אולי כדאי לאחד את זה עם [po]להמנע משאיפות עבור ילדינו[/po] ? גם ככה הדיון ממשיך שם, ואני לא רואה סיבה לקיום נפרד לדפים האלו.

[po]דף לאיחוד[/po]

אני מסכימה עם בשמת, והייתי רוצה רק להוסיף:
[list]
[*] בעיני ה"להפריע להם מה שפחות" שקול ל"להניח להם להיות מי ומה שהם", ושקול גם ל"שיהיו מאושרים" - לא מדובר בעליצות 24/7 , יש בחיים מצוקות ואכזבות והתמודדויות, ואני גם מאמינה שאיכות נקנית בייסורים; אבל בסך הכל כקו מנחה, אני חושבת שאבי כל רע בחוסר האושר הבסיסי של רובינו הוא העובדה שהדחקנו / שינינו חלקים "לא רצויים" של עצמנו. אדם שמקבל את עצמו ושלם עם עצמו הוא בסך הכל אדם מאושר. (וגם, עד כמה שזה נשמע אבסורדי, קל לו יחסית לשנות חלקים בעצמו שממש מפריעים לו). כך שבעיני בהחלט אפשר להשתמש בניסוח "שלמים ומאושרים", כי היות שלם הוא תנאי להיות מאושר.
[*] אחד מהתנאים ההכרחיים הוא בריאות נפשית. ובשביל ילדים זה כולל גם איזושהיא מסגרת או גבולות - לא, לא פנימיה צבאית, אלא למשל מסרים ברורים למדי של ההורים לגבי הערכים וסדרי העדיפות שלהם - משהו שהילד יוכל להגדיר עצמו גם ע"י התנגדות מולו ואם ירצה גם למרוד בו בבוא היום. אם ככה יתאים לו. ככה שאין פסול, להיפך, בערכים ובאידאולוגיה. רק לכלול בהם גם לגיטימציה לבדוק אותם.
[/list]

בשמת, במקרה האישי שלי הבחירה בחינוך ביתי לא נובעת מתוך איזושהי שאיפה לעתיד. זה נבע מתוך דברים של כאן ועכשיו ולא מתוך תוכניות למה שיהיה פעם. נכון שלכאן ועכשיו יכולות להיות השפעות על העתיד, אבל אני לא יודעת מה הן, ואני מעדיפה לא לפעול לפי השערות בנושא. לפעמים אני לא מצליחה להימנע מזה ודווקא כן מופעלת בידי חששות עתידיים, אבל זה משהו שאני מנסה להשתחרר ממנו.

וההמשך ...[po]להימנע משאיפות עבור ילדינו[/po]

יש לי הרגשה שבשביל חלק מאיתנו, המלה "שאיפות" מייד מחברת אותם למשמעות המצומצמת של "מה אני רוצה שהילד שלי יהיה כשיהיה גדול". לכן הם מנסים לבטל את ה"שאיפות". אבל אם נבדוק כולנו לאור מה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, ונענה על השאלות של המשמעות של הבחירות שלנו, נראה מה השאיפות שלנו:

למה הוצאתם את הילדים - או לא שלחתם אותם - למערכת החינוך? זו פעולה מודעת, בחירה, חשיבה. לכן זה מוכרח לנבוע לא ממשהו אוטומטי, אלא ממחשבה על היתרונות לילד. או הימנעות מנזק. למה מישהו פה רוצה שהילד שלו יזכה בכבוד לבחור לא ללכת לגן כי הוא לא רוצה? למה אתם לא חושבים שהילד צריך "להתרגל" ו"ללמוד להסתגל" ו"לסבול" כי "ככה זה"? אז מה הוא כן צריך? מה תלמד אותי אי-ההליכה לגן או לבית הספר? למה זה מה שאתם רוצים בשבילו? זו שאיפה. מה שעומד מאחורי זה זו השאיפה. שהילד יהיה חופשי או בעל כבוד או זכות או השד יודע מה. זו שאיפה בשבילו.

אני שואף אוויר, ונושף אותו.
יש לי תוכניות להתמיד בכך כמה שניתן.
וילדי,
האוויר שמוגש להם, יש להניח, יישאף ויינשף על ידם.

[b]הפקת בני-אדם[/b]? אולי גם [b]ייצור אנשים[/b] ? אני לא מפיקה את הילד שלי. אני (כמו שכתבת בשמת) משתדלת לא להזיק ולהפריע לו בתהליכי הגדילה שלו. להפיק אנשים זה משהו שמנסים לעשות בגן לא?
איך לא להפריע? זה כבר סיפור אחר...

אני לא הרגשתי שמדובר כאן על שאיפות בשביל הילדים.
לי אין שום "שאיפות" לגבי מה טליה תעשה כשתהיה גדולה או משהו.
אני מנסה לגדל אותה ככה שהיא תצא הכי "היא" שהיא יכולה להיות, ולדפוק אותה כמה שפחות בדרך.
כי הבעייה היא לא לגדל "אל", אלא איך לא להרוס בגידול. איך אתה מגדל עץ בחצר שלך ככה שלא תגרום לו לצאת עקום, ולא תגרום לו להיות חלש ופגיע לכנימות (כי רוששת את האדמה שלו או שפכת שם כימיקלים או משהו).

סיסמת הרופאים: פרימום נון נוצ'רה. קודם כל לא לגרום נזק.

אומרים שהשאיפה המקובלת של הורים לגבי ילדיהם "רק שיהיו מאושרים" היא אחת הדרישות הקשות והמתסכלות ביותר. הרי אף אחד לא "כל הזמן מאושר" והאושר הוא משימה חמקמקת. אפשר להגיע אליו, אבל בדרך כלל כתופעת לוואי (רצויה) ולא כמטרה בפני עצמה.
ואם הילד עצוב, קשה לו או שהוא סתם עצבני היום - אז בנוסף לקושי שלו, הוא גם מאכזב את ההורים שלו.... והילדים הרי מרגישים היטב מה הציפיות שלנו, אפילו אם אנחנו לא אומרים אותן במילים....

רועי:
סתם מאושרים הוא גם בסדר מבחינתי.

מה עם סתם אנשים מאושרים?

מסכימה לגמרי.

שאיפתנו העיקרית בגידול ילדים צריכה להיות הפקת בני אדם יותר חופשיים, עם פחות מעצורים נפשיים/עכבות, יותר יצירתיים, ושהינם מסוגלים למצות במלואו את הפוטנציאל הטבעי שלהם.