אני מחליטה לעשות מעשה וללכת לרופא. ליתר דיוק רופאים.
מעשה מאוד לא שגרתי, בלשון המעטה, אצלי.
הסיבה : מיחושים שונים , ומס' אנשים קרובים שחלו לאחרונה בסרטן. חרדה...
מגיעה אל רופא משפחה לא מוכר לי, מכיוון ששנים לא הייתי. אני מציגה את עצמי ומבקשת לפני
"תיאור המקרה" לספר שאני בימים חרדתיים ומניחה שזה משפיע עלי וכו'...אבל שהמיחוש אינו חדש ומבקשת להיבדק. הוא מקשיב בחוסר עיניין ואמפתיה (לא מביט עלי ומנפנף בידיו שאשכב ) ובודק מס' דברים. נותן לי הפניות לבדיקות, אני מנסה לומר משהו והוא "קצר" (אין מחוץ לחדר איש בתור) ואומר "טוב, מה שאני רואה כאן זה שאת בחרדה ומצבך הנפשי לא טוב ועכשיו השאלה היא אם את מתכוונת לטפל בזה , ואם כן אז איך"
אין סימן שאלה בסוף המשפט הזה, אלא סימני קריאה וטון נוזף.
והוא מראה לי באלגנטיות את הדרך החוצה.
לאחר 3 ימים אני שבה , מבקשת להראות לו מס' תוצאות של בדיקות. הוא מביט בתוצאות בדיקות הדם במחשב ומהנהן לעצמו. "את תעשי שוב את הבדיקות הזו והזו" . לא מביט בי. רק פוקד ( היה מ"פ?) "התוצאה לא טובה?" אני שואלת בחשש ובדאגה. "לכי להיבדק שוב". "אפשר בבקשה לדעת מה הערכים שהתקבלו? " מביט בי במבט נוזף וממש לא מבין למה אני מבקשת לדעת
הרי אני רק אישה שבאה לקבל את עזרתו ושירותיו. מי אני בכלל?
וכך, בעודו מביט במסך המחשב ומולו תוצאות הבדיקות שלי הוא מודיע לי ש"אם את מתעקשת לדעת, אז יש בחוץ עמדה בה ניתן להוציא את התוצאות מודפסות. שלום "
יום לפני כן, אני באותו הסניף, אצל רופא נשים לא מוכר לי. היה היחיד שיכולתי להגיע אליו מבלי לחכות ימים רבים (חרדתית...כאמור
)
עוברת בדיקה רגילה ושואלת על בדיקת שד ומכיוון ששמעתי שזו מורכבת יותר בעת שמיניקים, בקשתי הפניה לכירורגית שד.
ראיתי אותו מחוויר, עיניו רושפות תדהמה וכעס .
"את מיניקה? תינוק בן שנתיים ושלושה חודשים? איזה דבר זה? הוא אמור לאכול מוצקים (אה, באמת מזל שאתה אומר לי את זה...) זה לא טוב, לא מיניקים עד גיל כזה (מעניין עד איזה גיל כן, דוקטור) אני לא נותן לך שום הפניה לבדיקת שד, אין אפשרות. לכי הביתה, תפסיקי להניק ואז תחזרי אלי"
ואני, נזופה , המומה וכבר בוכיה, יוצאת בזריזות מהחדר.
אחחח... כמה תעצומות נפש (וחברים חולים
) הייתי צריכה על מנת להגיע אל הרופאים .
אני מניחה ש"נפלתי" במקרה על שניהם. אבל זה לא מנחם .
אני מחליטה לעשות מעשה וללכת לרופא. ליתר דיוק רופאים.
מעשה מאוד לא שגרתי, בלשון המעטה, אצלי.
הסיבה : מיחושים שונים , ומס' אנשים קרובים שחלו לאחרונה בסרטן. חרדה...
מגיעה אל רופא משפחה לא מוכר לי, מכיוון ששנים לא הייתי. אני מציגה את עצמי ומבקשת לפני
"תיאור המקרה" לספר שאני בימים חרדתיים ומניחה שזה משפיע עלי וכו'...אבל שהמיחוש אינו חדש ומבקשת להיבדק. הוא מקשיב בחוסר עיניין ואמפתיה (לא מביט עלי ומנפנף בידיו שאשכב ) ובודק מס' דברים. נותן לי הפניות לבדיקות, אני מנסה לומר משהו והוא "קצר" (אין מחוץ לחדר איש בתור) ואומר "טוב, מה שאני רואה כאן זה שאת בחרדה ומצבך הנפשי לא טוב ועכשיו השאלה היא אם את מתכוונת לטפל בזה , ואם כן אז איך"
אין סימן שאלה בסוף המשפט הזה, אלא סימני קריאה וטון נוזף.
והוא מראה לי באלגנטיות את הדרך החוצה.
לאחר 3 ימים אני שבה , מבקשת להראות לו מס' תוצאות של בדיקות. הוא מביט בתוצאות בדיקות הדם במחשב ומהנהן לעצמו. "את תעשי שוב את הבדיקות הזו והזו" . לא מביט בי. רק פוקד ( היה מ"פ?) "התוצאה לא טובה?" אני שואלת בחשש ובדאגה. "לכי להיבדק שוב". "אפשר בבקשה לדעת מה הערכים שהתקבלו? " מביט בי במבט נוזף וממש לא מבין למה אני מבקשת לדעת :-( הרי אני רק אישה שבאה לקבל את עזרתו ושירותיו. מי אני בכלל?
וכך, בעודו מביט במסך המחשב ומולו תוצאות הבדיקות שלי הוא מודיע לי ש"אם את מתעקשת לדעת, אז יש בחוץ עמדה בה ניתן להוציא את התוצאות מודפסות. שלום "
יום לפני כן, אני באותו הסניף, אצל רופא נשים לא מוכר לי. היה היחיד שיכולתי להגיע אליו מבלי לחכות ימים רבים (חרדתית...כאמור :-) )
עוברת בדיקה רגילה ושואלת על בדיקת שד ומכיוון ששמעתי שזו מורכבת יותר בעת שמיניקים, בקשתי הפניה לכירורגית שד.
ראיתי אותו מחוויר, עיניו רושפות תדהמה וכעס .
"את מיניקה? תינוק בן שנתיים ושלושה חודשים? איזה דבר זה? הוא אמור לאכול מוצקים (אה, באמת מזל שאתה אומר לי את זה...) זה לא טוב, לא מיניקים עד גיל כזה (מעניין עד איזה גיל כן, דוקטור) אני לא נותן לך שום הפניה לבדיקת שד, אין אפשרות. לכי הביתה, תפסיקי להניק ואז תחזרי אלי"
ואני, נזופה , המומה וכבר בוכיה, יוצאת בזריזות מהחדר.
אחחח... כמה תעצומות נפש (וחברים חולים :-( ) הייתי צריכה על מנת להגיע אל הרופאים .
אני מניחה ש"נפלתי" במקרה על שניהם. אבל זה לא מנחם .