על ידי נאוה* » 08 יולי 2004, 21:29
תודה לכן. זאת באמת תובנה. והיא חשובה. אני מרגישה כל כך טוב שיש מי שקוראות וגם כותבות. אפילו שלא פיתחתי כאן שום בלוג שחודר עמוק פנימה, לרבדים מאוד אישיים, אני כמעט מרגישה שאני יכולה "לשפוך" כאן את העצב, התסכול, והחששות, ולקבל חיבוק. עדיין מרגישה קצת אאוטסיידרית, וגם חוששת שאולי זה לא המקום לתנות את צרותי. אולי כדאי שאפתח דף אחר, שנשים יידעו למה הן נכנסות, אם הן בוחרות להיכנס.
אני אישה חזקה בדרך כלל, משכילה ועצמאית. אבל מאז הלידה הראשונה, לפני ארבע שנים, החלטתי להיות בבית עם התינוק, ולפני חצי שנה הקטנה נולדה, ועכשיו העצמאות שלי הולכת ומתרחקת ממני.
אני אוהבת מאוד את העבודה שלי - אני עורכת ספרות, ועובדת מהבית. אבל השכר נמוך מאוד, וכרגע המצב הכלכלי לא טוב. מכל הלחץ הזה, ויחד עם הצורך שלי בזמן לעצמי, אני מרגישה שאני מתפרקת. מרגישה שאין לי סבלנות לילדים, במיוחד לא לבכור, שכאילו הוא גדול ויכול פחות או יותר להסתדר רוב הזמן בעצמו.
אני מרגישה שקשה לי להתרכז כשאני איתם, אפילו ברמה יומיומית של תפקוד. וכל הזמן יש לי רגשות אשמה, שאני לא מספקת להם מה שהם צריכים.
כמו שהתחלתי לכתוב בדף הזה, שקשה לשאת תינוקות - כל הזמן אני רדופה על ידי המחשבה שאני רוצה לשאת אותה באופן רציף, אבל אין לי סבלנות לזה. אני רוצה לעשות הרבה דברים, גם כאלה שלא מתאים לעשות עם תינוקות. אני יודעת שיש כאלה שמייד יגיבו - אבל כל דבר אפשר לעשות עם תינוקות. מבחינתי זה לא כך. אני רוצה לעבוד, והיא לא רוצה לשבת במנשא מול המחשב במשך שעות. אני רוצה לשתות כוס קפה בנחת. אני רוצה לעשן סיגריה פעם ב... אני רוצה להתקלח בראש שקט. ועוד הרבה. אולי לקרוא קצת ספר בלי לחזור על כל שורה שבע פעמים?
אני יודעת. לצערי, אני חושבת עליכן עכשיו. על כל מי שקוראת את דברי וחושבת לעצמה שאני אגואיסטית, ומה פתאום אני רוצה דברים לעצמי. בטח שאני רוצה גם תמיכה מכל מי שיכול לעזור. אבל אני לא במצב כזה של חמולה. אין לי חברות קרובות עם ילדים קטנים שגרים לידינו. בעלי עושה כמיטב יכולתו. הוא באמת מאוד פעיל עם הילדים. אבל שני ילדים, ובמצב של חוסר סבלנות, זה תובעני ומתסכל. עבורי לפחות. אני מרגישה שלא משנה מה קורה - אני לא מרוצה. לא מדברת על להיות מאושרת - רק מרוצה. שלמה. כמעט שלמה. קצת שלמה. משהו.
עוד דבר שהתברר לי בזמ ן האחרון, זה שמאוד קשה לי לקבל בבני תכונות שאני מבינה שהן חלק מאופיו. יש דברים שאני לא אוהבת, אבל קשה לי להתגבר על זה. זה כאילו שאין לי יכולת להכיל גב דברים שבאים ממנו ולא מוצאים חן בעיני. אולי זה חוסר הסבלנות הכללי. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נכנסת לאתר. כמה פעמים ביום. אני פשוט זקוקה לתמיכה.
תודה לכן. זאת באמת תובנה. והיא חשובה. אני מרגישה כל כך טוב שיש מי שקוראות וגם כותבות. אפילו שלא פיתחתי כאן שום בלוג שחודר עמוק פנימה, לרבדים מאוד אישיים, אני כמעט מרגישה שאני יכולה "לשפוך" כאן את העצב, התסכול, והחששות, ולקבל חיבוק. עדיין מרגישה קצת אאוטסיידרית, וגם חוששת שאולי זה לא המקום לתנות את צרותי. אולי כדאי שאפתח דף אחר, שנשים יידעו למה הן נכנסות, אם הן בוחרות להיכנס.
אני אישה חזקה בדרך כלל, משכילה ועצמאית. אבל מאז הלידה הראשונה, לפני ארבע שנים, החלטתי להיות בבית עם התינוק, ולפני חצי שנה הקטנה נולדה, ועכשיו העצמאות שלי הולכת ומתרחקת ממני.
אני אוהבת מאוד את העבודה שלי - אני עורכת ספרות, ועובדת מהבית. אבל השכר נמוך מאוד, וכרגע המצב הכלכלי לא טוב. מכל הלחץ הזה, ויחד עם הצורך שלי בזמן לעצמי, אני מרגישה שאני מתפרקת. מרגישה שאין לי סבלנות לילדים, במיוחד לא לבכור, שכאילו הוא גדול ויכול פחות או יותר להסתדר רוב הזמן בעצמו.
אני מרגישה שקשה לי להתרכז כשאני איתם, אפילו ברמה יומיומית של תפקוד. וכל הזמן יש לי רגשות אשמה, שאני לא מספקת להם מה שהם צריכים.
כמו שהתחלתי לכתוב בדף הזה, שקשה לשאת תינוקות - כל הזמן אני רדופה על ידי המחשבה שאני רוצה לשאת אותה באופן רציף, אבל אין לי סבלנות לזה. אני רוצה לעשות הרבה דברים, גם כאלה שלא מתאים לעשות עם תינוקות. אני יודעת שיש כאלה שמייד יגיבו - אבל כל דבר אפשר לעשות עם תינוקות. מבחינתי זה לא כך. אני רוצה לעבוד, והיא לא רוצה לשבת במנשא מול המחשב במשך שעות. אני רוצה לשתות כוס קפה בנחת. אני רוצה לעשן סיגריה פעם ב... אני רוצה להתקלח בראש שקט. ועוד הרבה. אולי לקרוא קצת ספר בלי לחזור על כל שורה שבע פעמים?
אני יודעת. לצערי, אני חושבת עליכן עכשיו. על כל מי שקוראת את דברי וחושבת לעצמה שאני אגואיסטית, ומה פתאום אני רוצה דברים לעצמי. בטח שאני רוצה גם תמיכה מכל מי שיכול לעזור. אבל אני לא במצב כזה של חמולה. אין לי חברות קרובות עם ילדים קטנים שגרים לידינו. בעלי עושה כמיטב יכולתו. הוא באמת מאוד פעיל עם הילדים. אבל שני ילדים, ובמצב של חוסר סבלנות, זה תובעני ומתסכל. עבורי לפחות. אני מרגישה שלא משנה מה קורה - אני לא מרוצה. לא מדברת על להיות מאושרת - רק מרוצה. שלמה. כמעט שלמה. קצת שלמה. משהו.
עוד דבר שהתברר לי בזמ ן האחרון, זה שמאוד קשה לי לקבל בבני תכונות שאני מבינה שהן חלק מאופיו. יש דברים שאני לא אוהבת, אבל קשה לי להתגבר על זה. זה כאילו שאין לי יכולת להכיל גב דברים שבאים ממנו ולא מוצאים חן בעיני. אולי זה חוסר הסבלנות הכללי. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נכנסת לאתר. כמה פעמים ביום. אני פשוט זקוקה לתמיכה.