על ידי רוצה_להיות_האני_הזקופה* » 01 מרץ 2013, 09:57
גדלתי בקיבוץ בלינה קבוצתית, עם הורים ששמו את רצון המערכת הקיבוצית וריצוי האנשים בה לפני הרצונות שלי
חוסר הפרטיות וההרגשה שאני חשופה לכל הסביבה בכל רגע ורגע, גרמה לי להתכנס עמוק פנימה, ולהמנע מכל הבאת רגשות.
היום אני מחפשת את הדרך לזהות את הרצונות שלי, לעמוד על שלי מול אחרים ובעיקר איך להיות יותר שלמה עם עצמי , לחוות שמחת חיים ופתיחות, ולהיות מאושרת.
זכרונות מהילדות:
בגן, בגיל 5 בערך, בשעת ההשכבה סיפרו סיפור לפני השינה, כל ערב הורה אחר, היה הורה אחד קצת מפחיד,שסיפר סיפורים מפחידים, ביקשתי מאבא להגיע לגן אחרי שעת הסיפור,
משמע להישאר עוד קצת בבית כי הסיפורים מפחידים אותי, התשובה שלו היתה: אי אפשר להגיע יותר מאוחר זו השעה שכולם הולכים לגן, את לא חייבת להקשיב לסיפור ,את יכולה ללכת למיטה בלי סיפור.
זוכרת את עצמי שוכבת במיטה, כשכולם מקשיבים לסיפור, ויודעת שאין בעולם הזה מי שיתמוך בי , שיהיה שם בשבילי, שבשבלו אני אהיה תמיד מספר אחת - תחושת בדידות עצומה.
בכיתה ו' בהצגה כיתתית מול ההורים, שכחתי את המילים לתפקיד שלי, והתיישבתי כועסת ומאוכזבת מעצמי בקצה הבמה, באמצע ההצגה, סירבתי להשתתף בהמשך ההצגה.
לאחר ההצגה באה אמא והסבירה לי שהרסתי את ההצגה לחבר הקיבוץ שלקח על עצמו לכתוב אותה ולביים אותנו, ושאני צריכה לכתוב לו מכתב סליחה...!
שום מילת תמיכה בי לא הייתה שם, רק מסר עקום שהרגשות שלו יותר חשובים משלי.
אני תאומה זהה, רוב חברי הקיבוץ לא הבדילו ביננו , ולכן פשוט קראו לשתינו בשם אחד שהמציאו ,שהורכב מחלקים משמותינו ביחד. הם תמיד אמרו X ,Y מה זה משנה אתן שתיכן נראות אותו דבר...
לפני ארבע שנים עם לידת בתי הבכורה חזרתי לקיבוץ, אחרי עשר שנים בחוץ, בעלי מאוד רצה ואני הסכמתי לתקופת ניסיון.
כיום מערכת החינוך בקיבוץ היא מעולה, יש לה את כל היתרונות (גננות ומטפלות שאני מכירה אישית, קבוצת ילדים שממשיכה ביחד כל הדרך מגיל אפס), ללא החסרונות (לינה קבוצתית כבר לא קיימת,
ויש הרבה יותר מקום וכבוד לדרכו האישית והמיוחדת של כל אחד)
היום אנחנו כבר חברי קיבוץ ,בונים פה בית, ולא חושבים לעזוב.
ההורים שלי מפצים כסבים על כל מה שלא עשו כהורים. ולא הייתי רוצה לגדל את ילדי במקום אחר.
אבל זה גובה ממני מחיר, זה מחזיר אותי להיות הילדה הכפופה שהייתי.
ואני כל כך רוצה להיות האני הזקופה!!!!
גדלתי בקיבוץ בלינה קבוצתית, עם הורים ששמו את רצון המערכת הקיבוצית וריצוי האנשים בה לפני הרצונות שלי
חוסר הפרטיות וההרגשה שאני חשופה לכל הסביבה בכל רגע ורגע, גרמה לי להתכנס עמוק פנימה, ולהמנע מכל הבאת רגשות.
היום אני מחפשת את הדרך לזהות את הרצונות שלי, לעמוד על שלי מול אחרים ובעיקר איך להיות יותר שלמה עם עצמי , לחוות שמחת חיים ופתיחות, ולהיות מאושרת.
[hr]
[b]זכרונות מהילדות:[/b]
בגן, בגיל 5 בערך, בשעת ההשכבה סיפרו סיפור לפני השינה, כל ערב הורה אחר, היה הורה אחד קצת מפחיד,שסיפר סיפורים מפחידים, ביקשתי מאבא להגיע לגן אחרי שעת הסיפור,
משמע להישאר עוד קצת בבית כי הסיפורים מפחידים אותי, התשובה שלו היתה: אי אפשר להגיע יותר מאוחר זו השעה שכולם הולכים לגן, את לא חייבת להקשיב לסיפור ,את יכולה ללכת למיטה בלי סיפור.
זוכרת את עצמי שוכבת במיטה, כשכולם מקשיבים לסיפור, ויודעת שאין בעולם הזה מי שיתמוך בי , שיהיה שם בשבילי, שבשבלו אני אהיה תמיד מספר אחת - תחושת בדידות עצומה.
בכיתה ו' בהצגה כיתתית מול ההורים, שכחתי את המילים לתפקיד שלי, והתיישבתי כועסת ומאוכזבת מעצמי בקצה הבמה, באמצע ההצגה, סירבתי להשתתף בהמשך ההצגה.
לאחר ההצגה באה אמא והסבירה לי שהרסתי את ההצגה לחבר הקיבוץ שלקח על עצמו לכתוב אותה ולביים אותנו, ושאני צריכה לכתוב לו מכתב סליחה...!
שום מילת תמיכה בי לא הייתה שם, רק מסר עקום שהרגשות שלו יותר חשובים משלי.
אני תאומה זהה, רוב חברי הקיבוץ לא הבדילו ביננו , ולכן פשוט קראו לשתינו בשם אחד שהמציאו ,שהורכב מחלקים משמותינו ביחד. הם תמיד אמרו X ,Y מה זה משנה אתן שתיכן נראות אותו דבר...
[hr]
לפני ארבע שנים עם לידת בתי הבכורה חזרתי לקיבוץ, אחרי עשר שנים בחוץ, בעלי מאוד רצה ואני הסכמתי לתקופת ניסיון.
כיום מערכת החינוך בקיבוץ היא מעולה, יש לה את כל היתרונות (גננות ומטפלות שאני מכירה אישית, קבוצת ילדים שממשיכה ביחד כל הדרך מגיל אפס), ללא החסרונות (לינה קבוצתית כבר לא קיימת,
ויש הרבה יותר מקום וכבוד לדרכו האישית והמיוחדת של כל אחד)
היום אנחנו כבר חברי קיבוץ ,בונים פה בית, ולא חושבים לעזוב.
ההורים שלי מפצים כסבים על כל מה שלא עשו כהורים. ולא הייתי רוצה לגדל את ילדי במקום אחר.
אבל זה גובה ממני מחיר, זה מחזיר אותי להיות הילדה הכפופה שהייתי.
[b]ואני כל כך רוצה להיות האני הזקופה!!!![/b]