^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לורן רוצה לנקום בי על זה שאני הטרדתי אותה וגם על זה שנפרדתי ממנה

אדם לא מסוגל לנקום ואומר לעצמו שהוא לא רוצה ושהוא מעל לזה וכיוצ', הכל נכון אבל <לא מסוגל> כך שלנקום זו לא אופציה.

הוא גם רוצה לשכוח, להמשיך הלאה, לחיות חיים טובים ... אבל לא מסוגל, משהו נשאר פתוח בהנהלת החשבונות.

חולפות להם שנים של רציונליזציות, פסיכוטראפיות, סובלימציות, הדחקות, הכחשות, תובנות, החלטות ודפים חדשים לצידן ועדיין:

לא מסוגל לנקום ולא יכול להמשיך הלאה

>הניסוחים בלשון זכר אך אמורים לגבי כל המינים <

ושוב תודה לקובי עוז על הניסוח הבהיר http://www.mp3music.co.il/lyrics/7317.html

"הבלתי הפיך" - עוד סרט נפלא על נקמה, להרוג את ביל איכשהוא מעייף, לגדוע 88 יפנים אחד אחד רק בשביל לחזור הביתה ולהרוג את ביל, בתור אחד שמתעייף בקלות נראה לי כל רעיון הנקמה קשה למימוש אחרי הסרט.

אם תביאי דרכים אפשריות להוצעת עצבים ושאר רגשות שליליים זה יהיה מצוין.. הדרך היחידה שעולה בראשי היא לכסח להם ת'צורה אבל מפני שאיני בריונית איני יכולה להרשות לעצמי לנהוג כך למרות שמאוד הייתי רוצה... אם כך אני פתוחה להצעות וכל הצעה תתקבל בברכה.

צ'מעו, זה בכלל לא משנה מה אומרים לכם, באמת, מה שמשנה זה מה שאתם שומעים, ואתם בוחרים לשמוע מה שאתם שומעים.
אני יודעת בוודאות שאני שומעת אנשים אחרת ממה שהם אומרים, כי ככה אני רוצה, למעשה, כי יכולה.

ברגשות שליליים צריך לטפל, לא על ידי השתקה, הדחקה או איסור, להפך, צריך לעשות להן מקום, לקבל אותן, להוציא אותן.
אני לא מכירה אותך, אז אני לא יכולה להמליץ לך על אפיקים נכונים, אבל אני בטוחה שאת יכולה למצוא את האפיקים הנכונים לך להוצאת הרגשות השליליים שלך, להוצאת האגרסיות ושאר ג'יפה. (נקמה רק אופצייה אחת מהרבה אפשרויות)

>בהצלחה<

ליבי, ליבי,
אכן שיעור קשה,
אך הווליום שלו בשליטתך.

מה שאני מנסה לטעון הוא שאתה צריך להגיב לאדם ולומר במילים פשוטות: זה לא נעים לי, זה פוגע בי, אני מבקש ממך לחדול או לפחות לעשות מאמצים להימנע כך. ובכן מה את עושה אם כבר דברת איתם יותר מפעם ואפילו פעמיים על הנושא ובכל זאת הם ממשיכים עם זה? כמה את יכולה להמשיך להשפיל את עצמך בדיבורים יפים עם אלה שפוגעים בך? כמה את יכולה לנסות ליישר את ההדורים ובתמורה לקבל ציניות ולעג?
המכה האחרונה שהם הנחיתו עלי הייתה קשה במיוחד והחלטתי לעבור ממדיניות של הבלגה למדיניות של התקפה כי לא ראיתי מוצא אחר. בהתחלה היה לי קשה עם החלטתי כי אני לא אוהבת לפגוע באנשים וכשאני פוגעת במישהו זה כאילו אני פוגעת בעצמי ולכן היתה זו הפתעה בשבילי לגלות שלא היה לי אכפת בכלל כשהם נפגעו ממני עד כדי כך הכעס שלי כלפיהם עצום שאפילו זה לא לא הזיז לי כלל, ההפך הוא הנכון זה שימח אותי, זה שימח אותי לראות אותם סובלים בדיוק כמוני ואף יותר... הם כמובן לא ישבו בחבוק ידיים ובמהרה פגעו שוב ושוב ותמיד בנקודות החולשה שלי. ישבתי וחשבתי עם עצמי אם כדאי להחזיר שוב או להבליג שוב? הגעתי למסקנה שרגעי האושר הספורים שהיו לי עקב ה"נקמה" שלי בהם לא מנחמים כל כך. מצד אחד אני רוצה להמשיך "להכנס" בהם עד שתצא להם הנשמה ומצד שני ע"י זה אני רק גורמת עוול לעצמי כי אני מבזבזת עצבים יקרים עליהם ובכך הופכת להיות יותר מתוחה עצבנית ומרירה ואני ממש לא רוצה להפוך לאחת כזאת. אני רוצה לחזור למה שהייתי לפני שכל העניין הזה החל. להיות אשה שמחה, מאושרת שנהנת מכל רגע ורגע בחיים. אבל איך עושים את זה כשאני נתקלת בפרצופים שלהם שמעלים את חמתי לשמיים כל יום ויום?? איך אני מרגיעה את כל הרגשות השליליים שלי כלפיהם? ובקיצור איך אני גורמת לעצמי פשוט לא לשים עליהם להתעלם מהם כאילו הם לא קיימים? כי כמה שאני מנסה לעשות את זה אני פשוט לא מצליחה.

פלוני, המצב שאתה מתאר הוא לא מחשבות לא מרפות על ארוע שהיה ונגמר כמו שמתארת אולי לסגור מעגל ,
אלא חיפוש דרך איך לעצור (להבדיל מלנקום) אדם שפוגע או מתנכל לך בימים אלה ממש ללא כוונה להפסיק. אלה שני מצבים שונים.
אין לי מושג איך עושים את זה. בעצמי חשופה לאדם בחיי שמציק לי מאד, ואני נוקטת כמוך בשיטת ההבלגה, כי בבואי לתכנן את התגובה, אני נזכרת כמה אותו אדם הוא חלש מוגבל בודד וחסר אושר ואפילו תלוי בי ובמשפחתי רגשית וחברתית במידה מסויימת, וכשעולה החמלה יוצא לי האומץ להגיב אז חוזרת לדרך הקלה של ההבלגה.
במילים אחרות, קל לי יותר לשאת את הפגיעה מלשאת את המחשבה של פגיעה בו. וכך מעגל הפגיעה ממשיך.
ולא, אין לי עניין לשמר את התופעה הזאת בחיי. ואני לא נהנית מתפקיד הקורבן. אני פשוט חוששת לפגוע באותו אדם חלש ותלוי ולהתחרט על כך אחר כך.
ברור לי שזו דרכו להרגיש קירבה והוא סומך עלי שלא אפר את האיזון. במילים אחרות, אני "החזקה" שמאפשרת לו להיות מנוול , (אבל אני לא באמת חזקה, זה פוגע בי!) מדובר באדם שלא בוחל בשום הזדמנות ללעוג, להעליב, להקניט, להביך, במיוחד ליד אנשים אחרים, בשיטות ילדותיות ומטומטמות, קרוב לודאי שמתוך קנאה וגם כי זה נראה לו ביטוי לגיטימי של אינטימיות. זה לא ברמה של בעיה נורא גדולה אלא של הצקה לא פוסקת אז איך מתמודדים עם זה? איך אפשר להימנע מלארח טפילי רגש כאלה לחיים שלך ולא לחוש כלפיהם אמפטיה ואחריות, ועוד על חשבון עצמך? במקרה הזה מדובר בקרוב משפחה כך שאין אפשרות (או רצון) לנתק את הקשרים.

לפי כל הנאמר כאן מוצגת ה"נקמה" כלא רצויה ולא נכונה כלל. אבל לפעמים המצב מחייב נקמה לא?? אם מישהו פגע בך ואתה מחליט להבליג כי אתה לא אוהב להתעסק בשטוית של נקמה, אבל אותו אדם לא נרגע הוא ממשיך לפגוע בך שוב ושוב ואתה ממשיך להבליג שוב ושוב עד שכבר מגיעים מים עד נפש וזהו זה אתה מחליט שאין ברירה אחרת חוץ מלהחזיר לאותו אדם כראוי לו כי אין דרך אחרת לא?? כי זה או זה או להמשיך לתת לו לדרוך עליך. בגלל שאם אתה מבליג ואתה מתייחס אליו באדישות הוא מפרש את זה כאילו אתה נפגע ממנו וממשיך בשלו. ואתה מתחיל להתמלא בכל הרגש השלילי הזה של הרצון להחזיר ולנקום ולגרום לו לסבול ולהפגע בדיוק כמו שהוא עשה לך ואתה פשוט לא יכול להשתחרר מהרגש הזה הוא חונק אותך אתה חייב להוציא אותו החוצה אחרת תתחיל להשתגע. אז איך אפשר לא לנקום? איך אפשר לדכא את הרגש העצום הזה? איך??

בינתיים זנחתי את הרעיון והרצון לסגור מעגל, ככה שאולי זה היה באמת חלק מ"תהליך ההחלמה" המופלא שעברתי כאן לצדכם והרבה בזכותכם.
עם זאת... אני מנסה לחשוב אם יום אחד ניתקל (ואני בטוחה שניתקל), האם אני אנצל את ההזדמנות לעשות לו נאחס על הנשמה, או שאני רק אנפנף לשלום באדישות ואפילו לא אחצה את הכביש, או שאולי אני רק ארצה לשמוע ולספר מה נשמע, או שאולי אפילו לשבת על כוס קפה ולעבד את כל הסיפור? זה ממש משונה, אבל כרגע כל האפשרויות נשמעות לי באותה מידה בדיוק!

ממשיך להסתובב לי בין הרגליים
האם את מנסה לומר שהוא מבקש את קרבתך ואת "סליחתך" (=שתפגיני יחס חיובי כלפיו וחיבה וידידותת, אפילו)?
אם כן, אז אני מניחה שאדישות מופגנת תכאיב לו מאוד, ועבורך לא תייצר אנרגיה שלילית, פשוט מכיוון שכל שתעשי הוא להפגין את רגשותייך הכנים כלפיו, לא?

בעיני, הדרך הטובה ביותר לסגור את החשבון, היא לחיות את החיים שלך - כמו שטוב לך, מבלי לבזבז על האיש המסכן והנצלן הזה אנרגיה...

מתנצלת אם פגענו אבל יחד עם הקנאה, זה רגש ממש ממש אכזרי ומענה בעיקר את מי שמרגיש אותו, אז אולי לא כדאי לטפח אותו. ושוב, רק מנסיון אני מדברת. בתור נשים הרגשת הפגיעות שלנו היא משהו שאנחנו מתמודדות אתו מגיל מאד צעיר. השאלה איך עושים את זה ומה קורה אם זה נפרץ.
ובאמת בתקווה שכולנו נעשה רק טוב אחד לשני.

כשמשהו מכשיל את עצמו, ומי לא, אנחנו יכולים להנות מזה, או להזדהות עם הכאב שלו (או גם וגם). לא נראה לי שהיא מתכוונת לנקמה אקטיבית, אבל אל תקחו לה את השמחה לאיד.

יש לי הרגשה שהיא גם לא שמחה לאיד, אלא מנערת מעצמה את צער העולם ובעיקר מצחיקה אותנו

מה כל ענייני הנקמה האלה, בן אדם נוקם ביד שלו אם היא כואבת ? מעניש אותה על הסבל שהיא גורמת לו?
היא לא חלק ממנו?
ואני לא מתייפיפת, עשו לי גם כמה דברים רעים בחיים שלי דווקא מהסוג שכתוב בראש הדף.

את רוצה להיות חלק ממעגל הכאב, להוסיף אנרגיית תקיפה וכאב לעולם, אז לכי על זה! אומרים שהנקמה מתוקה......
אני אישית מעדיפה להאמין ש מה שתתן זה מה שתקבל ולעולם הזה והבאים אחריו יש דרך 'לסדר' את הדברים ולאזן את החשבון.
תעשי את החשבון שלך.

>אלמונית מרגישה כמו המצפון הצדקני של הדף הזה והיא בעצמה בטח לא טלית שכולה תכלת..<

נזכרתי בשיר של קובי אוז להתנקם אפשר לשמוע ממנו כאן

מוקדש לכוכבת הנולדת @}

לקח לי זמן למצוא.
מוקדש לך אולי לסגור מעגל

את אדם שלם, מאחורי מעשייך עומדת הבריאה בכבודה ובעצמה. אין כל פסול בך או במה שהיית. (צפריר שפרון בדף נעורים ויחסי מין)

הכעס והזעם נעלמו, ואני מלאת הבנה (בעיקר לעצמי, אפילו שלא ידעתי שבעבר לא הייתי) לסיטואציה כולה
משמח לקרוא. @}

<אני הקטנה לא מרגישה בנח להחזיק בעצמי דף פופולרי בבאופן טבעי? הגדול והחשוב>
את באמת חושבת שאת קטנה, חלשה ולא חשובה?

הנה, הדברים שפלוני אמרה עכשיו מאוד מתחברים לי למקום שבו אני נמצאת עכשיו מבחינת הסיפור הזה. אני תוהה, כמו ששאלת, למה אני רוצה ליצור קשר חוץ מאשר על מנת לסגור מעגל, האם יש עוד סיבה נסתרת מבחינתי, והאם סגירת מעגל זו המטרה האמיתית מבחינתי.
כרגע אני נוטה לחוש שהרעיון לשלוח מכתב גם מספק עבורי סוג של נקמה קטנה, ולכן אני עדיין לא עושה כלום, אלא עדיין מתבשלת במחשבות.
גם המחשבות על גורל שמתערב לטובת הנקמה עולות, ויש לי אמונה חזקה בדברים האלה (מאוד אוהבת סיפורים קוסמיים, ואפילו אם הם מרושעים...), וזו עוד סיבה שלא לעשות כלום.
אבל אין מה להשוות את הרגשות שלי היום לעומת היום בן פתחתי את הדף! הכעס והזעם נעלמו, ואני מלאת הבנה (בעיקר לעצמי, אפילו שלא ידעתי שבעבר לא הייתי) לסיטואציה כולה.
אני דווקא שמחה שהדף מתפתח לכיוונים אחרים מהסיפור הספציפי שלי.

<אני הקטנה לא מרגישה בנח להחזיק בעצמי דף פופולרי בבאופן טבעי הגדול והחשוב>

כשנה, שנתיים אחר כך, הוא נהרג בתאונת דרכים מחרידה
בררר...

כבר היה מי שאמר: רצון לנקמה - זה כמו לבלוע רעל ולחכות שמישהו אחר ימות...

וסיפור קטן ומעורר מחשבה:
כשהייתי בבית הספר התיכון מלצרתי בבית קפה שכונתי שהיה מאוד פופולארי והמפגש המרכזי של "החברה" שלנו באזור.
באחד בערבים היותר עמוסים, יצאתי עם מגש עמוס לעייפה ואחרי שניה מצאתי את עצמי משוטחת לכל אורך הרצפה בתוך ערמת גלידה. הצחוק היה אדיר ואני הייתי לשיחת היום בכל האזור.
בדיעבד הסתבר לי שאני לא מלצרית כל כך שלומיאלית כמו שחשבתי , אלא אחד הבחורים שישבו שם, פשוט שם לי רגל. זה פגע בי והביך, ואני קללתי אותו ונשבעתי לנקום וכו' וכו'...
כשנה, שנתיים אחר כך, הוא נהרג בתאונת דרכים מחרידה עם עוד שניים מחבריו. אני לא מכשפה ולא מטילה עין הרע, ובוודאי שלא הייתי קשורה לזה שהם איבדו שליטה בסיבוב ההוא, אבל משהו בי הרגיש לא כל כך טוב. אני לא מרבה לקלל (מלשון להטיל קללה) מאז.

ג'ון לנון כתב: don't you know that
Happiness is a warm gun mama

יש לי רעיון חביב , מעט הזוי. לא לפסול בבקשה על הסף! בעיתון לאישה יש מדור "המכתב שלא נכתב" , מכתבים שמפורסמים מזכים את הכותבת (ניתן כמובן לפרסם בעילום שם) מלבד לדעתי בסוג של ניקיון לנשמה, גם בסוף שבוע במלון יוקרה...

וואו. הרבה זמן עבר, יחסית, ואני עדיין בתנועה סביב הנושא.
כתבתם המון דברים מרגשים וגם העלתם עוד הרבה נקודות למחשבה, ובצירוף מקרים בכלל לא מפתיע, גם כאלה שאני חושבת עליהם ושואלת את עצמי שאלות בנוגע אליהם
אין לי כרגע זמן לכתוב או לחשוב - היום מתחיל - אבל אני אחזור בקרוב לסדר את המחשבות על הדף ובראש.
תודה שאתם כאן בשבילי.

לא מאמינה שיכולה להיות סיבה כלשהי שתצדיק את המעשים שלו, אבל אני מסוגלת להבין שהיה שם גם הרבה מזל רע שהביא אותנו באותה נקודת זמן למקום שהיה כמעט בלתי נמנע עבור כל אחד מאיתנו. עד לימים האחרונים בכלל לא הקדשתי מחשבה לכך. רק בזכות פתיחת הסיפור כאן והשיחה, אני מתחילה להאיר נקודות כאלה ואחרות בכל מה שארע

כשתתחילי לסלוח לעצמך על ההחלטות שקיבלת, על החולשה שהייתה לך, להבין שעשית מה שיכולת אז בנקודת זמן ההיא, אז גם הרצון בנקמה יעבור וגם הכעס והצורך להגיד לו משהו, כי הוא יהיה חסר ערך.

זה לא שאת לא סולחת לו.. את לא סולחת לעצמך...

ושם מתחילה הדרך האמיתית, שם השחרור מהמועקה.
ונראה לי ממה שכתבת שאת כבר בדרך הנכונה (-:
בהצלחה

_ברכות על שינוי השם!
בהצלחה בדרך._
תודה פלוני שהזכרת לי דרך ארץ ונועם.

תודה גדולה לך סוגרת מעגל. לכתוב לך גרם לי לחשוב ולחדד דברים גם אצלי.

ברכות על שינוי השם!
בהצלחה בדרך.
אהבתי את רעיון הספירלה.
גם אם את סוגרת מעגל או עולה איתו בספירלה, נשמח להמשיך לשמוע מה שלומך.

אולי לסגור מעגל
ואולי להמשיך הלאה ולמעלה בספירלה? השיעור שלמדת, הוא החשוב בעיניי. אין צורך לחפש הצדקה או הרשעה למעשיו או למעשייך.

שהיה שם גם הרבה מזל רע
היה שם מה שהיה צריך להיות. את פעלת בדרך שבחרת וחשבת ליחידה האפשרית וכך גם הוא. אם למדת משהו משם והצלחת לעלות גבוה יותר, זה גם קצת "מזל טוב" לא?

(לשעבר שפחה נרצעת לרצון לנקום)
תודה לכולם. אני רוצה לומר שביומיים האחרונים אני מתחילה להרגיש הרבה יותר שלווה בקשר לכל הסיפור.
כמובן הכל בזכות התמיכה שאני מקבלת בדף הזה, ובזכות הרעיונות היפים והנקודות שאתם מעלים פה. אני מתבוננת שוב ושוב, גם מנקודות המבט שאתם נותנים לי, במה שהיה, במי שהייתי, ברקע, ולומדת המון.
ממצב שלא האמנתי שיכול להיות שאי פעם אסלח או אוותר על הרצון לנקמה, עד כדי כך שחשבתי שלא ייתכן שכל מי שסיפרה כאן שהחלימה מהרצון לנקום במי שפגע בה באמת לא רוצה בכך עוד, אני מתחילה לחשוב שאולי אני רוצה לסגור מעגל בצורה אחרת.
זה ממש מדהים - פתאום הבנתי שאני מגלגלת מחשבה שאולי אשלח מכתב לאדם הזה ובו אעלה את תחושותי כלפי המקרה ההוא, ואת התובנות שקיבלתי כאן, וקצת אספר על המקום שבו אני נמצאת היום. פתאום תפסתי את עצמי במחשבה הזו, וחיפשתי בתוכי את הרצון לנקום, והוא כבר לא ממש שם! אני עוד פוחדת לוותר לגמרי, אבל אני מרגישה שהרצון לנקמה כבר לא קיים!
אני אמשיך לגלגל את הרעיון ולעדכן בהמשך, אבל היה חשוב לי לספר על התהליך שאני עוברת.
אני פשוט לא מאמינה שאחרי 7 שנים שהמקרה רודף אותי, כל מה שהיה עלי לעשות הוא לפתוח את הסיפור ולדבר על הכל, והנה השגתי את השינוי הגדול הזה בתוך כמה ימים. אני בטוחה שזה היה "קל" גם בזכות העובדה שאני במקום כל כך שונה מהמקום שהייתי בו אז.


יש הרבה צדדים לסיטואציה אחת.
ולכן שאלתי את עצמי: מעניין מה הביא אותו להיכנס בצורה כל כך טובה לתפקיד שלו?
לא מאמינה שיכולה להיות סיבה כלשהי שתצדיק את המעשים שלו, אבל אני מסוגלת להבין שהיה שם גם הרבה מזל רע שהביא אותנו באותה נקודת זמן למקום שהיה כמעט בלתי נמנע עבור כל אחד מאיתנו. עד לימים האחרונים בכלל לא הקדשתי מחשבה לכך. רק בזכות פתיחת הסיפור כאן והשיחה, אני מתחילה להאיר נקודות כאלה ואחרות בכל מה שארע.

יש הרבה צדדים לסיטואציה אחת.

כנסי בו, sis

הי, שלום לך.
כתבו לך כבר דברים חכמים ונכונים לדעתי. כמו למשל:
אני מעיזה להניח, במקרה שלי כמו גם בשלך, שהירידה למקומות כל כך אפלים ובזויים היתה הכרחית, בדרך אל עצמך

מה שנשאר הוא אולי להתייחס לרצון הנקמה. אני בעד תחושתך זו. מנסיוני התחושה הזו היא הנסיון להחזיר לעצמנו חלק (שנדמה לנו). שאבד או הושאר אצל איזה בן זונה שברחנו ממנו...
את מבינה? אם משהו לקח ממך משהו בכוח, כמו אולי חלק מנעוריך או משמחתך(או אחר),איפהשהוא נשאר אי שקט.
כעס שרוחש לו....מעגל פתוח ...ואת רק רוצה לעשות את מה שהרגשת באותם זמנים שהדברים התרחשו...לצאת משליטתו ולהעמיד אותו במקומו בכוח (שפה שמתאימה בסיטואציה כזאת).
רק מה? מסיבות מוצקות לא פעלת אז ועבר זמן והכעס אולי הוכפל : גם הכעס המקורי וגם הכעס על אי התגובה.
בגלל שעבר זמן אם למשל תקפצי עליו היום סתם ככה ברחוב, הוא יוכל להתלונן . קשה יהיה להוכיח את הרלוונטיות של המעשה שלך למעשיו בעבר. לכן בית משפט הוא אפשרות , אפשרות של להחזיר לו בדרך מוגנת (אולי), עבורך.
יש אנשים שעבורם פעולה כזאת היא חלק חשוב מהריפוי ולדעתי יש לך קייס (חשוב עורך הדין הנכון).
אני מוצאת את הרצון שלך לתקוף כטהור. הוא בא להגנתך, נוצר ברגעים הקריטיים ולא זכה למימוש. אז הוא השתמר כרצון לנקום. לכן רצוי שתגני על עצמך . מצאי לך מקום לבטא בו את הכעס הזה על רבדיו...כך שאולי גם תגיעי לילדות.
יש שיטת טיפול שהיתה יעילה עבורי ובה נכנסתי לטראנס ובדמיוני פשוט זיינתי את הצורה למי שפגע בי , טוטאלית , במשך שעות עד שהפך לאבק...זה היה מרגיע ומשחרר...אם כי כל הזמן מחכה לך החמלה ...זמינה עבורך עד שתרצי-תוכלי לבחור בה. קבלי את עצמך ואת סיפורי חייך כפי שהם . קבלי גם את האי קבלה.. תני גם לכעס מקום, הוא מלמד אותך על הגבולות שלך , איפה מותר ואיפה אסור.המשיכי לעבור עם זה תהליך (בדיוק כפי שאת עושה) ואם וכאשר תחושת הנקמה תיהפך לתחושת שליחות, זאת תהיה הזדמנות לעשות פעולה חיצונית כלפיו, שתחסום אותו מלהמשיך להיות כך.
לפעמים זה בסוף נשטף עם גלי הים........ולפעמים בסוף חייבים לכתוב את זה בשמיים......
באהבה, בית.

הי, אל תתבישי ואל תתנצלי. אין על מה. כמו שאמרת:
שלושתנו היינו צעירים מאוד ובמקום קשה בחיינו. כולנו היום נמצאים במקומות נפלאים, או בדרך לשם, וכמו שהיה תמיד (אולי בגלל הנסיבות שבהם גדלנו) אנחנו החברים הכי טובים והכי קרובים.
וזה מין סוג של צדק: אותו חרא של בנאדם היה בשבילך מדרגה למקום הנפלא שבו את היום.
רוב אושר ושלוה.

אלמונית תודה. את צודקת - זה קשה מאוד. אני לא רוצה לוותר (עדיין?). נוכח הסיפור שלך אני מתביישת שאני עדיין בתפיסה שלי.

תבשיל קדרה אחי לומד בטכניון. גם הוא וגם אחותי יודעים שהוא חרא של בנאדם. שלושתנו היינו צעירים מאוד ובמקום קשה בחיינו. כולנו היום נמצאים במקומות נפלאים, או בדרך לשם, וכמו שהיה תמיד (אולי בגלל הנסיבות שבהם גדלנו) אנחנו החברים הכי טובים והכי קרובים.

איפה אחיך בתמונה? אז? היום?

אני מכירה את הרצון לנקום. נקמה כלכך מתוקה, שתשפיל ותפגע ותחזיר לו כגמולו.
מושא הנקמה שלי היה האדם האחרון ששכבתי איתו כדי לקבל אהבה. הייתי ג'נקית של אהבה. וגיליתי (בגיל די צעיר..) שתמורת סקס מקבלים 'אהבה'. אני אתן לכם את הגוף שלי ואתם תעשו כאילו שאכפת לכם ממני. וזה לא מצב בריא, בלשון המעטה.
ה'חבר' האחרון שלי היה 'הדובדבן שעל הקצפת'. הוא היה מגעיל עלי, משפיל, מפחיד וזבל של בנאדם באופן כללי. וחוץ מזה הוא הדביק אותי בהרפס של אברי המין. כשגיליתי שנדבקתי, זה היה כבר אחרי שנפרדתי ממנו. לא זוכרת ששנאתי אדם כמו ששנאתי אותו באותו הזמן. הרבה זמן לקחתי איתי את השנאה והרצון לנקום וכמובן שהיה לי את ההרפס שהתפרץ כל חודש חודשיים כדי להזכיר לי..

יום אחד, בעקבות טיפול הומאופתי, הבנתי.
הבנתי שאני קורבן. שכל חיי לימדו וחינכו אותי להיות קורבן. שלא ידעתי להיות משהו אחר. אני באה משושלת ארוכה של קורבנות.
וקורבן צריך מקרבן. וכאלה יש בשפע, לא קשה למצוא. אם אני מסתובבת בעולם, מחפשת מי שידרוך עלי, אני אמצא בדיוק מה שאני מחפשת. והפנים של אותו אדם לא ממש משנים. אז זה ההוא או ההיא או ההם.

ובעצם, האדם ההוא עשה לי טובה גדולה. הוא נתן לי כזה שיעור בקורבנות, שאפילו למכורה כמוני זה הספיק כדי להגיד די. הוא היה התחתית הקשה של הבור שהיה החיים שלי, המכה בראש שהעירה אותי.
הייתי צריכה את ההרפס הזה כדי להבין שהאדם שהכי פגע בי היה אני עצמי. אני הירשתי לו לפגוע בי ככה. הסכמתי להיות קורבן, מה יש לי לכעוס על כל החולרות שרק עשו מה ש"ביקשתי" מהם?

ואז התחלתי להבריא. ולא בקלות. קשה לותר על תפישת חיים. קשה למצוא חדשה. קשה לסלוח לעצמי על כל מה שעשיתי לעצמי. וזה תהליך ארוך שימשך כל חיי. וזה עדיין כואב לפעמים. אבל מההרפס כבר נפטרתי. נכון, כשאני חולה מאד, או מפקפקת בעצמי, מחפשת לחזור לדפוסים ישנים, הוא מדגדג קצת, מזכיר לי מאיפה באתי ולאן אני הולכת. ואני מודה לו. הוא שומר עלי. ועל הבחור ההוא אני כבר לא חושבת. הוא הפך לכמעט חסר משמעות בעיניי, כשהבנתי שהוא היה רק שחקן נוסף במשחק שאני בחרתי לשחק.
וגם את קורבן. וקורבנות מחפשים צדק על ידי נקמה. נקמת המדוכאים עלי אדמות. זה המשחק שלך ואת בוחרת את התפקיד שלך. את רוצה נקמה - תנקמי. אבל תדעי שזה לא יהפוך אותך למשהו אחר מקורבן. רק את יכולה להחליט לשנות את חוקי המשחק.

מי שמעניין בסיפור זו את
אבל אני רוצה נקמה
הנקמה אינה מביאה מזור - היא רק מחזירה איזו תחושה של צדק
אבל אני רוצה לחוש צדק! לפחות מגיע לי את זה!

אז מה אם אני מאושרת בחיי? גם אם הוא יתנצל עד עמקי נשמתו, כמו שאני בטוחה שהוא רוצה לעשות (מה לעשות, אני מלאה אמון בבסיסו הטוב של האדם) אני עדיין ארצה נקמה, נקמה, נקמה - צדק, צדק, צדק!

תראו את גונן שגב, האדיוט הזה - מתחרט על מעשיו ולא מבין איך הוא הגיע לכל זה, ולא יחזור לפשע ובלה-בלה-בלה. את מי זה מעניין?! שישב בכלא, אחרי שהוא ניסה להוציא להורג את כל הילדים שהיו משתמשים בסמים שהוא היה מביא! צריך עונש! צריך צדק!

מה שהביא אותי לברוח מהבית היו התקפי זעם של אבא שלי כלפי חפצים וכלפי עצמו כל השנים, אבל כמו עם כלב רוטווילר, הרגשתי שזה רק עניין של זמן עד שהאלימות תעבור מחפצים אלינו ברגע לא צפוי אחד, ומה שהוא עולל לחפצים ולעצמו גרם לי לדמיין סוף לא טוב לתסריט של הפעם בה הוא יעבור אלינו...)
וואי וואי, יקירתי, ולזה את קוראת לא סביבה משפילה ולא מכבדת?
את יודעת, אלימות זה לא רק כשהכאפה נוחתת לך על הפרצוף. זה מתחיל כבר מהרגע שאת חוששת שמא זה יקרה.


אני מניחה שמשהו בשבריריות של העולם שלי באותו מקום, והתלישות שלי, והעובדה שהייתי במצב זה לראשונה, הקל עלי מאוד את הכניסה ל"תפקיד".
סביר לגמרי ומובן לגמרי.

מעניין מה הביא אותו להיכנס בצורה כל כך טובה לתפקיד שלו?
האם זה באמת מעניין אותנו? שיילך לאכול חרא. מה זה מעניין? (כאילו, לא באה לבקר את השאלה שלך, רק להזכיר שמי שמעניין בסיפור זו את )

ענין החירבון
אולי כדי לגרום לו ממש מילולית "להרגיש חרא"?
עכשיו גם אני מרגישה הרבה יותר טוב בקשר לתכנית החרבון... ובכלל, במי שהייתי אז, ועל כך תודה לך
קשה לומר שבאתי מבית "נורמלי", אבל הבעיה לא היתה סביבה משפילה או לא מכבדת, אלא צרות אחרות. ואכן, הכלב הזה הוא הראשון שהביא אותי למצב כזה - לא היה דפוס כזה לא עד אז, ולא מאז. אני מניחה שמשהו בשבריריות של העולם שלי באותו מקום, והתלישות שלי, והעובדה שהייתי במצב זה לראשונה, הקל עלי מאוד את הכניסה ל"תפקיד". מעניין מה הביא אותו להיכנס בצורה כל כך טובה לתפקיד שלו?
(מה שהביא אותי לברוח מהבית היו התקפי זעם של אבא שלי כלפי חפצים וכלפי עצמו כל השנים, אבל כמו עם כלב רוטווילר, הרגשתי שזה רק עניין של זמן עד שהאלימות תעבור מחפצים אלינו ברגע לא צפוי אחד, ומה שהוא עולל לחפצים ולעצמו גרם לי לדמיין סוף לא טוב לתסריט של הפעם בה הוא יעבור אלינו...)

אתה יכול לחשוב מה עזר לתהליך?
זמן. והכרה.
אבל קודם כל כדאי שאחזור לנשיות שלי (-: משום מה נורא הביך אותי לכתוב על ענין החירבון כאשה.
את קוראת לעצמך שפחה נרצעת. כדאי אולי להתחיל בשינוי הכינוי הזה, כי זה לא רק באינטרנט באיזה אתר נידח, זה בלב שלך, הכינוי הזה.
הזמן, שהביא עימו דברים טובים, אנשים אוהבים, ופירות מקסימים, הביא לי את ההכרה בעצמי, כמו שהוא יכול להביא לך.
החרא הזה, אולי לא תלמדי לסלוח לו, אבל תלמדי לסלוח לעצמך על שעוללת לעצמך את השהות במחיצתו. אני מעיזה להניח, במקרה שלי כמו גם בשלך, שהירידה למקומות כל כך אפלים ובזויים היתה הכרחית, בדרך אל עצמך. לא סתם נתת לזה לקרות. אז את יכולה לומר לעצמך תודה על האומץ, ולטפוח לעצמך על השכם, שהרי היום את בתוך משפחה אוהבת ומאושרת
ז"א שעשית כברת דרך גדולה מאד, פוריה מאד. לא נשארת שם. לא שימרת את הדפוס.
לא סיפרת על הרקע שלך מתקופה מוקדמת יותר, אבל כן סיפרת שנאלצת לברוח. שוב אני עושה הקבלה בין סיפורך לסיפורי, ומעיזה שוב לנתח:
לעתים, כשאנחנו גדלות בסביבה משפילה או לא מכבדת, משהו בנו לומד שזו הדרך שלנו לקבל הכרה ואהבה, שהרי זה מה שידענו מינקותנו.
המוח שלנו משמר דפוס ואנו מחפשות אנשים שיתנו לנו את מה שהורגלנו לקבל מהמטפלים הכי קרובים שלנו, מהדמויות הכי אהובות, הכי סמכותיות.
ואנחנו מוצאות...)-: די בקלות.
תוכלי להתייחס למקרה הגועלי ההוא כאל שלב בריפוי שלך מחולי שאינו קשור אליו בכלל.
מקווה שזה מדבר אליך.

אני רוצה להגיד דבר מאד לא פופולרי, אבל זו בעיני האמת:
בואי נתעלם רגע אחד מהקיום שלו, ונביט רק בך.
הכעס, העלבון, והצורך לנקמה, פוגעים בך. פוגעים בך באופן קשה. פוגעים בך שוב ושוב.
למעשה, אם היתה לך עכשיו משאלה אחת לבקש - אולי המשאלה הטובה ביותר לא היתה להיות מלכה ליום אחד, אלא להפסיק לחשוב ולהפסיק לסבול מהזכרון של התקופה ההיא. כי הרי אין בטחון שנקמה תצליח למחוק את זכר ההשפלה: השפלה נגדית אינה תמיד משכיחה את ההשפלה.

אני מדמיין איש אחד כורת לשני יד.
אחרי זמן רב, השני כורת לראשון את ידו.
עדיין, השני גידם.
גם אם תנקמי בו - עדיין תהיי פצועה - הנקמה אינה מביאה מזור - היא רק מחזירה איזו תחושה של צדק.

הדבר האמיתי שיוסיף לך שלווה הוא היכולת לחיות עם תחושת ערך, ובלי להחרד מאותו אדם, גם לאחר תקופת ההשפלה הזו.

וזה אפשרי. הפורום של לנדמרק מתהדר בכמה מקרים שבהם פתר תחושות כאלו, ואני מניח שיש עוד דרכים לעשות את הטנספורמציה הזו.

---

ולעניין אחר לגמרי: למעלה כתבת שזה לא אונס. אני בכלל לא בטוח. חוק האונס במשפט הישראלי הוא רחב מאד. שווה לשאול עורך דין.
יכול להיות שהניצול של יחסי התלות שנוצרו הוא תנאי מספיק כדי שזה ייחשב לאונס.

תכננתי לחרבן לקופסא ולשלוח כנקמה
זה שיפור של אחת מתכניות הנקמה החביבות עלי <חיוך מריר>
אתה יכול לחשוב מה עזר לתהליך?

רצית כסף עד כדי כך ששכבת אתו
לא הבנת את הסיפור - לא רציתי את הכסף, הייתי צריכה אותו כדי להחזיק אותי ואת אחי מחוץ לבית. ולא שכבתי איתו בשביל הכסף, אלא עבדתי תחתיו בחברה. שכבתי איתו כי קיוויתי שזה יגרום לו להפסיק לרצות לרדות בי (וגם בגלל שכבר הייתי סמרטוט שלו ממילא, אז מה זה משנה כבר?).
אני לא כועסת על עצמי. אני גאה בכך שעשיתי מה שצריך כדי להוציא את אחי ואת עצמי מהבית.

מצטערת לא כל מי שזקוק לכסף משקר ומקריב את עצמו על מנת לשרוד. גם אני, ועוד רבים וטובים, מלצרנו אחרי צבא על מנת לממן שכ"ד.
לא ברור לי המשפט - הייתי אחרי צבא, ברחתי מהבית עם אחי הצעיר.
למה צריך לברוח בגיל כזה? הריי אנשים עומדים בזכות עצמם בגיל 20

רצית כסף עד כדי כך
קצת לא פייר..היא הזדקקה לכסף.
אני מכיר את הצורך בנקמה. מדובר ברגש פשוט ואמיתי גם אם ירוד- "להראות לו". בזמנו תכננתי לחרבן לקופסא ולשלוח כנקמה. שמח לספר שזה עבר לי ומאחל גם לכותבת שיעבור לה בשלום ובמהרה. let it go

שאלה שנשמעת קצת ביזרית - האם בקצה השנאה יש משיכה מודחקת ?מה השורש של הרצון להוכיח לו, להראות לו שאת מאושרת? אני לא בטוחה שיש פה נקמה.
לאנרגיה הזו בינכם היו שתי קצוות, כלומר, אם הוא ניצל אותך למטרותיו, עדיין את איפשרת, רצית כסף עד כדי כך ששכבת אתו. אני לא יורדת עליך רק רוצה להאיר את האפשרות שהכעס עליו הוא בעצם יותר מכל כעס על עצמך.
ממליצה לך להיות אמיצה ולפתוח את העניין במסגרת טיפול.

אוי. מסכנה
אין לי עיצות, למרות שברגע הראשון התחשק לי להציע לך לפרסם את הסיפור בעיתון. רעיון אידיוטי כמובן.
כנראה שיצר הנקמה הוא כמו רעל בגוף, וצריך למצוא דרכים להתנקות ממנו. הנקמה לא תביא אושר. חשבי על החמיצות שאחרי הרגע המתוק.
להיות מלכה ליום אחד את לא צריכה להסתפק במועט כל כך. את מלכה כל יום בחייך הנוכחיים, וכל מה שקרה עד היום היו אבני דרך לחייך אלה. כמה טוב שאת מאושרת. האם בן זוגך מכיר את הסיפור? נשמע לי שלדבר על זה עם האנשים שאוהבים אותך יכול להיות התחלת ניקוי מעולה.

(לא אונס)
אבל מאז אני לא מפסיקה לחשוב על נקמה. כמה הייתי רוצה להשפיל אותו. כמה הייתי רוצה שיהיה לו רע, ושיידע כמה טוב לי. מתכננת תוכניות בדיוניות ובדיוניות למחצה. הוא עוד רודף אותי חלומותי לפעמים. פעם בסיוט, ופעם בחלום מאושר - כשאני מצליחה להשיג נקמה.
האם לגיטימי לרצות לנקום, למרות החיים הטובים שהשגתי? איך לעשות לזה סוף?