אני הגעתי לריינבו ממקום שונה. וזה מה שעבר עליי השנה (העתקתי קטעים מבלוג שפרסמתי באתר אחר):
13 לאוקטובר
עוד מעט יש שוב גדרינג של הריינבו. המפגש הראשון שלי איתם, במקרה, בפסטיבל עכו בדיוק לפני 12 שנים, המם אותי.
השירים , החופשיות, הריקודים, השיחות מסביב למדורה. וכל הרסטות האלה. וואו. זה הדליק אותי- הילדה טובה מבית זעיר בורגני בקריות, שלא תארה לעצמה שיש אלטרנטיבה.
שנתיים אחר כך כבר עזרתי עוז להגיע לכמה ימים לגדרינג, לבד (אף אחד מהחברים שלי לא התחבר למשהו שהוא כל כך בשוליים). לחשוב שאשכרה אפשר לחיות ככה, כמה שבועות, בלי צורך בכסף, בלי חשמל ומים מהברז. לישון עם עוד כמה אנשים זרים בטיפי של איזה גבר שאני מכירה בקושי, להסריח כל היום מעשן של מדורה, ולהתרגל לזה. לאכול בכלים חד פעמיים מעלים מיובשים, שמישהו הביא מהודו ונתן לי מתנה, ככה בכיף, רק בגלל שמישהו אמר בכמעגל: 'צלחת קונקשן'. ככה בפשטות נשלחה בקשה למעגל, והמעגל שלח אליי צלחת. נסיתי את זה עם עוד כמה דברים, וחוץ משכטה, הכל הגיע. וגם שכטה הגיעה בסוף, רק אחרי כמה שעות.
כל החופש הבינאישי הזה מצד אחד, והחוקים הנוקשים של שמירת הסביבה מצד שני, בלבל אותי קצת.
המון עבר עליי שם, בשלושה ימים אנטנסיביים של מפגש הריינבו במדבר יהודה.
התאהבתי בילד בן 18 (עם חוכמה של בן 28) נתתי את המכונית שלי לאנשים זרים (בדיעבד אני קולטת איזה תמימה הייתי ואיזה מזל שאלו היו אנשים הגונים). קילפתי תפוחי אדמה באוהל המטבח. התרחצתי עם בקבוק, סחבתי בולי עצים כמו גיבורה וחירבנתי בבור שחפרתי באדמה (אבל ניגבתי עם נייר טואלט, למרות שאמרו לי שאסור כי זה תעשייתי. זה היה הקו האדם שלי..) . אחרי שלושה ימים ובכל זאת, אחרי 3 ימים ומליון קסמים קטנים וגילויים מהממים בשביל ילדה בת 22, חזרתי הביתה ל'בבילון' וגם לעצמי. כנראה שהשינוי לא היה כזה מהותי. למרות שמשהו כן חלחל.
מאז הגעתי לעוד כמה מפגשי ריינבו , אבל לא לבד ולפרקי זמן קצרים יותר. זה אפשר לי להתבוננן על חווית הרייבו מהצד.
- לראות גם את העננים האפלים שעושים את הקשת.
לראות שבלי בבילון, לא יכול להיות ריינבו ושההפרדה היא אשליה
- לזהות נקודות חולשה של רעיון יפה ותמים סהה"כ שיכול להיות מנוצל לרעה.
אפילו לחשוד שזו כת. ולהבין שלא, למרות שיש כתות שהריינבו גדרינג הוא כר מרעה בשבילן.
השנה אני שוב מתלבטת אם לבוא. ואם כבר לבוא, אז בתור משהי מהמשפחה (להשתתף בכל הפעילויות, להשאר כמה ימים) או אולי רק בתור אורחת (לשבת קצת עם אנשים, לאכול ארוחה אחת ולהשאיר כסף בכובע).
סה"כ ממש בא לי, למרות הזוית מבט הצינית שנוספה עם השנים. ויכול להיות גם מעניין לבוא בתור משפחה שלמה, ולראות איך הקטנטון שלי משתלב עם ילדי הטבע של הרייבו.
13/11/2006
הייתי בסיקסטיז!
ואני גם זוכרת מה היה אז.
חזרנו אתמול, אחרי שלושה ימים בכינוס של הריינבו ברמת הגולן. ההיפים לא מתו. הם רק התחלפו ועברו לשוליים. הם והטבע החי, הרוחש, הממלא את החושים. עדיין. והשמיים שמלאים כוכבים של מציאות מקבילה לאמפריות החשמל. והשירה והריקודים והקסם.
קסם שלום ואהבה ויש לך אש? ואוכל צמחוני טרי שמתבשל במטבח, ערום מקודש, התכנסות של עשרות עד מאות אנשים נשים וילדים בשמורת טבע, בלי אבטחה וזבל ופרסומות של תאגידים. בלי אלימות, בלי חשמל, בלי מים מהברז. בלי סבון. בלי סיגריות במדורה בבקשה- יש בהן כימיכלים שדופקים את איכות האפר הלבן - חופפים עם האפר הזה את הרסטות.
היו גם נפילות. פעמים ניסיתי לעבוד במטבח ואיכשהו זה לא יצא. פעם אחת כי הקטנטון היה איתי ובמצברוח היפר לא אופייני, ופעם שניה כי נחתכתי ממש בתחילת העבודה (חתכתי מישמישים). כמה פעמים נתקלתי בשפת גוף מנוכרת ממי שישבו/עמדו לידי מסביב למדורה. הייתה אחת בוטה במיוחד שפשוט התישבה מלפניי ('עשתה לי גב') והסתירה לי את האש, החום והמעגל. התבאסתי קצת, ואז נזכרתי בטיפ הראשון שנותנים לך כשאתה מגיע לאוהל הוולקאם: חייך ותמשיך הלאה בגישה חיובית. מסתבר שזה עובד במרחב המיוחד של הגדרינג, שבו אין מקום ללופים של רחמים עצמיים ולמכשירי בריחה דיגיטליים. תמיד אפשר לרדת לנחל, ולהתבונן בזרימה של המים, להזיז את מיכל המים הצהוב עוד כמה מטרים בדרך למטבח, לאסוף עצים למדורה, או לארגן את הזולה, להתוודע לשכנים באוהל ליד, לשחק עם הקטנטון והחברים שלו וההורים שלהם. להתאמן במשחקי ג'אגלינג שנזנחו לכמה שנים, מאז ימי החופים בגואה. מיוזיק קונקשן פליז!
בולי התחיל להתאהב גם הוא. בתור מישהו שבא ממשפחה שורשית ועוטפת, היתה לו בהתחלה רתיעה מכל העניין הזה של 'משפחת הריינבו' עם הטכסים ויחס לאלוהים/ג'ה מה שזה לא יהיה. אבל ידעתי איך לפתות אותו עם היציאה לטבע ועם האנשים המעניינים והחכמים שפוגשים שם ועם החוויות חקטנטון. אנחנו רחוקים עדיין מההארד קור של הריינבו, אבל לאט לאט לומדים את הקודים והניואנסים. לוקחים חלק, מחמירים יותר עם עצמנו בכיבוד המנהגים, מתחילים להבין את ההגיון מאחוריהם, וזוכים למתנות נפלאות ולרגעי פליאה מהיגיון שרחוק עדיין מההבנה שלנו.
תארו לכם מדורה, שתי גיטרות מנדולינה חליל ותוף, חושך מסביב, 15 אנשים, 13 מתוכם היפים, ואת השיר הזה, שהייתי צריכה למצוא את המילים שלו בגוגל, מתנגן.
THREE LITTLE BIRDS BOB MARLEY
Don't worry about a thing
Cause every little thing is gonna be alright
Singin' don't worry about a thing
Cause every little thing is gonna be alright
Rise up this morning,
smile with the rising sun
Three little birds, sit by my doorstep
Singing sweet songs
of melodies pure and true
Singin'
this is my message to you-ou-ou
Singin' don't worry...
14/11/2006
אורון רגיש מאוד לעשן, אז הוא קם, והמקום ביני לבין השבדי העדין התפנה. בדיוק הגיעו כמה ילדות יפות שרצו גם הן מקום מול המדורה, אז זזתי לכיוון השבדי. שלוש מהן התיישבו ולרביעית לא נשאר מקום. אני הרגשתי, כרגיל, שכיף ליד המדורה, אבל שקשה לי נורא להשאר שם בלי אף אחד מוכר, אחרי שאורון הלך. הרגשתי שוב את הקושי הענק הזה להביא את עצמי איך שאני לאנשים זרים לי. ואז היו כמה שניות של שקט והשבדי בתזמון מעולה התחיל לפרוט על הגיטרה שיר חדש.
ווי מוכר לי השיר . משהו מתקופת 'העיר השניה'*. רגע, מה הפזמון? ASK ME ASK ME ASK ME
באותו רגע, הילדה היפה הרביעית, זאת שלא נשאר לה מקום, החליטה להתיישב בתוך המעגל, מול הפרצוף שלי ('עשתה לי גב').
זהו, עכשיו כבר הרגשתי ממש בחוץ. בהחלטה של שניה קמתי, ניערתי קצת אבק ואניצי קש, לחשתי מעל השבדי בקוול רפה 'תודה' והלכתי מהמדורה לזולה שלי, כהשיר ההוא המוגכר מתנגן לי בראש.
היום פתאום נזכרתי. נו, בטח. ASK של הסמיתס. איזה מילים. יכול להיות שמוריסיי הוא בכלל חסיד ניו -אייג'?
כמה פשוט, ככה יפה. שימו לב:
Shyness is nice, and
Shyness can stop you
From doing all the things in life
You'd like to
Shyness is nice, and
Shyness can stop you
From doing all the things in life
You'd like to
So, if there's something you'd like to try
If there's something you'd like to try
ASK ME - I WON'T SAY "NO" - HOW COULD I
Coyness is nice, and
Coyness can stop you
From saying all the things in
Life you'd like t
So, if there's something you'd like to try
If there's something you'd like to try
ASK ME - I WON'T SAY "NO" - HOW COULD I ?
Spending warm Summer days indoors
Writing frightening verse
To a buck-toothed girl in Luxembourg
ASK ME, ASK ME, ASK ME
ASK ME, ASK ME, ASK ME
Because if it's not Love
Then it's the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb
That will bring us together
?Nature is a language - can't you read
?Nature is a language - can't you read
SO ... ASK ME, ASK ME, ASK ME
ASK ME, ASK ME, ASK ME
Because if it's not Love
Then it's the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb
That will bring us together
If it's not Love
Then it's the Bomb
Then it's the Bomb
That will bring us together
SO ... ASK ME, ASK
, ASK ME
ASK ME, ASK ME, ASK M
30/11/2006
אז עבר עוד קצת זמן מאז כינוס הריינבו, ואני המשכתי לחשוב. היה משהו בחוויה ההיא של הריינבו לא פתור מבחינתי. מן תערובת של היקסמות ודחייה. של התאהבות מהולה בעלבון, על זה שלא ממש הצלחתי להיות חלק מ...
איכשהו, עם אנשי הריינבו הבינלאומיים היתה הרגשה נעימה, אבל אנשי הריינבו הישראלים המחוספסים, בעיקר המבוגרים שבהם, לא ממש הקרינו חיבה גדולה מולי ומול 'אורחים אחרים'. ולא שהייתי מסוג האורחים הפרזיטים. כן ניסיתי לקחת חלק בפעילויות התחזוקה השוטפת, כן כיבדתי את חוקי השמירה על הסביבה וההגיינה הפיזית והמנטלית. כן תרמתי סכום נאה לכובע הקסמים. ובכל זאת, הרגשתי עוינות. למה העוינות הזאת - חשבתי לעצמי.
חשבתי גם על סוג האנשים שנכנסים עמוק לריינבו. כאלו שממש נודדים מכינוס לכינוס, וחיים את החיים האלו של סקס סמים קלים, טבע וחלילים. מי האנשים האלו? שמתי לב שבדרך כלל מדובר בכאלו שבאים ממש מהתחתית - כאלו שאין להם לא בית ולא משפחה, או הסוג השני - כאלו שמעולם לא חוו בעיית סטטוס או כסף ויכולים להרשותך לעצמם לנסות הכל - כי תמיד יהיה להם גב (ציטוט של מישהי ששמעתי לידי במעגל אוכל: כן, את הדירה בתל אביב אני משכירה ב1300 יורו לחודש וזה מספיק לי בשביל לנדוד עם הריינבו).
אנשים ממעמד הביניים, אנשים כמוני וכמוכם, לא יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס הזה מצד אחד, ויש להם יותר מידי מה להפסיד מצד שני.
יש משהו מרוכז מידי ואנסטנט מידי במסר החופש והאהבה של הריינבו. משהו מנותק מהמציאות ומהשורש של העולם הזה. משהו שהוא לא מאוזן, ממש כמו חשבון הבנק של אנשי הההרד קור ריינבו: או נמוך מידי או מנופח מידי.
והאורחים האלו, כמונו, שמגיעים לכינוסים מ'בבילון' מזכירים להם את חוסר האיזון הזה שהם נמצאים בו. את האשלייה שהם חיים בה ולא מוכנים לוותר עליה בנתיים, כל עוד הם צעירים ובריאים. כל עוד הם יכולים לנדוד כמו צרצרים עם הקרקס הצבעוני שלהם, שאין בו ממש מקום לנמלים חרוצות ואה כן...זקנים וחולים (שחלק מהם עלולים להיות בעתיד). כאלו כמו שיש בבילון - המקום הרחוק הזה, שאנחנו האורחים הגענו ממנו.
זה בגלל שאנחנו מזכירים להם שבבילון היא לא מציאות מקבילה. היא נמצאת ממש מעבר לפינה, שכל מי שלא מספיק צעיר ובריא ומקסים, יגיע אליה בסופו של דבר.
- 12.06
אני קוראת את הקטע האחרון, אחרי שקראתי את הקטע של אופק (תודה על ההפנייה דרך יאהו) ושוב משנה קצת את זווית ההסתכלות. ובכל זאת,עדיין יש לי חשד שההתכנסות האחרונה בשמורת נחל אלעל לא עשתה חסד עם הצומח וחיות הבר בשמורה, ולא עם אורחים ממעמד הביניים.
חן
אני הגעתי לריינבו ממקום שונה. וזה מה שעבר עליי השנה (העתקתי קטעים מבלוג שפרסמתי באתר אחר):
[b]13 לאוקטובר [/b]
עוד מעט יש שוב גדרינג של הריינבו. המפגש הראשון שלי איתם, במקרה, בפסטיבל עכו בדיוק לפני 12 שנים, המם אותי.
השירים , החופשיות, הריקודים, השיחות מסביב למדורה. וכל הרסטות האלה. וואו. זה הדליק אותי- הילדה טובה מבית זעיר בורגני בקריות, שלא תארה לעצמה שיש אלטרנטיבה.
שנתיים אחר כך כבר עזרתי עוז להגיע לכמה ימים לגדרינג, לבד (אף אחד מהחברים שלי לא התחבר למשהו שהוא כל כך בשוליים). לחשוב שאשכרה אפשר לחיות ככה, כמה שבועות, בלי צורך בכסף, בלי חשמל ומים מהברז. לישון עם עוד כמה אנשים זרים בטיפי של איזה גבר שאני מכירה בקושי, להסריח כל היום מעשן של מדורה, ולהתרגל לזה. לאכול בכלים חד פעמיים מעלים מיובשים, שמישהו הביא מהודו ונתן לי מתנה, ככה בכיף, רק בגלל שמישהו אמר בכמעגל: 'צלחת קונקשן'. ככה בפשטות נשלחה בקשה למעגל, והמעגל שלח אליי צלחת. נסיתי את זה עם עוד כמה דברים, וחוץ משכטה, הכל הגיע. וגם שכטה הגיעה בסוף, רק אחרי כמה שעות.
כל החופש הבינאישי הזה מצד אחד, והחוקים הנוקשים של שמירת הסביבה מצד שני, בלבל אותי קצת.
המון עבר עליי שם, בשלושה ימים אנטנסיביים של מפגש הריינבו במדבר יהודה.
התאהבתי בילד בן 18 (עם חוכמה של בן 28) נתתי את המכונית שלי לאנשים זרים (בדיעבד אני קולטת איזה תמימה הייתי ואיזה מזל שאלו היו אנשים הגונים). קילפתי תפוחי אדמה באוהל המטבח. התרחצתי עם בקבוק, סחבתי בולי עצים כמו גיבורה וחירבנתי בבור שחפרתי באדמה (אבל ניגבתי עם נייר טואלט, למרות שאמרו לי שאסור כי זה תעשייתי. זה היה הקו האדם שלי..) . אחרי שלושה ימים ובכל זאת, אחרי 3 ימים ומליון קסמים קטנים וגילויים מהממים בשביל ילדה בת 22, חזרתי הביתה ל'בבילון' וגם לעצמי. כנראה שהשינוי לא היה כזה מהותי. למרות שמשהו כן חלחל.
מאז הגעתי לעוד כמה מפגשי ריינבו , אבל לא לבד ולפרקי זמן קצרים יותר. זה אפשר לי להתבוננן על חווית הרייבו מהצד.
[list]
[*] לראות גם את העננים האפלים שעושים את הקשת.
[/list]
לראות שבלי בבילון, לא יכול להיות ריינבו ושההפרדה היא אשליה
[list]
[*] לזהות נקודות חולשה של רעיון יפה ותמים סהה"כ שיכול להיות מנוצל לרעה.
[/list]
אפילו לחשוד שזו כת. ולהבין שלא, למרות שיש כתות שהריינבו גדרינג הוא כר מרעה בשבילן.
השנה אני שוב מתלבטת אם לבוא. ואם כבר לבוא, אז בתור משהי מהמשפחה (להשתתף בכל הפעילויות, להשאר כמה ימים) או אולי רק בתור אורחת (לשבת קצת עם אנשים, לאכול ארוחה אחת ולהשאיר כסף בכובע).
סה"כ ממש בא לי, למרות הזוית מבט הצינית שנוספה עם השנים. ויכול להיות גם מעניין לבוא בתור משפחה שלמה, ולראות איך הקטנטון שלי משתלב עם ילדי הטבע של הרייבו.
[b] 13/11/2006[/b]
הייתי בסיקסטיז!
ואני גם זוכרת מה היה אז.
חזרנו אתמול, אחרי שלושה ימים בכינוס של הריינבו ברמת הגולן. ההיפים לא מתו. הם רק התחלפו ועברו לשוליים. הם והטבע החי, הרוחש, הממלא את החושים. עדיין. והשמיים שמלאים כוכבים של מציאות מקבילה לאמפריות החשמל. והשירה והריקודים והקסם.
קסם שלום ואהבה ויש לך אש? ואוכל צמחוני טרי שמתבשל במטבח, ערום מקודש, התכנסות של עשרות עד מאות אנשים נשים וילדים בשמורת טבע, בלי אבטחה וזבל ופרסומות של תאגידים. בלי אלימות, בלי חשמל, בלי מים מהברז. בלי סבון. בלי סיגריות במדורה בבקשה- יש בהן כימיכלים שדופקים את איכות האפר הלבן - חופפים עם האפר הזה את הרסטות.
היו גם נפילות. פעמים ניסיתי לעבוד במטבח ואיכשהו זה לא יצא. פעם אחת כי הקטנטון היה איתי ובמצברוח היפר לא אופייני, ופעם שניה כי נחתכתי ממש בתחילת העבודה (חתכתי מישמישים). כמה פעמים נתקלתי בשפת גוף מנוכרת ממי שישבו/עמדו לידי מסביב למדורה. הייתה אחת בוטה במיוחד שפשוט התישבה מלפניי ('עשתה לי גב') והסתירה לי את האש, החום והמעגל. התבאסתי קצת, ואז נזכרתי בטיפ הראשון שנותנים לך כשאתה מגיע לאוהל הוולקאם: חייך ותמשיך הלאה בגישה חיובית. מסתבר שזה עובד במרחב המיוחד של הגדרינג, שבו אין מקום ללופים של רחמים עצמיים ולמכשירי בריחה דיגיטליים. תמיד אפשר לרדת לנחל, ולהתבונן בזרימה של המים, להזיז את מיכל המים הצהוב עוד כמה מטרים בדרך למטבח, לאסוף עצים למדורה, או לארגן את הזולה, להתוודע לשכנים באוהל ליד, לשחק עם הקטנטון והחברים שלו וההורים שלהם. להתאמן במשחקי ג'אגלינג שנזנחו לכמה שנים, מאז ימי החופים בגואה. מיוזיק קונקשן פליז!
בולי התחיל להתאהב גם הוא. בתור מישהו שבא ממשפחה שורשית ועוטפת, היתה לו בהתחלה רתיעה מכל העניין הזה של 'משפחת הריינבו' עם הטכסים ויחס לאלוהים/ג'ה מה שזה לא יהיה. אבל ידעתי איך לפתות אותו עם היציאה לטבע ועם האנשים המעניינים והחכמים שפוגשים שם ועם החוויות חקטנטון. אנחנו רחוקים עדיין מההארד קור של הריינבו, אבל לאט לאט לומדים את הקודים והניואנסים. לוקחים חלק, מחמירים יותר עם עצמנו בכיבוד המנהגים, מתחילים להבין את ההגיון מאחוריהם, וזוכים למתנות נפלאות ולרגעי פליאה מהיגיון שרחוק עדיין מההבנה שלנו.
תארו לכם מדורה, שתי גיטרות מנדולינה חליל ותוף, חושך מסביב, 15 אנשים, 13 מתוכם היפים, ואת השיר הזה, שהייתי צריכה למצוא את המילים שלו בגוגל, מתנגן.
THREE LITTLE BIRDS BOB MARLEY
Don't worry about a thing
Cause every little thing is gonna be alright
Singin' don't worry about a thing
Cause every little thing is gonna be alright
Rise up this morning,
smile with the rising sun
Three little birds, sit by my doorstep
Singing sweet songs
of melodies pure and true
Singin'
this is my message to you-ou-ou
Singin' don't worry...
[b]14/11/2006 [/b]
אורון רגיש מאוד לעשן, אז הוא קם, והמקום ביני לבין השבדי העדין התפנה. בדיוק הגיעו כמה ילדות יפות שרצו גם הן מקום מול המדורה, אז זזתי לכיוון השבדי. שלוש מהן התיישבו ולרביעית לא נשאר מקום. אני הרגשתי, כרגיל, שכיף ליד המדורה, אבל שקשה לי נורא להשאר שם בלי אף אחד מוכר, אחרי שאורון הלך. הרגשתי שוב את הקושי הענק הזה להביא את עצמי איך שאני לאנשים זרים לי. ואז היו כמה שניות של שקט והשבדי בתזמון מעולה התחיל לפרוט על הגיטרה שיר חדש.
ווי מוכר לי השיר . משהו מתקופת 'העיר השניה'*. רגע, מה הפזמון? ASK ME ASK ME ASK ME
באותו רגע, הילדה היפה הרביעית, זאת שלא נשאר לה מקום, החליטה להתיישב בתוך המעגל, מול הפרצוף שלי ('עשתה לי גב').
זהו, עכשיו כבר הרגשתי ממש בחוץ. בהחלטה של שניה קמתי, ניערתי קצת אבק ואניצי קש, לחשתי מעל השבדי בקוול רפה 'תודה' והלכתי מהמדורה לזולה שלי, כהשיר ההוא המוגכר מתנגן לי בראש.
היום פתאום נזכרתי. נו, בטח. ASK של הסמיתס. איזה מילים. יכול להיות שמוריסיי הוא בכלל חסיד ניו -אייג'?
כמה פשוט, ככה יפה. שימו לב:
Shyness is nice, and
Shyness can stop you
From doing all the things in life
You'd like to
Shyness is nice, and
Shyness can stop you
From doing all the things in life
You'd like to
So, if there's something you'd like to try
If there's something you'd like to try
ASK ME - I WON'T SAY "NO" - HOW COULD I
Coyness is nice, and
Coyness can stop you
From saying all the things in
Life you'd like t
So, if there's something you'd like to try
If there's something you'd like to try
ASK ME - I WON'T SAY "NO" - HOW COULD I ?
Spending warm Summer days indoors
Writing frightening verse
To a buck-toothed girl in Luxembourg
ASK ME, ASK ME, ASK ME
ASK ME, ASK ME, ASK ME
Because if it's not Love
Then it's the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb
That will bring us together
[b] ?Nature is a language - can't you read[/b]
[b] ?Nature is a language - can't you read[/b]
SO ... ASK ME, ASK ME, ASK ME
ASK ME, ASK ME, ASK ME
Because if it's not Love
Then it's the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb
That will bring us together
If it's not Love
Then it's the Bomb
Then it's the Bomb
That will bring us together
SO ... ASK ME, ASK
, ASK ME
ASK ME, ASK ME, ASK M
[b] 30/11/2006[/b]
אז עבר עוד קצת זמן מאז כינוס הריינבו, ואני המשכתי לחשוב. היה משהו בחוויה ההיא של הריינבו לא פתור מבחינתי. מן תערובת של היקסמות ודחייה. של התאהבות מהולה בעלבון, על זה שלא ממש הצלחתי להיות חלק מ...
איכשהו, עם אנשי הריינבו הבינלאומיים היתה הרגשה נעימה, אבל אנשי הריינבו הישראלים המחוספסים, בעיקר המבוגרים שבהם, לא ממש הקרינו חיבה גדולה מולי ומול 'אורחים אחרים'. ולא שהייתי מסוג האורחים הפרזיטים. כן ניסיתי לקחת חלק בפעילויות התחזוקה השוטפת, כן כיבדתי את חוקי השמירה על הסביבה וההגיינה הפיזית והמנטלית. כן תרמתי סכום נאה לכובע הקסמים. ובכל זאת, הרגשתי עוינות. למה העוינות הזאת - חשבתי לעצמי.
חשבתי גם על סוג האנשים שנכנסים עמוק לריינבו. כאלו שממש נודדים מכינוס לכינוס, וחיים את החיים האלו של סקס סמים קלים, טבע וחלילים. מי האנשים האלו? שמתי לב שבדרך כלל מדובר בכאלו שבאים ממש מהתחתית - כאלו שאין להם לא בית ולא משפחה, או הסוג השני - כאלו שמעולם לא חוו בעיית סטטוס או כסף ויכולים להרשותך לעצמם לנסות הכל - כי תמיד יהיה להם גב (ציטוט של מישהי ששמעתי לידי במעגל אוכל: כן, את הדירה בתל אביב אני משכירה ב1300 יורו לחודש וזה מספיק לי בשביל לנדוד עם הריינבו).
אנשים ממעמד הביניים, אנשים כמוני וכמוכם, לא יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס הזה מצד אחד, ויש להם יותר מידי מה להפסיד מצד שני.
יש משהו מרוכז מידי ואנסטנט מידי במסר החופש והאהבה של הריינבו. משהו מנותק מהמציאות ומהשורש של העולם הזה. משהו שהוא לא מאוזן, ממש כמו חשבון הבנק של אנשי הההרד קור ריינבו: או נמוך מידי או מנופח מידי.
והאורחים האלו, כמונו, שמגיעים לכינוסים מ'בבילון' מזכירים להם את חוסר האיזון הזה שהם נמצאים בו. את האשלייה שהם חיים בה ולא מוכנים לוותר עליה בנתיים, כל עוד הם צעירים ובריאים. כל עוד הם יכולים לנדוד כמו צרצרים עם הקרקס הצבעוני שלהם, שאין בו ממש מקום לנמלים חרוצות ואה כן...זקנים וחולים (שחלק מהם עלולים להיות בעתיד). כאלו כמו שיש בבילון - המקום הרחוק הזה, שאנחנו האורחים הגענו ממנו.
זה בגלל שאנחנו מזכירים להם שבבילון היא לא מציאות מקבילה. היא נמצאת ממש מעבר לפינה, שכל מי שלא מספיק צעיר ובריא ומקסים, יגיע אליה בסופו של דבר.
[list=1]
[*] 12.06
[/list]
אני קוראת את הקטע האחרון, אחרי שקראתי את הקטע של אופק (תודה על ההפנייה דרך יאהו) ושוב משנה קצת את זווית ההסתכלות. ובכל זאת,עדיין יש לי חשד שההתכנסות האחרונה בשמורת נחל אלעל לא עשתה חסד עם הצומח וחיות הבר בשמורה, ולא עם אורחים ממעמד הביניים.
חן