מהורהרת,
עוד לא קראתי את כל הדף, אבל אני רוצה להגיב כעת כי אני צריך ללכת:
ראשית, אני מצטרף לדבריה של רוזמרין (נדמה לי) על תרבות הדיון. באמת נעים לקרוא.
לגבי התוכן, אני חייב להגיד לך שבקריאה שלי - הכתיבה שלך מלאה סתירות.
גם בזה שאמרת שהילדה
רגילה לחלוטין אבל אח"כ אמרת שהיה לה יותר קל אם היתה ילדה רגילה (או משהו כזה). בכלל, לא ברור לי מה זה "ילד רגיל".
גם בתיאור שלך את הקריאה שלה. כתבת שהיא מחכה בכליון עיניים לעיתון השבועי שהיא מקבלת וקוראת אותו בהנאה. נו? נשמע נהדר.
ובמיוחד, ביחס שלך (והחשיבות שאת מקנה) לנושא האבחון ובמיוחד לאפשרות שהיא "תיכשל במבחן". מצד אחד אמרת שלא יקרה כלום ותמשיכו כרגיל לסדר היום, ומצד שני כל כתיבתך מקנה לדבר הזה חשיבות עליונה. אם "לא יקרה כלום" - אז למה לא לעזוב את זה מראש וגמרנו? למה בכלל ללכת למבחן שאת אומרת שהתוצאות שלו לא מעניינות אותך? (האם זה באמת נכון?) למה לא לקחת את העצות המצויינות שנתנו לך, כמו לתת לילדה להתחבר עם ילדים גדולים יותר (או מבוגרים) שיאתגרו אותה ויעניינו אותה? למה זה צריך להיות "קבוצה של מחוננים"?
בכלל, אני ממליץ לך על הדף
איבחון ותיוג ילדים. התיוג הוא מכה נוראית, לשני הכיוונים ("לטובה" או "לרעה", ולפי התיאור שלך אצלך יש אולי משניהם). תיוג הוא רק דרך של התרבות שלנו לנסות לכווץ את כולם לסד אחיד, ומי שלא מתאים לסטנרט, אז צריך לעשות משהו כדי להביא אותו לשם.
למה זה כל-כך חשוב לך התיוג הזה של "מחוננת"?
וכמו שכתבו לך למעלה, בכל אחד יש פוטנציאל של מחוננות בתחום מסויים. במקרה, יש תחומים שנכללים במבחן הזה ואז הילד "מצליח" ויש כאלה שלא ואז הילד "נכשל" (למשל, לא נראה לי שילד
מחונן בכדורגל או בסטנד-אפ, יקבל את הסטמפה של המבחן).
ולסיום, אני ממליץ לך לשבת עם עצמך בשקט, ולהרהר טוב במשפט הזה שכתבת:
אני חיה בעולם שלמזלנו קיים, ההישגיות היא שמניעה אותו
זו
הדעה שלך , והיא מעוורת אותך. זו לא עובדה אבסולוטית כפי שאת מציגה את זה.
אני יכול להגיד לך רק שמבחינתי, ההישגיות אולי מניעה דברים, אך נזקיה עולים על תועלתה.
שיהיה בהצלחה בכל דרך שתלכו @}