על ידי אלמונית* » 14 מאי 2009, 21:33
היתה לידה טובה, טובה מאד. היא היתה תינוקת מאד תובענית והמשיכה כפעוטה תובענית והיום היא ילדה תובענית.
אבל עברתי הרבה מאז. למדתי להבין שלא לכל בקשה אני צריכה להענות. הייתי בטוה שזה נחשב התעללות לא להענות לפעמים, אבל הגעתי למסקנה שזה בסדר. שככל שעובר הזמן אני מרגישה נוח לא להענות לפעמים בהבנה שזה מעודד עצמאות. כך למשל, להתעקש איתה שבמשך רבע שעה(היא מאד אוהבת שעות, שעות, דקות ,זמן,טיימר......) אני רוצה להיות בשקט מבלי שיפנו אלי, פשוט סתם עם עצמי. כשפתחתי את הדף לא יכולתי ללכת לעשות פיפי מבלי שתהיה בקשה ממנה .גם היא התבגרה וגם אני למדתי להתעקש על זכותי לפרטיות ולעולם משלי.
כל פעם שהיה לי קשה והרגשתי שלא נסבל לי להיות איתה, הייתי נאחזת בזיכרון של הלידה הטובה וההריון המרגש. חלק מהקושי שלא הבנתי איך יכול להיות שאם עושים הכל לפי הספר וממש ממש משתדלים ורוצים בכל זאת זה לא הולך.
למרות שחשבתי שלא אעשה זאת כאמא למדתי שהיא ילדה מהסוג שזקוק לגבולות ברורים ולא לבקשות מנומסות או שאיפה שמתישהוא זה יקרה. אז יש גבול שלא מעירים את אמא לפני שבע בבוקר, יש גבול שאחרי שמונה וחצי היא בחדרה לבד(יש אור במסדרון ואני כמובן בבית, אבל אני זקוקה לזמן רגיעה משל עצמי). מסיבות שונות היא זקוקה מאד לשעות מוגדרות, ארוחות בשעות קבועות, חוקים נוקשים-מאד שונה ממני. אבל למדתי במשך השנים להפריד שלא כל מה שיפה בתיאוריה מתאים לכל ילד.
כשהיא משתעממת אני אומרת לה בפשטות"אז תשתעממי" בחיוך, תוך הדגשה שזו אחריות שלה למצוא לעצמה עניין. ואני למדתי להרגיש שזו אכן האחריות שלה-לא שלי.
לא שהכל מושלם, אבל יותר בדרך.
היא גם הולכת לבית הספר , מקום מאד מתאים לה- היא מאד אוהבת לכתוב ומאד אוהבת חשבון. היא כמו מבוגר בגוף של תינוקת. לא אוהבת לשחק בצעצועים, אוהבת לשבת ולפתור תרגילים בחשבון. תמיד אהבה. גם פעם הייתי קונה לה חוברות, אבל היססתי- כי לפי ה"ספר" לא צריך לעודד ילדים לפתח כישורים כאלו טרם זמנם. היום אנחנו מחשבות כל דבר שעושים. כמה עולה בסופר, עמה שלטים יש בדרך, כמה מכוניות אדומות וכמה זה פחות המכוניות הלבנות חלקי 2. וכשזה מעיק עלי, אני אומרת שגמרתי לחשב והיא מוזמנת לחשב בעצמה. יש לה מחשב קטן שהיא יכולה לכתוב ולחשב חישובים.
ונסעתי לבדי.
היה כיף. ואני אסע שוב.
לפני שנסעתי(הודעתי לה כמובן מראש והיא ישבה וחישבה) והתנהגה כאדישה כל היום והמשיכה במנהגה הרגיל וליבי נצבט. אבל ידעתי שזה שלי, ליבי הוא הנצבט ועלי להיות שמחה שהיא מרגישה מספיק בטוחה להיות בלעדי.
אבל אז התחילה לבוא אלי בלילה .הודתי לה בליבי על כך שהיא אוהבת אותי בדרכה.
ונסעתי. ולה היה כיף ולי היה כיף. השארתי לה פתק עם חרוזים לכל יום שלא התעניינה בו כלל כביכול אבל ידעה לצטט את כולם.
לא קלה היא דרכנו.
ועוד גבולות: היא התלוננה שתיזזזתי אותה כשביקשתי ממנה להביא מחדר אחר והיא הכה הלוך ושוב.
התנצלתי, הזכרתי לה שבאותו הרגע הכנתי לה מאכל שביקשה ועמדתי ליד המחבת הרותחת ולכן נאלצתי לבקש ממנה.
באותה נשימה קישרתי שבאותו הבוקר, היא התקשרה אלי מבית הספר וביקשה שאביא לה משהו מסויים להראות למורה, ועזבתי הכל ונסעתי, ואז הסתבר שהמורה לא נמצאית כלל, זה היום החופשי שלה. אמרתי לה שזה היה בזבוז זמן בשבילי ושזמני יקר ואני מבקשת שהיא תשקול לפני שהיא מבקשת ממני.
דיברנו והיא הבינה.
היתה לידה טובה, טובה מאד. היא היתה תינוקת מאד תובענית והמשיכה כפעוטה תובענית והיום היא ילדה תובענית.
אבל עברתי הרבה מאז. למדתי להבין שלא לכל בקשה אני צריכה להענות. הייתי בטוה שזה נחשב התעללות לא להענות לפעמים, אבל הגעתי למסקנה שזה בסדר. שככל שעובר הזמן אני מרגישה נוח לא להענות לפעמים בהבנה שזה מעודד עצמאות. כך למשל, להתעקש איתה שבמשך רבע שעה(היא מאד אוהבת שעות, שעות, דקות ,זמן,טיימר......) אני רוצה להיות בשקט מבלי שיפנו אלי, פשוט סתם עם עצמי. כשפתחתי את הדף לא יכולתי ללכת לעשות פיפי מבלי שתהיה בקשה ממנה .גם היא התבגרה וגם אני למדתי להתעקש על זכותי לפרטיות ולעולם משלי.
כל פעם שהיה לי קשה והרגשתי שלא נסבל לי להיות איתה, הייתי נאחזת בזיכרון של הלידה הטובה וההריון המרגש. חלק מהקושי שלא הבנתי איך יכול להיות שאם עושים הכל לפי הספר וממש ממש משתדלים ורוצים בכל זאת זה לא הולך.
למרות שחשבתי שלא אעשה זאת כאמא למדתי שהיא ילדה מהסוג שזקוק לגבולות ברורים ולא לבקשות מנומסות או שאיפה שמתישהוא זה יקרה. אז יש גבול שלא מעירים את אמא לפני שבע בבוקר, יש גבול שאחרי שמונה וחצי היא בחדרה לבד(יש אור במסדרון ואני כמובן בבית, אבל אני זקוקה לזמן רגיעה משל עצמי). מסיבות שונות היא זקוקה מאד לשעות מוגדרות, ארוחות בשעות קבועות, חוקים נוקשים-מאד שונה ממני. אבל למדתי במשך השנים להפריד שלא כל מה שיפה בתיאוריה מתאים לכל ילד.
כשהיא משתעממת אני אומרת לה בפשטות"אז תשתעממי" בחיוך, תוך הדגשה שזו אחריות שלה למצוא לעצמה עניין. ואני למדתי להרגיש שזו אכן האחריות שלה-לא שלי.
לא שהכל מושלם, אבל יותר בדרך.
היא גם הולכת לבית הספר , מקום מאד מתאים לה- היא מאד אוהבת לכתוב ומאד אוהבת חשבון. היא כמו מבוגר בגוף של תינוקת. לא אוהבת לשחק בצעצועים, אוהבת לשבת ולפתור תרגילים בחשבון. תמיד אהבה. גם פעם הייתי קונה לה חוברות, אבל היססתי- כי לפי ה"ספר" לא צריך לעודד ילדים לפתח כישורים כאלו טרם זמנם. היום אנחנו מחשבות כל דבר שעושים. כמה עולה בסופר, עמה שלטים יש בדרך, כמה מכוניות אדומות וכמה זה פחות המכוניות הלבנות חלקי 2. וכשזה מעיק עלי, אני אומרת שגמרתי לחשב והיא מוזמנת לחשב בעצמה. יש לה מחשב קטן שהיא יכולה לכתוב ולחשב חישובים.
ונסעתי לבדי.
היה כיף. ואני אסע שוב.
לפני שנסעתי(הודעתי לה כמובן מראש והיא ישבה וחישבה) והתנהגה כאדישה כל היום והמשיכה במנהגה הרגיל וליבי נצבט. אבל ידעתי שזה שלי, ליבי הוא הנצבט ועלי להיות שמחה שהיא מרגישה מספיק בטוחה להיות בלעדי.
אבל אז התחילה לבוא אלי בלילה .הודתי לה בליבי על כך שהיא אוהבת אותי בדרכה.
ונסעתי. ולה היה כיף ולי היה כיף. השארתי לה פתק עם חרוזים לכל יום שלא התעניינה בו כלל כביכול אבל ידעה לצטט את כולם.
לא קלה היא דרכנו.
ועוד גבולות: היא התלוננה שתיזזזתי אותה כשביקשתי ממנה להביא מחדר אחר והיא הכה הלוך ושוב.
התנצלתי, הזכרתי לה שבאותו הרגע הכנתי לה מאכל שביקשה ועמדתי ליד המחבת הרותחת ולכן נאלצתי לבקש ממנה.
באותה נשימה קישרתי שבאותו הבוקר, היא התקשרה אלי מבית הספר וביקשה שאביא לה משהו מסויים להראות למורה, ועזבתי הכל ונסעתי, ואז הסתבר שהמורה לא נמצאית כלל, זה היום החופשי שלה. אמרתי לה שזה היה בזבוז זמן בשבילי ושזמני יקר ואני מבקשת שהיא תשקול לפני שהיא מבקשת ממני.
דיברנו והיא הבינה.