על ידי אוד_ליה* » 23 נובמבר 2007, 16:01
לידת בית נשמעת לי כמו חלום יפה לזמנים תקינים יותר, ואכן עשיתי בעבר משהו מאד קרוב לזה. כרגע, בגלל הקשיים הנפשיים שלי, אני מעדיפה להיבלע במערכת משומנת ורבת משתתפים פוטנציאלים, אשר מבחינתי תוכל להכיל אותי ואת עוללי בכל מצב חירום בר פתרון, ועדין לאפשר לי אנונימיות יחסית.
מאז שכתבת לי, אני רוצה להגיב, אך לא יודעת איך לדבר בלי להיות חסרת רגישות, ומצד שני קשה לי לשתוק. אז מראש- אני לא באה לשכנע אותך ללדת בבית בכל מחיר, לא מטיפה, לא מבקרת. רק רוצה להאיר נקודה למחשבה... המרגיעון שלי "הכל נכון- גם פרשנות לקויה"- גם הפרשנות שלי יכולה להיות לקויה...
נראה לי, שבעצם את מענישה את עצמך (אולי בלי לשים לב) על המצב. אני אסביר: אצלי, בסוף ההריון השני, הכיוון היה: או שאני יולדת הכי טבעי, בבית, עם מיילדת וכמו שאני רוצה, או שאם אני מגיעה לבי"ח (לידה מסתבכת) אז רק קיסרי, ולא אכפת לי איפה ומה יקרה בסוף. בשיחה עם חבר יקר הוא אמר לי שהגישה שלי היא קצת "שוברים את הכלים ולא משחקים"...
תארי לך מצב כזה, שקורה הרבה עם ילדים: הבטחת לילדך בילוי משותף בסופרלאנד. בדרך, קרתה תקלה מכאנית באוטו, ועד שהעיניין סודר כבר עברו שעות ולא כדאי כבר ללכת לסופרלאנד. את לא רוצה שהוא יתאכזב לגמרי, ומציעה לפצות אותו בסרט ומסעדה. הוא מתעצבן ומתעקש על סופרלאנד. אבל לך ברור שזה לא יקרה כי כבר מאוחר. הוא ממשיך להתעקש, בוכה ומתעצבן, ולבסוף אומר "טוב אז אם לא סופרלאנד אז לא כלום- קחי אותי הבייתה". מגיעים הבייתה, נכנס לחדר סוגר את הדלת בוכה כל הערב. - התוצאה: לא סופרלאנד, לא סרט ומסעדה, וגם מצב רוח רע כל היום...
מצד שני- אם הוא היה "קופץ" על הסרט והמסעדה, אמנם לא היה מגיע לסופרלאנד (שבכל מקרה לא קרה)- אבל היה נהנה מהבילוי, וחוזר הבייתה במצב רוח הרבה יותר טוב. אולי קצת מבואס על ההחמצה, אבל לפחות הרוויח משהו...
זה קצת מה שאת עושה- את בריב עם בן הזוג, וכנראה שהוא לא ילווה אותך בלידה (או שילווה, אבל לא כמו שאת רוצה)- אז את מכריזה "שברו את הכלים"- אם
זה לא יהיה
בדיוק כמו שאני רוצה, אז אני בכלל לא אלד בבית, אני אלך לבי"ח ואסבול שם... ז"א הכל או כלום...
אני חושבת שיש לך כאן מה להרוויח- אם את "בראש" של לידות בית, וזה נראה לך
חלום יפה , אז תפרגני לעצמך אחת כזו, דווקא בגלל המצב שלך.
חוץ מזה, מפגר ככל שזה יישמע, נוח לי יותר לעשות "פדיחות" (לצעוק, לבכות, לחרבן) מול זרים מאשר מול מי שאני מרגישה איזה קשר אישי אליו.
זה ממש לא מפגר- בלידה הראשונה שלי חמותי רצתה לבוא "להתרגש בחוץ"- ולא הסכמתי בשום אופן. גם את אמא שלי שליוותה את הלידות של האחיות שלי לא חשבתי בכלל לערב בעיניין. כשהלכנו לבי"ח לא סיפרנו כלום לאף אחד.
בכלל, רוב הדברים שלך מרגישים כאילו יצאו מהפה שלי
בכל מקרה- למיילדת שיילדה אותי לא הרגשתי איזה קשר אישי ורגשי- היא לא מהסוג של ה"פוצי מוצי" מסאג'ים וחיבוקים, יש כאלה שרואות בזה דבר רע אבל לי זה התאים, אולי גם לך היא תתאים.
@}
[u]לידת בית נשמעת לי כמו חלום יפה לזמנים תקינים יותר, ואכן עשיתי בעבר משהו מאד קרוב לזה. כרגע, בגלל הקשיים הנפשיים שלי, אני מעדיפה להיבלע במערכת משומנת ורבת משתתפים פוטנציאלים, אשר מבחינתי תוכל להכיל אותי ואת עוללי בכל מצב חירום בר פתרון, ועדין לאפשר לי אנונימיות יחסית.[/u]
מאז שכתבת לי, אני רוצה להגיב, אך לא יודעת איך לדבר בלי להיות חסרת רגישות, ומצד שני קשה לי לשתוק. אז מראש- אני לא באה לשכנע אותך ללדת בבית בכל מחיר, לא מטיפה, לא מבקרת. רק רוצה להאיר נקודה למחשבה... המרגיעון שלי "הכל נכון- גם פרשנות לקויה"- גם הפרשנות שלי יכולה להיות לקויה...
נראה לי, שבעצם את מענישה את עצמך (אולי בלי לשים לב) על המצב. אני אסביר: אצלי, בסוף ההריון השני, הכיוון היה: או שאני יולדת הכי טבעי, בבית, עם מיילדת וכמו שאני רוצה, או שאם אני מגיעה לבי"ח (לידה מסתבכת) אז רק קיסרי, ולא אכפת לי איפה ומה יקרה בסוף. בשיחה עם חבר יקר הוא אמר לי שהגישה שלי היא קצת "שוברים את הכלים ולא משחקים"...
תארי לך מצב כזה, שקורה הרבה עם ילדים: הבטחת לילדך בילוי משותף בסופרלאנד. בדרך, קרתה תקלה מכאנית באוטו, ועד שהעיניין סודר כבר עברו שעות ולא כדאי כבר ללכת לסופרלאנד. את לא רוצה שהוא יתאכזב לגמרי, ומציעה לפצות אותו בסרט ומסעדה. הוא מתעצבן ומתעקש על סופרלאנד. אבל לך ברור שזה לא יקרה כי כבר מאוחר. הוא ממשיך להתעקש, בוכה ומתעצבן, ולבסוף אומר "טוב אז אם לא סופרלאנד אז לא כלום- קחי אותי הבייתה". מגיעים הבייתה, נכנס לחדר סוגר את הדלת בוכה כל הערב. - התוצאה: לא סופרלאנד, לא סרט ומסעדה, וגם מצב רוח רע כל היום...
מצד שני- אם הוא היה "קופץ" על הסרט והמסעדה, אמנם לא היה מגיע לסופרלאנד (שבכל מקרה לא קרה)- אבל היה נהנה מהבילוי, וחוזר הבייתה במצב רוח הרבה יותר טוב. אולי קצת מבואס על ההחמצה, אבל לפחות הרוויח משהו...
זה קצת מה שאת עושה- את בריב עם בן הזוג, וכנראה שהוא לא ילווה אותך בלידה (או שילווה, אבל לא כמו שאת רוצה)- אז את מכריזה "שברו את הכלים"- אם [b]זה[/b] לא יהיה [b]בדיוק[/b] כמו שאני רוצה, אז אני בכלל לא אלד בבית, אני אלך לבי"ח ואסבול שם... ז"א הכל או כלום...
אני חושבת שיש לך כאן מה להרוויח- אם את "בראש" של לידות בית, וזה נראה לך [u]חלום יפה[/u] , אז תפרגני לעצמך אחת כזו, דווקא בגלל המצב שלך.
[u]חוץ מזה, מפגר ככל שזה יישמע, נוח לי יותר לעשות "פדיחות" (לצעוק, לבכות, לחרבן) מול זרים מאשר מול מי שאני מרגישה איזה קשר אישי אליו.[/u]
זה ממש לא מפגר- בלידה הראשונה שלי חמותי רצתה לבוא "להתרגש בחוץ"- ולא הסכמתי בשום אופן. גם את אמא שלי שליוותה את הלידות של האחיות שלי לא חשבתי בכלל לערב בעיניין. כשהלכנו לבי"ח לא סיפרנו כלום לאף אחד.
בכלל, רוב הדברים שלך מרגישים כאילו יצאו מהפה שלי :-)
בכל מקרה- למיילדת שיילדה אותי לא הרגשתי איזה קשר אישי ורגשי- היא לא מהסוג של ה"פוצי מוצי" מסאג'ים וחיבוקים, יש כאלה שרואות בזה דבר רע אבל לי זה התאים, אולי גם לך היא תתאים.
@}