על ידי פלוני_אלמונית* » 05 נובמבר 2022, 11:15
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
היי יקרה
אני בצד השני. אבי נטש כשהייתי כבת שנה, אמי גידלה אותי לבד עם עזרה של סבתא.
אבי התחתן מחדש ממש מהר לאחר מכן ונולדו לו מאז שלוש בנות.
חיים בקצוות שונים של המדינה. גם הוא, בדיוק כמו במקרה שלך, שילם את המינימום.. ותקופות מסוימות לא שילם בכלל. כשהייתי בת 16 תבענו אותו והוא השלים למינימום על כל התקופה שלא שילם. הסכום הזה נבלע בזמנו באוברדראפט שהיה אז לאמא שלי.
היום אני בת 36.
הבנתי בגיל מאד צעיר מה קרה כי אמא שלי תמיד "נהגה בי כמבוגרת", ולא הסתירה את האמת, על כל מורכבויותיה.
תמיד ידעתי שיבוא יום ואפגש איתו. ואכן, לפני כשלוש שנים היום הזה הגיע.
יצרתי איתו קשר (זה לא היה מסובך לאתר אותו, היום אפשר למצוא כל אחד באינטרנט. הוא גם לא ניסה להסתתר),
ונפגשנו. גיליתי אדם יהיר, מרוכז בעצמו, עלק דון ז'ואן בשקל וחצי. גיליתי שהוא חולה סרטן שכרגע מטופל ובשליטה, ובעיקר גיליתי אחר כך - הרבה מבוכה.
את מבינה,
אני לאורך השנים וכנראה באופן טבעי, במידה רבה תליתי את האשמה על אמא שלי. אמא שלי בן-אדם מאד קשה. אני בעצמי לא מסוגלת להיות קרובה אליה. היא ביקורתית ושיפוטית אבל לא מסוגלת לקבל ביקורת. תוקפנית, ארסית וצינית. אכלתי ממני הרבה חרא בילדות ובנעורים, והייתי בטוחה שהיא הסיבה שאבא שלי עזב.
אחרי הפגישה איתו, הבנתי שנכון, אמא שלי לא קלה, אבל בזכותה אני היום אישה עצמאית, נבונה, משכילה, מוסרית, יסודית, אמיצה, מפוכחת. אמא שלי הקדישה את החיים שלה לגידול שלי. היא פיתחה את כל הכישרונות שלי (ויש הרבה), היא עבדה ימים כלילות לעיתים בלי לקחת חופשים שנים ארוכות, כדי שאני אלבש את הבגדים הכי יפים ואלך לחוגים הכי טובים. בשורה התחתונה, אמא שלי הייתה שם בשבילי. אמא שלי לקחה אחריות. היא עשתה כל מה שהיא יכלה והרבה-הרבה יותר ממה שהיא יכלה. ואבא שלי? אבא שלי ברח. השתמט.
רוצה להגיד לך,
שהילדות שלך יום אחד, כמוני, יהפכו לנשים עצמאיות עם שיקול דעת, עם מצפון, עם ראייה מוסרית וערכית.
אני בטוחה שכשהן יחוו את החיים מספיק... כשהן יעברו כברת דרכן כנשים עצמאיות ויתחילו להבין את מהות החיים האלו..
הן יסתכלו בראייה רחבה על התמונה הגדולה. נכון, היה להן אב שנטש, אבל הייתה להן אם שלא נטשה. שנשארה. כמה ילדים לא זכו לזה? כמה ילדים ננטשו על ידי שני הוריהם? כמה ילדים שקלו הורים? כמה ילדים מכירים את ילדיהם דרך ביקורים בכלא? לצערי, הרבה.
הילדות שלך לא מסכנות, אפילו אם את לפעמים מרגישה מסכנה.
גם אני לפעמים מרגישה מסכנה. גם אני חולה במחלת הדיכאון. הנטישה הזאת שרטה אותי, אין ספק. בשלל דרכים.
אבל מצד שני, מי לא שרוט? כולנו שרוטים ושרוטוות. כמה ילדים חיים עם שני הורים אבל עוברים חוויית נטישה בתוך הבית? כמה ילדים ננטשים בתוך מערכות החינוך והרווחה? והכי הכי הכי עצוב, כמה ילדים ננטשים על ידי עצמם?
גם אני וגם את, אנחנו עדיין ילדות שלפעמים ננטשות על ידי עצמנו.
אני החלטתי לקחת אחריות על החיים שלי. אמא שלי מעולם לא טיפלה בעצמה ואף התחמקה מזה כמו מאש,לא היה לה את האומץ ואל הייתה לה המודעות. לי ברוך השם הייתה. אני מטופלת כבר 3 שנים לגמרי בחינם במערכת הציבורית. חיכיתי שנה בתור לאינטייק, ועוד שנה בתור עד שהגעתי למטפל. הוא לא התאים לי. עברתי עוד שני מטפלות עד שהגעתי לנחלה, אבל הגעתי.
המטפלת הנכונה הפנה אותי גם לפסכיאטר. אני מאובחנת עם תסמונת מעורבת של חרדה ודיכאון, ופוסט טראומה מורכבת, על רקע תקיפה מינית שעברתי בילדות (שמצטרפת לעוד שורה ארוכה של הרס עצמי דרך מין וסמים, לשם ברחתי כשהייתי צעירה מאד).
אובחנתי עם הפרעות קשב, השלמתי בגרויות, היום מסיימת תואר ראשון ברוך השם. לאורך כל השנים עבדתי, אבל אפשר להגיד שלא הייתי קרובה למימוש הפוטנציאל האמיתי שלי. אז אני מגיעה לזה קצת יותר מאוחר. וגם מאורסת לחבר הכי טוב שלי. כי יותר מלראות איך מערכת יחסים בריאה נראית - טוב לראות איך מערכת יחסים לא בריאה נראית. כל נקודת ייחוס היא נקודת ייחוס מספקת למי שרוצה לשבור את תקרות הזכוכית שלו. ויותר מזה, מי שרוצה, לא צריך נקודות ייחוס. רק צריך להעז לבקש עזרה.
אני יכולה להגיד לך שא', אמא שלי אמנם לא חברה שלי ולעולם לא תהיה, אבל האישה הכי חזקה והכי אמיצה שהכרתי.
ב', התסמינים שאת מתארת הם תסמינים קלאסיים של הפרעות דיכאון / חרדה וכי"ב. אין טעם להתעסק ב: למה יש לי את זה? כדאי להתעסק ב: איך לנהל את זה, ולא שזה - ינהל אותי? יכלה להגיד לך שגם אנשים עשירים/מבתים מאושרים לוקים בהפרעות האלו, והם סובלים ומיואשים בדיוק באותה מידה. אלו הפרעות שמאופיינות בחוסר סיפוק תמידי, קושי במציאת שלווה, לא משנה בכלל מה הנסיבות החיצוניות. אבל - החדשות הטובות הן, שיש טיפול והוא סופר אפקטיבי. אני מטופלת בטיפול פרטני, פסיכותרפיה על ידי עובדת סוציאלית קלינית שמתמחה בהפרעות כאלו. אני מטופלת אצל פסכיאטר מדהים וסופר אכפתי שאני סומכת עליו מהמקום הכי אינטואיטיבי בבטן. מטופלת תרופתית גם להפרעת קשב וגם לדיכאון. כן, גם לי היו המוווווון דעות קדומות והמון התנגדויות והסתייגויות מטיפול תרופתי. אבל היום כשאני כבר מטופלת והטיפול מוסדר היטב (גם התאמת תרופות היא תהליך לא קל), יכולה להגיד בגו זקוף ובפה מלא - דיכאון הוא מחלה לכל דבר ועניין. מגיע לי איכות חיים ותפקוד מלא בדיוק כמו שזה מגיע לסוכרתי שמזריק אינסולין או לזה שיש לו בעיות לב ולא יכול לתפקד ללא מעקפים.
אני ממש ממש ממש ממליצה לטפל בעצמך.
לכי לרופא המשפחה ופשוט שפכי הכלותבקשי עזרה והכוונה.
זה הדבר הכי טוב שתוכלי לעשות למען הילדות שלך.
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
היי יקרה
אני בצד השני. אבי נטש כשהייתי כבת שנה, אמי גידלה אותי לבד עם עזרה של סבתא.
אבי התחתן מחדש ממש מהר לאחר מכן ונולדו לו מאז שלוש בנות.
חיים בקצוות שונים של המדינה. גם הוא, בדיוק כמו במקרה שלך, שילם את המינימום.. ותקופות מסוימות לא שילם בכלל. כשהייתי בת 16 תבענו אותו והוא השלים למינימום על כל התקופה שלא שילם. הסכום הזה נבלע בזמנו באוברדראפט שהיה אז לאמא שלי.
היום אני בת 36.
הבנתי בגיל מאד צעיר מה קרה כי אמא שלי תמיד "נהגה בי כמבוגרת", ולא הסתירה את האמת, על כל מורכבויותיה.
תמיד ידעתי שיבוא יום ואפגש איתו. ואכן, לפני כשלוש שנים היום הזה הגיע.
יצרתי איתו קשר (זה לא היה מסובך לאתר אותו, היום אפשר למצוא כל אחד באינטרנט. הוא גם לא ניסה להסתתר),
ונפגשנו. גיליתי אדם יהיר, מרוכז בעצמו, עלק דון ז'ואן בשקל וחצי. גיליתי שהוא חולה סרטן שכרגע מטופל ובשליטה, ובעיקר גיליתי אחר כך - הרבה מבוכה.
את מבינה,
אני לאורך השנים וכנראה באופן טבעי, במידה רבה תליתי את האשמה על אמא שלי. אמא שלי בן-אדם מאד קשה. אני בעצמי לא מסוגלת להיות קרובה אליה. היא ביקורתית ושיפוטית אבל לא מסוגלת לקבל ביקורת. תוקפנית, ארסית וצינית. אכלתי ממני הרבה חרא בילדות ובנעורים, והייתי בטוחה שהיא הסיבה שאבא שלי עזב.
אחרי הפגישה איתו, הבנתי שנכון, אמא שלי לא קלה, אבל בזכותה אני היום אישה עצמאית, נבונה, משכילה, מוסרית, יסודית, אמיצה, מפוכחת. אמא שלי הקדישה את החיים שלה לגידול שלי. היא פיתחה את כל הכישרונות שלי (ויש הרבה), היא עבדה ימים כלילות לעיתים בלי לקחת חופשים שנים ארוכות, כדי שאני אלבש את הבגדים הכי יפים ואלך לחוגים הכי טובים. בשורה התחתונה, אמא שלי הייתה שם בשבילי. אמא שלי לקחה אחריות. היא עשתה כל מה שהיא יכלה והרבה-הרבה יותר ממה שהיא יכלה. ואבא שלי? אבא שלי ברח. השתמט.
רוצה להגיד לך,
שהילדות שלך יום אחד, כמוני, יהפכו לנשים עצמאיות עם שיקול דעת, עם מצפון, עם ראייה מוסרית וערכית.
אני בטוחה שכשהן יחוו את החיים מספיק... כשהן יעברו כברת דרכן כנשים עצמאיות ויתחילו להבין את מהות החיים האלו..
הן יסתכלו בראייה רחבה על התמונה הגדולה. נכון, היה להן אב שנטש, אבל הייתה להן אם שלא נטשה. שנשארה. כמה ילדים לא זכו לזה? כמה ילדים ננטשו על ידי שני הוריהם? כמה ילדים שקלו הורים? כמה ילדים מכירים את ילדיהם דרך ביקורים בכלא? לצערי, הרבה.
הילדות שלך לא מסכנות, אפילו אם את לפעמים מרגישה מסכנה.
גם אני לפעמים מרגישה מסכנה. גם אני חולה במחלת הדיכאון. הנטישה הזאת שרטה אותי, אין ספק. בשלל דרכים.
אבל מצד שני, מי לא שרוט? כולנו שרוטים ושרוטוות. כמה ילדים חיים עם שני הורים אבל עוברים חוויית נטישה בתוך הבית? כמה ילדים ננטשים בתוך מערכות החינוך והרווחה? והכי הכי הכי עצוב, כמה ילדים ננטשים על ידי עצמם?
גם אני וגם את, אנחנו עדיין ילדות שלפעמים ננטשות על ידי עצמנו.
אני החלטתי לקחת אחריות על החיים שלי. אמא שלי מעולם לא טיפלה בעצמה ואף התחמקה מזה כמו מאש,לא היה לה את האומץ ואל הייתה לה המודעות. לי ברוך השם הייתה. אני מטופלת כבר 3 שנים לגמרי בחינם במערכת הציבורית. חיכיתי שנה בתור לאינטייק, ועוד שנה בתור עד שהגעתי למטפל. הוא לא התאים לי. עברתי עוד שני מטפלות עד שהגעתי לנחלה, אבל הגעתי.
המטפלת הנכונה הפנה אותי גם לפסכיאטר. אני מאובחנת עם תסמונת מעורבת של חרדה ודיכאון, ופוסט טראומה מורכבת, על רקע תקיפה מינית שעברתי בילדות (שמצטרפת לעוד שורה ארוכה של הרס עצמי דרך מין וסמים, לשם ברחתי כשהייתי צעירה מאד).
אובחנתי עם הפרעות קשב, השלמתי בגרויות, היום מסיימת תואר ראשון ברוך השם. לאורך כל השנים עבדתי, אבל אפשר להגיד שלא הייתי קרובה למימוש הפוטנציאל האמיתי שלי. אז אני מגיעה לזה קצת יותר מאוחר. וגם מאורסת לחבר הכי טוב שלי. כי יותר מלראות איך מערכת יחסים בריאה נראית - טוב לראות איך מערכת יחסים לא בריאה נראית. כל נקודת ייחוס היא נקודת ייחוס מספקת למי שרוצה לשבור את תקרות הזכוכית שלו. ויותר מזה, מי שרוצה, לא צריך נקודות ייחוס. רק צריך להעז לבקש עזרה.
אני יכולה להגיד לך שא', אמא שלי אמנם לא חברה שלי ולעולם לא תהיה, אבל האישה הכי חזקה והכי אמיצה שהכרתי.
ב', התסמינים שאת מתארת הם תסמינים קלאסיים של הפרעות דיכאון / חרדה וכי"ב. אין טעם להתעסק ב: למה יש לי את זה? כדאי להתעסק ב: איך לנהל את זה, ולא שזה - ינהל אותי? יכלה להגיד לך שגם אנשים עשירים/מבתים מאושרים לוקים בהפרעות האלו, והם סובלים ומיואשים בדיוק באותה מידה. אלו הפרעות שמאופיינות בחוסר סיפוק תמידי, קושי במציאת שלווה, לא משנה בכלל מה הנסיבות החיצוניות. אבל - החדשות הטובות הן, שיש טיפול והוא סופר אפקטיבי. אני מטופלת בטיפול פרטני, פסיכותרפיה על ידי עובדת סוציאלית קלינית שמתמחה בהפרעות כאלו. אני מטופלת אצל פסכיאטר מדהים וסופר אכפתי שאני סומכת עליו מהמקום הכי אינטואיטיבי בבטן. מטופלת תרופתית גם להפרעת קשב וגם לדיכאון. כן, גם לי היו המוווווון דעות קדומות והמון התנגדויות והסתייגויות מטיפול תרופתי. אבל היום כשאני כבר מטופלת והטיפול מוסדר היטב (גם התאמת תרופות היא תהליך לא קל), יכולה להגיד בגו זקוף ובפה מלא - דיכאון הוא מחלה לכל דבר ועניין. מגיע לי איכות חיים ותפקוד מלא בדיוק כמו שזה מגיע לסוכרתי שמזריק אינסולין או לזה שיש לו בעיות לב ולא יכול לתפקד ללא מעקפים.
אני ממש ממש ממש ממליצה לטפל בעצמך.
לכי לרופא המשפחה ופשוט שפכי הכלותבקשי עזרה והכוונה.
זה הדבר הכי טוב שתוכלי לעשות למען הילדות שלך.