על ידי מיכל_בר* » 10 יוני 2010, 08:43
בית ילדותי היה בית קטן וישן, סטנדרטי, שעליו בנו הורי תוספת חדשה. זו היתה שכונה קטנה של בתים ישנים, זהים, אשר כל אחד חלש על חצר של שני דונם. היתה אוירה שמזכירה מושב מוזנח, ולשתיים מהמשפחות היו חיות כמו: סוסים, תרנגולים, אפילו טווסים. אולי עוד. מסביב היו כמובן פרדסים, אבל בצמוד לחצר שלנו היו גם כרם ומטע אבוקדו. לא רחוק היה שטח פתוח שקראנו לו ה"בור" (בשורוק). חלק מהפרדסים והמטעים הסמוכים היו שייכים לקרובי משפחה שלי, קרובים ורחוקים. אני זוכרת את אמא שלי דוהרת באוטו הקטן והישן בדרך העפר שחוצה את הפרדס יחד איתי ועם אחי, בניסיון להביאו לבית הספר באיחור קטן ככל האפשר.
היום מהפרדסים, הכרם והאבוקדו לא נשאר כלום כלום כלום. כל האיזור גולח וכוסה כבישים ובניינים.
להורים שלי יש עדיין את החצר הגדולה. יש בה עצי פרי, גידולי נוי וגם "סתם" אדמה. ברוב החצרות שבשכונה נבנו בתים חדשים בצפיפות.
בסמוך לשכונה האפורה שלי היתה שכונה יוקרתית ונחשבת. שכבת הילדים בגילי היתה מגובשת להפליא באותה שכונה, ותמיד קינאתי בהם. שכונה אחרת שהיתה סמוכה לשכונתי היתה שכונה של עולים, חדשים וותיקים, מברית המועצות לשעבר, אתיופיה, תימן ועוד. היו מובלעות תרבותיות, עם לבוש מסורתי והכל, בתוך השכונה הזו. בית הספר היסודי בו למדתי היה ממוקם בה, ולמדו בו גם ילדי השכונה היוקרתית. במבט לאחור אני רואה את ניסיון האינטגרציה הזה כהצלחה, פחות או יותר. אמנם הילדים היו בקשר בעיקר עם בני שכונתם בדרך כלל, ובכל זאת היתה איזושהי הרמוניה, איזה מבנה מלוכד. אולי ממרחק הזמן (מדובר בבית ספר יסודי!) זה נצבע לי בראש בצבעים ורודים, אולי כילדה לא יכולתי לזהות דפוסים (של גזענות, התנשאות וכו') שהיום היו מייד קופצים לנגד עיני, יכול מאוד להיות.
בית ילדותי היה בית קטן וישן, סטנדרטי, שעליו בנו הורי תוספת חדשה. זו היתה שכונה קטנה של בתים ישנים, זהים, אשר כל אחד חלש על חצר של שני דונם. היתה אוירה שמזכירה מושב מוזנח, ולשתיים מהמשפחות היו חיות כמו: סוסים, תרנגולים, אפילו טווסים. אולי עוד. מסביב היו כמובן פרדסים, אבל בצמוד לחצר שלנו היו גם כרם ומטע אבוקדו. לא רחוק היה שטח פתוח שקראנו לו ה"בור" (בשורוק). חלק מהפרדסים והמטעים הסמוכים היו שייכים לקרובי משפחה שלי, קרובים ורחוקים. אני זוכרת את אמא שלי דוהרת באוטו הקטן והישן בדרך העפר שחוצה את הפרדס יחד איתי ועם אחי, בניסיון להביאו לבית הספר באיחור קטן ככל האפשר.
היום מהפרדסים, הכרם והאבוקדו לא נשאר כלום כלום כלום. כל האיזור גולח וכוסה כבישים ובניינים.
להורים שלי יש עדיין את החצר הגדולה. יש בה עצי פרי, גידולי נוי וגם "סתם" אדמה. ברוב החצרות שבשכונה נבנו בתים חדשים בצפיפות.
בסמוך לשכונה האפורה שלי היתה שכונה יוקרתית ונחשבת. שכבת הילדים בגילי היתה מגובשת להפליא באותה שכונה, ותמיד קינאתי בהם. שכונה אחרת שהיתה סמוכה לשכונתי היתה שכונה של עולים, חדשים וותיקים, מברית המועצות לשעבר, אתיופיה, תימן ועוד. היו מובלעות תרבותיות, עם לבוש מסורתי והכל, בתוך השכונה הזו. בית הספר היסודי בו למדתי היה ממוקם בה, ולמדו בו גם ילדי השכונה היוקרתית. במבט לאחור אני רואה את ניסיון האינטגרציה הזה כהצלחה, פחות או יותר. אמנם הילדים היו בקשר בעיקר עם בני שכונתם בדרך כלל, ובכל זאת היתה איזושהי הרמוניה, איזה מבנה מלוכד. אולי ממרחק הזמן (מדובר בבית ספר יסודי!) זה נצבע לי בראש בצבעים ורודים, אולי כילדה לא יכולתי לזהות דפוסים (של גזענות, התנשאות וכו') שהיום היו מייד קופצים לנגד עיני, יכול מאוד להיות.