על ידי תמרוש_רוש » 17 דצמבר 2008, 07:24
אני די באותו מצב.
הפשוש 10 חודשים אתמול.
שכחנו מה זה לסמן, שכחנו מה זה לשבת על סירים, הוא צווח ברגע שרואה סיר או ברגע שאני מתחילה להפשיט ולפעמים ברגע שאנחנו נכנסים לשירותים או אומרים "פיפי".
בחוץ הוא מפשפש יפה מאוד, וגם בשירותים של תחנת הרכבת. כנראה הוא מבין שפה אין מקום להתגמש
.
אני מניחה שזה יעבור... אני חושבת שלראות את הדברים דרך המשקפיים של תיאוריית העיסוק המשמעותי, יעזור לנו להבין אותם. תזכירי לי לכתוב משהו על זה...
(אניייי???? אני כבר שכחתי בכלל מה זה זמן גלישה. איך שאני פוזלת לכיוון המחשב, בא יויו גם ומטפס לי על הברכיים ולמחיל להקיש על המקלדת ברוב חשיבות)
טוב, נו, יויו בטיול עם אבא, אז אני אכתוב, אבל בקצרה:
הפשפוש כעיסוק משמעותי
עיסוק משמעותי זה מרכיב יסוד בפרספקטיבה של מרפאות בעיסוק.
אם זה לא משמעותי (לבנאדם) - זה לא שווה שידברו עליו.
לכל אדם יש תפיסה פרטית לחלוטין על מה זה "משמעותי" בשבילו, אבל יש מאפיינים משותפים פה ושם, ויש לגיטימציות תרבותיות.
באשר לתינוקות: בהתחלה, העיסוק המשמעותי שלהם זה להיות על אמא או אבא. וזהו.
אז כשהוא מפושפש בגיל הזה - הוא בידיים שלך, זה משמעותי, וזה מספיק.
אחר כך הם משתכללים, והם רוצים להיות על אמא בזמן
שהיא עושה משהו משמעותי, או לפחות משהו שנראה משמעותי: ללכת, לזוז, להתעסק בחפצים, להיות באינטראקציה עם אנשים אחרים - you name it.
אז בשלב הזה, כשהוא מפושפש הוא מרגיש את תחושת המשמעות שלך כשאת עושה את זה, וזה מספיק לו.
אבל אחר כך הוא מתחיל לזחול ולהיות במגע ישיר עם העולם, ולהתחיל למוד איך דברים עובדים, ולהיות מאוד עסוק בללמוד איזסה מניפולציות אפשר להפעיל על העולם הפיזי ("מניפולציה" במשמעות הנקייה שלה, כן? בלי משמעות לוואי צורמת!!) ומה קורה לחפצים כשדוחפים, מושכים, מתקרבים, מתרחקים, זורקים וכן הלאה.
ואז מה קורה? אמא באה ולוקחת לפשפוש באמצע העיסוק המשמעותי, וגם לא מרשה להפוך את הסיר!! בלשון לא-נקייה, התגובה שלו היא: זובי.
אז אני משתדלת להכניס משמעות לפשפוש: אני לוקחת אותו עם צעצוע ביד (פעם זה היה מסננת מטבח, וכמובן שהוא הוריד אותה למטה בדיוק ברגע הלא נכון. מאוד משעשע לראות אותו משתין דרך מסננת...), לפעמים מול החלון, ויש לי כבשת צעצוע תלויה מעל האסלה. להגיד לך שזה מצליח? לפעמים, לפעמים.....
ככל הנראה, "להיות בחוץ" זה בשבילם מאוד משמעותי בפני עצמו, ומאוד מתגמל מכל הכיוונים (גם ויזואלי, גם חוש הריח, השמיעה, גם המגע של אויר, הימצאות ליד עולם הצומח), אז בחוץ ההתנגדות הכי פחותה, או שכמעט איננה.
אבל לפעמים, החוץ פשוט לא זמין.
שלא לדבר על, נגיד, סלידה מחדר האמבטיה, או סלידה מהתחושה הפלסטיקית של הסיר או האסלה על הישבן (לדעתי אצלנו זה משמעותי!!! ועוד לא ארגנתי פתרון מתאים, כיסוי אסלה מבד, או משהו), או שפעם אחרי הקשקוש שטפת אותו במים קצת קרים מדי וזה לא מצא חן בעיניו, או כל דבר אחר שקשה להבין ולפענח, ועוד יותר מזה קשה להמציא תגובה נאותה בזמן אמת.
בעיני, מאוד מאוד קשה בתקופה הזאת לייצר את הפתרונות המתאימים. אני פשוט לא ערוכה לזה, פיזית. וגם לא מחשבתית.
אני לא יכולה
להמשיך לפשפש כרגיל, כי כמו שאמרתי, כשזה לא מתאים לו הוא צווח ונאבק. אין עם מי לדבר. אז אני מפשפשת פחות. ככה זה. פשוט ככה זה וזהו זה.
וגם אני משננת: "זה יעבור, זה יעבור". כי מה עוד אפשר להגיד? בסף זה יעבור. עד החתונה, בטוח
אני די באותו מצב.
הפשוש 10 חודשים אתמול.
שכחנו מה זה לסמן, שכחנו מה זה לשבת על סירים, הוא צווח ברגע שרואה סיר או ברגע שאני מתחילה להפשיט ולפעמים ברגע שאנחנו נכנסים לשירותים או אומרים "פיפי".
בחוץ הוא מפשפש יפה מאוד, וגם בשירותים של תחנת הרכבת. כנראה הוא מבין שפה אין מקום להתגמש :-D.
אני מניחה שזה יעבור... אני חושבת שלראות את הדברים דרך המשקפיים של תיאוריית העיסוק המשמעותי, יעזור לנו להבין אותם. תזכירי לי לכתוב משהו על זה... :-D :-P
(אניייי???? אני כבר שכחתי בכלל מה זה זמן גלישה. איך שאני פוזלת לכיוון המחשב, בא יויו גם ומטפס לי על הברכיים ולמחיל להקיש על המקלדת ברוב חשיבות)
טוב, נו, יויו בטיול עם אבא, אז אני אכתוב, אבל בקצרה:
[b]הפשפוש כעיסוק משמעותי[/b]
עיסוק משמעותי זה מרכיב יסוד בפרספקטיבה של מרפאות בעיסוק.
אם זה לא משמעותי (לבנאדם) - זה לא שווה שידברו עליו.
לכל אדם יש תפיסה פרטית לחלוטין על מה זה "משמעותי" בשבילו, אבל יש מאפיינים משותפים פה ושם, ויש לגיטימציות תרבותיות.
באשר לתינוקות: בהתחלה, העיסוק המשמעותי שלהם זה להיות על אמא או אבא. וזהו.
אז כשהוא מפושפש בגיל הזה - הוא בידיים שלך, זה משמעותי, וזה מספיק.
אחר כך הם משתכללים, והם רוצים להיות על אמא בזמן [b]שהיא[/b] עושה משהו משמעותי, או לפחות משהו שנראה משמעותי: ללכת, לזוז, להתעסק בחפצים, להיות באינטראקציה עם אנשים אחרים - you name it.
אז בשלב הזה, כשהוא מפושפש הוא מרגיש את תחושת המשמעות שלך כשאת עושה את זה, וזה מספיק לו.
אבל אחר כך הוא מתחיל לזחול ולהיות במגע ישיר עם העולם, ולהתחיל למוד איך דברים עובדים, ולהיות מאוד עסוק בללמוד איזסה מניפולציות אפשר להפעיל על העולם הפיזי ("מניפולציה" במשמעות הנקייה שלה, כן? בלי משמעות לוואי צורמת!!) ומה קורה לחפצים כשדוחפים, מושכים, מתקרבים, מתרחקים, זורקים וכן הלאה.
ואז מה קורה? אמא באה ולוקחת לפשפוש באמצע העיסוק המשמעותי, וגם לא מרשה להפוך את הסיר!! בלשון לא-נקייה, התגובה שלו היא: זובי.
אז אני משתדלת להכניס משמעות לפשפוש: אני לוקחת אותו עם צעצוע ביד (פעם זה היה מסננת מטבח, וכמובן שהוא הוריד אותה למטה בדיוק ברגע הלא נכון. מאוד משעשע לראות אותו משתין דרך מסננת...), לפעמים מול החלון, ויש לי כבשת צעצוע תלויה מעל האסלה. להגיד לך שזה מצליח? לפעמים, לפעמים.....
ככל הנראה, "להיות בחוץ" זה בשבילם מאוד משמעותי בפני עצמו, ומאוד מתגמל מכל הכיוונים (גם ויזואלי, גם חוש הריח, השמיעה, גם המגע של אויר, הימצאות ליד עולם הצומח), אז בחוץ ההתנגדות הכי פחותה, או שכמעט איננה.
אבל לפעמים, החוץ פשוט לא זמין.
שלא לדבר על, נגיד, סלידה מחדר האמבטיה, או סלידה מהתחושה הפלסטיקית של הסיר או האסלה על הישבן (לדעתי אצלנו זה משמעותי!!! ועוד לא ארגנתי פתרון מתאים, כיסוי אסלה מבד, או משהו), או שפעם אחרי הקשקוש שטפת אותו במים קצת קרים מדי וזה לא מצא חן בעיניו, או כל דבר אחר שקשה להבין ולפענח, ועוד יותר מזה קשה להמציא תגובה נאותה בזמן אמת.
בעיני, מאוד מאוד קשה בתקופה הזאת לייצר את הפתרונות המתאימים. אני פשוט לא ערוכה לזה, פיזית. וגם לא מחשבתית.
אני לא יכולה [u]להמשיך לפשפש כרגיל[/u], כי כמו שאמרתי, כשזה לא מתאים לו הוא צווח ונאבק. אין עם מי לדבר. אז אני מפשפשת פחות. ככה זה. פשוט ככה זה וזהו זה.
וגם אני משננת: "זה יעבור, זה יעבור". כי מה עוד אפשר להגיד? בסף זה יעבור. עד החתונה, בטוח :-D