על ידי צפריר_שפרון* » 09 אפריל 2009, 07:17
_היום בבוקר ניסיתי להודות
וממש היה קשה לי להתחבר למשהו רוחני ומהמם כמו תודה על הבריאות, תודה על המשפחה.
מאוד רציתי להיות שם ומייד חשתי תסכול שאני לא שם._
לא מתבקשת להודות על משהו רוחני, יכולה להודות גם על הרוח, אבל בעיקר מתבקשת להודות על המובן מאליו, שעשוי להפוך להיות לא מובן מאליו כלל.
למשל, לא חשבה להודות על יחסי המין המופלאים שחוותה, שכן היו מובנים מאליהם, הנה כעת חיה כמו נעלם המובן מאליו הזה, וכבר לא יכולה להודות עליו לכאורה, למרות שהכל בר הודייה.
העלי הודייה על מה שיש לך, כמובן מאליו, על המותרות האלה שניתנו לך להיות כאובה ובעצב, בעוד גופך תקין ויש לך כל התנאים האופטימאליים להתקיים בעולם הזה.
על כוח המשיכה, על האוויר לנשימה, על הדמעות שנוצרות באופן ספונטני, על היות לך לב, גם אם נדמה לך שהוא שבור.
ראי, אין קל מלהודות, ומצד שני אין קל מלא להסכים להודות.
הכל הסכמה.
מנגד לכעס ולמרירות, ולחוסר שביעות הרצון, וללחץ ולמתח - עומדות במלוא הדרה השמחה, החדוה, ההסכמה ושווי הנפש.
הכל מונח שם לבחירתך.
כאן, טוב להביא לצידך את בן הברית האולטימטיבי - המוות.
מעצם נוכחותו האפשרית נמצא אז הלב מעלה מפנימיותו את ההודיה הזו על מתנת החיים כל עוד אלה נמשכים.
אז, על פני להודות על השמיכה, טוב אם מודה על האקלים שמה שמאפשר זה את חייך עם שמיכה או בלעדיה.
מקום זה בו את מתכנסת אל העצב והחוסר והתסכול והמרירות, נמצא לך רק כי אפשר.
וכאשר בוחרת להיתקע שם, טוב אם זוכרת שזו היא רק בחירה אחת, ויכולה בכל רגע, בקלות וביעילות לבחור אחרת.
ואם זקוקה להשראה או האצלה חיצונית, טוב אם נושמת את ההאצלה הזו, תוך התבוננות פנימית, כך שנשמתך, מונשמת למודעותך, ברמה של הפרדה, מיקוד וכניסה להתבוננות בנשימותייך, ומשם כבר מעלה הודיה, כתנופה פנימית, העולה מתוך התכנסותך פנימה לטהרתך, כך ששתי התנופות, התכנסות פנימה והודיה המסתלסלת מהלב החוצה, נמצאות מאפשרות למי שאת היא, להיזכר באור, בשלווה ובשוויון, ומשם כבר יפתח המסלול בו הלב פועם את פעימות האהבה, והתרחבותו ובלימתו אינם מאיימים על מי שאת מאמינה שאת היא, אלא מפרים ומקדמים ומאדירים את כוח אהבתך.
הכל בידייך, הכל לבחירתך.
והחירות - נוכחת.
תודה רבה.
<שלם>
_היום בבוקר ניסיתי להודות
וממש היה קשה לי להתחבר למשהו רוחני ומהמם כמו תודה על הבריאות, תודה על המשפחה.
מאוד רציתי להיות שם ומייד חשתי תסכול שאני לא שם._
לא מתבקשת להודות על משהו רוחני, יכולה להודות גם על הרוח, אבל בעיקר מתבקשת להודות על המובן מאליו, שעשוי להפוך להיות לא מובן מאליו כלל.
למשל, לא חשבה להודות על יחסי המין המופלאים שחוותה, שכן היו מובנים מאליהם, הנה כעת חיה כמו נעלם המובן מאליו הזה, וכבר לא יכולה להודות עליו לכאורה, למרות שהכל בר הודייה.
העלי הודייה על מה שיש לך, כמובן מאליו, על המותרות האלה שניתנו לך להיות כאובה ובעצב, בעוד גופך תקין ויש לך כל התנאים האופטימאליים להתקיים בעולם הזה.
על כוח המשיכה, על האוויר לנשימה, על הדמעות שנוצרות באופן ספונטני, על היות לך לב, גם אם נדמה לך שהוא שבור.
ראי, אין קל מלהודות, ומצד שני אין קל מלא להסכים להודות.
הכל הסכמה.
מנגד לכעס ולמרירות, ולחוסר שביעות הרצון, וללחץ ולמתח - עומדות במלוא הדרה השמחה, החדוה, ההסכמה ושווי הנפש.
הכל מונח שם לבחירתך.
כאן, טוב להביא לצידך את בן הברית האולטימטיבי - המוות.
מעצם נוכחותו האפשרית נמצא אז הלב מעלה מפנימיותו את ההודיה הזו על מתנת החיים כל עוד אלה נמשכים.
אז, על פני להודות על השמיכה, טוב אם מודה על האקלים שמה שמאפשר זה את חייך עם שמיכה או בלעדיה.
מקום זה בו את מתכנסת אל העצב והחוסר והתסכול והמרירות, נמצא לך רק כי אפשר.
וכאשר בוחרת להיתקע שם, טוב אם זוכרת שזו היא רק בחירה אחת, ויכולה בכל רגע, בקלות וביעילות לבחור אחרת.
ואם זקוקה להשראה או האצלה חיצונית, טוב אם נושמת את ההאצלה הזו, תוך התבוננות פנימית, כך שנשמתך, מונשמת למודעותך, ברמה של הפרדה, מיקוד וכניסה להתבוננות בנשימותייך, ומשם כבר מעלה הודיה, כתנופה פנימית, העולה מתוך התכנסותך פנימה לטהרתך, כך ששתי התנופות, התכנסות פנימה והודיה המסתלסלת מהלב החוצה, נמצאות מאפשרות למי שאת היא, להיזכר באור, בשלווה ובשוויון, ומשם כבר יפתח המסלול בו הלב פועם את פעימות האהבה, והתרחבותו ובלימתו אינם מאיימים על מי שאת מאמינה שאת היא, אלא מפרים ומקדמים ומאדירים את כוח אהבתך.
הכל בידייך, הכל לבחירתך.
והחירות - נוכחת.
תודה רבה.
<שלם>