תודה למזדהות ולמייעצות. כואב כואב. אבא בבית בשעות הבוקר ובשעות הערב. התינוק תמיד רוצה אותי כשרואה אותי. אז מנסים לפעמים להפריד, להקצות זמן וכו'. אבל עדיין...
סבתות עובדות...
מטפלת - מחר אני נפגשת עם בייביסיטר... נראה.

תודה

מה אנחנו אמורות לעשות עם התינוקות שלנו?
לתת אותן לאמהות אחרות (מהשבט, כמובן ) שישאו אותם במקומינו

והנה עוד משהו על הדרך שעולה במוחי המעט מתוסכל
תמיד אומרים שאחרי לידה צריך כמה שיותר לנוח. ממש לשכב במיטה וגם לא להרים שום דבר כבד.
בתור מי שמסיימת עכשיו משכב לידה מאוד מוקפד יש לי הרהורים על נשיאת תינוקות.
אם ההנחיה הזו אכן רצויה אז מה אנחנו אמורות לעשות עם התינוקות שלנו?
אני ממש הרגשתי שנשיאת הקטנה שלי עושה רע לרצפת האגן שלי.
השתדלתי מאוד לא להסתובב איתה אבל מה לעשות שתינוקות זקוקים מאוד לתנועה.
זה לא מספיק רק להניק ולהחזיק במיטה. היה בזה משהו מאוד מתסכל בחוסר היכולת להניח אותה במנשא ולצאת לצעוד קצת בחוץ.
או במילים אחרות - איך ההנחיות האלה לגבי שמירה על הגוף לאחר לידה מתיישבות עם הרצון העז שלנו פשוט להניח אותם במנשא ולהסתובב?

תמר ממש מעניין מה שאת כותבת ופוגש אותי בול. שלי בת חודש וחצי כרגע.
שמתי לב שלמרות שזה לכאורה יותר נוח אני מעדיפה להחזיק בה על הידיים ולא במנשא.
על הידיים היא בעצם תופסת לי רק יד אחת (הישבן על האמה והגוף נשען ברובו על הכתף) וככה יש לי עוד יד בשביל שני הבנים.
והיד הזו באמת עוסקת רוב הזמן בחיבוק או בליטוף של ראש כלשהו.
אבל זה כמובן לא פותר את הבעיה של הרצון להתכרבל או להשתולל.
טוב שהסבת את תשומת הלב. אולי באמת אני צריכה לדאוג יותר לזמן מוגדר שבו מישהו אחר מחזיק אותה ואני מקדישה זמן מכוון למגע עם הגדולים.
הנה, למשל הערב סבא שלה נמנם אותה כי היא בכתה ואני ישבתי עם הגדולים בחדר ופשוט ליטפתי וליטפתי וחשבתי לעצמי וואו, כמה זמן לא עשיתי את זה...
חודש וחצי בדיוק.
תודה לך.

אני מרגישה שהתינוק פשוט מפריד פיזית ביני לבין הבכורה
גם אני מזדהה. לי יש תינוק שמוכן לבלות את חציו הראשון של כל יום באותו חדר איתי ועם אחותו (בד"כ זה המטבח שם אני מנסה להצליח להאכיל ולנקות ולהכין אמבט ולאכול בעצמי (תוך 10 דקות על רגל אחת, עתיר קלוריות. מ-ז-ע-זע. )) ובשאר הזמן לא מוכן לרדת מן הידיים - כולל כאשר הוא ישן! יש ימים שאני מביטה לאחור ופשוט בהלם מכמה מעט קשר ומגע היה לי ילדתי האהובה, וכמה זה משפיע על שתינו בעוצמה. דווקא כשיש לי כוחות לשים אותו על הגב (עשרה קילו, מנותחת עמוד שדרה, הוא בד"כ על הידיים ואני בתנועה מינימלית. עוד ) זה מאד מקל על ההתנהלות שלי איתה, כי הוא מקבל את מה שהוא צריך וכל החלק הקדמי שלי פנוי אליה.

אני מרגישה שהתינוק פשוט מפריד פיזית ביני לבין הבכורה
מזדהה עם כל מילה.
מפצה על זה במידה מסוימת מדי ערב כשאני משכיבה את הגדול לישון כשהקטן כבר ישן, משתוללת איתו קצת בזמן ההתארגנות לשינה ונשארת מחובקת איתו במיטה עד שנרדם. בנוסף דואגת למצוא זמן להתחבק ולהתכרבל כשהתינוק מעסיק את עצמו קצת או עם אבא. גם זה קורה לפחות פעם ביום.

במילה אחת: סבלנות (תיכף הוא יגדל)
בשתי מילים: איפה אבא?
בשלוש מילם: סבתא או מטפלת.

רוצה לעורר פה את הדיון:
לא מצאתי דף שבו מדובר על הקושי לשאת תינוק בהקשר לאח/ות הגדול/ה. אני מרגישה שהתינוק פשוט מפריד פיזית ביני לבין הבכורה (בת 4) שעד כה היה בינינו קשר פיזי הדוק. רוב שעות היום אני לא ממש יכולה לתת לה חיבוק - כשהתינוק היה קטן הוא היה בינינו, אחר כך היה על הגב אבל שלוש פעמים ביום היה ישן שם ולא יכולתי לנוע בחופשיות (או לשבת בלי תזוזה) כדי שלא יתעורר) כשהוא גדול (10 חודשים) הוא עדיין חצי מהזמן רוצה להיות על הידיים, ואם הוא על הגב - הוא לא ממש יהיה נינוח אם לא אהיה בתנועה (כך שאני לא יכולה יותר משלושים שניות סתם להתכופף להתחבק עם הגדולה), וכשהוא על הרצפה הוא רוב הזמן דורש שאני אהיה אחריו, בהיכון להציל אותו מעצמו (הוא לא שמע על יצר ההישרדות של תינוקות, או שהוא פשוט יודע שאם הוא יעלה על שולחן הסלון וירד - עם הראש תחילה - מהצד השני, אני אציל אותו) או בהיכון להציל את סביבתו ממנו (קשה ליצור סביבה בטוחה כשלגדולה יש כל מיני חפצים עדינים/לא יציבים וכדומה משלה). ממש חסר לי קשר פיזי יומיומי איתה, ורוב הזמן תשומת הלב שלי כלפיה היא מילולית. ומעבר לרצון סתם להתכרבל איתה לכמה דקות או להשתולל,- כבר קרה יותר מדי פעמים שפשוט לא הייתי יכולה להעניק לה חיבוק שהייתה זקוקה לו ברגע הנכון.

@}

@}
}אילו שאין לי יכולת להכיל גב דברים שבאים ממנו ולא מוצאים חן בעיני. אולי זה חוסר הסבלנות הכללי. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נכנסת לאתר. כמה פעמים ביום. אני פשוט זקוקה לתמיכה.

ליזה ליזה, כמה הזדהיתי איתך. כמה אני מזדהה. תודה על החיבוק. מחבקת בחזרה

ליזה ליזה, כמה הזדהיתי איתך. כמה אני מזדהה. תודה על החיבוק. מחבקת בחזרה

עירית לוי, תודה על הקישור. אני מאוד מזדהה עם מה שנועה בר כותבת. איזה כיף שאתן כאן

עירית לוי, תודה על הקישור. אני מאוד מזדהה עם מה שנועה בר כותבת. איזה כיף שאתן כאן

נאוה, אולי מקור הסבל הוא כמות הציפיות שלך? הציפיות שלך מעצמך והציפיות שלך מהסיטואציה הכללית: איך דברים צריכים להיות. איך את צריכה להיות.
נועה בר כותבת בלוג בדיוק על זה.
אני מאוד אוהבת אותו. הוא מאוד מדבר אלי.
כדאי לך להציץ: ציפיות רק לכריות

נאוה, אולי מקור הסבל הוא כמות הציפיות שלך? הציפיות שלך מעצמך והציפיות שלך מהסיטואציה הכללית: איך דברים צריכים להיות. איך את צריכה להיות.
נועה בר כותבת בלוג בדיוק על זה.
אני מאוד אוהבת אותו. הוא מאוד מדבר אלי.
כדאי לך להציץ: ציפיות רק לכריות

לילה טוב, לא קיבלתי את המייל. אולי לא כתבתי לך את הכתובת הנכונה, והיא: [email protected]. יש לי דף בית. נאוה צלר.

לילה טוב, לא קיבלתי את המייל. אולי לא כתבתי לך את הכתובת הנכונה, והיא: [email protected]. יש לי דף בית. נאוה צלר.

קבלי חיזוק וחיבוק

קבלי חיזוק וחיבוק

אני חושבת עליכן עכשיו. על כל מי שקוראת את דברי וחושבת לעצמה שאני אגואיסטית, ומה פתאום אני רוצה דברים לעצמי
מה פתאום? הרי כולן אמרו לך פה פחות או יותר ההפך. הצרכים שלך חשובים מאוד.
התינוק לא צריך להינשא ברצף 24/7. גם בחברות שבטיות הוא לא נישא כך, בטח לא על ידי אותו אדם כל הזמן. אפשר בהחלט, כמו שהציעו כאן, להניח אותו על הרצפה, או בכיסא אוכל או בערסל, או להושיב אותו עלייך - שזה יותר קל.
כדאי בעיקר להיפטר מרגשות האשמה שקשורים לזה, ואינם מוסיפים לאיש.
עדינה ניפו כתבה על זה יפה בגיליון האחרון או זה שלפניו.
חשוב נורא, כמו שגם כבר אמרו, לקבל את עצמך כמו שאת בסלחנות רבה יותר וברכות רבה יותר. זה בסדר. את עושה הכי טוב שאת יכולה.

ואגב, קיבלת את המייל? אם היה לך דף בית הייתי יכולה לכתוב לך שם..

אני חושבת עליכן עכשיו. על כל מי שקוראת את דברי וחושבת לעצמה שאני אגואיסטית, ומה פתאום אני רוצה דברים לעצמי
מה פתאום? הרי כולן אמרו לך פה פחות או יותר ההפך. הצרכים שלך חשובים מאוד.
התינוק לא צריך להינשא ברצף 24/7. גם בחברות שבטיות הוא לא נישא כך, בטח לא על ידי אותו אדם כל הזמן. אפשר בהחלט, כמו שהציעו כאן, להניח אותו על הרצפה, או בכיסא אוכל או בערסל, או להושיב אותו עלייך - שזה יותר קל.
כדאי בעיקר להיפטר מרגשות האשמה שקשורים לזה, ואינם מוסיפים לאיש.
עדינה ניפו כתבה על זה יפה בגיליון האחרון או זה שלפניו.
חשוב נורא, כמו שגם כבר אמרו, לקבל את עצמך כמו שאת בסלחנות רבה יותר וברכות רבה יותר. זה בסדר. את עושה הכי טוב שאת יכולה.

ואגב, קיבלת את המייל? אם היה לך דף בית הייתי יכולה לכתוב לך שם..

מצטרפת לחיבוק.
את אמא נפלאה נאוה. כפי שאמרתי לך : היי גם אמא של עצמך.
חזקי את עצמך כדי שתוכלי לתת לילדיך. אין טעם בעיני להתקרבן ובסופו של דבר זה יבוא עליהם.
תני לעצמך מתנות צנועות. את מסוגלת. אני בטוחה.

מצטרפת לחיבוק.
את אמא נפלאה נאוה. כפי שאמרתי לך : היי גם אמא של עצמך.
חזקי את עצמך כדי שתוכלי לתת לילדיך. אין טעם בעיני להתקרבן ובסופו של דבר זה יבוא עליהם.
תני לעצמך מתנות צנועות. את מסוגלת. אני בטוחה.

קודם כל, ולפני כל העצות הנפלאות שהאמהות המנוסות כאן יגישו לך באהבה, אני מגישה לך גדול!

קודם כל, ולפני כל העצות הנפלאות שהאמהות המנוסות כאן יגישו לך באהבה, אני מגישה לך גדול!

תודה לכן. זאת באמת תובנה. והיא חשובה. אני מרגישה כל כך טוב שיש מי שקוראות וגם כותבות. אפילו שלא פיתחתי כאן שום בלוג שחודר עמוק פנימה, לרבדים מאוד אישיים, אני כמעט מרגישה שאני יכולה "לשפוך" כאן את העצב, התסכול, והחששות, ולקבל חיבוק. עדיין מרגישה קצת אאוטסיידרית, וגם חוששת שאולי זה לא המקום לתנות את צרותי. אולי כדאי שאפתח דף אחר, שנשים יידעו למה הן נכנסות, אם הן בוחרות להיכנס.
אני אישה חזקה בדרך כלל, משכילה ועצמאית. אבל מאז הלידה הראשונה, לפני ארבע שנים, החלטתי להיות בבית עם התינוק, ולפני חצי שנה הקטנה נולדה, ועכשיו העצמאות שלי הולכת ומתרחקת ממני.
אני אוהבת מאוד את העבודה שלי - אני עורכת ספרות, ועובדת מהבית. אבל השכר נמוך מאוד, וכרגע המצב הכלכלי לא טוב. מכל הלחץ הזה, ויחד עם הצורך שלי בזמן לעצמי, אני מרגישה שאני מתפרקת. מרגישה שאין לי סבלנות לילדים, במיוחד לא לבכור, שכאילו הוא גדול ויכול פחות או יותר להסתדר רוב הזמן בעצמו.
אני מרגישה שקשה לי להתרכז כשאני איתם, אפילו ברמה יומיומית של תפקוד. וכל הזמן יש לי רגשות אשמה, שאני לא מספקת להם מה שהם צריכים.
כמו שהתחלתי לכתוב בדף הזה, שקשה לשאת תינוקות - כל הזמן אני רדופה על ידי המחשבה שאני רוצה לשאת אותה באופן רציף, אבל אין לי סבלנות לזה. אני רוצה לעשות הרבה דברים, גם כאלה שלא מתאים לעשות עם תינוקות. אני יודעת שיש כאלה שמייד יגיבו - אבל כל דבר אפשר לעשות עם תינוקות. מבחינתי זה לא כך. אני רוצה לעבוד, והיא לא רוצה לשבת במנשא מול המחשב במשך שעות. אני רוצה לשתות כוס קפה בנחת. אני רוצה לעשן סיגריה פעם ב... אני רוצה להתקלח בראש שקט. ועוד הרבה. אולי לקרוא קצת ספר בלי לחזור על כל שורה שבע פעמים?
אני יודעת. לצערי, אני חושבת עליכן עכשיו. על כל מי שקוראת את דברי וחושבת לעצמה שאני אגואיסטית, ומה פתאום אני רוצה דברים לעצמי. בטח שאני רוצה גם תמיכה מכל מי שיכול לעזור. אבל אני לא במצב כזה של חמולה. אין לי חברות קרובות עם ילדים קטנים שגרים לידינו. בעלי עושה כמיטב יכולתו. הוא באמת מאוד פעיל עם הילדים. אבל שני ילדים, ובמצב של חוסר סבלנות, זה תובעני ומתסכל. עבורי לפחות. אני מרגישה שלא משנה מה קורה - אני לא מרוצה. לא מדברת על להיות מאושרת - רק מרוצה. שלמה. כמעט שלמה. קצת שלמה. משהו.
עוד דבר שהתברר לי בזמ ן האחרון, זה שמאוד קשה לי לקבל בבני תכונות שאני מבינה שהן חלק מאופיו. יש דברים שאני לא אוהבת, אבל קשה לי להתגבר על זה. זה כאילו שאין לי יכולת להכיל גב דברים שבאים ממנו ולא מוצאים חן בעיני. אולי זה חוסר הסבלנות הכללי. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נכנסת לאתר. כמה פעמים ביום. אני פשוט זקוקה לתמיכה.

לא לשווא, נאוה.
ממש לא לשווא, אם תוך כדי ה"שיחה" הזאת הגעת לתובנה חשובה.
תפסיקי להיות כ"כ קשה עם עצמך - את נשמעת לי אמא חמה ונהדרת

לא לשווא, נאוה.
@}

אבל אולי גם את הקושי הזה אפשר לנסח במילים "קשה לשאת תינוקות"
(-:

ליזה, תודה על ההזדהות. אני חשה הקלה לגלות שלא רק לי קשה. איכשהו תמיד כשאני קוראת באתר, נדמה לי שכולן מפזזות בקלילות כל היום ובכל מצב עם תינוק על הגב (במיוחד יונת. דווקא הייתי משוכנעת שאת כן). נכון שזה לא מקל עלי לשאת אותה הרבה, אבל לפחות נותן תחושה שהמצב נורמלי.
נשיאה על הגב היא לא אוהבת במיוחד בשלב זה. אולי כי היא עוד לא יושבת לבד.
עירית לוי - את צודקת. אני מחמירה עם עצמי, אני מרגישה את זה. זה נובע ממקום שבו אני יודעת שיש לה צורך במגע פיזי רציף, ולראות מה נעשה סביבה תוך כדי, ואני מקבלת את זה כצורך חשוב ונכון מבחינתה. אני כבר מזמן לא מתייחסת להערות כמו "תרגילי אותה בלי ידיים". גם את זוהר החזקתי הרבה בידיים ובמנשא, ומסיבה שלא ברורה לי, עכשיו קשה לי יותר. השמנתי קצת מאז, אולי גם הגיל תורם לזה, וחם לי בעיקר. (צריך מיזוג מרכזי...)
מיץ פטל, יש לך אינסטינקטים מכווננים, או שמא אינטואיציה, יכולת טובה להרגיש מרחוק. אני באמת בקריסה (יצא לי בטעות קריזה, ואני לא בטוחה שטוב שמחקתי...) אני גם משליכה בעיות נוספות על המצב הזה. או במילים אחרות - זו לא היא, זו אני...
קראתי גם את רשימת הדברים שנשים כאן עושות תוך כדי הנקה, והיא ארוכה. אני עדיין בעיקר מניקה נטו, אם להשאיר מחוץ לחשבון קריאה, צפייה בטלוויזיה, שיחת טלפון, שיחה פנים אל פנים ומקסימום - הליכה. אני מבינה שמניקות אחרות מתמרנות ומנצלות את הזמן הזה לעוד דברים. אני טרם הצלחתי בכך. אני מרגישה שזה גם חלק מ"גזילת הזמן", אבל אולי זה חלק מהתחושה הכללית של ייאוש. אני מבקשת סליחה שהטרדתי לשווא. הרגע הבנתי שזו לא הבעיה האמיתית - הקושי הפיזי לשאת אותה, אם כי הקושי הוא אמיתי - יש בעיות אחרות, והן שגורמות לחוסר הסבלנות.

אם היא כבר יושבת, אפשר להושיב אותה על השיש או על כסא אוכל כשאת עובדת במטבח.

מנשא בד ארוך נראה לי זוועה בקיץ.
בגיל חצי שנה אפשר להשתמש בכיף בקובבה. נוח מאוד.
היום הסתובבתי עם הקטנה ו9 הק"ג שלה במשך די הרבה זמן ולא מתנו מחום (יותר ממה שהיינו מתים בלעדי הקובבה. יום זוועתי היה היום...) ולא כאב לי והיא אפילו נרדמה עלי (אז כנראה שגם לה טוב).

אין. אין על הקובבה.

אני מאד רציתי לשאת את הקטן, אבל בעיות גב וברכים שאני סוחבת איתי מהלידה הקודמת, שברו אותי (תרתי משמע)
אני מחזיקה אותו המון עלי, בישיבה, אבל לא נושאת אותו, ונראה לי שאני משלימה עם זה...

גם לי כבר ממש קשה.
היא בת חצי שנה וכבדה. חם וקשה.
אני כבר לא מסתדרת עם המנשא בד הארוך.
מצטרפת אליך, נאוה.

את בן ה4 אני ממליצה לך להעסיק במטבח במגוון עבודות : שטיפת כלים, חיתוך ירקות, קילוף בקולפן, להביא לך ירקות מהמקרר, לתלוש את העלים של הפרוזליה,בחישה של האוכל , עירכת השולחן, פיוני המדיח.....כמובן שבהשגחה וליווי.
אז ככה יש לך גם תעסוקה וגם זמן נחמד ביחד.
לגבי הקטנה אם היא רוצה להיות עליך בדיוק בזמן הבישול, אז ישנם מנשאי גב מאוד נוחים, שאפשר להעזר בהם.
ואם את מרגישה חובה לשים אותה במנשא, כי כך קראת, שמעת ואת מאמינה, כדאי שתבדקי מדוע את מחימירה עם עצמך כל כך.
את יכולה גם לעשות עם עצמך קצת חסד ולאפשר לה לפרקי זמן שונים להיות על הרצפה. יש הרבה מה לגלות ולחקור שם . לפרוס שמיכה עם משחקים,
לשיר לה, לדבר איתה, להכין לה קופסאות מרשרשות,לטעום כלי פלסטיק, למשש מגבות...וכ'.

או לבשל אחרי שהם נרדמים....

לגבי מקלחת:
מקלחת משותפת? לחכות למשהו שיהיה איתם.?

שירותים:
לפרוש שמיכה על הרצפה ולתת לה משחק או משהו מעניין להתעסק איתו.

לנוח:
לפרוש שמיכה גדולה על הרצפה המקום בטוח. את מנמנמת, והיא חוקרת.
ויש ששמים להם קלטות בודאו לאיזה רבע שעה.

יש המון רעיונות יצריתיים. אך מה שחשוב בעיני הוא לא להגזים.חשתי את התשישות, העייפות, הכמעט קריסה (?), שלך, מול שניים שיש להם הרבה הרבה
דרישות וצרכים . היי אמא גם של עצמך.

הי נאוה,
בהמשך לשאלה של ה עוגיה, גם לי יש שאלה -

לא כל כך הבנתי:
למה את מתכוונת כשאת אומרת היא צריכה ?
היא מבקשת להיות עליך כל הזמן,
או שלפי התפיסה שלך היא צריכה?
אני לא שואלת כדי להתסיס. גם בתי "גרה" במנשא. זה פשוט יתן לי גישה איך להתייחס לקושי שלך.

בישול שלא כדאי לקרב אליו ילדים?
אפשר לבשל עם מנשא גב.
פרט לטיגון ולהוצאה/הכנסה של תבנית גדולה לתנור חם, כמעט הכל אפשר לבשל עם תינוק זוחל ליד או במנשא צד.

קשה לך פיזית? כבד לך? כואב לך בידיים / בגב?
או שזאת התחושה שאת חייבת שמעיקה עליך?

אני מוצאת את עצמי משתגעת מהצורך לשאת את מיקה, חצי שנה, כל היום. יש עוד זוהר, בן ארבע, וגם הוא צריך, וקשה לי
וחם לי, וצריך לעשות עוד דברים. ומה עם מקלחת? ושירותים? ובישול שלא כדאי לקרב אליו ילדים? ומה עם לנוח כשהיא לא רוצה? ומה עם ע - ב- ו- ד- ה, רחמנא?
אני רוצה, אני יודעת שהיא צריכה, אבל קשה לי באמת.