על ידי מבקשת_מוצא* » 25 יוני 2009, 03:30
הלואי והלילה אשן טוב יותר מבלילות האחרונים ואלו של השנים האחרונות.
אני מוצאת את עצמי מקיימת עם הורי שיחות נוקבות, ויכוחים, גם תחנונים והסברים. הכל כמובן בלילה. ביני לביני.מתעוררת ושוכבת עם עיניים פקוחות שעה, שעתיים ויותר וחוזרת על אותן מילים, על אותה בקשה לקשר, לגשר, להקשבה, שיהיו שם בשבילי בשבילם ובשבילנו .
הם לא מסכימים. לא ביום ולא בלילה.
מאז נולד בני והיה נתק של שנה, עליו אספר אבל כבר לא הלילה, אני מתחננת בפניהם שנלך לטיפול ביחד.
פסיכולוג, מטפל משפחתי, מגשר - מה שתבחרו.
בהתחלה עוד נשמעו בדלי תירוצים: הם עוד ניסו לומר שאין להם כסף. מיד אמרתי שאני אקח הלואה לשם כך ואממן. ואז הם אמרו שהם לא יבואו ואם אני רוצה זה ידרוש ממני לבוא לאזור שלהם ואמרתי בסדר. ואז הם הודיעו לי חגיגית ש"אל תבלבלי לנו במוח. יש לך בעיות נפשיות. לכי לטפל בהן ותעזבי אותנו" זה נאמר כבר עשרות פעמים ואני כבר השבתי "אוקיי, יש לי בעיות, לא לכם ולא לנו רק לי ואני זקוקה לכם בטיפול כהורי על מנת שהמטפל ישקף לנו את המקום שבו אני לא בסדר ושדרך פתרונו הדברים בינינו יסתדרו"
זה לא עבד כמובן.
לאחר שבמשך כל חיי אימי לא הפסיקה להסביר לי כמה אבא שלי הרס לנו ולהם את החיים כי סרב ללכת לטיפול, היא מסרבת ואני שומעת את אבי חוזר כמו תוכי על מילותיה.
תמיד הפיצוץ הוא מולה ואח"כ יש עימות איתו (כי היא כבר טרקה את הטלפון וניתקה קשר) בו הוא מביע הזדהות מוחלטת איתה ועם תחושותיה ואומר ש"את הורסת לה ולנו את החיים. אנחנו כבר זקנים. אנחנו לא רוצים לשמוע יותר את הרעיונות שלך על טיפול. את רוצה - תבואי אלינו לדבר"
אותה שיחה חזרה על עצמה עשרות פעמים :
אני מנסה שוב לומר שזה לא הולך לנו, לא מצליחים שנים לשוחח. לכן אנחנו זקוקים למקום בטוח, עם מישהו שמוביל וקובע את הכללים ומאפשר אטמוספירה מגנה על כל אחד מאיתנו
את רוצה, תבואי לכאן ונדבר
אבל ניסינו וזה תמיד נגמר בפיצוץ
כי אי אפשר לדבר איתך
כי אתם לא רוצים לשמוע
נכון, אל תדברי על הטענות שלך הבנו שיש לך רק טענות אלינו
לא נכון. אין לי רק טענות, אבל ישנם דברים שצריכים להיאמר ולא נוכל לקיים קשר אמיתי בלי לפתוח את הדברים, בלי לדבר בצורה כנה ואמיתית. אני אדבר ואקשיב. כך גם כל אחד מכם. בשביל זה יש אנשי מקצוע שלמדו איך עושים את זה ועוזרים למשפחות להצליח אלרת. בואו נעשה את זה בשביל השנים שנותרו לנו (הם בני 65)
הם לא רוצים.
לפני חודש, בעקבות ויכוח שעלה, אימי ניתקה קשר.
אבי לא התקשר גם, כמובן.
התקשרתי אליו לפני שבועיים וביקשתי שישמרו על קשר עם בני כי הוא כבר בגיל שמרגיש בנתק וסיפרתי שהוא שואל עליהם.
אבא תבואו לראות אותו בבקשה.
אם הוא רוצה, שהוא יתקשר.
אבא, הוא בן שלוש...
שתיקה.
ואז העליתי שוב את נושא הטיפול (כל הטקסט פרוש למעלה. רק לקרוא שוב ושוב עשרות פעמים. ככה זה קורה בחיים שלי)
אבא, במחיר כסף וזמן של כמה טיפולים, יתכן ונוכל לקיים קשר אחר וטוב. בואו ננסה.
אני אשלם, אני אבוא לאזור שלכם.
לא מעונינים.
אז מה יהיה?
אל תתווכחי עם אמא.
אבל אבא, המצב הוא כזה שיש דברים שצריך לפתור אחרת לא נוכל לקיים, כולנו, קשר רגוע.
אז לא.
מה לא? אתה מעדיף לא לקיים קשר בכלל, אם המצב נאחס? כלומר, לא טיפול ולא קשר בכלל?
כן, אם את לא יכולה להתנהג יפה אז לא.
אני עוד מישהי בארון הקבורה של ההורים שלי. יש כאן היסטוריה משפחתית של ניתוק קשרים עם המשפחה הקרובה ביותר.
אבל יש כאן עכשיו מישהו נוסף, מלבד אותם קבורים, ההורים שלי ואני : יש ילד קטן, שנקשר לסבא וסבתא ושעודדתי וטיפחתי את הקשר שלו איתם במסגרת אותם חודשים בהם לא היה נתק.
והינה, במחי יד הם מנתקים. איתי. איתו.
אמרתי לאבא שלי בטלפון שהוא יכול לבוא ברכבת ונאסוף אותו מהתחנה אלינו. הוא פנסיונר. אימי עובדת.
שיבוא לבקר ליום ויבלה עם הנכד.
אני כבר זקן בשביל זה, לנסיעה כזאת.
אבל אבא, חזרת עכשיו מטיול הליכה בפטרה.
תעזבי אותי בשקט. הטון עצבני. הוא לא אוהב את ההצעה ואת זה שהתשובה שלו לא מסתדרת עם המציאות.
אני מחזרת אחרי ההורים שלי כמו ילדה קטנה שעדיין לא מאמינה שההורים שלה ויתרו עליה ועל הקשר איתה.
איך אפשר להאמין לכזה דבר?
העובדה היא שהם מעונינים בקשר באופן סטרילי ו"קורקטי" כמו שכבר נאמר פעם.
בלי לחטט ולדבר ולנסות לפתור.
אבל זה לא עובד.
דבר לא השתנה - אני בת 3, 9 או 39 . מרגישה אבודה איתם.
לא מצליחה להשלים עם זה.
הלואי והלילה אשן טוב יותר מבלילות האחרונים ואלו של השנים האחרונות.
אני מוצאת את עצמי מקיימת עם הורי שיחות נוקבות, ויכוחים, גם תחנונים והסברים. הכל כמובן בלילה. ביני לביני.מתעוררת ושוכבת עם עיניים פקוחות שעה, שעתיים ויותר וחוזרת על אותן מילים, על אותה בקשה לקשר, לגשר, להקשבה, שיהיו שם בשבילי בשבילם ובשבילנו .
הם לא מסכימים. לא ביום ולא בלילה.
מאז נולד בני והיה נתק של שנה, עליו אספר אבל כבר לא הלילה, אני מתחננת בפניהם שנלך לטיפול ביחד.
פסיכולוג, מטפל משפחתי, מגשר - מה שתבחרו.
בהתחלה עוד נשמעו בדלי תירוצים: הם עוד ניסו לומר שאין להם כסף. מיד אמרתי שאני אקח הלואה לשם כך ואממן. ואז הם אמרו שהם לא יבואו ואם אני רוצה זה ידרוש ממני לבוא לאזור שלהם ואמרתי בסדר. ואז הם הודיעו לי חגיגית ש"אל תבלבלי לנו במוח. יש לך בעיות נפשיות. לכי לטפל בהן ותעזבי אותנו" זה נאמר כבר עשרות פעמים ואני כבר השבתי "אוקיי, יש לי בעיות, לא לכם ולא לנו רק לי ואני זקוקה לכם בטיפול כהורי על מנת שהמטפל ישקף לנו את המקום שבו אני לא בסדר ושדרך פתרונו הדברים בינינו יסתדרו"
זה לא עבד כמובן.
לאחר שבמשך כל חיי אימי לא הפסיקה להסביר לי כמה אבא שלי הרס לנו ולהם את החיים כי סרב ללכת לטיפול, היא מסרבת ואני שומעת את אבי חוזר כמו תוכי על מילותיה.
תמיד הפיצוץ הוא מולה ואח"כ יש עימות איתו (כי היא כבר טרקה את הטלפון וניתקה קשר) בו הוא מביע הזדהות מוחלטת איתה ועם תחושותיה ואומר ש"את הורסת לה ולנו את החיים. אנחנו כבר זקנים. אנחנו לא רוצים לשמוע יותר את הרעיונות שלך על טיפול. את רוצה - תבואי אלינו לדבר"
אותה שיחה חזרה על עצמה עשרות פעמים :
אני מנסה שוב לומר שזה לא הולך לנו, לא מצליחים שנים לשוחח. לכן אנחנו זקוקים למקום בטוח, עם מישהו שמוביל וקובע את הכללים ומאפשר אטמוספירה מגנה על כל אחד מאיתנו
את רוצה, תבואי לכאן ונדבר
אבל ניסינו וזה תמיד נגמר בפיצוץ
כי אי אפשר לדבר איתך
כי אתם לא רוצים לשמוע
נכון, אל תדברי על הטענות שלך הבנו שיש לך רק טענות אלינו
לא נכון. אין לי רק טענות, אבל ישנם דברים שצריכים להיאמר ולא נוכל לקיים קשר אמיתי בלי לפתוח את הדברים, בלי לדבר בצורה כנה ואמיתית. אני אדבר ואקשיב. כך גם כל אחד מכם. בשביל זה יש אנשי מקצוע שלמדו איך עושים את זה ועוזרים למשפחות להצליח אלרת. בואו נעשה את זה בשביל השנים שנותרו לנו (הם בני 65)
הם לא רוצים.
לפני חודש, בעקבות ויכוח שעלה, אימי ניתקה קשר.
אבי לא התקשר גם, כמובן.
התקשרתי אליו לפני שבועיים וביקשתי שישמרו על קשר עם בני כי הוא כבר בגיל שמרגיש בנתק וסיפרתי שהוא שואל עליהם.
אבא תבואו לראות אותו בבקשה.
אם הוא רוצה, שהוא יתקשר.
אבא, הוא בן שלוש...
שתיקה.
ואז העליתי שוב את נושא הטיפול (כל הטקסט פרוש למעלה. רק לקרוא שוב ושוב עשרות פעמים. ככה זה קורה בחיים שלי)
אבא, במחיר כסף וזמן של כמה טיפולים, יתכן ונוכל לקיים קשר אחר וטוב. בואו ננסה.
אני אשלם, אני אבוא לאזור שלכם.
לא מעונינים.
אז מה יהיה?
אל תתווכחי עם אמא.
אבל אבא, המצב הוא כזה שיש דברים שצריך לפתור אחרת לא נוכל לקיים, כולנו, קשר רגוע.
אז לא.
מה לא? אתה מעדיף לא לקיים קשר בכלל, אם המצב נאחס? כלומר, לא טיפול ולא קשר בכלל?
כן, אם את לא יכולה להתנהג יפה אז לא.
אני עוד מישהי בארון הקבורה של ההורים שלי. יש כאן היסטוריה משפחתית של ניתוק קשרים עם המשפחה הקרובה ביותר.
אבל יש כאן עכשיו מישהו נוסף, מלבד אותם קבורים, ההורים שלי ואני : יש ילד קטן, שנקשר לסבא וסבתא ושעודדתי וטיפחתי את הקשר שלו איתם במסגרת אותם חודשים בהם לא היה נתק.
והינה, במחי יד הם מנתקים. איתי. איתו.
אמרתי לאבא שלי בטלפון שהוא יכול לבוא ברכבת ונאסוף אותו מהתחנה אלינו. הוא פנסיונר. אימי עובדת.
שיבוא לבקר ליום ויבלה עם הנכד.
אני כבר זקן בשביל זה, לנסיעה כזאת.
אבל אבא, חזרת עכשיו מטיול הליכה בפטרה.
תעזבי אותי בשקט. הטון עצבני. הוא לא אוהב את ההצעה ואת זה שהתשובה שלו לא מסתדרת עם המציאות.
אני מחזרת אחרי ההורים שלי כמו ילדה קטנה שעדיין לא מאמינה שההורים שלה ויתרו עליה ועל הקשר איתה.
איך אפשר להאמין לכזה דבר?
העובדה היא שהם מעונינים בקשר באופן סטרילי ו"קורקטי" כמו שכבר נאמר פעם.
בלי לחטט ולדבר ולנסות לפתור.
אבל זה לא עובד.
דבר לא השתנה - אני בת 3, 9 או 39 . מרגישה אבודה איתם.
לא מצליחה להשלים עם זה.