהצד זה ממש נראה משונה, הדו שיח הזה.
הגבר, ממש לא אכפת לו שהיא תקנה. הוא אישית לא רוצה את הדבר הזה, אבל אין לו שום בעיה שהיא תקנה לעצמה אם היא רוצה._
כאשר מבקשים אישור, זה יכול לגרום להרבה קונפליקטים פנימיים וחיצוניים, כאשר שואלים עבור תקשורת ושיתוף זה רק מקרב. במיצוב הראשון האשה אכן לא תקנה כי לא קיבלה אישור מפורש, במיצוב השני היא תקנה גם תקנה, כי התשובה הגיעה והיא נייטרלית. [sub]לא סתם אמרתי שלא פעם הנשים הן השוביניסטיות בתמונה.[/sub]

[u]אבל הוא לא מבין את מהות התפקיד וגם מעדיף כדור בראש על פני להיות אסיסטנט-קניות[/u]
D-: (פעם אחת, יחידה-ואחרונה-ואחת-יותר-מדי האיש הלך עם בתנו לקנות מתנה ליומולדת לחברה. שניהם נשבעו שלעולם לא תהיה פעם נוספת, וגם לקח להם המון זמן להתאושש מהחויה)

[u]אבל אם את רוצה משהו לעצמך, למה זה חשוב לך שגם הוא ירצה?[/u]
זה מין משהו היולי כזה, לדעתי.
כשאנחנו עובדים על עצמנו, מבחינת ההתפתחות של הערך העצמי, היכולת לזהות את הרצונות והצרכים שלנו, היכולת להיות מחוברים לגמרי לתחושות ולרגשות שלנו וכן הלאה (סליחה שאין לי רשימה ממצה), התופעה הזאת מתחילה לרדת.
הולך ונעשה לנו ברור, שאם אני רוצה קרואסון מקמח מלא (ואלה שבחנות של [po]טרה רוסה[/po] מאממים (-: לא, אין לי אחוזים) בעוד שלאישי בכלל לא מתחשק כרגע שום מאפה, זה ממש בסדר שאני אקנה לעצמי את הקרואסון.

בעצם אני אדייק קצת יותר: מה שעולה במצב הזה, שבו אני רוצה שהוא ירצה את מה שאני רוצה - זה חלק מדפוסים של קורבניות.
יש פה הנחה מוקדמת מוסווית, ש"לא מגיע לי".
על זה כדאי לעבוד. כדאי לנקות את כל האספקטים של ה"לא מגיע לי" מהחיים. הם צצים במקומות מפתיעים ולא הגיוניים.

אני רוצה להגיד שמהצד זה ממש נראה משונה, הדו שיח הזה.
הגבר, ממש לא אכפת לו שהיא תקנה. הוא אישית לא רוצה את הדבר הזה, אבל אין לו שום בעיה שהיא תקנה לעצמה אם היא רוצה.
[u]אלא כשמדובר במשהו שנוגע לשנינו, אני לא רק רוצה שהוא יאשר, אני רוצה שהוא ירצה את מה שאני רוצה.[/u]
זה בדיוק זה. אבל אם את רוצה משהו לעצמך, למה זה חשוב לך שגם הוא ירצה? כשאת מוותרת על הדבר שרצית כי הוא לא חשק בו בעצמו, את בעצם אומרת שאת רוצה שתהיו אדם אחד עם רצון אחד. זה קשור בעיני לתפישה לא בריאה של הזוגיות, כאילו בני הזוג צריכים להיות בעצם יישות אחת.

(אני גם חוטאת בזה, לפעמים)

_אסור לך לרצות משהו לעצמך אלא אם כן מישהו אחר לידך גם כן רוצה משהו לעצמו.
אוי. לגמרי. כלל חוצה עדות, לצערנו_
אני קוראת לזה "פולין כמטאפורה".
זה כבר מזמן לא עניין של גנים

הו הו, מה שדניאלה כתבה זה בדיוק היה הדפוס שלי. איזה תיאור מדוייק! עכשיו שאני קוראת, אני קולטת שאבי וגיסי למדו לתקשר עם הדפוס הזה. הם ממש מבינים מה אנחנו אומרות (-: (אמא שלי, אחותי ואני)

[u]אסור לך לרצות משהו לעצמך אלא אם כן מישהו אחר לידך גם כן רוצה משהו לעצמו.[/u]
אוי. לגמרי. כלל חוצה עדות, לצערנו

ועוד דבר - כנראה יש משהו בעניין השוביניזם.
יכול להיות שאני ספציפית לא מזהה את זה כי הבנזוג שלי מגיע ממקום מאוד שונה
(אגב מודל של בית ההורים),
גדל בבית עם חלוקה מגדרית מאוד לא קונבנציונלית וכאאוטסיידר תמידי כנראה לא טרח להפנים את עיוותי החברה בתחומים האלה.
ככה נשארתי לבד עם השריטות האישיות + התרבותיות שלי, בלי פרטנר למימוש שלהן,
והתחלתי להסתכל על עצמי וזיהיתי שזה לא רק מולו, זה דפוס יותר רחב של כניעה.
ובמחשבה שנייה אני מסכימה שלא מן הנמנע שאימצתי דפוסים כאלה ואחרים גם בגלל היותי אישה ואיך שאני תופסת את תפקידי, זכויותיי וכו' לפי הפילטר התרבותי הזה.

[u]"אבל אתה רוצה?" הוא עונה לה, "אני לא, אבל אם את רוצה, תקני." היא לא קונה.[/u]
המממ.
זה גם: לא נעים לה לקנות לעצמה, אם הוא לא רוצה לעצמו כלום. היא מרגישה שהיא אולי "מבזבזת", והיא גם קוראת ביקורת סמויה באי הרצון שלו - בין אם יש ובין אם אין.
יכול להיות שמתפקד פה גם הכלל הפולני הלא כתוב:
אסור לך לרצות משהו לעצמך.
וה=corollary:
אסור לך לרצות משהו לעצמך אלא אם כן מישהו אחר לידך גם כן רוצה משהו לעצמו.

(מזמינה פה את חברתי שיודעת מי היא לספר את הסיפור על הביצה בארוחת הבוקר, אם היא רוצה (-: )

_כשהגבר רוצה לקנות, הוא בא, לוקח מה שהוא רוצה, שואל את האישה אם צריך עוד משהו או אם היא מעדיפה כזה או כזה במידה שהוא מתלבט, וקונה.
האשה מסתכלת, מחליטה מה היא רוצה, ואז שואלת את בן זוגה, "מה אתה אומר? לקנות?" הוא עונה לה "אם את רוצה תקני." היא אומרת לו, "אבל אתה רוצה?" הוא עונה לה, "אני לא, אבל אם את רוצה, תקני." היא לא קונה._
אין ספק שיש הבדל תהומי באופן התקשורת והביטוי בין גברים לנשים.
אני מאוד מזהה את עצמי כאן, בסיטואציה כמו זאת ש [po]טרה רוסה[/po] תיארה.
מהצד שלי אני יכולה לומר שלא רק שאני מחפשת את אישורו לקנות
(כמו שאני עושה כשאני עם חברה שבאה לעזור לי לבחור, בשביל זה הבאתי אותה. אבל הוא לא מבין את מהות התפקיד וגם מעדיף כדור בראש על פני להיות אסיסטנט-קניות),
אלא כשמדובר במשהו שנוגע לשנינו, אני לא רק רוצה שהוא יאשר, אני רוצה שהוא [b]ירצה[/b] את מה שאני רוצה.
והרבה שנים כל הדינמיקה הזו היתה מאוד ברורה אצלי בראש, עד שהבנתי שהוא בכלל לא מבין את כל זה.
הוא אומר מה שנראה לו שהכי ירצה אותי (רוצה - תקני בטח ברור) ומה שיוציא אותנו הכי מהר מהחנות (קחי כל מה שאת רוצה רק בואי נגיע למקום יותר מעניין).


[u]אני חושבת שהמרחב הזוגי והמשפחתי יש בו הרבה יותר מקום לביטוי האמונות הכי כמוסות, הצדדים הכי אפלים/ילדותיים/שרוטים וכו'[/u]
מעניין. מסכימה, ומוסיפה שזה גם המקום שאליו סוחבים תמיד את המודל מבית ההורים כברירת המחדל.
לשנות את הדינמיקה [b]הזו[/b] זה כבר אתגר רציני ביותר

דווקא [po]די בטוחה[/po] שהמילה שוביניזם מתאימה פה_
אולי הגבר לא תמיד בצד ה"חזק", ואולי זה לפעמים קורה לנו ולפעמים להם
אבל בגדול, מדובר על דפוס של יחסי כוח בתוך הזוגיות, במקום יחסי שיתוף
יכולה להעיד שבבית יש לי איש מאוד לא כוחני, ומאוד פמיניסט (אפילו אם הוא לא מגדיר את עצמו ככזה) ושנינו מאוד מודעים לכך ומדברים על כך
ובכל זאת, הסוגיות עולות, בנושאים מסויימים (נגיד, מי לוקחת את האוטו) בצורה קלאסית ובנושאים רבים אחרים בצורה הפוכה (יעני, אני המחליטה, והוא שואל ומהסס)

[u]לא בטוחה שהמילה שוביניזם מתאימה פה[/u]
נכון, זה נראה לי יותר תלוי אישיות. אם אדם חסר בטחון, הוא ישמע כמתייעץ ושואל גם אם הוא גבר.
אבל, כמו [po]שבשמת א[/po] אמרה, יש הבדלים מגדריים בסגנון השיחה. גם בעלי גילה להפתעתו לאחרונה שכל השנים כשהוא חשב שהחלטתי- אני רק תמללתי את המחשבות שלי כדי שהוא יוסיף/יאשר/ישלול/יציע משלו. אבל אני נשמעת החלטית ובלי סימני שאלה. לקחתי לתשומת לבי ושיניתי אינטרפטציה.

אני אתרום את השני סנט שלי כצופה מהצד בסוג מסוים של זוגות שבאים לקנות בחנות (לא כולם, ברור):
כשהגבר רוצה לקנות, הוא בא, לוקח מה שהוא רוצה, שואל את האישה אם צריך עוד משהו או אם היא מעדיפה כזה או כזה במידה שהוא מתלבט, וקונה.
האשה מסתכלת, מחליטה מה היא רוצה, ואז שואלת את בן זוגה, "מה אתה אומר? לקנות?" הוא עונה לה "אם את רוצה תקני." היא אומרת לו, "אבל [b]אתה[/b] רוצה?" הוא עונה לה, "אני לא, אבל אם [b]את[/b] רוצה, תקני." היא לא קונה.

[u]וואלה? פתחת מזה דף? סבבה. אני בפנים[/u]
אבל אהפוך משתתפת פעילה יותר בהמשך, כי גיליתי את הדף עכשיו עם התה של הבוקר וצריכה לעסוק בתפקידי המסורתיים ולא בהגות מגדרית :-)

וואו.

זה הסבר מקסים, ברור, נעים ומדויק.

תודה (())

אוי, ניצן, מה את עושה ערה בשעות כאלה? (אני יכולה לנחש)
כמעט צחקתי בקול רם...
(אין, אין על באופן. דיונים כאלה משובחים, ללקק את האצבעות ממש! שתדעו לכם שאני באה לכאן קודם כל בשביל רמת הדיון האינטליגנטית, ובמקביל - לא במקום השני, במקביל - בשביל איכות התקשורת המכבדת, הכנה והמקסימה).

_"אני צריך שיותר מהאנרגיות יהיו מופנות גם לרווחתי."
ניצן, את צוחקת, נכון?!
(תראי לי את הגבר שיכול להוציא מהפה שלו את המשפט האלמוותי הזה!!!! פרס נובל, ומייד!)_
בכלל לא צוחקת. :-) אז נכון שצריך שתהיה שם אישה שתכניס לו את המשפט הזה לפה ותראה לו את כל הקונסטלציה, אבל תשמעי, אם היא אומרת את זה ומוציאה ממנו הנהון? כבר נחשב שהוא אמר. לא ככה? :-)

לגבי "רק עם בן הזוג, האם זה שוביניזם?" אז לדעתי כן. אני חושבת שהמרחב הזוגי והמשפחתי יש בו הרבה יותר מקום לביטוי האמונות הכי כמוסות, הצדדים הכי אפלים/ילדותיים/שרוטים וכו'. זו חוכמה פחות גדולה בעיניי להיות מתוחכמת/פמיניסטית/מתקדמת עם אחרים.

דף כזה טרי וכל כך הרבה כבר נכתב בו.
רבות הוציאו לי את המילים מהפה (רק בניסוח יותר טוב P-: )
אז נשאר לי לסכם את מסקנתי:
לא בטוחה שהמילה שוביניזם מתאימה פה.
כמי שמזדהה עם חלק מהדפוסים אבל יש לה בנזוג שלא מאפשר לה לעבור לדום מכל מילה שלו כאילו זה ציווי,
למדתי להבחין שאצלי מדובר יותר ב [po]הלך רוח כנוע[/po] מאשר בכל דבר אחר.
כדי לבחון אם אכן מדובר בשוביניזם צריך לראות אם הדפוס הזה שמתקיים בזוגיות יש לו גם זיקה לאמונות שוביניסטיות
שקיימות אצלך, או אצל מישהו מכם, או אם יש איזה קשר תרבותי, אישי, ביוגרפי וכו' שמרמז דווקא על הכנעה לגבר ולא בהכרח על הכנעה [b]לאדם אחר[/b]
למשל [po]יעלי לה[/po] ואחרות הצביעו על זה שאצלן זה רק מול הבנזוג.
אצלי התגובה הראשונית, הפנימית, למה שכל אחד אחר אומר לי, אם דבריו סותרים את דעתי או תחושותיי,
זה תמיד משהו בסגנון "מה? באמת? אני טועה? כמה נורא! אוי סליחה!",
אני ישר מוצאת את עצמי ננזפת על ידי דברים, מעשים ורמזים של אחרים.
אין ספק שאולי גם בדפוס כזה יש כל מיני גורמים תרבותיים שקשורים גם לזה שאני אישה וגם לעוד דברים
(יש לי הרבה מה להגיד על מערכת החינוך בהקשר הזה...)
אבל דווקא שוביניזם? לא בטוחה

[u]"אני צריך שיותר מהאנרגיות יהיו מופנות גם לרווחתי."[/u]
ניצן, את צוחקת, נכון?! 0-:

(תראי לי את הגבר שיכול להוציא מהפה שלו את המשפט האלמוותי הזה!!!! פרס נובל, ומייד!)
(בואי נגיד, שלדעתי, אצל 99% מהם זו השאיפה הכמוסה שעומדת בבסיס הכל (-: אבל גם להבין את זה, גם [b]לנסח[/b] את זה ככה, וגם להגיד את זה לרעייתך?! את לא חושבת שהצבת רף גבוה מדי?)

אז אם לחזור לפסקה שכתבתי שתמרוש ציטטה בראש הדף, וגם באמת ל{{}}[po]הלך רוח כנוע[/po], אז מרגע שנחשף הדפוס, מה עושים?
יש כנראה את מי שנלחמת ומתריסה, כועסת ורושפת - "לא בבית סיפרי! מעכשיו אני מחליטה וקובעת בלי לשאול על אפך ועל חמתך!"
את מי שמרגישה שהיא צריכה באמת אישור וממשיכה להרגיש מתרפסת ללא שינוי.
ואני עושה כאן ניחוש מה הדרך העדיפה בעקרון... נראה לי שלדבר, ולזהות, ולשים לב כשזה קורה. בתור התחלה. להגיד "אה! הנה עכשיו." וזהו. בדר"כ תהליך התבוננות הוא אישי, והנה הזדמנות לעשות אותו בשניים! מגניב...

שיוויון בעיניי הוא שכל אחד סוחב כמה שהוא יכול, מקבל כמה שהוא צריך ובאופן כללי, דברים הם בפרופורציה לסובייקט, ולא שוים ברמה אובייקטיבית. (לדוגמה, אשה קטנה ואיש גדול וחזק יהיו בשיוויון אם כל אחד מהם ירים משקל כפי כוחו, ולא אם כל אחד ירים משקל זהה לשני. עוד דוגמה, להתחשב יותר במי שיותר סובל מעייפות ולא במי שישן פחות שעות. לחלק את עבודות הבית לא פיפטי פיפטי, אלא לפי הכישורים האישיים והיכולות ומידת החיבה שיש לפעילויות השונות.) אז אפשר להגיד "אני צריכה שההחלטות תהיינה משותפות גם אם הן נדמות כטריוויאליות." וגם "אני צריך יותר ליזום." או "אני צריך שיותר מהאנרגיות יהיו מופנות גם לרווחתי." נו, תקשורת וזה. ;-)

[u]אם עושים את זה מספיק זמן, זה הופך לדפוס שבו הגבר עושה הרבה למען אשתו ולמען המשפחה בעודו מרגיש שהוא פחות משמעותי, כשבסופו של דבר הוא פשוט עושה ומחליט, בעוד שהאישה יוזמת, מובילה, אבל מרגישה שהיא צריכה לבקש רשות על כל דבר. זה הכשל בעיניי. ובהחלט, בתקשורת ובחשיפת הדפוס הזה אפשר לשפר את המצב מאד.[/u]
וואו וואו ניצן איזה ניסוח!!!

באתי לחתום גם על כל מלה של [po]ניצן אמ[/po].
כל כך נכון, כל כך מדוייק!

אח, למה לא למדנו בבית הספר קורס להבין אחד את השפה של השנייה?
(כי אף אחד לא ידע את הדברים האלה, דא...)

(סטארט אפ: קורס בחינוך הביתי להבנת נושאי התקשורת. מי מרימ/ה את הכפפה? אורנה אולי? [אורנה זו הצעה, לא הנחתה]).

בדיוק בחודש האחרון היה לנו ויכוח ע-נ-ק, שבעקבותיו היתה פריצת דרך - פשוט מפני שאני הבנתי לראשונה שכל השנים הוא פשוט לא הבין מה אני אומרת, והוא הבין לראשונה, ש [b]יש לו זכות לשנות[/b]!
עמכם הסליחה, הדוגמא תהיה מצונזרת ביותר (-:
הוא אמר שהוא הולך להכין אוכל, ואני אמרתי שאני רוצה לשטוף את הרצפה באיזור צמוד. כיוון שאמר שהוא הולך לבשל, הנחתי שהוא מתכוון לשהות במטבח לפחות ל-7 הדקות הקרובות.
אמרתי לו: "אני הולכת לשטוף כאן, תראה (הראיתי לו ביד בדיוק והקפדתי על קשר עין): מהקו הזה ועד הקו הזה. אני מבקשת שלא תעבור לי ברטוב עכשיו חמש דקות. זה בסדר מצדך?"
הוא אמר: "מכאן עד כאן? כן, זה בסדר".

אחרי שלוש דקות אני קולטת אותו דורך לי ברטוב.
מה זה?

(עכשיו מדלגת על כל ההמשך ועל כל הריב עד השורה התחתונה):
הוא הבין (לראשונה בחייו, לפי התגובה שלו), שכאשר אני אומרת לו ש"אני הולכת לשטוף עד הקו הזה" - זה אומר שאם זה לא מתאים לו, הוא יכול להגיד "לא, תעשי עד הקו ההוא, כי כאן אני צריך לעבור"!
עד שלא ניסחתי בשבילו את כמה משפטים כאלה, של שינויים אפשריים בתוכנית שלי, הוא לא העלה בדעתו שמה שאני אמרתי היה [b]הצעה[/b], תוכנית פעולה גולמית שפתוחה לשינויים מצידו.
עכשיו הוא צריך ללמוד להתמודד עם השפה שלי בדרכים חדשות לגמרי.
למשל, כשאני באה עם משהו - זה מתקיל אותו.
הוא צריך ללמוד איך יודעים אם זה מתאים לו או לא, ואיך מציעים שינויים בתוכנית.
ולי ברור, שזה לא שיעור שנלמד אחת ולתמיד:
אני צריכה להקפיד להמשיך ללמד אותו, להגיד באופן גלוי ומפורש את המלים: "זו רק הצעה, אתה מוזמן לשנות אותה אם היא לא מתאימה לך כרגע", וגם לעזור לו לזהות איזה שינויים הוא רוצה, אם בכלל.

_עונה בשם עצמי:
לא.
אצלי זה היה רק מולו. לא כאישה מול גבר, אלא כאישה מול הגבר שלי._
גם אני ככה.
מול אחרים אני אריה שואג

וואלה? פתחת מזה דף? סבבה. אני בפנים. :-)

גם אני מסכימה שמדובר בדפוסי תקשורת שונים, אבל גם שחשוב שזה יהיה חשוף וגלוי וברור לכל הצדדים. ברגע שזה לא, אז נוצר מצב של מעין שוביניזם סמוי שנתמך על ידי שני בני הזוג.

כלומר, גם אם אכן האשה מביאה הרבה רעיונות חצי מבושלים או אפילו נאים :-P והגבר "הולך איתה" אז הוא יכול להרגיש שהוא מובל, לא משפיע על הבחירות בבית, ושכל מה שיש לו זה וטו, בעוד שהיא מרגישה שהיא צריכה לקבל אישור על כל דבר והיא תלויה בו במקום להיות בעלת מנדט לקבלת החלטות בלי אישורו בבית. הוא יכול להרגיש שהמשקל שלו זניח בהחלטות בבית, בעוד שהוא הקו האחרון לכל החלטה. היא יכולה להרגיש נטולת מנדט להחלטות ללא אישור.
דוגמה מעשית היא למשל, שכשהוא צריך את המכונית הוא אומר לה ולוקח, וכשהיא צריכה, היא שואלת אותו אם זה בסדר מבחינתו. אם לא טוב לה שהוא לוקח את המכונית, היא צריכה להתרומם על רגליים אחוריות, בעוד שאם לא טוב לו שהיא לוקחת כל מה שהוא צריך לעשות זה להגיד לה "האמת שלא מתאים לי כי..." בלי שום התגוננות על חייו...
אם עושים את זה מספיק זמן, זה הופך לדפוס שבו הגבר עושה הרבה למען אשתו ולמען המשפחה בעודו מרגיש שהוא פחות משמעותי, כשבסופו של דבר הוא פשוט עושה ומחליט, בעוד שהאישה יוזמת, מובילה, אבל מרגישה שהיא צריכה לבקש רשות על כל דבר. זה הכשל בעיניי. ובהחלט, בתקשורת ובחשיפת הדפוס הזה אפשר לשפר את המצב מאד.

[po]דלית ב[/po], מסכימה איתך לגמרי! וכל מה שבשמת אמרה.

עונה בשם עצמי:
לא.
אצלי זה היה רק מולו. לא כאישה מול גבר, אלא כאישה מול הגבר שלי.

_אני מייחסת לדבריו חשיבות עצומה.
אני מרגישה כמעט אנוסה לקבל אותם.
בקלות רבה, אני מתקפלת.
אם אני לא מתקפלת, אז אני מתרגזת, כי אני חווה את זה כהתקפה ישירה עלי (והוא כולה אמר מה דעתו! לא ציפה שאעבור לדום!)_

יש לי שאלה:
האם הנ"ל בהכרח מרמז על שוביניזם אצלך?
אולי זה פשוט נובע מטבע כזה - לקבל את דבריו של [b]האחר[/b] כבעלי חשיבות יותר מדברייך? (כל אחר, לאו דווקא גבר?)
סוג של כניעה מול מי שמביע סמכותיות?

[b]האם ייתכן שמדובר ב-[po]הלך רוח כנוע[/po] כללי, ולאו דווקא כאישה מול גבר?[/b]

_אני חושבת שמדובר בדפוסי תקשורת שונים. אני, את ועוד נשים, בנויות בצורה שמתאימה לדפוס תקשורת שיתופי: זה כמעט תמיד בנימה של הצעה או שאלה.
לי חשוב לשמוע מה יש לעוד מישהי להגיד, אולי יש לה תוספת מבריקה לרעיון שלי? אולי היא יכולה לזהות כשל בתוכנית שעשיתי ולעזור לי לחסוך מעצמי אנרגיות מיותרות?
אני מייצרת רעיונות גולמיים והולכת לדבר עם מישהי כדי ללטש אותם או למחזר אותם, ככה הכי נוח לי בד"כ. אלא שהמישהי הכי זמינה לי היא - הוא.
זה אתגר גדול, ליצור הבנה בין שני דפוסי תקשורת שונים, כמו בין קו ומעגל. מאוד מעורבבים ובו זמנית גם לא נפגשים_

כל כך מסכימה עם [po]דלית ב[/po], שממש בעת ובעונה אחת התרגשתי לקרוא את דלית וגם התמלאתי כולי אנחת הקלה (-:

עכשיו, כשאנחנו נתקלות בדפוס התקשורת המנוגד, אנחנו [b]מפרשות אותו[/b] כאילו הוא ביצע פעולה אחרת (הוראה שאין להרהר אחריה ואין לערער עליה) אף על פי שמבחינתו, [b]זו הצורה[/b] שבה הוא "מעלה הצעה".

לנו יש נימה מיוחדת של "הצעה או שאלה". ונימה אחרת לגמרי כשאנחנו מורידות הוראה.
גם להם יש נימות שונות לשני הדברים האלה, אבל הן אחרות לחלוטין משלנו...

_לפני כמה ימים משום מה הבחור חיפש משהו בתיק שלי, ומצא את המקלון. ואמר "למה בכלל את סוחבת את זה אתך??"
אז אמרתי: "כי... עזוב, לא חשוב". ולקחתי את זה ממנו.
הוא אמר: "בכל מקרה את לא צריכה לקחת את זה לכל מקום"_
"למה בכלל את סוחבת" וגו' - זו היתה שאלה (הוא התפלא, אבל לא בטון שאת מתפלאת).
את בעצם לא ענית על השאלה (זו היתה שאלה אבל את הבנת אותה כביקורת ולכן נאלמת דום).
ואז הוא אמר "בכל מקרה את לא צריכה" וגו' (זו היתה העלאת הצעה, אבל לא בטון שאת מעלה הצעה)
ואת הבנת אותה כהנחייה (וברוב ציות, גם נענית להנחייה - שבכלל לא היתה הנחייה, זה רק היה ניסוח גברי להצעה).

התגובה לשאלה הראשונה היתה, "כי אני שכחנית וזו השיטה שעובדת בשבילי".
ואילו היה ממשיך להצעה (ואילו היית עונה לא היה ממשיך להצעה, בסבירות גבוהה), התשובה היתה:
"אני יודעת שאני לא צריכה, אבל אני [b]רוצה[/b] ".

[po]תמרוש רוש[/po], כיף לשמוע ממך!

אני חושבת שמדובר בדפוסי תקשורת שונים. אני, את ועוד נשים, בנויות בצורה שמתאימה לדפוס תקשורת שיתופי: [u]זה כמעט תמיד בנימה של הצעה או שאלה.[/u] .
לי חשוב לשמוע מה יש לעוד מישהי להגיד, אולי יש לה תוספת מבריקה לרעיון שלי? אולי היא יכולה לזהות כשל בתוכנית שעשיתי ולעזור לי לחסוך מעצמי אנרגיות מיותרות?
אני מייצרת רעיונות גולמיים והולכת לדבר עם מישהי כדי ללטש אותם או למחזר אותם, ככה הכי נוח לי בד"כ. אלא שהמישהי הכי זמינה לי היא - הוא.

זה אתגר גדול, ליצור הבנה בין שני דפוסי תקשורת שונים, כמו בין קו ומעגל. מאוד מעורבבים ובו זמנית גם לא נפגשים.

[u]אפשר לשאול למה הכוונה ב שוביניסט מושבע ומוצהר ?[/u]
זאת אומרת, למשל, שקשה לו מאוד להעלות על דעתו לנקות את הבית או לשטוף כלים או להחליף חיתולים (דוגמאות, כן), אלא אם אני חולה. אם שואלים אותו למה - הוא עונה שזה צריך להיות תפקיד של האשה. והוא לא מתבייש בזה כלל וכלל.

[u]ואיך השוביניזם היה טבוע בך?[/u]
די דומה למה שתמרוש תיארה למעלה:
_אז אני מייחסת לדבריו חשיבות עצומה.
אני מרגישה כמעט אנוסה לקבל אותם.
בקלות רבה, אני מתקפלת.
אם אני לא מתקפלת, אז אני מתרגזת, כי אני חווה את זה כהתקפה ישירה עלי (והוא כולה אמר מה דעתו! לא ציפה שאעבור לדום!)_
[po]הלך רוח כנוע[/po] מול הגבר שלי, התקרבנות מולו.
הייתי שמה את עצמי במקום שני בבית, והרגשתי שזה משהו שהוא הכתיב, אע"פ שזה ממש לא היה נכון (עובדה - אני עושה את זה פחות ופחות והוא רק יותר ויותר מאושר...)

[u]יש לי זוגיות טובה עם שוביניסט מושבע ומוצהר (!).[/u]
גם אותי מעניין לשמוע :-)
מה שהדהים אותי אישית, זו ההבנה שיש לי זוגיות טובה עם פמיניסט מושבע (אם כי אולי לא מוצהר) ובכל זאת השוביניזם טבוע בה.

אפשר לשאול למה הכוונה ב [u]שוביניסט מושבע ומוצהר[/u] ?
ואיך השוביניזם היה טבוע בך?
<מקווה שיתאים לך לספר, הנושא מאוד מעניין בעיני>

יש לי זוגיות טובה עם שוביניסט מושבע ומוצהר (!).
בשנים האחרונות אני משתחררת מהשוביניזם שהיה טבוע בי, וככל שזה קורה, השוביניזם שלו פחות ופחות משפיע בזוגיות שלנו.

וכמובן [po]הלך רוח כנוע[/po]

[po]ניצן אמ[/po] כתבה יום אחד:

האם הוא הפוסק הסופי בהחלטות משפחתיות? האם את לוקחת על עצמך החלטות גם? ...יש לא מעט מצבים שבהם הנשים פשוט משתפות עם זה פעולה כי עם כל האמונות שלהן על כמה שהן מתקדמות, ברמת המעשה והמחשבה, הן לא פחות שוביניסטיות. כי הן תמיד שמות את הגבר כפוסק הסופי.
האם זה המצב? או שאת יכולה להגיד שיש ביניכם שיוויון אמיתי?

[hr]

אני יכולה להגיד, על הנישואין שלי, שאין בינינו שיוויון אמיתי. וכמה אנחנו רוצות שיהיה!
אבל אין.
כי אם אני אומרת לו מה דעתי בנושא, אז זה כמעט תמיד בנימה של הצעה או שאלה.
ואם הוא אומר לי מה דעתו בנושא - הוא [b]אומר[/b]
(גברים אומרים, נשים שואלות. נדוש מרוב שזה ידוע. הלאה)

השלב השני הוא יותר חמור:
כשהוא אומר לי מה דעתו, [b]אני מתייחסת לזה כאלה ציווי[/b]
כברירת מחדל - זוהי התגובה שלי!
אני מקדישה לזה חשיבות עצומה.
בייחוד בעניינים מסוימים, כמובן, אבל ה"עניינים המסוימים" האלה מכסים כזאת קשת מצבים, שחבל"ז.
אז אני מייחסת לדבריו חשיבות עצומה.
אני מרגישה כמעט אנוסה לקבל אותם.
בקלות רבה, אני מתקפלת.
אם אני לא מתקפלת, אז אני מתרגזת, כי אני חווה את זה כהתקפה ישירה עלי (והוא כולה אמר מה דעתו! לא ציפה שאעבור לדום!)

דוגמה קלאסית: יש לי צ'ופצ'יק קטן שמאפשר את חיבור המחשב נייד שלי לאינטרנט אלחוטי.
מזמן זרקתי אותו לתיק שלי ואני סוחבת אותו אתי לכל מקום, כי זה בדיוק מסוג הדברים שכשאצטרך - לא אזכור לקחת בזמן. ואני רוצה שתמיד תהיה לי האופציה זמינה, בלי לתכנן ובלי לחשוב.
לפני כמה ימים משום מה הבחור חיפש משהו בתיק שלי, ומצא את המקלון. ואמר "למה בכלל את סוחבת את זה אתך??"
אז אמרתי: "כי... עזוב, לא חשוב". ולקחתי את זה ממנו.
הוא אמר: "בכל מקרה את לא צריכה לקחת את זה לכל מקום"
הוא מצא מה שחיפש, העביר לי בחזרה את התיק, וזהו.
[b]ואני לא החזרתי לשם את הצ'ופצ'יק![/b]
וכמובן פחות משבוע אחר כך נסעתי לי לאיזה כנס, עם הלפטופ, וכמובן שהייתי צריכה להתחבר לאינטרנט, וכמובן שלא היה לי את המקלון בתיק.
דבר ראשון רציתי לחנוק את הבעל שלי.
אחר כך רציתי לחנוק את עצמי. כי זה היה לחלוטין בידי. [b]אני[/b] בחרתי לקחת את האמירה שלו ברצינות.
ובכל זאת לא בחרתי, כי זו בחירה כמעט אוטומטית, בקושי מודעת, משהו שנמצא בבסיס ההתנהלות שלי, ברירת מחדל.
אז במקום לחנוק אנשים, החלטתי לפתוח דף בבאופן :-D

[hr]

ואני בכוונה תחילה קראתי לדף הזה [po]שוביניזם בזוגיות טובה[/po], כי יש בסביבה מספיק יחסים מחורבנים שהם גם שוביניסטיים. זה נושא אחר לדף אחר (כל דפי ההתעללות בזוגיות, למשל). אני מדברת על מערכות יחסים שבאמת רוצות ומתאמצות להיות טובות - וגם מצליחות בזה - ובכל זאת, עדיין נגועות בשוביניזם, בניגוד גמור לרצונם ההכרתי והמודע של בני הזוג.

גברים טובים ונשים יקרות, בואו נדבר על זה.