על ידי אחת* » 02 אפריל 2012, 23:58
הדבר מתבטא גם בקשרים חברתיים של הבן שלי. יש לו שני חברים קבועים בגן (בן שלוש וחצי) בעוד שאני רואה שלילדים אחרים יש מגוון גדול יותר של חברים. אני חוששת שהוא יהיה כמוני חסר בטחון.
תנסי לרגע להתבונן בו, במנותק ממך, ולהפריד בין הקושי שלך לבין המצב שלו.
האם שני החברים האלה מספקים אותו? האם יש דרישה מצדו לנסות להיפגש עם עוד ילדים?
הבת שלי בת שלוש ורבע ויש לה בגן בערך חברה ורבע. אין לה צורך ביותר מזה, מעבר לשעות הגן, וגם עם אלה היא בקושי מבקשת להיפגש.
מבחינה חברתית, היא עוד לא שם.
זה עוד לא לגמרי מעניין אותה והזמן עם הילדים בגן ממלא את כל הצרכים החברתיים שלה פלוס. כרגע.
בקשר אלייך. גם אני הרגשתי כך בתחילת דרכי עם הילדים.
היום אני הרבה פחות מרגישה צורך להתחבר עם הורים אחרים רק כי הם הורים או רק כי הילדים שלנו באותו גן.
למדתי שגם כשהילדים חברים, אין בהכרח צורך להתחבר עם האמא, אלא אם כן זה מדויק בשבילי, אם היא מעניינת אותי כאדם, כחברה, גם בלי קשר לילדים.
ואני בוררת את חברותיי החדשות בקפידה.
שחררי עצמך מהצורך בסמול טוק וביצירת קשרים מאולצים עם הורי הגן.
לי נראה מספיק להיות אדיבה וקורקטית, ולהיענות לצרכים של בנך.
גם בשביל זה לא חייבים להסתחבק - אם הילדים מעוניינים בקשר, יוצרים אותו מול ההורים, בגיל הזה, והקשר בין ההורים יצמח, אם הוא יהיה נכון לכל הצדדים.
חשוב לציין שאנחנו בגן אנתרופוסופי בו ההורים הם מעין קהילה - יותר מבגן רגיל, ולכן יש יותר איטראקציות בין ההורים מאשר בגן רגיל - מה שמבליט את תחושת בדידותי.
מוכר מאד.
באופן אישי אני לא מתה על זה. יש לזה יתרונות אבל בעיניי זה בעיקר מאולץ (אני כנראה קצת מרוחקת מטבעי, אולי כמוך?).
חוץ מזה בדרך כלל, במבט יותר מעמיק אפשר תמיד למצוא אנשים חברותיים, שקל יותר להתקרב אליהם, וגם אנשים פחות חברותיים, שאולי יותר מזדהים איתך.
בגדול התחושה שקיבלתי מהדברים שלך היא שהבעיה היא בעיקר בתחושותייך פנימה, ופחות מעוגנת במציאות.
האם אני צודקת?
[u]הדבר מתבטא גם בקשרים חברתיים של הבן שלי. יש לו שני חברים קבועים בגן (בן שלוש וחצי) בעוד שאני רואה שלילדים אחרים יש מגוון גדול יותר של חברים. אני חוששת שהוא יהיה כמוני חסר בטחון.[/u]
תנסי לרגע להתבונן בו, במנותק ממך, ולהפריד בין הקושי שלך לבין המצב שלו.
האם שני החברים האלה מספקים אותו? האם יש דרישה מצדו לנסות להיפגש עם עוד ילדים?
הבת שלי בת שלוש ורבע ויש לה בגן בערך חברה ורבע. אין לה צורך ביותר מזה, מעבר לשעות הגן, וגם עם אלה היא בקושי מבקשת להיפגש.
מבחינה חברתית, היא עוד לא שם.
זה עוד לא לגמרי מעניין אותה והזמן עם הילדים בגן ממלא את כל הצרכים החברתיים שלה פלוס. כרגע.
בקשר אלייך. גם אני הרגשתי כך בתחילת דרכי עם הילדים.
היום אני הרבה פחות מרגישה צורך להתחבר עם הורים אחרים רק כי הם הורים או רק כי הילדים שלנו באותו גן.
למדתי שגם כשהילדים חברים, אין בהכרח צורך להתחבר עם האמא, אלא אם כן זה מדויק בשבילי, אם היא מעניינת אותי כאדם, כחברה, גם בלי קשר לילדים.
ואני בוררת את חברותיי החדשות בקפידה.
שחררי עצמך מהצורך בסמול טוק וביצירת קשרים מאולצים עם הורי הגן.
לי נראה מספיק להיות אדיבה וקורקטית, ולהיענות לצרכים של בנך.
גם בשביל זה לא חייבים להסתחבק - אם הילדים מעוניינים בקשר, יוצרים אותו מול ההורים, בגיל הזה, והקשר בין ההורים יצמח, אם הוא יהיה נכון לכל הצדדים.
[u]חשוב לציין שאנחנו בגן אנתרופוסופי בו ההורים הם מעין קהילה - יותר מבגן רגיל, ולכן יש יותר איטראקציות בין ההורים מאשר בגן רגיל - מה שמבליט את תחושת בדידותי.[/u]
מוכר מאד.
באופן אישי אני לא מתה על זה. יש לזה יתרונות אבל בעיניי זה בעיקר מאולץ (אני כנראה קצת מרוחקת מטבעי, אולי כמוך?).
חוץ מזה בדרך כלל, במבט יותר מעמיק אפשר תמיד למצוא אנשים חברותיים, שקל יותר להתקרב אליהם, וגם אנשים פחות חברותיים, שאולי יותר מזדהים איתך.
בגדול התחושה שקיבלתי מהדברים שלך היא שהבעיה היא בעיקר בתחושותייך פנימה, ופחות מעוגנת במציאות.
האם אני צודקת?