אוד-ליה,
אני עבדתי כ-4 שנים באותה חברה לפני המעבר לבית - רוב הזמן בעבודה אך עם כל לידה לקחתי 3 חודשי חופשת לידה ורק אחרי חצי שנה חזרתי למשרה מלאה. היו תקופות שעבדתי יותר בבית (יום-יומיים) והיו גם תקופות עומס מטורפות שנאלצתי לעבוד 6 ימים בשבוע בעבודה 10-11 שעות (אבל לתקופות קצובות... ככה זה בסטארטאפ - אין טוב בלי רע).

יש הסכם ג'נטלמני ביני לבין המנכ"ל שאני מצדי דואג "לספק את הסחורה" ונותן אקסטרא רק כשבאמת צריך ובתמורה הוא מקבל את העובדה שהמשפחה אצלי במקום הראשון והולך לקראתי במה שניתן (כולל הפחתה משמעותית במשכורת ).

אין ספק שההסכם הזה התאפשר כיוון שכבר הוכחתי את עצמי בעבודה לפני המעבר והיחס הא-פורמאלי האופייני כל כך לחברות קטנות ומשפחתיות מאפשר יצירת תקדימים ויחסי עבודה יחודיים שאינם מתאפשרים כמעט בחברות ענק ממוסדות.

אני לא חושב שעניין ה"בכיר" קשור פה אלא יותר הרצינות והמחויבות ההדדית בין שני הצדדים במשוואה. במודע סירבתי לכל תפקיד ניהולי או כזה שדורש נסיעות רבות או תלות כבדה מדי במשרד או באנשים רבים כדי לאפשר מסגרת עבודה גמישה שאינה חייבת להתבצע מהעבודה דווקא. הטכנולוגיה היום מאפשרת לבצע 90% מהמטלות של הפיתוח מרחוק באמצעות SKYPE, תוכנות קונפרנסינג, שליטה מרחוק ושירותי רשת.

הגישה הנכונה לדעתי היא ראשית לבחור בחברות קטנות ומשפחתיות ולא ללכת לעבוד באינטל או קומברס למשל. יש לציין לדעתי שיש כוונה לעבור לעבודה חלקית מהבית בשלב מסויים אך אין לצפות להתחיל בכך מיד! ראשית יש לעבוד פרק זמן משמעותי בעבודה (שנה-שנתיים) כדי להוכיח את עצמך ואז לעבור בהדרגה לעבודה מהבית תוך מחויבות אמיתי שלא לפגוע בביצועים.

כדאי מאוד להמנע מראש מתפקידים "מועדים לפורענות" כמו שיווק, מכירות, ניהול צוותים גדולים, וכדומה. כדאי יותר להתמקד בתפקידים טכנולוגיים ואלגוריתמיים טהורים שמטבעם יותר עצמאיים ודורשים פחות אינטראקציה ו/או תלות באחרים. שם גם הטכנולוגיה נותנת מענה טוב יותר לעבודה מהבית.

המצב דומה בעוד משרדים באירופה, למשל בצרפת, צכיה, פורטוגל וכולי

ובאנגליה. בעלי עבד בהייטק והסיבה העיקרית שעברנו ללונדון זה בגלל שב-18:00 הוא מגיע הביתה ומעביר את כל הערב איתנו (הילדה ואני).
לא מאמינה שחיינו אחרת פעם.

עכשיו שמתי לב שאמרת "מהנדס פיתוח בכיר "- נראה לך שיש כאלו משרות בתחום גם לדרגים יותר נמוכים?

אבא בית
שאלה- גם אני לומדת בתחום של מערכות מידע (מסיימת השנה), בינתיים עדיין לא עובדת. רציתי לשאול אם מראש הודעת לעבודה שאתה רוצה לעבוד מהבית (ואם כן- איך הגיבו), או שנכנסת לעבודה ואז באו הילדים והחלטת שאתה רוצה להיות בבית, ועל סמך ההיכרות שלהם איתך וההערכה אליך הם הסכימו?
(רוצה לדעת איך לגשת לנושא בראיונות עבודה...)

אצלנו, מעבר לרצון להיות הורה שווה בבית, היה חשוב לנו מאוד לתת לילדינו דוגמה מאוזנת בין הבית לעבודה, בין הפרט לחברה ובין האב לאם.

אני מהנדס פיתוח בכיר בחברת סטארטאפ וכמעט 5 שנים עובד מהבית עם גיחות שבועיות לעבודה. אשתי קיבלה לאחרונה את הדוקטורט שלה ומלמדת באוניברסיטה במקביל.

יוצא שאני עובד 4 ימים בשבוע (3 בבית ויום אחד ארוך בעבודה) ואשתי מלמדת בשלושת הימים הנותרים באוניברסיטה כך שתמיד אחד מההורים נמצא בבית עם שלוש הבנות ב-100% והשני נוכח פיזית גם כשהוא עובד.
אנחנו נמצאים כמעט כל יום כל המשפחה ביחד, קמים ביחד, נוסעים ביחד, אוכלים ביחד... הכל.

בעבודה שלי גילו הרבה מאוד הבנה ותמיכה בעניין וסיפקו לי את כל התנאים לכך ובתמורה אני משתדל (ומצליח אני מקווה) כל הזמן להוכיח שהתפוקה והתמורה שלי לא נופלות מאלה של מי שעובד 11 שעות בעבודה.
אשתי מתמרנת את ההרצאות שלה לפי הבנות ותמיד כשהן קטנות (עד שנה וחצי לערך) אנחנו נוסעים איתה לאוניברסיטה והיא מניקה בהפסקות (ואנחנו מבלים בין לבין בכל הקפיטריות... שחיתות בדשא הסטודנטיאלי!).

כמובן שזה כרוך בהרבה מאוד ויתורים מבחינת קידום, משכורת, תפקידים, קביעות באוניברסיטה, כנסים, פרסומים ועוד... לפעמים כשהתקציב לוחץ והתמרונים נעשים כמעט בלתי אפשריים בא לנו לוותר על הכל ו"לעשות כמו כולם", אבל זה רק לרגע...
תוסיפו לזה את העובדה שאין לנו כמעט ימי חופש במקביל ושהייה של 24/7 ביחד ותקבלו עסקה לא פשוטה בכלל לתחזוקה.
יוצא פעמים רבות שאני ואשתי "נלחמים" על הזמן כדי להצליח לדחוף גם את האילוצים שלה, גם את שלי וגם של החינוך הבייתי... ועוד למצוא זמן לעצמנו (ב-03:00 בבוקר)!

אני מאמין שזהו האיזון הנכון בשבילנו וכך אני לא "עוזר" בבית או מבלה "זמן איכות" אלא פשוט "אבא" כמו שאשתי היא "אמא". הבנות רואות ששנינו נוטלים חלק שווה בהורות וגם בנטל הפרנסה וממשיכים להתקדם (לאט מאוד) גם עם הקריירות שלנו במקביל.

אני חושב שמלבד אנשים קשי יום באמת, כל אחד יכול למצוא את הנתיב שלו לאיזון בין הבית לעבודה, עם כל המחירים הכרוכים בכך. לנו אין שום גב כלכלי או משפחה רחבה ותומכת - הכל ב-10 אצבעות.
העניין הוא שזו משימה זוגית ממדרגה ראשונה ולא רק של האב! צריך באמת לרצות בכך ולהאמין שזה הדבר הנכון, אחרת הקשיים, המחירים והפשרות יכניעו אתכם מהר מאוד.

סיפור קצר מפי חברים שלי:
נולד להם ילד (לפני איזה שלוש שנים)
אבא שלו במשך שנה וחצי חשב שהוא אבא מצוין: מגיע כל יום הביתה בזמן לאמבטיה ולהשכבה.
כל יום. אין פספוסים או החמצות.
וכמובן גם סופי שבוע.
אחרי שנה וחצי הם יצאו לטיול של כמה חודשים בניו-זילנד.
ופאום הוא הבין כמה הרבה הוא הפסיד, עד כמה הוא לא היה שם בעצם.

---

אחד הדברים שהכי שימחו אותי, כאשר זוט הפסיק את הדוקטורט (בביולוגיה) באמצע, ועבר להיסטוריה ופילוסופיה של המדע, זה שעות העבודה שלו. עכשיו הם יהיו יותר גמישות, יותר אפשרות לעבוד מהבית.
בינתיים הוא מתחיל הלצמיח קריירה כסופר, מקווים שהיא תתפתח גם בכיוון של הרצאות אורח, או הרצאות בכלל.
אני הריון ראשון, חודש שביעי.
מתה לדעת איך זה יהיה אצלנו. איך זה ייראה. איזה מין אבא (ברמה הטכנית-לו"זית) הוא יהיה.

כהערת אגב לגבי הנורמות שהשתרשו בחברתנו לגבי שעות עבודה, גם של אמהות:
בזמנו הציעו לי משרה מאד מכובדת. המציעה אף ציינה כי אחד הבונוסים בעבודה זו הוא שהם "מאד הולכים לקראת האמהות". כששאלתי באיזה אופן, תשובתה היתה שפעמיים בשבוע האמהות יוצאות ממש מוקדם - בארבע וחצי (בשאר הימים כמובן שנשארים עד מאוחר)
וצריך להבין שפעם היו בנמצא עבודות (לא בהוראה) של חצי משרה (עד אחת בצהריים) והיום מה שנכתב לעיל מהווה לכאורה "משרה ידידותית לאמהות"...

אני לא מאמין במונח "זמן איכות". זה תמיד נשמע לי כמו המצאה קפיטליסטית- קבלו את העובדה שאין ברירה, זמן עם הילדים רק בסופי שבוע וחגים- כל השאר מוקדש לעבודה כי צריך להרוויח מספיק כסף לממן את זמן האיכות המשפחתי של סוף השבוע או החופשה השנתית בטיז-א-נאבי.
אז יש ברירה, ואם רוצים להיות נוכחים אז מוותרים ומתגמשים ומצמצמים הוצאות, ומתחלקים בנטל הפרנסה, כך שיהיה זמן להיות ביחד, לחוד ובעבודה.
וזה ממש לא פשוט, זאת ארץ אוכלת מוריה, ואני מורה, משקיע זמן נוסף תמורת כלום לפעמים, ובטח לא מתוגמל כראוי, אז אני משלים הכנסה בעבודות ערב נוספות, ואשתי היקרה עובדת מהבית, כמה שמצליחה, ועוד פתרונות שונים.
קשה, אבל שווה כל רגע - אני לא יכול לדמיין את שגרת חיי ללא המשפחה שהיא בראש סדר העדיפויות שלנו.

אני חושב שהאיכות לא חשובה פחות מהאיכות.
אבל הכמות חשובה יותר.
אני מרגיש שפחות חשוב מה בדיוק עשיתי היום עם הילדים שלי, אלא עצם הנוכחות הקבועה שלי כאבא בחיי המשפחה.

גבר שעובד בהייטק או כל עבודה תובענית אחרת לא יכול להיות נוכח עם ילדיו במשך זמן רב בשבוע.
נכון. אבל אם חשוב לו להיות נוכח בחיי המשפחה, למה לו לעבוד בעבודה כזו?

אני מעצב גרפי
כל החיים עבדתי במשמרות
כאלה שמתחילות ב-12
כאלה שמתחילות ב-15
וזה היה בשביל עצמי
אני פשוט חייב את הבוקר לעצמי
מעולם לא נתקלתי בהתנגדות
תמיד היה מי שניסה ליישר אותי לתלם
תמיד זה לא הצליח
במקום העבודה האחרון היו הרבה פיקים של עבודה
שפתאום לא רואים אותי שבועיים בבית
באפריל האחרון זה נהיה פשוט יותר מידי
פרשתי
ועכשיו אני עובד בבית
עמדת העבודה שלי נמצאת באמצע הבית
הילד רואה אותי כל היום ויכול לגשת כשהוא רוצה
לפעמים אני חייב לדחות אותו והוא כועס
הרבה פעמים אני קם בארבע לפנות בוקר כדי לעבוד כמה שעות בשקט
אחר כך זה כבר רק תיקונים והתיחסויות ללקוחות
דברים שאפשר לעשות בין לבין
אני עובד פחות
מרויח פחות או יותר אותו דבר
מבלה המון בבית
חיי הפכו להרבה יותר גמישים מבחינת ניהול זמן
גם של אישתי כמובן
זה אפשרי!!!
צריך רק לרצות
אני חייב את החיים הנעימים שלי עכשיו רק לאישתי היקרה מפז
נשים אם אתן רוצות את הגבר שלכן בבית
שבו להם על הוריד הם יגיבו קשה בהתחלה
אבל יגידו תודה אחר כך

בהצלחה לכן
אנחנו חייבים שתצליחו
אחרת מה יהיה איתנו

אופיר,אני לא ממש מסכימה איתך.
אני נשואה לאיש הייטק, שעובד המון מהבית כדי להיות עם הילד, שיש לו חברים שירדו לחצי משרה (וירדו קצת ברמת החיים) כדי שגם לאשה תוכל להיות קריירה, יש לנו חברים שהגבר הוא זה שבבית עם הילדים והאשה היא המפרנסת -

בקיצור, מה שהפריע לי היה המשפט: "כמה זמן נטו אתה מסוגל להקדיש לילדים בשבוע". ולמה הפריע?
כי בזמן שאתה לא יכול להקדיש לילדים בשבוע, מי כן מקדיש אותו? (בהנחה שאתה חושב שאחד ההורים צריך להקדיש אותו, לפחות כשהם ממש קטנטנים) ? אני אומר לך: האם. למה האם צריכה לשאת בכל הנטל, בעוד שהאב צריך "לראות כמה זמן בשבוע הוא יכול להקדיש"? כי האב יכול, זה למה. כי אף אחד לא מפרגן לאם את השאלה הזו. כי אם עובדת הייטק, או רופאה או גננת או עורכת דין הן גם אימהות, החברה תופתע מהאד אם אותה אם תגיד: "אוקיי, אז השבוע יש לי שעה ביום להקדיש למשפחה...." לא, כי לגבר מותר. האשה? אל תגזימי.

תודה לך על האמירה
כמו שכתבתי כאן או באחד הדפים בעבר, אני חושב שהאיכות לא חשובה פחות מהאיכות. גבר שעובד בהייטק או כל עבודה תובענית אחרת לא יכול להיות נוכח עם ילדיו במשך זמן רב בשבוע.
מה שהוא כן יכול זה לחשוב על הזמן שהוא כן יכול להיות איתם ובאותו זמן להיות רק איתם. באותו זמן להקדיש מחשבה מה הוא הולך לעשות איתם. אצל כל אבא זה אחרת. אבל אצל כולנו יש את האפשרות לעצור, להתבונן ולראות האם אני שלם כאבא עם מה שאני נותן מעצמי לילדים שלי. במקום הזה של ההתבוננות יכול לבוא רק שיפור. אני אומר את זה מנסיון.
אם אתה כאבא מחליט להקדיש זמן עם הילדים, בוא נסה להיות כנה עם עצמך ולומר לעצמך כמה זמן אתה מסוגל נטו להקדיש לילדיך במשך השבוע. תכמת את הזמן. זה יכול להיות בשעות או בדקות. השלב השני הוא לומר לעצמך שבזמן הזה אתה רק עם ילדיך. לא עונה לטלפון הנייד ולא קורא סמס. השלב הבא הוא לחשוב, איך הופכים את זמן הבילוי עם הילדים לזמן איכותי.
תתחילו מזה, אני פה כדי לשמוע הדים.

הדף הזה נורא מפריע לי. נורא. למה תמיד האם היא זו שנשארת עם הילדים והאבא הוא ה"עסוק" והמפרנס? הרי אם שניהם יעבדו וגם יפרנסו זה יגביר את שעות הבית שלהם במקביל? ולא, זה לא מיתוס. מה שאופיר עשה - הנה, אפשר.

או מה שבעלי אמר לי לפני כמה זמן: אני הולך לדבר על לקצץ שעות, לא יסכימו? אמצא מקום עבודה אחר. כמובן בשיקול דעת, אבל זוהי רוח הדברים. איך ייתכן שהורים שבחרו להביא ילדים לעולם, וכן, אבות גם נכללים כאן, חוזרים כל יום ב9 בערב? לא מבלים זמן עם הילדים? ואז ביום שהם כן מגיעים הם מקטרים על זה שהם לא יודעים מה לעשות עם הילדים? בעיני, זו נורת אזהרה: קרה לך דבר כזה, סימן שאתה לא מספיק בבית.

די, לא רק אנחנו האמהות הבאנו את הילדים, גם אתם. בואו נחלוק, גם בפרנסה וגם בגידול.
וזאת המאה ה21, שתבינו. עלק מעמד האשה.

אני ממשיך בדף שלי בלוג אופיר א

אני שמח לשמוע מה קורה איתך אחרי שנה. בכלל, כיף לחזור לדיונים ישנים על בעיות ישנות ולדעת מה קרה בינתיים.

היום אני במקום טוב יותר מבחינת הזמן שלי עם הילדים.
היום אני יודע בוודאות שלא הכמות אלא האיכות. למדתי שהכי חשוב להגיע הביתה בימי ראשון מוקדם. הילדים ספוגים מחווית השבת וביום ראשון עם החזרה לשגרה, הם זקוקים יותר מכל יום אחר לנוכחות שלי בבית.
אני למדתי את הילדים שלי למצות את הזמן שלנו יחד. מרגע שאני מגיע מהעבודה ועש שהם הולכים לישון, עוברת שעה ומחצה ובזמן הזה אני מכליל גם את ארוחת הערב והמקלחות.
אנחנו אוכלים בכיף ואז הם מזדרזים לסיים עם המקלחת כדי להספיק לשחק משחק לפני השינה, (תחליף לסיפור) ועוד נשאר לי קצת זמן לשמוע חוויות מהיום שלהם.
היום כל כך נהנתי מהם שלא רציתי שילכן לישון...

יפה אמיר. הלווא והיה לי האומץ ללכת בדרכיך. ייש לי המון ימי חופש ואני כמעט ולא לא יוצא לחופש. באופן ספונטני לקחתי חופש אתמול של עשרה ימים. זה היה ברגע אחד. נכון שרוב שעות הבוקר אהיה לבד אבל אוכל להוציא את הילדים אחר הצהרים ולהקדיש להם יותר זמן.
יחד עם זה ששיניתי את שעות עבודתי, הייתי נורא רוצה לעבוד קרוב לבית. לגבי זה, אני בטוח שיהיה לי קשה לעשות שינוי מאחר ואני פוחד משינוי.

מאחל לך שתהנה מהחופש.

רציתי לספר לכם על התהליך שאני עברתי בנושא הזה.
האסימון נפל בלידה של בתי השניה, כשקלטתי שכל ההריון הייתי עסוק בעבודה (ובהריון הראשון נהניתי).
אז הבנתי שתמיד יהיה עוד פרוייקט ועוד סיבה להשקיע הרבה שעות בעבודה, אבל המשפחה צריכה אותי עכשיו.
אז ביקשתי מהבוס (כשהפרוייקט נגמר) לנצל את ימי החופש הרבים שלי כ-יום בשבוע באופן קבוע. להפתעתי הוא הסכים מיד.
זה גם לווה בתפקיד פחות דורשני (כלומר פגיעת מה בקריירה), וזה היה ממש מוצלח.
אבל עכשיו עליתי על משהו יותר טוב:
שמתי לב שמכספי הפיצויים אנחנו נוכל לחיות בערך שנה, אז התפטרתי.
השבוע שחלף היה ממש כיף

אבות יקרים,
איך אתם עובדים וגם רואים את הילדים שלכם בזמן המלחמה?
כמה זה קרוה אליכם? איך אתם מתמודדים עם הרגשות שלהם? האם אתם עוזרים להם להיפתח או רק עונים להם כשהם שואלים?
אתמול לקחתי פסק זמן מהעבודה וביליתי איתם בגן החיות בירושלים ובמוזיאון ישראל.
מומלץ מאוד במיחוד לילדים השומעים אזעקות. (בעצם מומלץ לכל ילדי ישראל).

(שפע מנסה למקם את עצמה..)
שפע, זו לא חלוקה אבסולוטית. בסה"כ זרקתי כמה אפשרויות היפוטתיות מתוך הסקאלה הענקית...

אופיר - תודה

מחר הייתי אמור להיות ביום חופש עם חבר.
בימים האחרונים, לאחר שקראתי כאן כמה דפים, החלטתי לשנות את יום החופש ליום חופש עם הילדים.
היום היתה אצלנו אזעקה והם ירדו למרחבים מוגנים. הם לא מראים סימני חרדה או משהו כזה אבל אני מרגיש צורך להיות איתם.

זו שאלה שאין לה תשובה כמו השאלה אם להתערב בחינוך של אחר.

מעדיפים לא להתערב
חברים בד"כ יודעים מה שעות העבודה של בעלי, וכמה שכיף לי ולו עם בחירתנו לגור בסמוך למקום העבודה כדי לאפשר את זה.
את הקפיצה מכאן להשוואה עם שעות העבודה/משפחה שלהם הם מסוגלים לעשות בעצמם. ואם לא - אז גם לא יצליחו אם אני אציק להם.

אם אתם מכירים משהו כזה, לאו דוקא בן הזוג, האם אתם מנסים להאיר את עינו או שמעדיפים לא להתערב?

תמרוש - גם אני אהבתי את דבריך @}
(שפע מנסה למקם את עצמה..)

הי תמרוש, תודה על החיזוק שלך. כדי שכל אחד מהקוראים בדף זה יוכל להכניס את המודעות לעניין פנימה, אני חוזר ומדגיש את דברייך:
שינוי יכול להיעשות בכל הרמות:
עם אלה שבכלל לא מודעים
עם אלה שכמעט מודעים אבל דוחים את המחשבה על זה
עם אלה שלא אוהבים את המצב אבל חושבים ש"אין ברירה"
עם אלה שיודעים שיש ברירה, אך בגלל מגבלות פרספקטיבה חושבים שזה לא ישים לגביהם או שהמחיר גבוה מדי
עם אלה שיודעים שיש ברירה והיא ישימה אבל אומרים "טוב, רק עד שייגמר הפרוייקט הנוכחי" ולא שמים לב שזה לנצח...
שינוי חברתי באופן טבעי

יום מצויין לכולנו

אופיר, אני מאוד מתרשמת מהדף הזה.
אני קוראת פה ולומדת.
אני חושבת שזה פותח מודעות להרבה אנשים.
אני רואה בכך בהחלט תרומה לשינוי חברתי.

פה צריך לעשות את השינוי. עם אלה שלא מודעים.
לא בהכרח.
שינוי יכול להיעשות בכל הרמות: עם אלה שבכלל לא מודעים, עם אלה שכמעט מודעים אבל דוחים את המחשבה על זה, עם אלה שלא אוהבים את המצב אבל חושבים ש"אין ברירה", עם אלה שיודעים שיש ברירה, אך בגלל מגבלות פרספקטיבה חושבים שזה לא ישים לגביהם או שהמחיר גבוה מדי, עם אלה שיודעים שיש ברירה והיא ישימה אבל אומרים "טוב, רק עד שייגמר הפרוייקט הנוכחי" ולא שמים לב שזה לנצח...
שינוי חברתי באופן טבעי

עומר מביא לדוגמה ציטוט (חלקי מדי!! תפסיקו להתעצל עם הציטוטים) כדי לתאר מעגל סגור שמתגבר את עצמו.

הנסיך הקטן, א"ס אכזופרי: -"אני שותה בשביל לשכוח את חרפתי" -"ומהי חרפתך?" -"חרפת השתיה".
ברגע ששעות העבודה נהיות מרוץ גברי של אגו והישגים, קשה מאוד לעצור את זה.
ולכן מטרתו של כל אחד ואחת כאן (שינוי באופן טבעי) הוא לתקוע טריז קטן במעגל הזה ולהראות לסביבה את חוסר התוחלת.

הי ליאת,
לא לקחתי את זה באופן אישי. כתבתי לך את ההרגשה שלי כשבעצם שקפתי את החברה והסביבה בה אני חיי.
אתה באופן אישי, מאד שונה מהסטנדרט שאני מכירה תודה. אני שם לב לכל פרט.
תבשיל קדרה, השאלה האמיתית שצריל לשאול היא את כל האנשים שנסחפים לעבוד שעות מטורפות. את אלה ששוכחים שהם מגדלים ילדים, את אלה שלא עושים מאמץ להגיע ולו פעם אחת בשבוע לקחת את הילד מהגן, את אלה שאפילו שאני מדבר איתם על הנושא לא ממצמצים וממשיכים כהרגלם.

פה צריך לעשות את השינוי. אם אלה שלא מודעים.

לא התכוונתי להעביר ביקורת עליך באופן אישי, אלא על הסטנדרטים של החברה שלנו
גם אני

אני בטוחה שיש גברים שדי נוח להם להגיע הביתה כשהילדים כבר שבעים , מקולחים ורגועים . בסך הכל להגיע ל "קרב " הזה אחרי יום עבודה זה לפעמים די מתיש...

יש פה ביצה ותרנגולת -
מחד הנורמות הזוועתיות.
מאידך - העובדים, שבעבודתם מייצבים את הנורמות הנ"ל.
האם אותם גברים שחוזרים ב 7 וחצי ביום טוב רוצים לעבוד רק 45 שעות בשבוע? אני בטוחה שרובם די אסרטיביים, ויוכלו בקלות להקטין את מספר שעות העבודה שלהם.

אופיר,
כנראה שהצלחתי להדחיק את מה שכתבת. לא הצלחתי להימנע מלהשוות לסטנדרטים המקובלים בארץ וזה גרם כנראה להדחקה.

בכל מקרה,
לא התכוונתי להעביר ביקורת עליך באופן אישי, אלא על הסטנדרטים של החברה שלנו, על הנורמות האלה שהופכות את הנוכחות בעבודה לחשובה מכל, לטוטאלית, לכזו שמאירה מעט מאד מקום למשפחה, להורות, לזוגיות.
ברור שלאדם פרטי יהיה קשה מאד להכתיב צורת עבודה של 40-45 שעות שבועיות, מבלי לזכות בבונוס של איום פטורין מעל ראשו.
אבל אם זה היה הסטנדרט, זה היה נראה אחרת.

אתה באופן אישי, מאד שונה מהסטנדרט שאני מכירה ונתקלת פה בדרך כלל. לא רק, אבל במיוחד שבהקשר הזה, של הרצון ועשיית מעשים בפועל, כדי לאפשר לך להיות יותר עם הילדים והאישה.
הענין הוא, שעצם הרצון הזה הפך להיות דבר שמגחיך לא מעט גברים - ואף לא מעט נשים בוסיות! - כך שמצב בו אבא הוא יותר נפקד מאשר נוכח, מתחזק מאד.

באופן אישי מאד, אני מכירה מישהו שממש גיחך בזלזול על מישהו מעבודתו, שכל יום בחמש עוזב את המשרד, כדי להיות בבית עם הילדים. שאר העובדים נשארים בממוצע עד תשע עשר בלילה. הם מתחילים סביב תשע בבוקר.
לא פלא שלחזור הביתה בשבע וחצי נחשב מוקדם לאבות כאלה ואחרים.

<שיחררתי קיטור. לא התכוונתי לפגוע באף אחד. אם מישהו נפגע מדברי - סליחה, ממש לא התכוונתי! >

_אופיר,
סיפרת שבמילאנו זה לא ככה. איך זה אצלם? מה שעות העבודה הסטנדרטיות באירופה?_

ליאת, כתבתי לפני כמה ימים:
_נראה שהבעייה קיימת לרוב אצל הישראלים.
השבוע אני עובד במילאנו, עוד מעט תשע בערב, שעה מקומית, ואנחנו עובדים, הגענו לכאן בסביבות תשע בבוקר. המשרד כבר ריק. רוב העובדים מגיעים בתשע והולכים בחמש.
באוגוסט יש להם חופשה חודש שלם ונשארים רק תורנים.
המצב דומה בעוד משרדים באירופה, למשל בצרפת, צכיה, פורטוגל וכולי.
המנטליות שלנו הישראלים._

אמא שלי היתה מורה. בית הספר היה כמה דקות מהבית כך שכל יום כשהגענו היתה היא כבר חיכתה לנו. אבא שלי עבד בחברת חשמל. פעם עבדו 8 שעות ביום והיה גם את יום שישי כיום עבודה. אבא שלי התחיל לעבוד כל יום בשש וחצי כך שהיה כל יום גג בשלוש. ההורים שלי ישנו כל יום שנת צהרים ואנחנו הקשבנו לרשת א' לתוכנית של לאם ולילד. בתור ילד חשבתי שככה זה אצל כל המשפחות. כשהיית בתיכון התחלתי להבין שלא כל המשפחות חיות כך. אני במשך כל חיי אכלתי ארוחת צהרים עם המשפחה שלי והיו משפחות שהכרתי שאלו סנדוויץ' לארוחת צהרים כי אמא הגיעה בארבע ואבא יותר מאוחר.
כשזוגתי רצתה ילד שלישי, אמרתי לה שעדיף שלו כי יהיה לנו קשה כלכלית. לא טעיתי בעניין הזה אך כמובן שאיני נצטער לרגע. אנחנו משתדלים לשמור על איכות חיים. אין לנו וילונות ממשי ואנו חיים חיים יחסית צנועים במלחמה במינוס.

גם אני כואב את חיי על העובדה המצערת שאני נמצא כל יום 3 שעות בכבישים, תוסיפו לזה 9 שעות עבודה ביום והנה היעדרות של 12 שעות מהבית.
לא גדלתי עם כפית זהב בפה ואת כל מה שהצלחנו להשיג עשינו בזיעת אפינו.

יחד עם ההרגשה הזו, אני מרגיש שאני נותן המון לילדיי.
בל נבעט בדלי. יש לדעת לשים את הגבולות. יודעים אצלי בעבודה שאני איש משפחה ויודעים את הגבולות שלי בעניין.
אם אעלה את התנאים שלי להיות פחות שעות במשרד, אני אהיה עלול למצוא את עצמי בחוץ.

אני מציע בכל זאת לכולנו להבין איפה אנחנו חיים, לעת להבדיל בין המצוי לרצוי ובכל זאת לנסות לעשות את המקסימום כדי להיות כמה שיותר עם המשפחה.

תמרוש,
כמוני כמוך.

הקטע הזה של הורים גרושים, שמביא את אבא למצב שבו לראשונה הוא רואה את הילדים שלו פעמיים בשבוע החל מארבע אחה"צ, במקום מה שהיה קודם, שהוא מגיע אחרי שהם כבר אכלו ארוחת ערב, התרחצו ומחכים לו רק שישכיב אותם לישון, לגמרי תמוה בעיני.
לא שאצל כולם זה ככה, אבל חלק גדול ממי שאני מכירה, זה בדיוק מה שקורה אצלם.
ואני באמת לגמרי לא מבינה למה הנורמה היא לא יותר בכיוון הזה: פעמיים בשבוע אבא בא הביתה בארבע

מוקדם, פעמים בשבוע השש

רגיל, ופעם אחת שיעבוד עד מאוחר, או שילך לחדר כושר עד מאוחר, או שילך לשחות עד מאוחר, או לפגוש חברים שלו עד מאוחר = מאוחר. בלי הגבלה מבחינתי.

אצלנו, לפני שהתחילה המלחמה, מוקדם היה שבע וחצי. רגיל היה תשע, וכל מה שאחרי היה מאוחר.
וגם זה רק בגלל שהתעקשתי ששמונה זה לא מוקדם...

אופיר,
סיפרת שבמילאנו זה לא ככה. איך זה אצלם? מה שעות העבודה הסטנדרטיות באירופה?

הדף הזה מעצבן אותי. לא הכותבים , אלא המציאות שהוא מלמד עליה.
להתייחס ליום אחד של הגעה הביתה בשש כאל הישג עצום.
זה עצוב.
או.קיי, אז במצב הנוכחי הוא הישג. שיפור לעומת מה שהיה קודם.
אבל מה המצב הרצוי? כן כדאי להחזיק אותו בראש, לשאוף אליו, במקביל לזה שעובדים מול המציאות ושיגיונותיה.
לא לוותר על המצב הראוי, על הזכרון שלו והמודעות אליו, רק כי הוא רחוק עדיין.
להגיע הביתה כל יום בחמש וחצי - שש, כנורמה.
חריגים פעם-פעמיים בשבוע.

ולא להיכנע ל"המנטליות שלנו". אם היא שלנו, אז אנחנו יכולים גם לשנות אותה.

טיפה כל פעם, אבל להמשיך. לא להסתפק בהישג של "מנענו את הקטסטרופה הכי גדולה". גם הקטסטרופות הקטנות חשובות.

יעל צ ושאר האמהות, השבוע דברתי על הנושא עם כמה חבריי לעבודה שהם למעשה, אבות.
מסתבר שאני לא במיעוט, לא מעא אבות מרגישים את הצורך להרגיש את ילדיהם.
מסתבר שצריך רק להעיז. לך דבר עם המנהל שלך ותראה שלרב תקבל תשובה חיובית.
ולכל אלה המנהלים את זמנם ולא צריכים את אישור המנהל אני ממליץ להתחיל מפעם בשבועיים. להחליט שמסמנים ביומן מראש שאתה עסוק ולעשות הערה חוזרת כל שבוע או כל זמן שתחפוץ כדי שלא יהיו הפתעות ומי שירצה לזמן אותך לישיבה יראה שאתה עסוק.
אצלי בעבודה ואני מניח שגם אצל האחרים, העבודה לא נגמרת ואם נשאי גם לילה שלם, יישאר מה לעשות.
פשוט קחו החלטה, בהתחלה אולי לא תרגישו עם זה נוח אבל אחרי חודשיים אתם תאמרו לעצמכם בצער למה חיכיתם עד היום.

בהצלחה, תתחילו בשינוי.

אופיר א

שפע טל
משבוע הבא יום שני הוא יום אבא מוקדם! הללויה!!

כל הכבוד, אני גאה בכם. הכי חשוב להתמיד. כשיגיעו ימי שני בשבועות הקרובים, באותו רגע שהוא אמור לצאת, זו בערך שעה שלוש, שעה שכל הזמן יש מה לעשות ותמיד קורים דברים, הוא עלול להתעכב. אל תלחיצי אותו. גם אם קבעתם שהוא יגיע בארבע והוא יגיע בחמש, תברכי אותו כשהוא מגיע הביתה ותודי לו על המאמץ. הוא יעריך את זה הרבה יותר ובפעם הבאה הוא כבר יתחיל להתארגן ליציאה חצי שעה לפני, כמו שאני למדתי על בשרי.

מכתבים זה רעיון מצויין. כשאני בחו"ל, אני לר מוגבל בזמן השיחות לארץ. לפעמים במקום להתמקד, הילדים מתחילים להתקשקש והחשיבות של קיום השיחה יורדת. לפעמים אני מוצא את עצמי באוויר, מושמע ברמקול של הטלפון. הם משדרים שהם רוצים להרגיש אותי על אף שלא תמיד יש להם מה להגיד.
כשאני בבית, אני צריך ממש להתאמץ כדי שהבת של תספר לי איך עבר עליה היום. כל מה שהיא אומרת זה שהיה לה כיף. כשאני בחו"ל היא יןזמת ומספרת לי בפרטים איך עבר עליה היום. יש גם דברים טובים עם הפרידה.
הבוקר הגעתי הביתה, לאחר שבוע בחו"ל. אני חוגג היום את יום הולדתי והם קישטו מאוד יפה את הבית בבלונים ובציורים שהם הכינו לי. הכניסה לבית בעוד כולם ישנים ולראות את כל הקישוטים עשתה לי טוב בלב. מסתבר שהם כבר השתוקקו שהבוקר יגיע וכשהערתי אותם קבלתי חיבוקים שכבר לא קיבלתי כבר הרבה הרבה זמן.
הבן שלי, (5), אמר לי תוך כדי חיבוק שהוא אוהב אותי ושאני יקר לו. מאיפה הוא הביא את זה אני לא יודע, אבל ההרגשה היתה נפלאה.

נועה, אני כ"כ מזדהה עם כל מה שאמרת, זה הדבר הראשון שאיישם בנסיעתי הבאה. וואוו, איזה כיף שיש לי אתכם. איך חייתי בלי הדפים האלה קודם? אני מקבל כאן המון טיפים והשראה. דרך אגב, יש לי בת בכורה העולה לכיתה ב', סנדויץ בן 5 והקטנה בת שנה וחצי.

הצעתי את מה שקראתי כאן בדף שנצמצם את המוקדם לפעם בשבוע אבל ממש מוקדם והוא ביקש רשות מהבוס ולהפתעתי ולהפתעתו הסכימו לו!!!!!!!!!!!!!! איזה יופי! והייתי מעבירה את המשפט הזה לדף שינוי חברתי באופן טבעי .... כל שינוי קטן כזה מסמן לאחרים שמסביב שאפשר גם אחרת.

באמת דף מעניין וחשוב. אני כבר מבינה שאני צריכה להרגיש מאושרת שאבא שלנו מגיע "מוקדם", בשש או שבע בערב...... ושלושת הילדים, למרות שהם כבר לא קטנים כל כך (בני שש ותשע), מרגישים מאוד בחסרונו. רואים את זה בהסתערות שלהם עליו בערב ובתחרות על תשומת הלב. אבל לפחות בשישי שבת הם מקבלים פיצוי מלא....
הנה עכשיו, הם הלכו איתו לכל מיני סידורים וגם לעשות קצת כיף, ואני קיבלתי צ'ופר - לעבוד שעתיים רצוף על המחשב.
מה שכן, אני חייבת להודות שהעבודה הנוכחית שלו מאפשרת לי סוף סוף לעבוד פחות (כלומר בעבודה שמקבלים עליה כסף....).

הדף הזה בא לי מאוד במקום.
עד שנולדה לנו הנסיכה השנייה (לפני חודש) קיבלתי את שעות העבודה של אהובי כדבר ברור מאליו - אנחנו בחרנו שהוא ייפרנס ואני אשאר עם הנסיכה, והנה הוא מפרנס ואני עם הנסיכה - אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה..... P-:
אה, וגם זה שכל שנה הוא עבד 9 חודשים, ובשאר הזמן היינו לבהודו עזר למוטיבציה (-: ולהתמודדות.
אבל עכשיו אנחנו שלוש נשים בבית , ושתיים מהן ממש תינוקות ומאוד צריכות תצומי, ובעיקר בשעות הערב , ופתאום זה קריטי לי לא להיות בערב לבד, לפחות לא תמיד (אולי בעצם שלושתן צריכות תצומי בשעות הערב ).
הגדולה-קטנה שלי גם בדיוק בגיל שהיא כבר זקוקה לדמות אבא, והיא מתחילה עם אבאים אחרים בגן הציבורי וזה גם מביך (היא תמיד בוחרת אבאים חתיכים להתחיל איתם S-: ) וגם מצחיק וגם עצוב.
בקיצור, בשבוע שנפתח הדף הזה הצבתי לאהובי אולטימטום של חזרה הביתה ב-19:30. בשבוע של האולטימטום זה קרה יומיים רצוף- והיה מדהים, אבל ביום השלישי זה כבר לא קרה והנסיכה לא הסכימה ללכת לישון וחיפשה אותו בכל הבית ובכתה אבבבבבה עד תשע בערב, וכבר הצטערתי על היומיים שהיו והרגילו אותה לטוב . למזלי שבוע אחר כך זה כבר לא קרה אף ערב, אז היא לא פיתחה ציפיות.
אז ישבנו שוב ועשינו הידברות ולא אולטימטומים (שווה להציע את הרעיון לכלכ מיני מנהיגים שלנו, זה חדשני ביותר ומוצלח להפליא D-: ) והבנתי שבעבודה שלו זה בלתי אפשרי לחזור מוקדם כל יום, ושזה או שמקבלים את המצב או שמתפטרים, ואז הצעתי את מה שקראתי כאן בדף שנצמצם את המוקדם לפעם בשבוע אבל ממש מוקדם והוא ביקש רשות מהבוס ולהפתעתי ולהפתעתו הסכימו לו!!!!!!!!!!!!!!
אז זהו, משבוע הבא יום שני הוא יום אבא מוקדם! הללויה!!

אשמח לשמוע עוד המלצות על איך לנהוג כשנעדרים מהבית.
תלוי בגיל הילדים..
_יש דרכים טובות להתמודד איתם כמו להתקשר אליהם כל יום ולשמוע איך עבר עליהם היום.
לקנות להם מתנה ולתאר להם את המתנה, כל יום קצת, כך זה ישכיח מהם את המועקה_

טלפון, סקייפ+מצלמה אלו אמצעים חשובים ללא ספק.
אני לא ממש אוהבת את "השכחת המועקה" ובטח לא בעזרת מתנות שקונים.
רעיון המכתב, או משהו קטן אחר מאבא שאתה משאיר להם כאן ואימא נותנת להם כל יום, לי אישית מרגיש יותר נכון. הם גם יכולים להכין לך כל יום משהו כאן, זהו קשר יומיומי שמרגיש לי כמו שמירה טובה על קשר ולא נסיון לטייח או להשכיח מועקות, אלא להפך, טיפוח של התמודדות עם הגעגוע והמצב בדרך יותר מציאותית.
המתנה כשאתה חוזר יכולה להיות אטרקציה נחמדה, אבל לא כדי להשכיח, אלא להמתיק את חזרתך. ואולי לרכך את הפעם הבאה שתצטרך לעזוב..
לא יודעת בני כמה הילדים, וגם לא לכמה זמן אתה נעדר אבל העיקרון שהיתי דובקת בו הוא לדבר על הכל. לפני ואחרי הנסיעות, כמובן.
להדגיש את מה שיש להם, את הטוב שבעבודה שלך והיכולת שלך לתת להם כשאתה נמצא, בלי השוואה לאחרים אלא עם דגש על השוני שקיים בכל משפחה ועל היופי שיש לכם לצד הקושי. ואולי יום יומיים אחרי נסיעה להיות יום מלא בבית - אם זה אפשרי ( "להאריך" את הנסיעה בעוד יומיים ולהסתתר בבית )

נועה, עשיתם צעד חשוב מאוד עם המעבר
בין השאר גם עזבנו תנאים של בית עם חצר - כביכול תנאים נהדרים לגידול ילדים, אבל ללא ספק אבא שווה הרבה יותר.
וגם התקרבנו למשפחה, כך שלצעד היו באמת מספר יתרונות.

לא יודע אם עשינו טעות שלא התקרבנו
איך אתה מרגיש עם הנסיעות והמרחק מהמשפחה?

אם הילדים כבר יודעים לקרוא, אז אפשר להשאיר להם מכתבים קצרים
אני עושה את זה בלי קשר לקריאה, מכיוון שהילדים לא לבד - תמיד מישהו יכול להקריא להם.

אופיר,
אם הילדים כבר יודעים לקרוא, אז אפשר להשאיר להם מכתבים קצרים שיפתחו כל בוקר/ערב כשאתה לא נמצא.

לילדים יותר קטנים אולי תמונות שלכם יחד עם כמה מילים.

וכמובן שאין כמו סקייפ+מצלמה.

קראתי את הדף של אבא נמצא נעדר
אחד השינויים שעשיתי בתפקיד החדש, (זה שמאפשר לי לראות יותר את הילדים), הוא לנסוע לחו"ל במסגרת העבודה.
היתה לי הפסקה של שלוש שנים בנסיעות.
לפני שלוש שנים בערך, נגשתי לכח אדם ואמרתי לה שאני רוצה תפקיד שהוא רק בארץ כי קשה לילדים שאני נעדר מהם.
עכשיו התפקיד החדש מחייב נסיעות לחו"ל.

יש דרכים טובות להתמודד איתם כמו להתקשר אליהם כל יום ולשמוע איך עבר עליהם היום.
לקנות להם מתנה ולתאר להם את המתנה, כל יום קצת, כך זה ישכיח מהם את המועקה.

אשמח לשמוע עוד המלצות על איך לנהוג כשנעדרים מהבית.
תודה,
אופיר.

נועה, עשיתם צעד חשוב מאוד עם המעבר. אני ניסיתי למשוך שנגור קרוב למרכז. אני נוסע כבר 8 שנים לתל אביב שעה ורבע מינימום לכל כיוון.
היום 8 שנים אחרי, לא יודע אם עשינו טעות שלא התקרבנו כי מימד חשוב נוסף בגידול ילדים הוא האפשרות להיות קרוב לאחד מזוגות ההורים.

עוד טיפ מצויין לאבות העסוקים, להגיע מוקדם ולקחת את הילד מהגן. אין לכם מושג איזה אושר זה מביא להם.

יש לי טיפ מצויין לכל האבות העסוקים.
קחו את ילדיכם עימכם לעבודה ליום אחד. תנו להם לצבוע, לעשות צילומים במכונת צילום, לשחק במחשב.
קחו אותם אתכם לחד"א או קנו להם מקדונלד לארוחת צהרים ועוד איזו מתנה קטנה בכמה שקלים ועשיתם להם את היום.

הילדים שלי מתים על זה.
אני עושה איתם את זה בערך פעם בשנה.

דבר נוסף, אני נוהג לעשות לכל ילד טיול יומולדת וכך רק אני והוא לבד. אני נותן להם לבחור ממגוון אפשרויות והם מחכים לזב בכליון עיניים.
חוץ מזה אין מצב אחר שאני מבלה רק אם אחד הילדים.

לפעמים כשאני כן נמצא מוקדם בבית אני ממש לא מוצא את עצמי. הדבר מורגש הרבה יותר כאשר זוגתי נעלמת לסידוריה ואני מוצא את עצמי לבד עם שלושתם שואל אותם, "טוב, מה עושים עכשיו? מה אתם עושים בד"כ בשעה הזו?"
כאילו חסר לך בוס על הראש?
פתאום אני מוצא את עצמי באזור לא מוכר ורק כך אני מתחיל להבין את הקושי
כן, מוכר. ראיתי את זה לא פעם אצל זוגי.
לדעתי, את הקושי הזה הרבה אבות לא מכירים, ואז כשפתאום הם נמצאים בבית, באמת יכולה להיות מבוכה - מה עושים? ואם אין "תפקיד מוגדר" זה אולי גם מוסיף קושי, כי אתה לא יודע מאיפה להתחיל, ואולי הילדים "מטפסים" עליך - גם מתגעגעים, גם לא רגילים שאבא פתאום פה ואימא הלכה, הם קולטים את המצב החדש כמו איזה חגיגה עם אבא ולא השיגרה שעם אימא. (אלא אם כן כמובן יש הרגל ושיגרה ואז גם תהיה הרבה פחות מבוכה).

מנסיוננו, אם יש שיגרת יחד עם אבא בשעות מסויימות, בלי אימא, אז זה נכנס לקצב משלו ושני הצדדים מתרגלים ולומדים מאוד להנות, בהתחלה יש מבוכה וקושי (אולי סיבה למה הרבה אבות לא חוזרים מוקדם?) אבל ההתגברות המשותפת מועילה ומחזקת מאוד את הקשר, ובכלל, אם אימא יכולה להתפנות גם לענייניה זה לדעתי מבורך כפליים! ולאחר שנמצאים עם הילדים - באמת אפשר להתחיל גם להעריך את העבודה של האישה בבית עם הילדים - כך שגם זה חשוב, וההבנה של הקושי הזה מקרבת ומחזקת את הזוגיות (עוד בונוס!)

אנחנו עשינו החלטה לשינוי מקום מגורים בגלל הרצון להיות יותר עם הילדה בבית, זוגי היה נוסע שעתיים בכל יום והקירבה לעבודה שינתה בגדול את חיינו. הקירבה מאפשרת לו לנצל עד הרגע האחרון את הזמן בבית, לעיתים הוא מתחיל מאוחר יותר, ולעיתים חוזר מוקדם, ויש גם ימים שלא מתראים כמעט, אבל סה"כ הקירבה של העבודה לבית נותנת לנו הרבה מאוד ( למשל בשעות חירום אנחנו יודעים שהוא נמצא רק 5-10 דקות מאיתנו ויכול מיד להגיע ) ובימי לחץ הוא יכול לחזור לעבודה מאוחר בערב אחרי שכבר היה בבית, או אפילו ללכת בסופ"ש לזמן מה, וגם זה ממש מתאים לנו. ( דורכת על עוד פרה קדושה:-) )

_הילדים שלנו עד גיל 7,8 זקוקים לנו נואשות. אח"כ הם כבר מוצאים חברים ותעסוקות, הם יותר עצמאיים.
לא רציתי לחמיץ את התקופה הזו._
כל הכבוד על השינוי שעשית! ויופי שאתה כותב ומשתף @}

אז כל התמה הזאת של "יותר שעות = יותר עבודה" היא מיתוס, ולא מציאות.

דף חשוב מאד, יש לי עוד הרבה מה לחשוב.

בינתיים רק רציתי להוסיף שגם אני אשתו של איש אקדמיה, ויש תחומים שבהם כדי להשיג תוצאות צריך להיות יותר משמונה שעות במעבדה. זה באמת ככה. לא רק עניין של תכנון.
מצד שני, אנחנו דתיים, אזאין עבודה בשבת , ואנחנו חיים במדינה נוצרית אז לא עובדים ביום ראשון (לפעמים חצי יום). אז כן יש יותר זמן עם המשפחה, ומה שחשוב יותר הוא שיש גמישות בשעות העבודה.

דף מענין.

אופיר א - כל הכבוד על השינוי שעשית. זה כל כך נכון בעיני לחפש אלטרנטיבות למציאות לא טובה
ולשנות את המציאות שלך. במקום לומר - זה החיים ולהמשיך הלאה.

נראה שהבעייה קיימת לרוב אצל הישראלים.
השבוע אני עובד במילאנו, עוד מעט תשע בערב, שעה מקומית, ואנחנו עובדים, הגענו לכאן בסביבות תשע בבוקר. המשרד כבר ריק. רוב העובדים מגיעים בתשע והולכים בחמש.
באוגוסט יש להם חופשה חודש שלם ונשארים רק תורנים.

המצב דומה בעוד משרדים באירופה, למשל בצרפת, צכיה, פורטוגל וכולי.

המנטליות שלנו הישראלים.

בטח שיש ברירה אחרת. אני חושבת שאיכות החיים של מי שעובדים כל כך הרבה שעות היא כל כך כל כך ירודה (להיות שעות תחת תאורה מלאכותית, לשבת מול המחשב, לא לנשום אוויר צל, לא להיות במגע עם אנשים אהובים) ששום שכר לא מצדיק אותה. מרבית האנשים שאני מכירה במשרות תובעניות של "העולם החדש" מרגישים רוב הזמן אומללים ומפוספסים. איבוד המגע עם הילדים הוא אחד המחירים, הכבדים אומנם, אבל יש עוד הרבה.

וכשאני שומעת נשים מספרות על בן זוג שעובד מבוקר ועד ליל אני פשוט יודעת שאני לא הייתי מסוגלת לחיות כך לעולם.

כתבת את זה בפרק החסרונות, אבל נראה לי שגם אתה מכוון את זה ליתרון גדול, לא? כתבת - השכלנו
באמת לא שמתי לב, אבל מקריאה נוספת את ממש צודקת, לקחת חסרון ולהפוך אותו ליתרון.

פלוני אלמונית, הכל עניין אידבידואלי איך להסתדר עם מה שיש במסגרת האפשרויות שיש.
אני רק מנסה לומר שהכי חשוב זה להיות מודעים.
הילדים שלנו עד גיל 7,8 זקוקים לנו נואשות. אח"כ הם כבר מוצאים חברים ותעסוקות, הם יותר עצמאיים.
לא רציתי לחמיץ את התקופה הזו.

אנחנו לעומת כול הכתוב כאן במקום אחר וקשה מאוד אבל בעז"ה שנה הבאה יתרחש שינוי! הזוגי לומד לתואר ראשון בתחום קשה ויוקרתי המון שעות בשבוע ובנוסף עובד. אני השנה עבדתי בחצי משרה פשוט כי לא מצאתי יותר מזה. וכך נוצרו ימים שבהם עשינו חילופי משמרות על היורש או ימים בהם אבא שלו לא ראה אותו בכלל -כמה ימים רצופים בהם התחיל ללמוד מוקדם, סיים מאוחר או שהלך מיד לעבודה.. אבל כול הזמן ניחמנו את עצמנו שזו תקופה שצריך לעבור על מנת שאח"כ נגיע למנוחה והנחלה ,ואכן בסימסטר הבא כמות שעות הלימוד שלו יורדת פלאים, אבל יש המון פרויקטים ואני עוברת למשרה מלאה. כך שמצבנו הכלכלי ישתפר בעז"ה (טוב אין לו לאן לרדת..).וגם שעות הביחד.
אבל מקריאת הדף הזה אני מגלה שהקושי הגדול עוד לפנינו-שעות מטורפות בעבודה..
מצד שני בת משפחה שלי היא אשת הייטק וזוגה רופא עם תורנויות מרובות והם עושים את מה שאתם כתבתם למעלה-שעות עם הילדים.
היא עובדת במשרת אם (קיים אצלה בחברה) בעבודה מ7וחצי עד 3וחצי ופעם בשבוע עד יותר מאוחר. ו אופיר א עושה רושם שהתנאים שלה לא נפגעו במיוחד, עדיין רכב חברה צמוד ומשכורת נאה (היא המפרנסת העיקרית, לבעלה יקח זמן עד שיתחיל להרוויח).

השכלנו להבין שההכנסה שלנו ירדה ואנחנו משנים את קצב החיים
כתבת את זה בפרק החסרונות, אבל נראה לי שגם אתה מכוון את זה ליתרון גדול, לא? כתבת - השכלנו.
כל הכבוד, כן ירבו!!!

למען האמת, עשיתי איזה שהוא ויתור. הייתי בתפקיד שלי בערך 3 שנים, (6 שנים בחברה) והחלטתי שאני צריך שינוי. במשך זמן רב חשבתי על איזה תפקיד אני רוצה. כמה תפקידים שהתעניינתי דרשו ממני יותר השקעה בעבודה ולמעשה הגעתי למסקנה שהמשפחה חשובה לי יותר מהעבודה. לא כל אחד יוכל לעשות את מה שאני עשיתי. בעצם, הלכתי צעד אחד אחורה בתפקיד. ירדתי בשכר וויתרתי על הרכב הצמוד שהיה לי במסגרת התפקיד. אכן ויתורים כואבים.
בתחילה הייתי צריך לתרץ לכל העולם למה עשיתי את הצעד הזה אבל היום לאחר חודשיים, אני יכול לספר לכם שהחיים שלי הרבה יותר רגועים.
אז הנה סיפורי, למרות שקשה לי להאמין שאבות נוספים ילכו בדרכי. הכל שאלה של עדיפויות.
דוגמא נוספת שתמחיש את השינוי: במשך 6 שנים התרגלנו לרכב ליסינג וכעת יש לנו סוזוקי שנת 92. במשך 6 שנים הייתי רגיל להתנייד מ ו ל העבודה עם רכב ועכשיו אני ברכבת.
נכון שאני יכול לקנות רכב שיגיע לעבודה אבל הכל עניין של תקציב המשפחה.
בעקבות השינוי, (לאחר חודשיים מתחילים לראות את השינוי), השכלנו להבין שההכנסה שלנו ירדה ואנחנו משנים את קצב החיים.

עד כאן השינוי והחסרונות.
מנגד, אני יכול לספר לכם שהחיים שלי הרבה יותר רגועים ואני נמצא הרבה יותר עם הילדים. כשאני בבית, אני הרבה יותר רגוע. יש לי פחות דאגות על הראש.
גיליתי את הדפים האלה רק לאחר השינוי. פתאום שמתי לב לדברים אחרים. בעקבות השינוי אני מפנה זמן לעוד דברים.

אופיר א

אחרי שנים השכלתי להבין את היופי של להיות מוקדם בבית לפחות פעם בשבוע וכשסידרתי את העניין עם המנהלת שלי, היא הסכימה מייד והבנתי שזה מאוד מקובל.
איזה כיף לכם! אבל אצלינו זה לא ממש עובד. בעלי עובד במקום שבו רוב האנשים מבוגרים עם ילדים בגילאי 20 פלוס, כך שזה לא ממש מקובל. כשהוא יוצא "מוקדם" בשש וחצי, הוא מקבל מבטים עויינים והדבר לא מתקבל באהדה.
ניסינו גם לקבוע יום אחד בשבוע שבו יחזור באמת מוקדם ותמיד יש פקוייקט חשוב, בעיה שצריכה פתרון מיידי וכו' וכו'.
תוסיף לכל זה את העובדה שהוא בלי רכב, כך שמאז שהוא יוצא מהעבודה, עד שהוא אכן מגיע הביתה, עוברות שעתיים תמימות!
עכשיו כשאני כותבת את זה, הכל נשמע לי כמו תירוצים....
אני מנסה להבין ולא להלחיץ אותו אבל אני רוצה שהילד שלי יכיר את אבא שלו ושיהנו אחד מהשני. ולא פתאום כשהילדים יהיו גדלים הוא יכה על חטא שפיספס את הילדות שלהם.
אולי תוכל קצת לספר מנסיונך, איך שינית את החשיבה שלך בנוגע לבית/ילדים ועל התהליך שעברת במקום העבודה?

ואף אחד לא יוכל לשכנע אותי ששעת העבודה השמינית, התשיעית, העשירית והאחת-עשרה, כולן ביחד, אפקטיביות יותר משעה אחת של עבודה בתחילת היום.
מסכימה לגמרי.
כמה חבל ששוק העבודה בנוי ככה. הרי אם באמת כולם היו עובדים שעות נורמליות (ואפקטיביות) אז גם לנשים היה סיכוי הרבה יותר שוויוני להשיג משרות שוות.

לפעמים כשאני כן נמצא מוקדם בבית אני ממש לא מוצא את עצמי. הדבר מורגש הרבה יותר כאשר זוגתי נעלמת לסידוריה ואני מוצא את עצמי לבד עם שלושתם שואל אותם, "טוב, מה עושים עכשיו? מה אתם עושים בד"כ בשעה הזו?" זו בדיוק אותה שעה שאני חווה בשבת אבל משום מה לא מוצא את מקומי. אני רגיל להגיע לארוחת הערב, יש לי תפקיד ברור של לערוך את השולחן, לפנות את השולחן ולעזור במקלחות, סיפור ודיבור לפני השינה. פתאום אני מוצא את עצמי באזור לא מוכר ורק כך אני מתחיל להבין את הקושי שעולה לעיתים להיות כ"כ הרבה זמן לבד עם שלושתם.

לגבי להגיע מוקדם כדי לצאת מוקדם, אף פעם לא ממש שינה לי עם הגעתי מוקדם. אני מדבר על להיות במשרד כבר בשבע. עבודה תמיד יש וקשה מאוד לצאת מהמשרד בסביבות ארבע.
אחרי שנים השכלתי להבין את היופי של להיות מוקדם בבית לפחות פעם בשבוע וכשסידרתי את העניין עם המנהלת שלי, היא הסכימה מייד והבנתי שזה מאוד מקובל.

בכלל, הגעתי למסקנה שאם למנהל שלך יש ילדים, כל הגישה שלו אליך משתנה. הוא מבין יותר את הצרכים שלך

tube -
העניין -במקרה שלנו - הוא לא למצוא עבודה לשם מציאת עבודה, קרי פרנסה, אלא למצוא/ לקבל משרת חוקר במוסד אקדמי מוכר.

מניסיוני - אם רוצים לשמור על רמת חיים סבירה (לא גבוהה, סבירה), שעות אבא - בד"כ - מצטמצמות למעט מאוד בשבוע.
אינחיה אחרת. אני לא מכיר, ויכול להיות שלא ראיתי הכל. אי אפשר להתחמק ולהתפתל מול העובדות הבועטות: אנחנו רוצים לחיות כמה שיותר עם המשפחה. הקפיטל מכתיב לנו אחרת. דרך החיים המערבית והמתקדמת לא מאפשרת לנו חיי משפחה אוטופיים כמו שהיינו רוצים.
אשתו של איש אקדמיה חרוץ - מסכים איתך שלא פשוט למצוא בישראל עבודה, אבל פרנסה כן. זה אולי קצת לרדת ברמה ולהיות יותר עם הילדים, אבל על ציר הזמן עשויים לקרות שני דברים:

1. הצלחת - עכשיו תהיה הרבה פחות זמן בבית.

1. הצלחת פחות - עכשיו תהיה הרבה יותר זמן בבית. מתוסכל ומובטל.

ניתן במודע לעשות רוטציה חצי שנתית על זה. לעבוד חצי שנה כאילו אין מחר ולעשות כסף, בחצי השני לבזבז אותו כאילו מחר עבר.

רק שמישהו ימציא את הנוסחה איך בדיוק אפשר לפרנס משפחה ככה, ולחיות חיים יציבים.

הן פשוט תכננו והתארגנו טוב יותר, והיו אפקטיביות, ומדי פעם גם סיימו בהצטיינות.
תמרוש, השאלה היא לא איך מסיימים דוקטורט. זה ממש לא העניין (קשה, אבל אפשרי גם עם שלושה ילדים).
העניין הוא -במקרה שלנו, בכל אופן - איך מסיימים דוקטורט או פוסט דוקטורט עם סיכויים לקבל משרת מחקר במוסד אקדמי. וכדי שהסיכויים יהיו סבירים או למעלה מזה, צריך פרסומים, וצריך להרצות בכנסים, וצריך להכיר אנשים, וצריך לכתוב הצעות מחקר.... ואין לזה סוף. ואם חושבים על משרה בישראל, זה הופך להיות קשה עוד יותר בגלל ההיצע הנמוך והביקוש הרב.

ועדיף בעל עובד ומגיע קצת הביתה מבעל מובטל ומתוסכל

כיוון שזה המסלול בו בחרנו, אנחנו חייבים להשקיע עכשיו בזמן, בצמצום כלכלי, במעברי דירה, כדי להגדיל את הסיכויים לנוח אי פעם מכל זה, לקבל משרה ולמצוא את מקומנו בעולם. אמן.

טוב, אני לא צריכה שתשכנעו אותי שהמצב לא אידיאלי...
אגב, בעלי לא בהייטק אלא בענייני הבנייה של מפעלי ההייטק (ושם מסתבר דורשים לא פחות, בגלל לוח הזמנים הצפוף שהם מתחייבים לו..)
כללית אני מרגישה שחוק שעות העבודה הולך ונהייה לא רלוונטי עם המצאת החוזים האישיים שהם לא יותר מעבדות מודרנית. אבל אנחנו חיים בעולם הזה, וזו המציאות.
ועדיף בעל עובד ומגיע קצת הביתה מבעל מובטל ומתוסכל P-:

כן, אהל מעצם היותי בבית עם הילדים, "חיי החברה" שלי עברו לשעות הבוקר, למפגש אמהות עם ילדים...
באותה מידה, רוב "חיי החברה" שלי הם בעבודה, או יחד עם הילדים. דווקא העבודה מאפשרת לי להיות במגע עם סביבה חברתית יותר מגוונת.

ויש מספיק סיפורים על דוקטורנטיות, שמרגע היוולד הילד, היו נעלמות מהמעבדה כל יום ב- 3:45 על השעון, והדוקטורט שלהן לא נפגע כהוא זה.
קשה לי להאמין. הדוקטורנטיות הניסיוניות שאני מכיר יוצאות לפחות חלק מהימים בשעה הרבה יותר מאוחרת (האבא לוקח את הילדים מהגן). שימי לב גם שלמרות שבתחומים מסוימים יש יותר דוקטורנטיות מדוקטורנטים, רוב החוקרים הבכירים שמתקבלים לעבודה הם בנים. (ויש מעט מאד חוקרים נסיוניים שהצליחו להשיג משרה אקדמית בלי לעבוד 12 שעות ביום לפחות).

אני לא מקבל את שעות העבודה המטורפות כעובדה.
גם אני לא. ואף אחד לא יוכל לשכנע אותי ששעת העבודה השמינית, התשיעית, העשירית והאחת-עשרה, כולן ביחד, אפקטיביות יותר משעה אחת של עבודה בתחילת היום.

אשתו של אקדמאי - אני מכירה את עבודת המעבדה הזאת...

המנחה (למאסטר) של בעלי סיפר לו פעם, שכשהוא היה בדוקטורט או בפוסט בארה"ב, היה שם סיני אחד שהיה מסור ביותר, עובד שעות על גבי שעות, הוא היה מגיע למעבדה עם שק שינה ומתקלח בכיור שבשירותים...
והישראלי בעל המשפחה, שהקפיד על שעות-משפחה שפויות, התקדם לא פחות ממנו, ואפילו יותר.
ויש מספיק סיפורים על דוקטורנטיות, שמרגע היוולד הילד, היו נעלמות מהמעבדה כל יום ב- 3:45 על השעון, והדוקטורט שלהן לא נפגע כהוא זה.
הן פשוט תכננו והתארגנו טוב יותר, והיו אפקטיביות, ומדי פעם גם סיימו בהצטיינות.

אז כל התמה הזאת של "יותר שעות = יותר עבודה" היא מיתוס, ולא מציאות.

במקרים מיוחדים, פעם-ב..., אפשר להשתגע ולעבוד 7-11 במשך כמה שבועות, ועדיין להיות אפקטיביים פחות-או-יותר, כדי לגמור איזה משהו דחוף נורא. כמובן שמשלמים על זה מחיר מיידי בעצבנות וברגזנות, אבל מילא.
כאורח חיים - זו אחת מצורות החיים הפחות יעילות שיש.

בעלי עובד 7-22
פתרון שאני מכיר מחבר ומבן דוד: יום אחד בשבוע לחזור מוקדם מאוד, למשל 16:00. יום זה חקוק בסלע, ומשוריין ב - Outlook. קדוש יותר משבת ואין לחללו.

המשכורת, האוטו, הפלאפון. הכבוד, ההערכה, חו"ל. זוהי המלכודת. אנו צריכים להיות מספיק חכמים וצנועים לאכול ולשבוע מהפיתיון בלי להילכד בקרס.

בעלי עובד 7-22 ולכן אנו קמים כל בוקר ב-6 בכדי להיפגש וזה בהחלט שווה.
בנוסף פעם בשבוע הוא משתדל להפתיע לכיבוי אורות והילדים בשמים.
השבתות מנוצלות לביחד-בחוץ, במיטה, טלוויזה או כל אופציה אחרת העיקר ביחד.
ולפעמים אבל ממש לפעמים הוא יוצא ב-8 ואז זו חגיגה מטורפת.
ככה זה עצמאי וחינוך ביתי עם משכנתא......

וכשהוא עובד כל כך קשה אני גם שמחה לפרגן לו עם בריכה / פגישה עם חברים בדרך הביתה
גם אני עובדת קשה. בבית עם הילדים. רוצה גם לפרגן לעצמי בילוי בלי הילדים, בבריכה או עם חברים. אז מה דעתך שהבנזוג יחזור מוקדם יותר, נרחוץ ונשכיב יחד, ואז גם נוכל לצאת יחד לבילוי?!
והרי לך חיים מחוץ למשפחה בזוג.

כן, אהל מעצם היותי בבית עם הילדים, "חיי החברה" שלי עברו לשעות הבוקר, למפגש אמהות עם ילדים...

תגידו אבאים, אתם ויתרתם על חיים מחוץ למשפחה?
מן הסתם, כאשר המשפחה תופסת זמן נכבד בסדר היום, הזמן לשאר הפעילויות קטן. אבל זה נכון גם לגבי האמהות. ברוב המשפחות שאני מכיר החיים מחוץ למשפחה של האמהות הצטמצמו הרבה יותר מאלו של האבות.

מילים בסלע!
גם אני מאותגרת בעלית כשבעלי יוצא בבוקר (אחרי שעת "איכות" עם הקטנה-גדולה) וחוזר כשהילדות ישנות.
לאחרונה ניסיתי להציב אולטימטום של לחזור לפני 19:30 לעזור עם האמבטיות וההשכבות. אבל אז אני בפרדוקס - כי לחשוב שהוא מהצהריים נלחץ בעבודה בשביל פחות משעה עםהילדות זה לא נעים לי , וכשהוא עובד כל כך קשה אני גם שמחה לפרגן לו עם בריכה / פגישה עם חברים בדרך הביתה, ויומיים לחוצים בעבודה+ בריכה+ פגישה משאיר לי ערב אחד של עזרה, ולו להיות אבא של סוף שבוע.
תגידו אבאים, אתם ויתרתם על חיים מחוץ למשפחה?

זו הדרך בה בחרנו, זו הדרך היחידה שאנחנו מכירים

אם הדבר נעשה מתוך החירה מודעת של שניכם - מה טוב. יש הרבה אנשים כאלו סביבי, ולפי התרשמותי הם מאד מרוצים מחייהם.

המצב שתיארת הוא בדיוק הסיבה מדוע אני בחרתי לא ללכת למסלול האקדמי.
הסיבה שאני בחרתי לעשות דוקטורט היתה בדיוק הפוכה - זו היתה האפשרות הטובה ביותר שמצאתי גם לפרנס (אני מפרנס יחיד בינתיים) וגם לטפל במשפחה. כיוון שלא בניתי על קריירה אקדמית השקעתי בעבודה מספר מינימלי של שעות ביום, והצלחתי להתחמק מרוב הכנסים שהמנחה שלי הציע לי לנסוע אליהם.

אוי, שאלה קשה נשאלת כאן בראש הדף. לצערי, נדמה לי שבעלי לא שאל את עצמו מעולם את השאלה הזאת. או שאולי דוקא כן שאל, רק שהתשובה לא היתה לרוחי....
אנחנו במסלול האקדמי הקשה. עכשיו בשלב הפוסט דוקטורט, ולצערנו עדיין לא אורזים כדי לחזור למשרה בארץ.....
מאז ומתמיד, מימי התואר הראשון (עוד לפני שהיו ילדים) הלימודים - שהפכו אחר כך לעבודה שמשלמים עליה - היו הדבר הראשון בסדר העדיפויות. בלי עוררין. גם בסופי שבוע, נוסעים לטייל רק אם אין עבודת מעבדה דחופה. או שמסדרים כך שלא תהיה, כדי שאפשר יהיה לטייל. אבל לרוב - לא ליותר מיום אחד.
ובאמצע השבוע - לפעמים מגיע לארוחת ערב, אם לא עייף מדי גם קורא סיפור, מקלח לעתים רחוקות מאוד. לפעמים מגיע לאחר שהילדים נרדמים. להספיק להגיע לבילוי משותף של אחה"צ- רק אם אני צריכה לצאת למשהו
בדיוק השבוע, המנחה שלו מהדוקטורט נתן לו עצת זהב - לא להזניח את המשפחה למרות ההשקעה הנדרשת, הבלתי פוסקת, במדע (הוא לא השכיל לעשות כן, והזניח, לצערו, את המשפחה).
אבל גם כשתהיה משרה (אינשאללה!!!!), זו רק ההתחלה של מרוץ אחר - אל עבר הקביעות, לעוד פרסומים, ועוד פרסומים, ועוד תקציב מחקר, ועוד מחקר.....
זו הדרך בה בחרנו, זו הדרך היחידה שאנחנו מכירים, ויש בה גם יתרונות.

זו הבעייה עם כל האבות הגרושים.
כל האבות הגרושים שאני מכיר, "מגלים" את הילדים שלהם רק לאחר הגירושים.
כמה אבות נשואים אתם מכירים שלוקחים את הילדים שלהם לסרט באמצע השבוע? ואני לא מדבר על חגים.

פעם גם אני עבדתי בהייטק... אחד המנהלים בחברה האחרונה שעבתי בה היה גרוש. פעמיים בשבוע הוא היה יוצא מוקדם כדי לקחת את הילדים, בהתאם להסכם הגרושין. זה לא הפריע לעבודה שלו. פעם הוא אמר לי שאם הוא היה עושה את זה מהתחלה, אולי הנישואין שלו לא היו מתפרקים.

טיפ: בחברות גדולות, בנקים, חברות ביטוח, סלולר, משרדי ממשלה וכד' שעות העבודה הם נוחות (יש גם משרות של 8 שעות).

רק במשרות זוטרות. בעלי עבד בתחום הניהולי באחת מהחברות שציינת ולא ראינו אותו בבית. היו ימים שעבד עד 23:00.

לא הבנתי שזה אופי הדף. חשבתי שאתה מרגיש שהתגברת על הבעיה הזאת.
קשה להשתחרר מתחושה שליוותה אותי במשך שנים.
עד לפני חודשיים, המציאות היתה אצלי כשם שתארתי.
החלפתי תפקיד, פעם שבשבוע אני בבית בארבע אבל מרגיש שיש עוד מה לשפר.
שהחלטנו באופן מודע להרוויח פחות ולהיות יותר אחד עם השני
זה בעצם מה שעשיתי. התפקיד החדש שבחרתי הוריד ממני בונוס חודשי ורכב צמוד. אז היום אני נוסע לעבודה עם רכבת, ההכנסה קטנה ואני נוסע ברכב מודל 92.
הרבה יותר טוב לי בחיים מאשר קודם. הגעתי למסקנה שאני רוצה יותר לבלות בבית מאשר להרחיב את הקריירה שלי.
וכאן אני מפנה אצבע מאשימה...
הלוואי שהייתי יכול לעבוד רק 9 שעות ביום. אני מסכים עם האימרה שלא הכמות אלא האיכות אבל לצערי קיימים מנהלים שלא רואים את האיכות ובכל זאת דורשים את הכמות.
בימים רגילים אני משתדל לעבוד 8 שעות, כך יוצא שיש לי זמן בבוקר עם הילדים וגם בערב. פעם בשבוע אני נשאר 12 שעות בכדי להשלים.
לפעמים יש פרוייקטים לחוצים ומה לעשות, צריך לשנס מותניים ולהתאמץ יותר. אני לא רואה סיבה ללכת ולאמר למנהל שלי בתקופת הלחץ שאני מוכן לשעות עבודה מינימליות.
למרות זאת אני בבית ב 17:30 - 17:0
אשריך, אני יכול רק ללמוד ממך.לגבי הטיפ, אני גר בקיבוץ ע"י חדרה ואני לא רואה פה שפע עבודה.
ואם המשכורת לא גבוהה, למה לעזאזל לעבוד שעות כאלו מטורפות?
למה באמת אני נשאר בעבודה הזו? אולי כי התרגלתי? אולי כי אני מפחד ללכת אל הלא נודע? אני משתדל למצוא פתרונות אחרים מאשר לחשוב על החלפת המשרה שלי.
לצערי, לא למדתי שום דבר אחרי התיכון, אני בן 37 ומפחד להישאר קירח.

לא כל המשכורות בהייטק גבוהות
אני התכוונתי למשכורת שמקבל עובד מקצועי במשרה טיפוסית בהייטק (כלומר 10+ שעות ביום). השכר לשעה הוא לא משהו, אבל המשכורת החודשית היא לרוב חמש ספרתית + הטבות (קרן פנסיה וכו'). זה הרבה מעל השכר החציוני במשק.

ואם המשכורת לא גבוהה, למה לעזאזל לעבוד שעות כאלו מטורפות?

אם כל העובדים היו עומדים על כך, כל החברות היו מתיישרות לפי הקו הזה.
< האם רוחם של יורם מרציאנו ושלי יחימוביץ שורה עלינו? >
< קום התנערה עם חלכה... >

אני לא מקבל את שעות העבודה המטורפות כעובדה.
אני עובד כבר 7 שנים בחברות היי טק, עברתי כמה חברות, וכמה פרוייקטים בכל חברה. בכל חברה עבדתי 9 - 9.5 שעות, באיזה שעות שבחרתי (פעם 10-19, כיום 7-16). אין שום סיבה לעבוד בחברה לחוצה.
וכאן אני מפנה אצבע מאשימה: בגללכם הבעיה ממשיכה. כשאני בראיון עבודה או בקביעת לו"ז לפרוייקט אני קובע בברור: 9 שעות ביום. רוב מקומות העבודה מסכימים, ומי שלא - לא צריך. פרוייקט לחוץ אני מודיע מראש שאני לא אעמוד בזמן. לא אכפת לי שיאמרו שאני לא עובד טוב, או לא עומד בזמנים (ולרוב אני עומד ובהצלחה). אם כל העובדים היו עומדים על כך, כל החברות היו מתיישרות לפי הקו הזה.

ו - כן:
גם אני למעלה משלוש שעות בדרכים כל יום (למרות זאת אני בבית ב 17:30 - 17:00).
לא כל המשכורות בהייטק גבוהות

טיפ: בחברות גדולות, בנקים, חברות ביטוח, סלולר, משרדי ממשלה וכד' שעות העבודה הם נוחות (יש גם משרות של 8 שעות).

אנחנו מאסנו בהיי-טק בדצמבר 2005. נשבר לנו לא לראות אחד את השני ולאחר שנולדה הבכורה, זה היה קשה עוד יותר.
כאמור, בדצמבר 2005 מאסנו בהכל. בן זוגי תר אחר עבודה עם שעות נורמליות, אך לא היתה כזו בנמצא.
החלטנו לעבוד מהבית. הכנו כל יום כריכים למשרדי היי-טק. זה היה יופי, זה היה קשה, אבל היה אבא בבית. אבא שיוצא לשלוש-ארבע שעות עבודה מהבית ואח"כ כולנו ביחד. הילדה היתה מסתובבת לידנו כשהיינו משכימים להכנת הכריכים, או בהכנות של הערב לפני. היינו נוסעים כולנו לשוק לערוך קניות, עושים הכל ביחד. זו היתה תקופה נפלאה שהסתיימה לפני כחודש (אחרי חצי שנה +) היות שילדתי. ניסינו לעבוד עם שני היונקים אבל זה היה קשה עד בלתי אפשרי.

הוא חזר להיי-טק. היום הוא יוצא ב 06:30-06:45 מהבית וחוזר בין 19:30 (במקרים נדירים) -21:30 (יותר שכיח). עובד גם בימי שישי לפעמים. ולא, המשכורות בהיי-טק לא תמיד גבוהות.

אני חושבת שזה פתרון טוב. (ראה פרנסה באופן טבעי )
פשוט למצוא משהו לעשות ביחד ולהתפרנס (כמובן שהחלטנו באופן מודע להרוויח פחות ולהיות יותר אחד עם השני. גם ההוצאות בבית יורדות כשכולם ביחד).

אצלי בחיים יש את הבעייה הזו ואני מעלה אותה בפניכם.
לא הבנתי שזה אופי הדף. חשבתי שאתה מרגיש שהתגברת על הבעיה הזאת.

לגבי עצות:

• לחפש עבודה מחוץ לתל-אביב ומחוץ לתעשיה (למשל בענפי שירותים, או במשרדים ממשלתיים). השכר יותר נמוך, כמובן.
• אפשר גם לחפש עבודה של חצי משרה - אתה מקבל חצי מהשכר ברוטו, אך נשארים בידיך כ-70% מהשכר נטו.
• והאפשרות החביבה עלי: לחזור לאקדמיה - לעשות תואר במילגה ולעבוד קצת מהצד.

פעם קראתי בספר על משפחה בה האם והילדים היו הולכים לישון ב19:00 וקמים ב05:00 כדי להיות שעתיים עם האבא.
זה נשמע לי פתרון נפלא בזמן שפשוט האבא לא יכול להיות בבית בשעות "נורמליות". כך יש להם זמן איכות אמיתי כל בוקר.

הי,
הבאתי כאן את נקודת הראייה שלי? אצלי בחיים יש את הבעייה הזו ואני מעלה אותה בפניכם. הייתי שמח לקבל עצות ולשמוע איך זה אצלכם.
לא הגעתי להייטק בשל המשכורת הגבוהה. לא כל המשכורות בהייטק גבוהות.
הגעתי להייטק לפני שמשפחתי התפתחה והתחלתי לעבוד שם משום ששמחתי למצוא מקום שאוכל להשריש בו את שורשיי ולהפסיק לנדוד ממקום למקום.
זה היה אז.
היום אני מתמודד עם הבעייה שאני לא רואה הרבה את הילדים כשם שהצגתי בהתחלה.

רוב מקומות העבודה הן בת"א ואני מוצא את עצני למעחה משלוש שעות בדרכים כל יום שלא לדבר על נסיעות לחו"ל.

!!!!!!!!!Do not get me started
אני יכולה לכתוב על זה עד מחר. בנזוגי לא עובד בהייטק אבל גם אצלנו
אבא עובד וגם רואה את הילדים שלו (כמו גם את זוגתו)
זה אוקסימורון. משפט המכיל כשל לוגי מובנה. חלום באספמיה. תקראו לזה איך שתרצו.
הקטנה רואה את אבא רק בבוקר לחצי "שעת איכות" ובסופי שבוע היא זוכה לבלות עם מה שנשאר ממנו אחרי שבוע עבודה מתיש.
כתבתי על זה גם ב אבא נוכח נעדר .
)-:

ברוב המשרות במשק העבודה מסתיימת בסביבות חמש. לרוב, אנשים שבוחרים עבודה בתעשיית ההי-טק עושים זאת משום המשכורת הגבוהה, ומוכנים לעשות ויתורים בתחום חייהם האישיים. חלקם אפילו עושים זאת בשימחה. (הסתיגות: אני מכיר גם אנשים שהעבודה שלהם היא הדבר אותו הם נהנים לעשות בחייהם, אבל הם היוצאים מהכלל.)

כשאני הגעתי לעמדת כניסה לתעשייה, אני ואישתי כבר תכננו את המשפחה, והיה ברור לשנינו שאנחנו מעדיפים לותר על רמת החיים הגבוהה מאשר על החיים המשותפים. כך שמראש לא נכנסתי להי-טק, ומצאתי את פרנסתי במקורות אחרים.

לכאורה אפשר היה לשאול איך אמא גם עובדת וגם רואה את הילדים. השאלה לא עולה, כי כשהאם לוקחת עבודה, היא דואגת מראש שהעבודה תאפשר לה להיות עם הילדים (לפחות, זה נכון לגבי האמהות בסביבות האתר הזה). אם גם האב יראה את הבית והילדים בתחום אחריותו כפי שהוא רואה את הפרנסה, הוא מראש לא יקח עבודות שלא מאפשרות לו לממש את האחריות הזו.

כבר סיפרתי על זה בעבר -
כשבעלי חיפש עבודה, (הייתי בהריון עם התאומים) תנאי שהוא הציב למקום העבודה שלו היה - ספירת שעות כחוק - משרה מלאה שנמשכת 45 שעות, תשלום נוסף תמורת שעות נוספות.
התוצאה: כמעט כל יום אבא בבית בשעה 17:15 בול.
לפעמים יש תקופות לחוצות או תקלות/קוים מתים, ואז הוא עושה קצת שעות נוספות. גם לזה מוצאים זמנים נוחים יחסית.

לא פעם שאלתי את השאלה הזו.
הכינו את הממחטות...
אני איש הייטק. עד חודש מאי למשך כמה שנים התחבטתי רבות עם הבעייה הזו.
יוצא כשהילדים ישנים ומגיע במקרה הטוב לתת להם נשיקת לילה טוב.
החמצתי רבות את שלבי ההתפתחות שלהם ושמעתי מאישתי על המילים החדשות שהם המציאו. לא ראיתי את הצעד הראשון של ילדיי וכולי וכולי.
כשאני מגיע מאוחר והם כבר ישנים ולמחרת אם אני יוצא לפני שהם מתעוררים, נוצר פער של כמה ימים שהם לא רואים אותי.
לא פעם, מצאתי את עצמי במשרד בשעה שמונה בערב מדבר עם הבת שלי כשהיא חצי בוכה חצי מיללת שהיא מחכה לי ובצד השני אני בטלפון או משהו אחר שקשור לעבודה והדרך היחידה שלי לנחם אותה זה להגיד לה שאביא לה הפתעה ואז פעמיים בשבוע אני מוצא את עצמי בחנות צעצועים וקונה להם שוחד לאהבה.
פעם אחת הבן שלי, (5), ממש שבר אותי כשאמר לי שהוא לא צריך מתנות, הוא צריך אותי ושמתנות הוא מקבל מספיק ביום הולדת.

עכשיו מגיע החלק היותר טוב.
בחודש מאי, לאחר שנה של התלבטויות, לקחתי החלטה שאני משנה את התפקיד בעבודב למסגרת שעות פחות נוקשית, אני עדיין לא מגיע מוקדם הביתה אבל אני משתדל להיות כל יום בשבע. אני מספיק לשחק קצת עם הילדים, אוכל איתם ארוחת ערב, (איזה כיף), עוזר במקלחות, מספר סיפור ומשכיב לישוןץ הכל ברוגע.
אני לא זוכר מתי בחודשיים האחרונים, אישתי קראה להם סיפור לפני השינה.
בבוקר אני מספיר להעיר אותם ולהיות קצת איתם. לעיתים יש לי זמו לקחת את הבן שלי לגן.
עוד דבר חשוב, סכמתי בעבודה, שפעם בשבוע אני יוצר מוקדם כך שבסביבות 4 אני בבית ויכול להקדיש להם תשומת לב.
הילדים שלי מכירים את השעות שאני חוזר. הם עדיין לא יודעים שעה מה היא והם כן יודעים אם אבא יגיע מוקדם, בינוני או מאוחר.
מוקדם - להוציא אותם מהגן.
בינוני - להגיא לארוחת ערב
מאוחר - להגיע לנשיקת לילה טוב במקרה הטוב או לאחר שהם נרדמו.

בסופי שבוע אנחנו כל הזמן יחד.

מה קורה אצלכם? אני פונה בעיקר לאבות אבל מזמין את כולם לשתף.

באהבה,
אופיר א